"חנוך לנער" - פרק ט' - הכנסת אורחים - הרב שמעון משה חי רחמים [שיעור מתאריך 24.01.2026]

- - - לא מוגה! - - - 

בשם השם נעשה ונצליח. אנחנו ממשיכים בסדרת חינוך הילדים חנוך לנער.

הכותרת להיום אורחים.

חלק בלתי נפרד מאהבהי

של חיינו הוא הכנסת אורחים.

בימות החול,

אם בשבתות,

לצד ימים טובים.

כידוע לנו כי הכנסת אורחים היא דבר מאוד חיובי המתקבל בברכה. באופן טבעי,

גם אנו היינו רוצים להכניס אורחים באופן תדיר.

אולם, דא עקא,

זה לפעמים מצווה בבחינת עלייה וקוץ בה.

כלומר,

לפעמים מתארחים אורחים שאינם לרוחנו,

אם מבחינה השקפתית,

אם מבחינה התנהגותית,

לא תמיד אף אפשר למנוע זאת, כגון קרובי משפחה

שאנחנו בידידות איתם,

רוצים להתארח ומסיבה כלשהי לא נעים לנו לסרב.

אנחנו מבינים

גם את בני ביתנו, אבל יותר את האורחים.

זה מביא גם את בניהם

שאינם לרוחנו

ואינם לרוח ילדינו,

ואנו לרגע קט שוכחים מההשפעה השלילית

היכולה להיגרם לילדינו.

ואז נוצר לו מצב של מלכודת,

אוי,

אולי נזמין או אולי לא נזמין.

השאלה היא כיצד אנו מתגברים על המלכודת,

על הבעיה הזאת.

התשובה לכך,

כמובן שאם האורחים אינם רצויים עבורנו,

יש לנו בוודאי ובוודאי להימנע מלהזמינם,

ואפילו כשהינם בני משפחתנו.

ואם הם הזמינו את עצמם, ואין ביכולתנו למנוע זאת,

כל סיבה שתהיה, נו,

המציאות

כרגע שהם יגיעו.

אז מה אנחנו עושים?

ובכן, עלינו להכין את עצמנו לדעת את סדר היום לפרטיו,

עד כמה שניתן יהיה לצפות ולתכנן את הפעילות,

ולשם כך גם לשתף את הילדים שלנו בתכנון של סדר היום,

ובוודאי אף להשתדל להיות בקרבת הילדים בצורה חביבה,

מבלי לעורר מבוכה לאחרים.

לא לשכוח

כי המגמה היא להיות בעין הפקיחה

על ילדינו,

ואף על פי שהדבר עולה במאמצים,

בסופו של דבר זה משתלם עבורנו,

ובפרט אם נכניס לראשנו של לתקן נזק שעלול לקרות,

חס וחלילה,

זה הרבה יותר קשה מהמאמץ שננסה להשקיע במטרה הזאת למנוע את הנזק,

ובפרט אם נכניס זאת לראשנו שאין מדובר בכל שבת,

אלא מדי פעם זה עוד יותר יקל מעלינו ונוכל להשתדל לרוב.

כמו כן,

ישנו חיוב להכין מבעוד מועד

נושאים לשיחה משותפת,

וכאשר ישבו האורחים בשולחן השבת,

נכוון את השיחה לאפיק הרצוי,

למה שאנחנו התכוננו עבורו.

כך הוא טבעו של עולם,

נושא הדיבור נקבע על פי ההתחלה,

ועל כן חזל אומרים כל ההתחלות קשות.

אם בתחילה נדבר דברי תורה ודברי אגדה

שמעניינים את הציבור,

את הסועדים,

אזי ראשם של כל בני הבית יהיו שקועים באותם הדברים,

וממילא השולחן שהם סועדים בו את סעודת השבת יהיה כעין מזבח חשוב

שעליו הקריבו קורבן.

סביר מאוד שגם האורחים יפתחו בנושא מסוים

או ידברו על הנושא שהעלינו, ואז הרווחנו שני דברים.

הדבר הראשון, שאין דיבורים שאינם לרוחנו,

משום שהם יהיו מרותקים ועסוקים סביב

דברי התורה, האגדה והחוכמה,

והדבר השני יהיה שאנחנו נחזק...

את האורחים ואף את ילדינו.

ההשפעה תהיה כל כך חיובית עבורם.

לעצם העניין של הכנסת אורחים,

אפילו אורחים שאינם מתאימים להשקפתנו,

האם רצוי להזמינם בתדירות,

או אולי כדאי לשמור על מינון נמוך?

התשובה לכך היא, ראשית,

עלינו לדעת שאורחים אמיתיים וחשובים הם דווקא הילדים שלנו.

הם אורחים לשמונה עשרה עד עשרים שנה בביתנו.

לאחר מכן הם יצאו על פי הדרך שהתווינו עבורם ויבנו להם בית משלהם.

האורחים האלה יש להכין אותם עם צעידה לדרך לקראת היציאה.

כל יום שעובר ללא הכנה של ילדינו זהו הפסד עבורנו וכמובן אף עבורם.

על כן עלינו להתאים את הכנסת האורחים הזרים

במרכאות

מי שאינם בנינו,

עם כל הכבוד וההערכה שאנחנו רוחשים להם,

אף על פי שאינם בנינו ובנותינו,

בצורה הטובה ביותר שלא תבוא על חשבון אורחינו האמיתיים,

אלו הילדים,

שכבר הם נמצאים.

הלוא הם הילדים שלנו.

וכבר אמרו חז״ל,

עניי עירך קודמים.

ובכן,

כדי לשמור מפני פגיעה בילדינו,

יש לנו לשים לב לנקודות הבאות.

הנקודה הראשונה,

לא ליצור לחץ טבעי.

הכל בטבעיות.

כאשר אמורים לבוא אורחים,

ובפרט אם מדובר באורחים שלא באים כל יום,

ועוד אם הם נשואי פנים,

במקרה כזה אנחנו נשתדל להתכונן כדבאי.

ניקיון יסודי של הבית, קניות, דברי מאכל מיוחדים.

ומשום כך,

הדברים הללו,

אם לא ייעשו בזמנם הראוי,

עלולים ליצור לחץ

כדי להזדרז לסיום ההכנות

קודם הגעתם של האורחים.

הפועל היוצא מכך שאנחנו ניתן לגעור

או להעניש או להגביל מפאת הלחץ,

ולא תמיד יש הצדקה לגערה שכזו או להגבלה שכזו,

ואז ייווצר מתח

שאיננו מתאים אצל ילדינו על לא עוול בכפם,

והכל בגלל לחץ האורחים.

זה ייצור סלידה מעצם המצווה הזאת של הכנסת אורחים,

וגם אם זה לא יתרום ליחסים שבין ההורים לילדים,

אולי זה גם יגרע.

למה? כי יצא שכרנו בהפסדנו.

ועל כן,

יש לכל הורה להקפיד מראש שלא להיכנס ללחץ ולרוגז, אלא אדרבה,

נעשה מאמצים שלא לכעוס,

נגביל את עצמנו ולא את ילדינו, ובכך לא נגער בהם

באופן שנאמר, אל תעשה זאת,

ולא ככה, וכן על זה הדרך.

ראוי לשתפם

ולומר להם, קום ותעשה.

נחלק ביניהם את התפקידים,

זה ינקה דבר פלוני, זה יסדר את חדרו,

הוא ינקה אבק,

זאת תכין הכנות,

והכל יהא במאור פנים.

ובכך, ננצל את ההזדמנות הגדולה להראות לילדים מהי חשיבות ומצוות חסד והכנסת אורחים.

נעשה אותם שותפים עבורנו במצווה הזאת ובשמחה.

דבר זה יגביר אצלהם את החשק לעזור ויותיר אצלהם רושם חיובי לכל הקשור למצוות

בכלל ובפרט,

ובפרט מצוות שהם עוסקים בהן.

ובמקרה שלנו מדובר במצווה גדולה של חסד לצד הכנסת אורחים.

זה יחזק בילדינו את הקשר הנפשי

יחד איתנו,

עם ההורים.

כל חוויה נעימה עשויה לחזק את הקשר לדורות בין ההורים לילדים

או בין

אדם לחברו,

ועל כן זוהי הדרך הנכונה.

קשר שאיננו נכון מהווה מכשול ומניעת קשר טוב אף לעתיד.

דבר נוסף שעלינו לשים לב,

לא לפגום בתשומת לב

של ילדינו.

עלינו להקפיד מאוד שילדינו יתקבלו בתשומת לב,

אף על פי שיש לנו אורחים,

להתייחס אליהם.

ולשם כך כדאי שנושא השיחה

שמעלים יהיה גם נושא מועט בערכו,

כדי שאף הילד יוכל להשתתף בו בצורה ערה ונכונה.

יש לשתפם יחד.

בפעילות למען העורכים,

בדברים שיקנו עבורם הרגשה טובה שהם עושים את זה לא רק לעצמם אלא גם לאחרים ובפרט

העורכים שמגיעים.

לסייע בקניית המוצרים לכבוד העורכים,

להגיש את האוכל לכבוד העורכים,

להגיש מיני מתיקה ומאפה,

סדר והכנת החדרים להכנסת העורכים

וכן על זה הדרך.

כללו של דבר

להביא את הילדים לפעילות נעימה שתסב

עבורם אווירה חיובית

עבור מצוות הכנסת אורחים.

אל לנו לשכוח,

כדי שילדינו יתנהגו בהתאם,

עלינו להכין אותם מבעוד מועד ולהסביר להם פנים ובצורה חיובית וברורה,

קלה ומפורטת.

מהם דפוסי ההתנהגות שעליהם יש לשמור?

מהם ההתבטאויות שילד צריך להתבטאות

לצד האורחים כנגד הוריו?

לדוגמה,

באופן טבעי,

כאשר ילד רוצה פרי או חתיכת עוגה וכדומה,

הוא יכול לבקש מההורה בקול,

בבקשה אבא תן לי עוגה,

או אמא תני לי פרי.

אין להורים שום בעיה לומר שאין עוגה.

קורה שאין,

אבל כשיש אורחים זה לא נעים לומר לילד ליד האורחים,

אין לנו פרי

או אין לנו עוגה,

בזמן שהעוגה נמצאת על השולחן לצורך האורחים.

אנחנו נהיה נבוכים והילד יהיה מתוסכל.

ולא רק שנהיה נבוכים, אלא גם נביך את העורחים

שהם יחשבו שהעוגה הזאת שהוגשה עבורם היא באה על חשבון ילדינו.

על זה הגמרא במסכת חולין מספרת, בדף צד״ד עמוד א',

מעשה באחד שזימן שלושה אורחים בשנת בצורת.

ולא היה לו להניח לפניהם אלא גימל ביצים.

בא בנו של בעל הבית ונטל אחד מהם

את החלק שלו.

וכן שני וכן שלישי ובא אביו של תינוק ומצא אותו שמחזיק אחד בפיו ושתיים בידו.

חבטו בקרקע ומת.

כיוון שרעתה אמו עלתה לגג, גם היא נפלה ומתה.

ואף הוא עלה גם לגג ונפל ומת, רחמנא ליצלן.

עד כאן דברי הגמרא.

והטעם היה שהאב הרג את בנו משום שהייתה לו בושה גדולה,

שהיא העבירה אותו מדעתו.

כמובן, אם הבן היה עושה זאת בזמן שאין עורכים,

האב ודאי וודאי לא היה מאבד עשתונות,

ושופטנא לא עסקינן.

אלא יש ללמדנו

שיש דפוסי התנהגות מיוחדים

כאשר ישנם עורכים.

את דפוסי ההתנהגות הללו אנחנו מצווים להעביר לילדינו בנוכחותם או שלא בנוכחותם,

אם יהיו לצד אנשים מסוימים שידעו כיצד להתנהג ומהי דרכה של תורה.

אנחנו לא צריכים לחכות שילדינו

לא ידעו מעצמם או ידעו מעצמם כיצד להתנהג,

אלא ההורים חייבים להשכיל

וללמד את הילדים בצורה ברורה מהם ההנהגות הקשורות לאירוח,

ובמקרה הנל מה לעשות,

ואם הבן רוצה דבר מסוים,

יש ללמדו שייגש ויילחש באוזני הוריו מה רצונו,

ויימתין בסבלנות כדי שלא תהיה מבוכה לא למארח

ולא לאורכים.

המזהיר והנזהר

עליו נאמר שלומים ייתן כמנהר.

כל ילד איננו יודע מעצמו, לכן

עלינו לחנכו וללמדו מבעוד מועד ובצורה הנאותה והראויה.

את צורת ההתנהגות ההולמת,

דבר שימנע ממנו מתח,

הוא גם מאיתנו בלתי רצוי.

ועל כן עלינו לתכנן מראש את הזמן שהילד ישחק,

שהילד ישן,

שהילד לומד יחד איתנו, שהילד מתפלל לצדנו,

והכול כדי שהאירוח,

יחד עם האורחים, אף על פי שאינם רצויים אבל כבר הגיעו,

יהיה על הצד החיובי והטוב ביותר,

וזהו הדברים שיגדילו ויחנכו את ילדינו להיות בגדר של סוף מעשה,

במחשבה תחילה,

ויהיו מוצלחים ומבורכים. אמן.

ברוכים תהיו להשם.