ספר חוכמת המצפון על סוכות - חלק ב | הרב אמנון יצחק שליט"א

- - - לא מוגה! - - - 

וזכור את בוראך בימי בחירותיך

עד אשר לא יבואו ימי הרעה

והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ

עד אשר לא יבואו ימי הרעה אלו ימי הזקנה

משל לחיילים שברחו מעבודת הצבא

ומאימת חומר העונש הוטל על המשתמטים מעבודת הצבא,

קמו ונמלטו למדינה אחרת.

כעבור עשרות בשנים קם מלך חדש

והוציא חנינה לבורחים

בתנאי

שישובו לצבא.

והנה בא איש זקן שתש כוחו

ביקש גם הוא ליהנות מחנינת המלך הזו

וגם להצהיר שהוא מוכן ללכת לעבודת הצבא.

שמעו אותו הפקידים הממונים,

התבוננו בגוף השאיף שלו ולעגו לו מייד

ואומרם, קל לך, לך, אינך גבר לא יצלח לכל מלאכה.

את המשל הזה

המשיל הגאון הצדיק רבי איצלה בלאזר, זכר צדיק לברכה.

התלמיד המובהק של רבי ישראל מסלנט,

זכר צדיק לברכה בישיבת סלובודקה בימים נוראים.

וכאשר הוציא את המשל הזה מפי והתעלף מיד,

וכמעט נפל ארצה מרוב בכי ונהי.

לאחר ששבה אליו רוחו פנה לתלמידי ישיבה בקול תחנונים,

אחים יקרים,

הנכם מאושרים,

צעירי אונים,

יש בידכם לעלות למדרגה גבוהה,

רק צריכים אתם לחוס על הזמן היקר מכל.

עוד הזמן מסור בידכם.

קולו של רבי אצלם נפסק ונחנק מדמעות.

לאחר זה שוב פתח ופנה אל השומעים.

אחים יקרים,

חוסו נא על אדם זקן שהעביר זמנו לבטלה והגיע לגיל

שכבר בו לא מצליח לכל מלאכה.

הצטרפו עמי בתחינה לאב הרחמי

והרים את קולו,

אל תשליכני לעת זקנה.

שעה אחת בימי הנעורים שווה יותר ויקרה יותר משנה שלמה של זקנה.

אתם שומעים?

מה אתם עוד יכולים לעשות בשעה אחת?

יותר ממאה שעות של זקנה.

יותר משנה שלמה של זקנה.

בשבת,

שלפני ראש השנה,

עמד המגיד מדובנה

בבית הכנסת והשמיע דרשה.

בין השומעים היו גם נערים וילדים.

מסוף הדרשה פנה אל הנערים ואמר להם,

בנים קדושים,

אמשול לכם משל.

סוחרים רבים

נסעו לביתם מן היריד,

מקום שבו מתאספים אנשי מסחר,

והובילו עימהם סחורות שונות.

זה הרבה וזה מעט,

אולם הדרך שעברו בה הייתה בחזקת סכנה,

כי גזלנים ושודדים ארבו להם.

ויהי כאשר ירעו האנשים מסכנת הדרך,

לקחו אימם גדוד של שומרים

מזוינים

כדי להגן עליהם ועל רכושם מפני השודדים אשר בדרך.

אבל מי יכסה ויממן את כל ההוצאות של הגדוד?

בוודאי כל החבורה.

אבל,

וכי צריכים לשלם כולם חלק כחלק?

לא הכי,

אלא עשו חוזה ביניהם.

מי שסחורתו מרובה,

עליו לשלם לפי אותו יחס שכר מרובה.

ומלבד זאת,

הכל תלוי גם לפי רוב ואורך הדרך שיש לכל אחד לעבור.

ומי שדרכו לביתו קצרה, משלם שכר מועט.

מי שדרכו לביתו ארוכה, יותר עליו לשלם.

הכל תלוי לפי אורך הדרך ומשקל הסחורה.

כמעשה הסוחר, השלים המגיד

את המשל,

כן, גם אנחנו,

כולנו,

הן זקנים והן טף,

הולכים בדרך שיש בה סכנה.

האויב ערמומי אורב לנו תמיד,

הוא היצר הרע.

אך אלוהים יגר עלינו אם רק נקרא אליו.

אבל מי מאיתנו צריך להתפלל ולבקש יותר?

על מי מותר לבקש את השומר שיגר עלינו יותר? הלו ברור,

כי דווקא אלה שעוד רוב הדרך לפניהם.

הזקנים,

הם כבר קרוב ליומם,

עוד מעט הם שבים לביתם למנוחות עולם בהר המנוחות.

אבל אתם,

ילדים,

בחורים וצעירים,

שהדרך הארוכה מלאה סכנות עוד לפניכם,

אתם באופן מיוחד מחויבים להרבות בתפילה

ולעורר את רחמי הקדוש ברוך הוא שהוא שומר ישראל.

התפללו בעד כלל ישראל,

שתהא השנה הזאת, שנת גאולה וישועה.

חכם אחד נוכח בלוויה של איש זקן בן תשעים שנה.

היו בניו וניניו

ההולכים אחר מיטתו ממררים בבכי.

טמא החכם ואמר,

מה זה יום מיומיים?

מדוע הם אוננים דווקא היום,

ולא אתמול ושלשום.

הלוא כבר גם אתמול מתו תשעים שנה, פחות, יום אחד.

ועכשיו לא מת לו אלא יום אחד בלבד.

כל יום שעבר מת.

אז למה לא בוכים?

למה לא בוכים על הימים שעברו?

למה רק על היום האחרון?

ככה הסתכלות צריכה להיות על החיים יום שעבר, ולא מילאת אותו תוכן,

ולא ניצלת אותו, יצר רע ניצל אותך.

זה למות ריק,

בלי כלום.

פעם,

באמצע ישיבת מועצת גדולי התורה בירושלים,

עמדה לדיון שאלה ציבורית

שהיו צריכים

להכרעתו של הגאון מצ'יבין,

זכר צדיק לברכה, הגאון ישראל,

ונתבקש הגרח שמולביץ,

זכר צדיק לברכה, גאון ישראל,

לנסוע ולהביא את הגאון מצ'יבין אל הישיבה.

כאשר נכנס אמר לו הגאון

כי 13 לפני כן, שנה,

הוא היה חולה מסוכן.

והרופאים אמרו נואש לחייו.

כאשר נודעו לו דברי הרופאים,

הפך פניו לקיר,

כמו שכתוב אצל חזקיהו, יישב פניו אל הקיר, ואמר,

ריבונו של עולם,

בקשה אחת

יש לי מלפניך,

שתוסיף לי 15 שנה

כדי שאוכל לחזור על כל התורה שלמדתי,

בבלי, ירושלמי, בארבעה חלקי שולחן ערוך,

כדי שאהיה מוכן לבוא לעולם הבא.

הוסיף הגאון מצ'יבין,

הקדוש ברוך הוא שמע את תפילתי.

וזה 13 שנה שאני מקדיש כל רגע ורגע

לחזור על התורה.

ועכשיו נותרו לי רק שנתיים.

אני לא יכול להתערב בשום עניין ציבורי.

וכך היה,

שכעבור שנתיים מסתלק הגאון מצ'יבין,

זכר צדיק וברוך הוא.

הסיפור הזה הוא לקח מאלף למתבוננים,

איך לייקר את החיים

ולנצל כל רגע ורגע כדי להידבק בשם יתברך על ידי לימוד התורה הקדושה.

אז רואים,

אל תשליכני לעת זקנה, וזכור ברואך בימי בחורותיך.

עד שלא יגיעו ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ.

זה ימי הזקנה.

אבל יש כמובן גם צדדים יפים ומשובחים של הזקנה,

שאין להעלים אותם.

כתוב,

זקני תלמידי חכמים.

כל זמן שמזקינין,

חוכמה מתוספת בהם.

הגמרא בשבת, קמונא.

כאשר החומר נחלש

לעת הזקנה,

שאז הכוחות החומריים נחלשים,

אז מפאת זאת

כוח השכלי מתגבר.

שכן כאשר זה נופל, זה קם,

אומר המהר״ל.

כשיצאו רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו מן המערה,

בכל מקום שרבי אלעזר היה מכה,

היה רבי שמעון מרפא.

ככה מביאה הגמרא בשבת ל״ג.

והמהר״ל אומר,

מפני שהזקנים נמצא בהם הרחמים יותר ממה שנמצא בבחורים שיש בהם מידת הדין.

אז רבי אלעזר היה צעיר, הוא הבן של רבי שמעון.

אז הוא מחסל והוא מרפא.

ומפני שיבה תקום.

למה?

כי הזקן קרוב למיתה

כי גופו כמת.

ככה אומר הסבא מקלם,

זכר צדיק ברוך הוא.

הזקן כבר איננו מעל מעדן.

כוחות החומריים נחלשו.

ואז מתרוממים ההרגשים הנצחיים.

כולו עטוף רגש ומחשבה של עולם הנצח.

ולכן צריכים לעמוד מפניו.

משום שהוא מעל מה דעתנו.

מפני זה נחשב החטא בזקנה חמור יותר.

למה?

זקן שחוטא חמור יותר. למה?

שהרי עם הרגשות הנצחיים המפעמים בו, עדיין חוטא ומורד בהם.

כתב המאירי.

כתב המאירי בחיבור התשובה ממ״א.

א׳ב׳

עת לעשות לאדוני.

הפרו תורתך?

אפילו בעת שיהיה ראוי להם לעשות לאדוני.

שזה חטא הזקנה.

אם לא עכשיו, ומתי?

הפרו ברית,

עברו חוק,

ולא הרגישו בבוקי צם.

גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע.

ועוד אומר המאירי כי חטא הנער

ייחשב לחטא אחד,

וחטא הזקנה ייחשב כאלף או כאלפיים.

נער קטן שואל לאביו, אבא, מה יהיה המחר?

הקטן שואף לעתיד.

כל הזמן מסתכל קדימה. מה יהיה מחר? מה יהיה איתי? מה יהיה...

הזקן שואל ומתגעגע על העבר.

הוא מחפש את הימים והשנים שעברו.

הצעיר מתגעגע אל העתיד,

אל המחר, והזקן מתגעגע אל האתמול.

ובאמת לגבי מחר,

כולם צעירים.

כי אפילו הזקן עדיין לא ראה אותו.

ולגבי אתמול, כולם זקנים.

כיוון שכבר האתמול עבר ואיננו.

אז צועק המאירי,

עת לעשות להשם, אם לא עכשיו.

הפרו תורתך בגיל הזה, רחמנא נצלן.

זקן נואף.

שלושה שונאי הקדוש ברוך הוא.

ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי

מאות שנה

ושבעים שנה

וחמש שנים.

הכלי יקר שואל,

מה זה שנאמר במספר גדול שנה?

בלשון יחיד.

מאה שנה,

שבעים שנה,

ובמספר הקטן שבע אומר שנים.

שהחסידים,

אף על פי שקולים מהם שלמים,

מכל מקום יותר הם קונים שלמות בשנים האחרונות שקרובות לשערי מוות.

שאז הולכים ומתקרבים ביותר אל האור הנצחי.

על כן השנים הקודמות הם נחשבים לשנה אחת בערך השנים האחרונות.

לפי שמצד ריבוי השלמות שנקנה בהם

בשנים האחרונות,

השנים דומות למרובות.

וכך נאמר גם באברהם וגם ביצחק.

בעשרות שנים נאמר שנה,

ובשנים היחידות נאמר שנים.

למה?

כי הקניין שאתה קונה בשנים האחרונות

זה בהשגות פי כמה וכמה בשלמות ובערך ממה

שמאה שנה

נמצא

תלמיד חכם בזקנותו.

הוא מתעלה ביותר

אם הוא לומד ועוסק בתורה ובמצוות,

כי הוא יותר קרוב לעולם הנצחי, קרוב יותר להשם יתברך.

ומפני כך צוותה התורה,

מפני שיבה תקום,

והדרת פני זקן.

כי הוא כאילו מסולק מן הגשמי

והוא נבדל.

ולפיכך צריך לכבדו.

ולכן יש לנצל את מעלת הזקנה ולא להיות מאלה שנאמר בהם הפרו תורתך.

בחורים וגם בתולות.

זקנים עם נערים.

וקשה הרי בחור ונער היינו אך.

ואם כבר מנה בחורים, למה מונה גם נערים?

למה מונה אותם, את הבחורים, עם נערים?

אלא אמר הקדוש ברוך הוא, זקנים שהם נערים.

שנאמר, תתחדש כנשר נעורייך.

הבחורים צריכים לייקר את הזמן שלהם.

את הסגולה שיש בימי הבחרות.

את הרעננות.

את הזריזות.

את החיות.

מאמר אחד מחכמי העולם, כי הנערות

היא דבר יקר ערך.

אך טוב אם היה מצוי אצל הזקנים.

אם הנערות הייתה מצויה אצל זקנים, הם היו יודעים לנצל את זה.

שהיו יודעים איך לייקר ולחבב ולנצל זאת לתכלית האמיתית.

חבל שבימי הזקנה ימי הנערות גזים ונעלמים.

אין כוחות כבר, אין זה.

מה היה יכול לפעול עם ההבנות והידיעות שיש לו כשהוא זקן?

לכן כתוב איזה הוא חכם.

זה קנה חוכמה. זקן זה אפילו צעיר.

צעיר שיש לו חוכמה, שהוא קנה חוכמה, זה נקרא זקן.

מה שזקן משיג בגלל הגיל,

הצעיר עם שכל משיג כשהוא צעיר.

לכן הוא נקרא זקן אפילו כשהוא צעיר.

אברך, אב בחוכמה ורך בשנים.

אז זה צוותה התורה.

מפני שיבה תקום.

כי הזקן רגיש מאוד,

הוא מתדלדל מכל הסגולות שהיו לו בימי נערותו.

הוא נעזב מכבוד.

מפסיד את חשיבותו וערכו,

אפילו אצל בני משפחתו וקרוביו.

ומכל שכן בעיני זרים שאינם שמים לב עליו כי אינם צריכים לו.

והוא צריך לעזרת כל אחד ואחד.

והוא נעלב מכל דבר קטן.

הוא נפגע מכל מילה שאינה מכובדת.

ולכן צערו ועלבונו גדולים.

ולכן צריכים לנקוט זהירות ולשים לב ולכבדו.

אל תשכחו שהגלגל מתהפך, גם אנחנו נגיע לגיל הזה.

ומשלמים לכל אדם כפי מה שהוא התנהל.

רבנו בחייה על התורה, פרשת יתרו אומר,

בשם הגאון, רבנו סעדיה, גאון זכר לצדק וברכה.

הטעם,

מה שכתוב,

הכתוב קובע ששכר בעד כיבוד אב ואם

אריכות ימים, יהודה.

אסור לישון מחוץ לסוכה, חבר'ה.

אסור לישון מחוץ לסוכה.

ובכן, כותב רבנו בחייה, מה הטעם

שקבע הכתוב ששכר כיבוד אב ואם

אריכות ימים?

מה הטעם?

תקשיבו טוב,

מפני שלפעמים

עתידים שיחיו האבות עם הבנים,

זמן ארוך.

לפעמים ההורים מאריכים יותר מדי ימים,

יותר מדי, במושגים של הילדים, יותר מדי.

מאז

עתידים שיחיו האבות עם הבנים זמן ארוך, והאבות הן למסע כבד על הבנים.

לכן קבע עליהם שכר המצווה הזאת, למען יאריכון ימיך.

שלא תחשוב שאתה תפסיד חיים בגלל שהם האריכו ימים.

אם תכבד אותם כמו שאני ציוויתי ותעשה,

זה לא על חשבון החיים שלך.

אני אוסיף לך ואריך לך את הימים.

אבל מי שרוצה להתפטר מהם, יתפטרו ממנו גם כן.

כתוב, מי שלא מכבד, מקצרים את ימיו.

כלומר, עליך לכבדם

ותחיה עימהם,

ואם תצטער על חייהם,

דע שעל חייך אתה מצטער.

שמעתם?

הזקן נעלב אפילו מהקרובים ביותר,

נעלב עמוקות,

כאשר מרגיש כאילו מיוצאים.

חוזר עליהם,

לתורח ולמשא בעיניהם.

ולכן בעבור הזקן הנעלב מגינה תורה עליו.

היא חייבת לכבד את הזקן.

אז זה מה שלמדנו כרגע,

זה על הפסוק, וזכור בוראך בימי בחורותיך, זה הזמן שלנו עכשיו

לזכור אותו.

עד אשר לא יבואו ימי הרעה,

זה הזקנה,

ויבואו והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, יהיו זקנים המבקשים את המוות במטמוניות ואיננו.

בשבעה הגיע לנחם הראשון לציון

ואמר לי

שאבא שלו בן 102. והייתה שאלה,

הוא סובל וכאילו מבקש, די, די.

אין לו כוח לחיים, כמו שאומרים.

אז הוא בירר את הסוגיה טוב-טוב,

ואמר

שיש מקרים שמותר להתפלל שהאדם יגמור,

אבל לבנים אסור.

אפילו שהם רואים את צער האבא שמתייסר והוא מבקש ומתחנן.

לבנים אסור,

כי אפשר שמעורבת בזה מחשבה

של צוואה, של ירושה, של הקלה, של כל מיני דברים כאלה.

לבנים אסור,

אבל לאנשים אחרים במקרים מסוימים, קריטיים,

וכן הלאה.

כמו שהחכמים התפללו על רבי יוחנן

שייפטר בגלל ש... איך קוראים לו?

ועוד מישהו היה אצלי ואמר שגם כן.

אבא שלו בן 100, אימא שלו בת 102 גם כן,

והיא כל הזמן אומרת לקדוש ברוך הוא,

לא תנשא אני,

אל תשכח אותי.

כאילו אתה משאיר אותי פה, אתה שוכח אותי, אתה לא לוקח אותי אליך.

אל תשכח אותי.

אתה שומע דבר כזה?

לא תנשא אני.

איי איי איי איי איי.

אנשים שבעים מחיים, אתה יודע מה זה שבעים מחיים?

ככה היה כתוב בעיר לוז,

שהיו גרים בעם ולא היו מתים.

כשהיו קצים,

כשהיו קצים בחייהם, היו יוצאים חוץ לעיר, היו מתים.

בתוך העיר לא מתים, אין מוות בעיר.

יוצאים חוץ לעיר, כי די, התחייפו מהחיים ונפטרים.

היה בן אדם,

פה ברמת אל-חנן,

שהיה לו בן,

שהיה

מסכן, נולד ככה

עם תסמונת דאון,

קשה.

הוא גיל ארבע ופה ושם.

והוא ראה את הילד סובל, הוא אהב אותו מאוד, והקפיד עליו, ושמר, ועשה הכול, לא נתן אותו לטיפול חיצוני.

אבל הוא ראה את הייסורים, מה שהוא סובל,

ובסוף הוא בלית ברירה התפלל עליו שיגמור.

באמת הילד גמר.

שבוע אחרי זה, האבא גמר.

עשו הספד,

הבן החזיק את האבא, לא הפוך.

אף אחד לא יודע מה קורה.

צריך לייקר כל רגע.

לא בוכים בגיל 90,

בוכים על כל יום שעבר.

כל יום, תזכרו, מה עבר אתמול?

עשיתם משהו? לא עשיתם.

לא עשיתם? תתחילו לבכות.

ומייד להזדרז, לאסוף עוד מצוות.

רבי חנניה בן ראשון.

נצא הקדוש ברוך הוא זכו צלילה.

לפיכך,

בא להם תורא ומצוות.