---

15-11-12
"ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו", השלמות היא אחדות האדם הנובעת מתוקף מידת האמת, האיש השלם אינו מבחין בכל המידות ובכל התעוררויות היצר הרע אלא ככלים המשמשים לצרכי עבודת ה' לבדו עד שלא תשתייר בו אפילו נקודה אחת לרשות אחרת. כשאדם כובש את יצרו ומשתדל להשמידו ולהכחידו, עדיין לא תרים בקרבו שרידים ממנו העלולים לשוב ולהתגבר בו בנסיבות ובנסיונות חדשים, כי מצב האדם שלאחר חטא אדם הראשון מצליח הוא לכל ה יותר לדחוק את הרע ולכסותו שלא יפריע לו בעבודתו.
אני חוזר שוב, השלמות היא אחדות האדם שנובעת מתוקף מידת האמת, מי שיש בו מידת האמת אז יש לו שלמות וזה נובע מתוקף מידת האמת הכל מאוחד בו, כל המידות מאוחדות בו, האיש השלם אינו מבחין בכל המידות ובכל ההתעוררויות של היצר הרע אלא ככלים המשמשים לצורך עבודת ה' לבדו, ז"א כל מידה ומידה שמפעמת בו היא תשמש אותו רק ככלי לעבודת ה', גם אם היא מנגדת כביכול את עבודת ה', אז היא תשמש אותו לעבודת ה'. אם יבוא לו לרגע גאוה הוא ידע שמזה הוא צריך להבין כמה הוא צריך להתרחק מיד לענווה או להשתמש בזה בבחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'" אבל שום מידה לא תפריע לו באמת אלא תשמש ככלי לעבודתו יתברך, עד שלא תשתייר בו אפילו נקודה אחת לרשות אחרת. אז גם כשאדם כובש את היצר ומשתדל להשמיד אותו ולהכחיד אותו, עדיין נותרים בקרבו שרידים ממנו שעלולים לשוב ולהתגבר בנסיבות ובנסיונות חדשים, למה זה? כי מצב האדם לאחר חטא אדם הראשון מצליח הוא לכל היותר לדחוק את הרע ולכסותו שלא יפריע לו בעבודתו, זה נקרא מושל ביצרו, מושל זה כופה עליו שלא יוכל לזוז, זה כמו ממשל, הממשל הצבאי לא נותן לעשות כך וכך, זה מושל. אבל זה לא מלך.
המדרגה הזאת של מושל ביצרו, גבוהה מאד, מי יתן והיינו זוכים אליה, כי אז היו נמנעים מהאדם הרבה סבל ועגמת נפש, עלבון ומורת רוח. אך למרות כל זאת פגומה היא, כי האדם הצליח רק לכבוש ולדחוק את הרע שבקרבו, ולו גם זכה למעלה גבוהה מאד בדרגה זו, והצליח לדחות את הרע לגמרי שלא יתעורר בו עוד, אם לא בנסיבות יוצאות מן הכלל, מכל מקום גם דרגה זאת פגומה היא כי הרי רק שיבר את הרע או ביטלו מבלי להביאו לידי שימוש כלשהו, והרע צריך להשתמש בו, זה צריך להיות כעין מגביר רצון, להגביר את הרצון להתנגד לרע.
אבל ישנה מדרגה גבוהה בהרבה ממנה, והיא הפיכת הרע לטוב. לא התעוררות לעשיית הרע, אלא אדרבא, התעוררות לעשיית הטוב. כי הוא רואה ברע שליחות מהבורא שקורא לו להתאמץ בעבודתו יתברך. בזה שהוא עושה ההיפך ממה שמסית אותו יצר הרע, בזה הוא מתקרב למדרגת אברהם אבינו ע"ה, שהפך את היצר הרע לטוב. הדוחה את הרע ומבטלו הרי רואה הוא כעין רשות אחרת כביכול, מי שדוחה את הרע ומבטל אז מה הוא רואה, שזה רשות אחרת כביכול, שצריכה להתבטל לגמרי לפני אדון הכל יתברך שמו, אך מי שזכה להפוך גם את הסתת היצר הרע לטוב, אז אין רשות אחרת במציאות והכל באחדות גמורה ומוחלטת.
אתם מבינים את החילוק? אם בן אדם מרגיש את היצר הרע והוא מנסה לדחוק אותו, לכבוש אותו, אז כאילו היצר הרע הוא רשות בפני עצמה, אני רוצה לעשות טוב, הוא רוצה לעשות רע, אז אני דוחה אותו, מסלק אותו מעלי כל הזמן, ואז בעצם הוא רשות אחרת, הוא קיים. אבל אם היצר הרע בא לנגד את העבודה שלי, ואני רואה אותו כתמרור שבא להגיד לי כאילו מה צריך לעשות, הוא רוצה שאני אתגאה, אני בדיוק הפוך, הוא רוצה שאני אהיה להוט אחרי מאכלות, אני בדיוק הפוך, זה כאילו הוא מזכיר לי - צריך להיות פרוש, כל מה שהוא יגיד אני מבין ממנו מה אני צריך לעשות הפוך, אז בעצם הוא משמש כמאיץ קטליזטור לעבודת ה', אז ז"א זה הופך להיות רשות אחת, כמו שאשה מנגדת לאדם עזר כנגדו, במה היא עזר - כנגדו, ואז ממילא אם אדם מהנגדו עושה מה שצריך לעשות, כי היא רואה את החסרונות והיא אומרת ואז הוא עושה, זה נקרא שלמות, היא משלימה אותו. אז היא לא רשותא חרת בזה שהיא נגדו אלא הפוך, אבא שמעיר לבן הוא לא נגדו, הוא רוצה להשלימו, אז היצר הרע זה כאילו המחנך, אבל במה? בדרך הפוכה, ואז בעצם מה שהוא דוחף אותנו לעשות על פי מציאותו לכאורה זה רע, כי תפקידו כאילו להרע, אבל בעצם זה בא לומר, אל תעשה כך, אל תהיה כמו שאני אומר לך, תעשה ההיפך, תעשה מה שנכון, ואם אני משתמש איתו כך אני הופך אותו להיות המוסרניק שלי, המשגיח שלי, זה שבא ואומר לי בהפוכה כאילו, ככה וככה, אז אני מבין מזה מה צריך כן לעשות, ואם כן אני עושה אז זה אחדות גמורה, הוא לא רשות בפני עצמו.
ידוע מה שכתבו המקובלים שבכל ענין ותופעה, ואפילו ברע עצמו בסטרא אחרא וחילותיו ישנם ניצוצות הקדושה, וזהו ביאור הדברים, כי מה שלא יכול בשום פנים לשמש ככלי לגילוי כבודו יתברך, אין לו מציאות כלל, אין דבר כזה שיהיה דבר במציאות שהוא לא משמש כלי לעבודת ה', אם יש דבר כזה שהוא לא משמש הוא לא יכול להמצא. מי שאינו יכול בשום פנים לשמש ככלי לגילוי מציאותו כבודו יתברך אין לו מציאות כלל, ולכן כל דבר שבעולם ואפילו הרע על כל אופניו, אפשר לגלות בו איזו תועלת מתוך עצם שימושו ככלי לגילוי, והאפשרות הזו לגילוי היא ניצוץ הקדושה שבדבר. ניצוץ הקדושה שבדבר זה חלק הגילוי שבכלי הזה, כאשר האפשרות רחוקה נמצא הניצוץ הקדוש בגלות בקרב המון הטומאה הסובבת אותו, עד שהצדיק יגאלנו מגלותו בהפכו את האפשרות למציאות, את הפוטנציאל, את מה שבכח הוא מביא אותו לידי גילוי, זה עמוק עמוק בתוך הקליפות, הקליפות זה ההסתר, לא רואים שיש מפה גילוי כבוד ה', אבל הצדיק יודע לבוא לקחת גם מתוך הטומאה ולהרים את הגילוי שצריך לעשות מתוך זה. ויוותר הגילוי כבודו יתברך בכל, זה נקרא בירור הניצוצות או העלאת הניצוצות של הקדושה.
דוגמא בולטת ברורה זה לקחת חילוני שהקליפה שולטת עליו לגמרי, שהוא חי בטומאה, שמחשבותיו הם רחוקות מעשיית רצון ה', ולדעת להוציא את הפוטנציאל שלו ולהפוך אותו ליהודי ירא שמים. ז"א הופכים את המצב שבו למצב של גילוי, הכל היה בהסתר ועכשיו מגלים את כל הכוחות הטמונים באדם ניצוצות הקדושה מרימים אותו למעלה.
אמנם תיקון זה לא יתכן שיעשנו אלא מי שהוא שלם בבחינת האחדות, שהוא רואה אך רשות אחת במציאות בעולם כולו, אין עוד מלבדו, ומכיר שזולתה הכל אך שקר ואין, כי החסר בשלמות ובאחדות זו הרי יבחין בלבבו בבחינת רשות אחרת, רשות אחרת זה בחינה של עבודה זרה, ברע ממש. "אנכי ה' אלקיך" זה לא מספיק "ולא יהיה לך אלהים אחרים", ז"א ביטול כל מציאות אחרת בעולם, ורק אנכי ה' אלקיך, אין עוד מלבדו.
ואם כך מי שחסר בשלמות ואחדות זו אם כך איך יתקן ויהפוך לטוב גמור? איך הוא יקח ויתקן דבר שהוא בהסתר לטוב גמור, אם הוא מכיר שיש עוד רשות אחרת? על כן ברור הוא כי כל החסר עדיין לא יביא אל השלמות, ומי שחסר זאת עדיין חסר את השלמות הזו. אסור לו בהחלט לרדת אל ההסתר כדי להציל ממנו את הניצוצות החבויים בו, כי הצל לא יציל מאומה אלא רק ימית עצמו חס ושלום בארץ הטומאה. מי שלא שלם בזה שרואה שהכל זה כלים לעבודת הבורא, וגם יצר הרע זה כלי לעבודת הבורא, הוא לא יכול להתעסק בדברים האלה להכנס למחוזות ולמקומות בין בעצמו בין באחרים בין בסביבתו, כיון שהוא עלול לשקוע כי הוא רואה מציאות אחרת בפני עצמה, והוא לא רואה את זה כמאיץ בשביל לרומם אותו ולהעלות אותו מעלה מעלה.
ובאמת אלמלא הגיעו אלינו הדברים מאבותינו ורבותינו קדושי עליון שדבקו בו יתברך בכל מהותם, כי אז לא היה ראוי לגלות לפשוטים כמונו את כל ענין בירור הניצוצות ותיקון הרע. אז אם זה לא הגיע אלינו מרבותינו ואבותינו שהם היו ככה, אז לא היה ראוי לגלות לאנשים פשוטים כמונו, אומר המכתב מאליהו. כל ענין בירור הניצוצות ותיקון הרע כי אם גם נבין אותו קצת בשכלנו עדיין נסתר הוא מליבנו, היות ואין בנו אפילו מעט מדבקות כזו, אז שוב אין בחינת השלמות מושגת לליבנו כלל, ואין שכלנו וליבנו שוים בזה, ואם יעלה בדעתנו חס ושלום להזדקק לענינים כאלה למעשה, הלא נכשל חס ושלום וניפול למעמקי הטומאה ה' ישמרנו.
לשלמות המדרגה העליונה הזאת הגיע יעקב אבינו ע"ה, "תתן אמת ליעקב", שזה לעצם מידת האמת, לעצם מידת האמת, כאמור "תתן אמת ליעקב".
בגור אריה מבאר שעל בחינת אחדות זו מרמז המדרש על התאחדות האבנים, ששם יעקב למראשותיו, זה מה שזה מרמז, כל מה שסביבו מתאחד לאותה אמת.
בזה מתבאר גם ענין הסולם שנראה לו בחלום, שעולים מתעכבים קמעא בכל שלב ושלב, בכל מדרגה ומדרגה יש עיכוב, אדם שמניח רגלו עד שהוא מניח ועד שהוא דורך ועד שהוא, יש עיכוב מה. השלב מסמל את העיכוב, כי ע"י התגברות על העיכוב עולים, כשאתה דורך על השלב אתה מעכב דורך עליו אתה מתרומם, וע"י זה מהפכים את העיכוב למועיל, ולכן הראו את הבחינה הזאת ליעקב בהגיעו לשלמות העליונה, שהיא גם בחינת האחדות כמבואר לעיל.
מצאנו בילקוט דבר נפלא, אמר רבי לוי בשם רבי נחמן, מלאכי השרת ע"י שגילו מסתורין של הקב"ה, נדחו ממחיצתם 138 שנה, רבי חמא בר חנינה אמר על שנתגאו, ואמרו משחיתים אנחנו, אז רבי לוי בשם רבי נחמן אומר גילו מסתורין, על זה נענשו, רבי חמא בר חנינא אומר על שנתגאו ואמרו, משחיתים אנחנו, ובתרגום יונתן בתחילת פרשת ויצא כתוב, ויחלום בהא סולמא והא תרין מלאכים דאזלו לסדום ויטרדו מן עלמא בגלל דגלו מסתורין דמרי עלמא. אז הוא חלם חלום וראה סולם, והנה שני מלאכים שירדו לסדום ונטרדו מן העולם בגלל שגילו מסתורין של אדון העולם. והיו מטרידין ואזלין עד זמן דנפיק יעקב מבית אבוי ואינון לבון יתי בחסדא, והם היו טרודים ממקומם והולכים מסדום עד הזמן שיצא יעקב מבית אביו והם ליוו אותו בחסד. ובההוא יומא, בדיוק באותו יום, סלקין לשמי מרומא ואמרין, עלו לשמים ואמרו, איתו חמון יעקב חסידא ואיקונין דילי קריאה בקורסי יקרא, האבתון מתחמדין לחמי יתי, וכן שאר מלאכיא קדישי דה' נחית להסתכלא בו. אז הם עלו באותו יום לשמים והם הם שאמרו למלאכים למעלה, בואו ותראו את הדיוקן של יעקב החסיד, הוא היה ישן למטה, "וישן במקום ההוא ויחלום" אז הם אמרו בואו תראו הנה היקונין שלו שקבוע בכסא הכבוד, זה שאתם רואים אותו בכסא הכבוד למעלה הנה הוא פה במציאות למטה, שהייתם רואים אותו וחומדים לראותו, הנה עכשיו אתם יכולים לראות אותו, עולים ויורדים בו, רוצים להסתכל בו. ואז המלאכים הקדושים היו יורדים להסתכל בו.
עכשיו, זה מה שכתוב ברבי יונתן בן עוזיאל. זה ביאור הדברים, כתב רבינו חננאל חגיגה ט"ו במעשה של אחר, מחיוהו למתטרון שיתין פולסי דנורא, כביכול היכו את שר הפנים הנקרא בשם שאמרנו, שישים מכות של אש. חס ושלום שיש עליו דין, אלא להראות לאלישע שיש לו אדון שהוא עליו, שגם לשר המלאך למעלה יש אדון עליו. פירוש, לא יתכנו במלאך לא בחירה, לא חטא, לא עונש, כי חטאם וענשם שניהם רק שליחות ללמד לבני אדם.
ועל פי יסוד זה נוכל להבין, שכאשר אמרו המלאים משחיתים אנחנו היתה השליחות שלהם שיראו כמו בני אדם שעושים מעשים, ושידברו כדרך בני אדם שחושבים שהם העושים, ככה שידברו, אשר אצל בני האדם זה נובע מגאוה שהם תמיד מזכירים את עצמם, והוסיפו לומר, "וישלחנו ה' לשחתה" ללמד אותנו שאסור לחשוב שהם היו הסיבה אלא רק שהיו שלוחי ה'. אז מצד אחד הם אמרו משחיתים אנחנו, מצד שני הם אמרו וישלחנו ה' לשחתה, אז תחליט, אתה משחית או ה' שלח אותך? אלא הלימוד הוא שככה בני אדם מתנהגים, שכל דבר הם תולים בעצמם אבל בעצם לא הם עושים אלא שלוחי דרחמנא, צריך אדם לזכור שכל דבר זה רק מתגלגל דרכו כשליח ותו לא. ואין לו לייחס לעצמו כלום. אז זה הבחינה שהם באים ללמד,
אך הרי הודיעו לנו חז"ל שהוצרכו להראות כיצד היה עליהם בעצמם לסבול עונש על גאוותם כביכול ולרדת ממחיצתם, גם זה ללמד אותנו את פחיתות מידת הגאוה וענשה, עד שנדע ונכיר שגם כשמוסיפים אנו בתוך דברינו ברוך ה', בעזרת ה', הרבה פעמים, זה רק כיסוי לגאוה ולחסרון הפנימיים ועדיין אנו בגאוותנו נשארים בחושבנו כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה.
ז"א האדם בדרך כלל גם כשהוא אומר אלף פעם, הקב"ה ישתבח שמו לעד, עשה ככה וזה ככה וככה, הוא משמיע בעצם את אני שפעל. את הברוך ה' אומרים בלי כוונה, את הבעזרת ה' אומרים בלי כוונה, בעיקר אומרים את מה שעושים. זה לא הרגל, זה המציאות, שאני עשיתי ואני פעלתי ואני ואני. יש כאלה אפילו שולחים אימילים או אומרים, נו איך אני חכם לא? מגיע לי איך קוראים לו קרדיט וזה. במקום לזכור שהקב"ה נותן לו עצה, נתן לי עצה, הקב"ה יהיב עצה למקני נכסין, ז"א ישתבח הבורא עלה רעיון בליבי מאיתו יתברך, מה זה עלה רעיון בליבי, זה לא יש לי מחסן רעיונות והלכתי שלפתי אחד שידעתי ממנו ולקחתי אותו ועכשיו השתמשתי בו, עלה הרעיון בליבי פירושו של דבר שמן השמים סייעו ואני טמבל יושב, לא יודע מה לעשות, והקב"ה זט מסיבה שידועה לפניו החליט לתת לי איזה רעיון. זהו.
ועוד לימדונו כי יש אשר ידמה בנפשו שכבר הגיע לגילוי הסוד של תיקון הרע מסתורין של הקב"ה, ובידו להתעורר אל מידה רעה, כגון גאוה, משחיתים אנחנו, כדי לברר את ניצוץ הקדושה שבה, בהיותה אצלו רק לשם בחירה טובה, וזאת כדי לברר שאדרבא כל מעשה אשר המה כבחינת וישלחנו ה', והורנו אצל אדם כזה אין זו דרך עליה כלל אלא ירידה ממש, עד שבא יעקב אבינו ע"ה ולימדנו שבחינת תיקון הרע תתכן רק בדרגת השלמות ואחדות הגמורה שאליה הגיעו. אז פעמים אדם ידמה בנפשו שהוא הגיע כבר לסוד של גילוי תיקון הרע ומסתורין של הקב"ה כאילו הוא יודע את המסתורין של הקב"ה מה סוד הרע וכו' וכו', ובידו להתעוררת למידה רעה כגון גאוה הוא יכול להתעורר למידה כזאת כמו שאמרו המלאכים משחיתים אנחנו, וכל זה כדי לברור את ניצוץ הקדושה שבה, בהיותה אצלו רק לשם בחירה טובה, וזאת כדי לברר שאדרבא כל מעשי ה' בבחינת וישלחנו ה', כמו שאמרנו קודם שזה בעצם המטרה, אבל הורונו שאדם כזה אצל אדם כזה זה לא דרך עליה אלא ירידה ממש, עד שבא יעקב ולימדנו שבחינת תיקון הרע תתכן רק בדרגת השלמות והאחדות הגמורה שאליה הגיע. ז"א מי שיש לו מידת האמת הוא באחדות גמורה עם כל המידות שלו, זה לא שיש לו מידת אמת כאילו הוא לא אומר שקר, אלא אמת זה אמת עם כל המידות שלו, אף אחת לא מפריעה לו, כי אם מפריעה לו מידה אז הוא לא אמת, כי היא דוחקת בו ככה וככה, וגם מה שהוא אומר אז כאילו הוא מתעלם מהמידה ההיא, לא מתייחס, היא קיימת והוא מדבר כאילו הכל מושלם שלם וכו' וכו'. אבל הוא לא אמת עדיין, אבל קודם שהגיע יעקב למדרגה זו של השלמות של מידת האמת הוא נצטרך לשמירה ממחשבת גדלות. שום גדלות, לכן ליוו אותו המלאכים בכל דרכו, מה שלמדנו למה המלאכים ליוו אותו עד אותו יום? הם אותם המלאכים שהשליחות שלהם היתה להזהיר לבני אדם שלא יכשלו במסתורין של הקב"ה לגשת אל תיקון הרע ולהעלות ניצוצות של קדושה טרם הגיעו לשלמות, הרי הלכו תמיד עם יעקב והזהירו אותו תדיר שלא יכשל בסוד הזה קודם שהגיע למדרגה הראויה, והם לא עלו למעלה אלא בשעה שהיתה שליחותם לבשר ליעקב שהגיע לשלמות ולהודיעו את רום ערך המדרגה הזאת למעלה. אז כל מה שהם ליוו אותו את יעקב זה היה בשביל לשמור אותו ממידת הגאוה, ולהודיעו את הבחינה של העונש שהם קיבלו שגילו מסתורין של הקב"ה, ושכביכול התגאו ואמרו משחיתים אנחנו, שלא יפול בדבר כזה שבני אדם נופלים בזה תדיר, וברגע שהוא הגיע לשלמות המדרגה הזאת הם עלו למעלה ואז נודע לו שהוא הבחינה הזאת בחלום יעקב. וגם גילו לו כי מפרסמים את גדלותו בין המלאכים, וכי המלאכים כולם מתאוים לראותו, פירוש לראות את דרגת השלמות שלו, ועוד הראו לו שדמות דיוקנו חקוק בכסא הכבוד, מה זה אומר שדמות דיוקנו חקוקה בכסא הכבוד? פירוש שהוא תוכן כל הבריאה, כי תכלית כל הבריאה זה לגלות כבוד שמים, כמו שכתוב "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" וכשהבריאה בתיקונה היא בבחינת כסא הכבוד, כשהבריאה בתיקונה היא בבחינת כסא הכבוד, דהיינו כסא הכבוד גלוי ונגלה לכל, ובזה נתגלה דבר נפלא כשהגיע אדם לשלמות ונהפך אצלו הכל לטוב, הוא יוכל להתגבר על דברי מידות ויצר הרע ואפילו כשישיג את גודל מדרגתו הוא לא יגיע לכלל גאוה, אלא יודה לה' יתברך בטוהר לב על אשר כה היטיב עמו וסייע לו בשפע חסדיו, והרימו עד יפעת מדרגתו העליונה הזאת. לכן יעקב אחרי החלום כשהוא קם, מה הוא היה צריך לעשות? פשששששש.... איך בן אדם עלה לו איזה רעיון כזה וכזה כבר מצליף את כולם מודיע להם זה זה אווווווווו אני אני אני אני אתה יודע מה.....
מה היה אצל יעקב, כשהתגלה לו שהוא תכלית כל הבריאה והוא תוכן כל הבריאה והוא גילוי כבודו של הקב"ה בעולם, מה הוא עשה כשהוא קם? מה נורא המקום, איך ישנתי במקום כזה, ואיפה האני שלך? איפה עכשיו כל אחרי שהודיעו לך וראית את הדבר, סולם יעקב, איפה זה? הפוך, מזה הוא הבין איך יכולתי לישון במקום כזה מה נורא המקום. בכלל, איפה אני.
במה זכה יעקב אבינו ע"ה לבשורה הזו, שהוא השלמות, תוכן הבריאה שהוא אמת שהכל, למה הוא זכה לזה? אם נסתכל במעשיו שגילתה לנו התורה, ונעיין ברש"י על הפסוק "וישכב במקום ההוא" ש-14 שנה למד בבית מדרשם של שם ועבר ולא שכב לישון ורק עסק בתורה בלי הפסק כל 14 שנה, גם לא חשש מעשיו ונשאר בארץ ישראל, אף שיצחק ורבקה שלחוהו לחו"ל, הוא בדבקו בתורה לא חשש לפיקוח נפש, ואף כשגמר בליבו ללכת חרנה לא הפסיקו מלימודו כדי לישון אלא למד עד רגע הילוכו ממש, כשבא לחרן לא שכח, כי גמר בליבו לשוב להר המוריה מקום שהתפללו אבותיו. אחד שלא שכב לישון איך אצלנו, אחרי פחות מ-14 שעות אנחנו אומרים אני גמור, גמור, אחרי 14 שעות הוא בכלל עבר מרחק אדיר, ופתאום הוא נזכר שהוא לא התפלל במקום שהתפללו אבותיו נתן דעתו לחזור, וואלק אתה גמור, גמור, גמור, איזה גמור, איזה גמור, איזה גמור. גמר בליבו, זה הגמור, גמר בליבו לשוב להר המוריה מקום שהתפללו אבותיו, זה גמור.
כשגמר בליבו כך, התגבר בזריזות למעלה מהשגתנו, וחשש לדחיה שתגרם ע"י שעות אחדות של שינה וחזר מיד, וכשהגיע להר המוריה הניח לו הקב"ה שינוח שם. הקב"ה השקיע חמה שלא בזמנה, כביכול מהרחמנות על הצדיק, כמו שאמרו חכמים, צדיק זה בא לבית מלוני וייפטר בלא לינה? אמר לו הקב"ה, יעקב, הלחם בצקלונך, והבאר לפניך לאכול ולשתות, שכב במקום הזה. אמר לפניו, יעקב אומר, רבון העולמים, עכשיו יש לשמש ירידות חמישים, ואני שוכב במקום הזה בלא עת? יעני עכשיו צהריים, באמצע היום אני אישן? לא היה ציווי מה' יתברך אלא רשות, שאומר לו שכב במקום הזה, ויעקב מרוב זריזותו בתורה לא היה יכול לתת מנוח לעצמו בעוד היום גדול, אז מה עשה הקב"ה, שינה את הטבע, והוריד את השמש שלא בזמנה. אתם זוכרים את אברהם? אברהם אבינו לא יכול לסבול שלא באים אורחים, שינה ה' את הטבע הביא לו מלאכים, אין אורחים ביום כזה שיצאה חמה מנרתיקה, אין, אז משנה את הטבע בשביל הצדיק. גם פה הקב"ה משנה את הטבע, אתה לא יכול להתמודד עם צדיק כזה, אומר לך אני לא יכול לישון בשעה כזאת, אז הקב"ה כביכול אין לו ברירה אז הוא משנה את הברירה, עושה לילה. כמו שכתוב בילקוט כי בא השמש, כי בא השמש, כי בא השמש - כיבה את השמש, מלמד שהשקיע הקב"ה חמה שלא בעונתה בשביל לדבר עם יעקב אבינו ע"ה בצנעה, בצנעה. השמש ירדה שקעה, עכשיו אפשר לדבר בשקט, כאילו בא רגע בא, לא לעיני כולם באור, שששש בצנעה, רק רגע, ומדוע רצה הקב"ה שישכב במקום ההוא? כי כיון שעלייתו של יעקב אבינו עד השלמות באה אל שיאה, איפה היא באה אל שיאה? במה שלא רצה לשכב, שכיבתו עצמה היתה למעלה מכל מושגי העולם הזה, וראוי שתהיה דוקא במקום המקדש, בהר המוריה במקום המקדש כי זה לא שינה רגילה, זה לא שינה, הוא לא רצה לישון. ולא עוד אלא שדרגת שכיבה זו נוספת על דרגת העקידה, למה? שמה היתה העקידה של יצחק אביו, ועכשיו השינה שלו זה גם כן כעין עקידה כי הוא לא רוצה בכלל לישון, הוא לא רוצה לשכב, יום, אז כאילו הוא עוקד את עצמו למצב שהוא בעצם לא הכין את עצמו כי הוא לא רוצה לשכב, אז זה לא שינה, אז זה מעל הטבע לכן זה בבית המקדש, כי זה מעל הטבע, כל השכיבה הזאת. אז לכן היא תקבע את המקום עצמו, היא תקבע את המקום עצמו למקום המקדש, השכיבה שלו היא קובעת שהמקום הזה בית המקדש.
וכן מצינו שע"י יעקב נקבע כמו שאמרו ז"ל, לא כאברהם שקראו הר, לא כיצחק שקראו שדה, אלא כיעקב שקראו בית, בית אלקים, גדר של קביעות - בית, זה מקום קבוע. הוא הגדיר את מקום המקדש יותר מאבותיו, בעצם השכיבה הזאת שהיתה שם מעל הטבע. וההמשך אחרי התפילה.
רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.