---

3-10-12
"וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" עד אשר לא יבואו ימי הרעה אלו ימי הזקנה. משל לחיילים שברחו מעבודת הצבא, ומאימת חומר העונש שהוטל על המשתמטים מאימת הצבא קמו ונמלטו למדינה אחרת, כעבור עשרות בשנים קם מלך חדש והוציא חנינה לבורחים בתנאי שישובו לצבא, והנה בא איש זקן שתש כוחו, ביקש גם הוא ליהנות מחנינת המלך הזו, וגם להצהיר שהוא מוכן ללכת לעבודת הצבא, שמעו אותו הפקידים הממונים, התבוננו בגוף השחיף שלו ולעגו לו מיד, באמרם כלך לך הנך גבר לא יצלח לכל מלאכה, את המשל הזה המשיל הגאון רבי איצלה בלאזר זצ"ל, התלמיד המובהק של רבי ישראל מסלנט זצ"ל בישיבת סלבודקא בימים נוראים, וכאשר הוציא את המשל הזה מפיו התעלף מיד, וכמעט נפל ארצה מרוב בכי ונהי. לאחר ששבה אליו רוחו פנה אל תלמידי הישיבה בקול תחנונים, אחים יקרים, הנכם מאושרים צעירי אונים, יש בידכם לעלות למדרגה גבוהה, רק צריכים אתם לחוס על הזמן היקר מכל, עוד הזמן מסור בידכם. קולו של רבי איצלה נפסק ונחנק מדמעות. לאחר זה שוב פתח ופנה אל השומעים, אחים יקרים, חוסו נא על אדם זקן שהעביר זמנו לבטלה והגיע לגיל שכבר בו לא מצליח לכל מלאכה, הצטרפו עימי בתחינה לאב הרחמים, והרים את קולו, אל תשליכני לעת זקנה, שעה אחת בימי הנעורים שווה יותר ויקרה יותר משנה שלמה של זקנה. אתם שומעים? מה אתם עודים יכולים לעשות בשעה אחת יותר ממאה שעות של זקנה. יותר משנה שלמה של זקנה.
בשבת שלפני ראש השנה, עמד המגיד מדובנא בבית הכנסת והשמיע דרשה, בין השומעים היו גם נערים וילדים. בסוף הדרשה פנה אל הנערים ואמר להם, בנים קדושים, אמשול לכם משל, סוחרים רבים נסעו לביתם מן היריד, מקום שבו מתאספים אנשי מסחר, והובילו עמהם סחורות שונות, זה הרבה וזה מעט, אולם הדרך שעברו בה היתה בחזקת סכנה, כי גזלנים ושודדים ארבו להם. ויהי כאשר יראו האנשים מסכנת הדרך, לקחו עמם גדוד של שומרים מזויינים כדי להגן עליהם ועל רכושם מפני השודדים אשר בדרך. אבל מי יכסה ויממן את כל ההוצאות של הגדוד? בודאי כל החבורה, אבל וכי צריכים לשלם כולם חלק כחלק? לא כי, אלא עשו חוזה ביניהם, מי שסחורתו מרובה עליו לשלם לפי אותו יחס שכר מרובה, ומלבד זאת הכל תלוי גם לפי רוב ואורך הדרך שיש לכל אחד לעבור, ומי שדרכו לביתו קצרה משלם שכר מועט, מי שדרכו לביתו ארוכה יותר עליו לשלם, הכל תלוי לפי אורך הדרך ומשקל הסחורה.
כמעשה הסוחר המשיל המגיד את המשל, כן גם אנחנו, כולנו, הן זקנים והן טף, הולכים בדרך שיש בה סכנה, אויב ערמומי אורב לנו תמיד הוא היצר הרע, אך אלהים יגן עלינו אם רק נקרא אליו, אבל מי מאיתנו צריך להתפלל ולבקש יותר? על מי מוטל לבקש את השומר שיגן עלינו יותר? הלא ברור כי דווקא אלו שרוב הדרך לפניהם. הזקנים הם כבר קרוב ליומם, עוד מעט הם שבים לביתם למנוחות עולם, בהר המנוחות, אבל אתם ילדים בחורים וצעירים שהדרך הארוכה מלאה סכנות עוד לפניהם, אתם באופן מיוחד מחוייבים להרבות בתפילה ולעורר את רחמי הקב"ה שהוא שומר ישראל. התפללו בעד כלל ישראל שתהא השנה הזאת שנת גאולה וישועה.
חכם אחד נוכח בלוויה של זקן בן תשעים שנה, היו בניו וניניו ההולכים אחר מיטתו ממררים בבכי, תמה החכם ואמר, מה זה יום מיומיים? מדוע הם אוננים דוקא היום ולא אתמול ושלשלום? הלא כבר גם אתמול מתו תשעים שנה פחות יום אחד. ועכשיו לא מת לו אלא יום אחד בלבד. כל יום שעבר מת. אז למה לא בוכים? למה לא בוכים על הימים שעברו? למה רק על היום האחרון? ככה ההסתכלות צריכה להיות על החיים, יום שעבר ולא מילאת אותו תוכן ולא ניצלת אותו - יצר הרע ניצל אותך. זה למות ריק, בלי כלום.
פעם, באמצע ישיבת מועצת גדוליה תורה בירושלים עמדה לדיון שאלה ציבורית שהיו צריכים להכרעתו של הגאון מטשעבין זצ"ל, היה גאון ישראל, ונתבקש הגר"ח שמואלביץ זצ"ל גאון ישראל, לנסוע ולהביא את הגאון מטשעבין אל הישיבה. כאשר נכנס אמר לו הגאון כי שלש עשרה לפני כן שנה, הוא היה חולה מסוכן, והרופאים אמרו נואש לחייו, כאשר נודעו לו דברי הרופאים הפך פניו לקיר, כמו שכתוב אצל חזקיה "ויסב פניו אל הקיר" ואמר, רבש"ע, בקשה אחת יש לי מלפניך, שתוסיף לי 15 שנה כדי שאוכל לחזור על כל התורה שלמדתי, בבלי ירושלמי וארבעה חלקי שו"ע כדי שאהיה מוכן לבוא לעולם הבא. הוסיף הגאון מטשעבין, הקב"ה שמע את תפילתי וזה 13 שנה שאני מקדיש כל רגע ורגע לחזור על התורה, ועכשיו נותרו לי רק שנתיים, אני לא יכול להתערב בשום ענין ציבורי. וכך היה, שכעבור שנתיים נסתלק הגאון מטשעבין זצ"ל.
הסיפור הזה הוא לקח מאלף למתבוננים, איך לייקר את החיים ולנצל כל רגע ורגע כדי להדבק בשי"ת ע"י לימוד התורה הקדושה.
אז רואים, אל תשליכני לעת זקנה, וזכור בוראך בימי בחורותיך, עד שלא יגיעו ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, זה ימי הזקנה. אבל יש כמובן גם צדדים יפים ומשובחים של הזקנה שאין להעלים אותם.
כתוב, זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים חכמה מתוספת בהם. גמרא בשבת קנ"א. כאשר החומר נחלש לעת הזקנה, שאז הכוחות החומריים נחלשים, אז מפאת זאת כח השכלי מתגבר, שכן כאשר זה נופל זה קם, אומר המהר"ל. כשיצאו רשב"י ורבי אלעזר בנו מן המערה, בכל מקום שרבי אלעזר היה מכה היה רבי שמעון מרפא, ככה מביאה הגמרא בשבת ל"ג. והמהר"ל אומר, מפני שהזקנים נמצא בהם הרחמים יותר ממה שנמצא בבחורים שיש בהם מידת הדין. אז רבי אלעזר היה צעיר, הוא הבן של רבי שמעון, אז הוא מחסר והוא מרפא. מפני שיבה תקום למה? כי הזקן קרוב למיתה כי גופו כמת, ככה אומר הסבא מקלם זצ"ל. הזקן כבר איננו מעלמא הדין, כוחות החומריים נחלשו, ואז מתרוממים ההרגשים הנצחיים, כולו עטוף רגש ומחשבה של עולם הנצח, ולכן צריכים לעמוד בפניו משום שהוא מעלמא דאתי, מפני זה נחשב החטא בזקנה חמור יותר, למה? זקן שחוטא חמור יותר, למה? שהרי עם הרגשות נצחיים המפעמים בו עדיין חוטא ומורד בהם?
כתב המאירי בחיבור התשובה מ"א, א' ב', "עת לעשות לה' הפרו תורתך", אפילו בעת שהיה ראוי להם לעשות לה', שזה עת הזקנה, אם לא עכשיו אימתי, הפרו ברית? עברו חוק ולא הרגישו בבוא קיצם? גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע? ועוד אומר המאירי כי חטא הנער יחשב לחטא אחד, וחטא הזקנה יחשב כאלף או כאלפיים. נער זקן שואל לאביו, אבא מה יהיה מחר? הקטן שואף לעתיד, כל הזמן מסתכל קדימה, מה יהיה מחר, מה יהיה איתי, הזקן שואל ומתגעגע לעבר, הוא מחפש את השנים והימים שעברו, הצעיר מתגעגע אל העתיד, אל המחר, והזקן מתגעגע אל האתמול, ובאמת לגבי מחר כולם צעירים, כי אפילו הזקן עדיין לא ראה אותו, ולגבי אתמול כולם זקנים, כיון שהאתמול כבר עבר ואיננו. אז צועק המאירי, עת לעשות לה', אם לא עכשיו, הפרו תורתך בגיל הזה רח"ל, זקן נואף, שלשה שונא הקב"ה.
"ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים" הכלי יקר שואל, מה זה שנאמר במספר גדול שנה בלשון יחיד, מאה שנה, שבעים שנה ובמספר הקטן שבע אומר שנים? שהחסידים אע"פ שכל ימיהם שלמים, מכל מקום יותר הם קונים שלמות בשנים האחרונות שקרובות לשערי מוות, שאז הולכים ומתקרבים ביותר אל האור הנצחי, על כן השנים הקודמות הם נחשבים לשנה אחת בערך השנים האחרונות, לפי שמצד ריבוי השלמות שנקנה בהם - בשנים האחרונות השנים דומות למרובות, וכך נאמר גם באברהם וגם ביצחק, בעשרות שנים נאמר שנה ובשנים היחידות נאמר שנים. למה? כי הקנין שאתה קונה בשנים האחרונות זה בהשגות פי כמה וכמה בשלמות ובערך ממה שמאה שנה.
נמצא, תלמיד חכם בזקנותו הוא מתעלה ביותר אם הוא לומד ועוסק בתורה ובמצוות, כי הוא יותר קרוב לעולם הנצחי, קרוב יותר להשי"ת, ומפני כך ציוותה התורה "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" כי הוא כאילו מסולק מן הגשמי, והוא נבדל ולפיכך צריך לכבדו, ולכן יש לנצל את מעלת הזקנה ולא להיות מאלה שנאמר בהם "הפרו תורתך".
בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים, וקשה, הרי בחור ונער היינו הך, ואם כבר מנה בחורים למה מונע גם נערים, למה מונה אותם את הבחורים עם נערים? אלא אמר הקב"ה, זקנים שהם נערים, שנאמר "תתחדש כנשר נעורייכי" הבחורים צריכים לייקר את הזמן שלהם, את הסגולה שיש בימי הבחרות, את הרעננות, את הזריזות, את החיות, ואמר אחד מחכמי העולם כי הנערות היא דבר יקר ערך, אך טוב אם היה מצוי אצל הזקנים. אם הנערות היתה מצויה אצל זקנים הם היו יודעים לנצל את זה, שהיו יודעים איך לייקר ולחבב ולנצל זאת לתכלית האמיתית, חבל שבימי הזקנה, ימי הנערות גזים ונעלמים, אין כוחות כבר אין זה, מה היה יכול לפעול עם ההבנות והידיעות שיש לו כשהוא זקן. לכן כתוב, איזהו חכם זה קנה חכמה, זקן זה אפילו צעיר, צעיר שיש לו חכמה שהוא קנה חכמה זה נקרא זקן. מה שזקן משיג בגלל הגיל הצעיר עם שכל מציג כשהוא צעיר, לכן הוא נקרא זקן אפילו שהוא צעיר. אברך - אב בחכמה ורך בשנים, אז זה ציוותה התורה, מפני שיבה תקום, כי הזקן רגיש מאד ומתדלדל מכל הסגולות שהיו לו בימי נערותו, הוא נעזב מכבוד, מפסיד את חשיבותו וערכו אפילו אצל בני משפחתו וקרוביו, ומכל שכן בעיני זרים שאינם שמים לב עליו כי אינם צריכים לו, והוא צריך לעזרת כל אחד ואחד, והוא נעלב מכל דבר קטן, הוא נפגע מכל מילה שאינה מכובדת, ולכן צערו ועלבונו גדולים, ולכן צריכים לנקוט זהירות ולשים לב ולכבדו. אל תשכחו שהגלגל מתהפך גם אנחנו נגיע לגיל הזה, ומשלמים לכל אדם כפי מה שהוא התנהג. רבינו בחיי על התורה פרשת יתרו אומר בשם הגאון רבינו סעדיה גאון זצ"ל, הטעם מה שכתוב, הכתוב קובע ששכר בעד כיבוד אב ואם - אריכות ימים, אסור לישון חוץ לסוכה.
ובכן, כותב רבינו בחיי, מה הטעם שקבע הכתוב שעל כיבוד אב ואם אריכות ימים? מה הטעם? תקשיבו טוב. מפני שלפעמים עתידים שיחיו האבות עם הבנים זמן ארוך, לפעמים ההורים מאריכים יותר מידי ימים, יותר מידי במושגים של הילדים, יותר מידי, ואז עתידים שיחיו האבות עם הבנים זמן ארוך והאבות הם למשא כבד על הבנים, לכן קבע עליהם שכר המצוה הזאת למען יאריכון ימיך, שלא תחשוב שאתה תפסיד חיים בגלל שהם האריכו ימים, אם תכבד אותם כמו שאני ציויתי ותעשה זה לא יהיה על חשבון החיים שלך, אני אוסיף לך ואאריך לך את החיים. אבל מי שרוצה להתפטר מהם יתפטרו ממנו גם כן, כתוב מי שלא מכבד מקצרים את ימיו. כלומר עליך לכבדם ותחיה עמהם, ואם תצטער על חייהם דע שעל חייך אתה מצטער, שמעתם?
הזקן נעלב אפילו מהקרובים ביותר, נעלב עמוקות כאשר מרגיש כאילו הוא מיותר עליהם, לטורח ולמשא בעיניהם, ולכן בעבור הזקן הנעלב מגינה התורה עליו, היא מחייבת לכבד את הזקן. אז זה מה שלמדנו כרגע זה על הפסוק "וזכור בוראך בימי בחורותיך" זה הזמן שלנו עכשיו לזכור אותו, "עד אשר לא יבואו ימי הרעה" זה הזקנה, ויבואו ויגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, יש זקנים המבקשים את המוות במטמוניות ואיננו.
בשבעה הגיע לנחם הראשון לציון ואמר לי שאבא שלו בן 102, והיתה שאלה, הוא סובל וכאילו מבקש שדי, די, אין לו כח לחיים כמו שאומרים. אז הוא ברר את הסוגיה טוב טוב, ואמר שיש מקרים שמותר להתפלל שאדם יגמור, אבל לבנים אסור, אפילו שהם רואים את צער האבא והוא מתייסר ומבקש ומתחנן, לבנים אסור, כי אפשר שמעורב בזה מחשבה של צוואה, של ירושה, של הקלה, של כל מיני דברים כאלה, לבנים אסור, אבל לאנשים אחרים ב מקרים מסויימים קריטיים וכן הלאה. כמו שחכמים התפללו על רבי יוחנן שיפטר בגלל שאיך ק וראים לו. ועוד מישהו היה אצלי ואמר שגם כן, אמא שלו בת 102 גם כן, והיא כל הזמן אומרת לקב"ה, לטנסני, אל תשכח אותי, כאילו אתה משאיר אותי פה אתה שוכח אותי אתה לא לוקח אותי אליך, אל תשכח אותי. אתה שומע דבר כזה? לטנסני, אייי. אנשים שבעים מהחיים, אתם יודעים מה זה שבעים מהחיים, ככה היה כתוב בעיר לוז שהיו גרים בה ולא היו מתים, כשהיו קצים בחייהם היו י וצאים חוץ לעיר היו מתים, בתוך העיר לא מתים, אין מוות בעיר, יוצאים חוץ לעיר התעייפו מהחיים ונפטרים.
היה בן אדם פה ברמת אלחנן שהיה לו בן שהיה מסכן נולד ככה עם תסמונת דאון קשה, והוא הגיע לגל ארבע ופה ושם, והוא ראה את הילד סובל, הוא אהב אותו והקפיד עליו ושמר, לא נתן אותו לטיפול חיצוני, אבל הוא ראה את היסורים מה שהוא סובל, ובסוף הוא בלית ברירה התפלל עליו שיגמור, באמת הילד גמר, שבוע אחרי זה האבא גמר, עשו הספד - הבן החזיק את האבא, לא הפוך, אף אחד לא יודע מה קורה. צריך לייקר כל רגע, לא בוכים בגיל תשעים, בוכים על כל יום שעבר, כל יום תזכרו מה עבר אתמול עשיתם משהו או לא עשיתם, לא עשיתם - תתחילו לבכות, ומיד להזדרז לאסוף עוד מצוות.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות...