תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו ת"ח | הרב אמנון יצחק שליט"א
תאריך פרסום: 12.02.2013, שעה: 08:08
http://live.shofar-tv.com/videos/2754
12-2-13
"ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי" מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי, פירוש שלא לקחת בעל כרחו. מאת כל איש אשר ידבנו ליבו, שהלב נודב אותו, מאלה תקחו את תרומתי, מי שיש לו לב לנדב ממנו תקחו, פירוש לא לקחת בעל כרחו. וכי יעלה על לב כי אחרי כל הטובות הגדולות שקיבלו מאת ה' יתברך גם ביזת מצרים, גם ביזת הים, היתכן שלא ירצו לתת מחצית השקל ובפרט לשכון בתוכם? הרי דעל ידי התרומה הקטנטונת הזאת הם יזכו שהשכינה תשרה בתוכם, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" אז זה רווח גדול שמרויחים במחצית השקל אתה מרויח כל כך הרבה, מה עוד שכל אחד יצא עם תשעים חמורים מלאים כסף וזהב, וזה חוץ מביזת הים שהיתה יותר מביזת מצרים, אז איך יכול להיות שאנשים שעמוסים בכסף וגם אין להם מה לעשות עם הכסף, הם נמצאים במדבר, אז צריך לקחת נדבה רק ממי שהלב שלו נודב אותו, לא בעל כרחו, איך זה יתכן?
אמנם זה מתיישב עם דברי חובת הלבבות בתחילת פרק עבודת ה' וזה לשונו: אחד מהם רוב אהבתך את נפשך, איך אנשים אוהבים את עצמם, רוב אהבתך את נפשך וחפצך להמשיך הנעימות אליה, אז כל החפץ של בני האדם זה למשוך אליהם נעימות, הנאות העולם הזה, ולא תפסיע פסיעה אשר אין כוונתך להתענג בהם בהנאות. כל מה שעושה בן אדם, כל פסיעה, כל מחשבה, כל תכנית איך אני נהנה יותר, איך אני מוסיף נעימות לעצמי, חולה על עצמו. זה לשון הזהב של רבינו בחיי.
והנה כאשר רצה ה' יתברך לשכון בתוכם, אז עיקר המשכן של הקב"ה זה לא בתוך היריעות, "ושכנתי בתוכם" זה בתוכו של כל אדם בתוך ליבו. והנה כאשר רצה ה' יתברך לשכון בתוכם כיצד זה יתכן? אינו אלא על ידי המעלות העליונות הנמצאות בו יתברך, אז לקב"ה יש מעלות עליונות שנמצאות בו יתברך ואין הכונה שזה מעלות כמו אצל אדם, אלא זה בחינות שאנחנו צריכים להבין על פיהם איך אנחנו צריכים להתנהג. ואחד מהם היא הטבה האמיתית מחמת נדבה וחסד לנברא, בלי שיתכוון כוונה אחרת חלילה. כל בריאת האדם זה הטבה שהיטיב הקב"ה לברואים מבלי שתצא לו טובה מזה כי הקב"ה אינו חסר כלל. ולכן הוא לא נזקק למאומה, ומה שהוא מיטיב זו הטבה גמורה של חסד ונדבה. זאת מעלה שאנחנו צריכים שתהיה לנו מעלה כזאת להיטיב לזולת בחסד ובנדבה ללא כוונת הנאה. והמשכן שהוא יתברך שוכן שם צריך להיות מעוטר במידותיו הנעלות, אז אם אתה רוצה שה' ישכון בתוכך בתוך ליבך, שהשכינה תשרה עליך, אתה צריך להכין לו את המשכן בדיוק מהמידות והמעלות שלו, שנאמר "והלכת בדרכיו", להתדמות אליו יתברך ואז יהיה משכני בתוככם. מין במינו.
לזה נצטוו מאת כל איש אשר ידבנו ליבו, צריך שהאיש הנודב את הנדבה מחצית השקל, זו תהיה נדבה בלי שום מחשבה של קבלת פרס, רק לעשות רצון אביו שבשמים ולא זולת זה. כמו שכתוב בברכות י"ז, אשרי מי שגדל בתורה ועמל בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו, וזה כוונת הכתוב, אפריון עשה לו המלך שלמה תוכו רצוף אהבה, תוכו רצוף אהבה, פנימיות כוונתם של המתנדבים היתה רק נדבת אהבה, כאדם שמתנדב לאהובו האהוב לו כנפשו, שנדבתו אליו כמתנדב לעצמו או לבנו האהוב לו כנפשו בלי שום תקות פרס. זאת סוג הנדבה שאדם צריך לתת שהוא נותן לקודש. וזה מה שנצטוו בני ישראל לתת במדבר תרומה לבנין המשכן. והענין הוא שאם זה נדבת לב ולא בעל כרחו, אז הקב"ה מחפש את הלב הזה בשביל להשכין את שכינתו בתוכו, כי זה מין במינו. והן מעלות עליונות אלהיות המתדמים אליו יתברך, כי בצלם אלהים עשה את האדם, אז כל הרקע שלנו זה רקע אלקי, חלק אלוקה ממעל. הבעיה שאנחנו מגובלים גם מחומר, והחומר מתערבב, ואז ממילא צריך לעשות הפרדה בין שני אלה, בין הרוח לבין החומר, כדי שהרוח יהיה נקי וזך.
אז זו המטרה לשים מבטו ומגמתו אליו, שהאדם ינקה את עצמו מן החומר וליבו יהיה לב נקי מפניות ונגיעות, כי בצלם אלהים עשה את האדם, וזו המטרה לשום מבטו ומגמתו אליו. ואל יאמר האדם איפה אני, אני רחוק מזה, והמשכיל יבין שזה עיקר הנדרש מהאדם להשתדל לעלות למעלות העליונות אפילו שכעת טבעו עדיין רחוק מזה, אז לא יאמר אם אני רחוק לעולם לא אוכל להתקרב, לא, כרגע אתה רחוק אבל אתה יכול להתקרב. זה מה שרמזו ז"ל בתנא דבי אליהו כ"ד, חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב, ההשתדלות מחוייבת לשנות לאט לאט את טבעו הרע כי חייב נאמר, חייב, חייב אדם לומר, חייב אדם לומר, מתי, מתי, מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב, אז זה לא רק לומר, זה להשתדל כל הזמן, מעצם האמירה אתה צריך להגיע לביצוע.
ומובא במדרש, "ויקחו לי תרומה" "ויקחו לי תרומה" לא ויביאו לי תרומה, ויקחו לי, לוקחים את הקב"ה תרומה, ויקחו לי. משל למלך שהיתה לו בת יחידה, בתי שנתתי לך יחידה היא, לפרוש ממנה איני יכול, אלא כל מקום שאתה הולך עשה לי קיתון אחד, פה זה מקוצר. משל למלך שרצה להשיא את בתו, אז הוא אמר לחתן תשמע, אני נותן לך את הבת היחידה שלי, אני לפרוש ממנה אני לא יכול, אני אוהב אותה אני לא יכול, לא יכול, אז אני מבקש ממך, כל מקום שאתם הולכים תעשו לי קיתון אחד, איזה חדרון קטן כזה ואני אשב לי בצד ככה אתה מבין, העיקר שאני יודע שאני בקרבת בתי. ככה הקב"ה, הוא נתן את הבת שלו - התורה הקדושה לעם ישראל, אז הוא אמר לפרוש ממנה אני לא יכול, אלא תעשו לי קיתון אחד "ושכנתי בתוכם" תעשו לי משכן קטן, עם יריעות עיזים, אני אסתדר שמה במקום הזה, אבל אני צריך להיות קרוב לבת שלי.
ויש להבין בזה איך שייך בתורה שהיא חכמה לפרוש ממנה, מה זה, זה בתי, זה גוף שהולך ונוסע ממקום למקום? חכמה זה נמצא בכל מקום, אז מה שייך להגיד לפרוש ממנה איני יכול? וכי בשביל שאחד מלמד חכמה לאחר החכמה פורשת ממנו? עכשיו אני אומר דברים של תורה, אז מה, ברגע שהוצאתי אותם הם הסתלקו ממני? הם לא פרשו ממני, חכמה לא פורשת. ועוד, באיזה בחינה נקראה בש"ס ובמדרש שהתורה מכורה לישראל, מכרתי לכם את תורתי, מכורה, מה שייך מכירה בתורה וחכמה? מכירה שייך בחפץ שהלוקח קונה את החפץ עצמו והחפץ אינו נשאר אצל המוכר, מה שאין כן בחכמה, הפוך, בחכמה כתוב "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו", אין מקח כמקחה של התורה, כיון שאם אחד יש לו סדר זרעים והוא מלמד את חברו סדר נשים, מה שהוא לימד אותו יש לשניהם עכשיו, אבל אם הוא היה מוכר לו עגבניות בתמורה ליהלומים, אז זה נחסר מהעגבניות וזה נחסר מהיהלומים, כי הם קנו זה בזה. אבל המקח שלי - אין כמקחה של תורה, "כי לקח טוב נתתי לכם" אין שום הפסדים רק רווחים. אז ז"א איזה לשון זה מכירה, תורתי מכורה לכם, מה זה מכורה לכם?
הענין הוא כי כל עניני האדם יוצאים מהכח אל הפועל משני גורמים שונים, כל עניני האדם, יש לנו דברים שהם בכח שעדיין לא יצאו לפועל וזה נקרא בפוטנציאל, ויש דברים שהם כבר יצאו זה נקרא בפועל. עכשיו להוציא מן הכח אל הפועל יש שני גורמים שונים, אחד זה על פי השכל, שאתה מוציא מן הכח אל הפועל, השכל מחייב לעשות משהו, ויש על פי כח נפשי, ז"א אדם פועל על פי רגש, על פי נפש, על פי הרצון, לא על פי השכל. כי כשמתאווה לאכול אין זה משתנה על ידי השכל שאינו מסכים לאכול, אם אדם רעב השכל לא מתנגד אומר אל תאכל, הפוך הוא מחפש עצות מאיפה מביאים את האוכל מהר, וכן בכל המידות, מתי אדם יוכל לשלוט בשכל על הנפש? זה רק אחרי יגיעה, אם הוא יתייגע להשליט את שכלו, נגיד אדם החליט שהוא רוצה לצום, לחשיבות הצום, אז השכל יגבר על הכח התאווני ולמרות שהוא ישמע קרקורים בבטן הוא לא יאכל, כי הוא קיבל על עצמו לא לאכול, השכל שולט כרגע על הכח הזה התאווני. אז רק אחרי יגיעה הרושם של השכל נעשה בו טבע שני, יש את הטבע הטבעי הבהמי שהוא מצריך אותנו לדברים שהגוף דורש, על זה לא צריך שכל, זה פתאום יש צורך ואתה ממלא אותו, אבל אם אתה לומד לשלוט על השכל שלך הופך להיות גם כן טבע שני. נגיד, כל יום אתה עושה מה שאתה רוצה, מדליק אור, מכבה, מבשל, מעשן סיגריה, מגיע שבת פססס השכל שולט על כל הגוף וכל התאוות - אין יותר, נכנסה שבת - שליטה מוחלטת. לא הידיים זזות לבד לא זה זה, שום דבר, אין, אה אבל בא לי - אין. אז זה הופך להיות טבע שני עכשיו, השכל הופך להיות טבע שני. חילוני שאומר אני לא יכול, לא יכול, לא יכול, הוא בהמי גמור, כי הוא לא יכול להשליט את השכל שלו ולדעת מה החשיבות של דבר כדי לבטל את תענוגותיו. כי כשמתאווה לאכול אינו משתנה ע"י השכל שאינו מסכים לאוכל, וכן בל המידות, זולת אחרי היגיעה, אז רושמי השכל נעשה בו טבע שני, מה שאין כן השכל הוא משתעבד תחת הטיות הכח הנפשי הדוחפו. ז"א בדרך הרגילה הטבעית בלי להפעיל את השכל אז השכל בדרך כלל הוא משועבד תחת הטיות הכח הנפשי הדוחף. ועל כן אנו רואים שישנם חכמים להרע, חכמים להרע, חכמים להרע? כי כח התאווה מטה את שכלם לבלי ראות העיון האמיתי. יש ישיבה עכשיו אחרי שהם עשו את כל הקללות לאמנון יצחק קיבלו מאה אלף שקל, פרס על מה שהם עשו.
כי כח התאווה מטה את שכלם לבלי ראות העיון האמיתי. כי לדעתם המשובשת מידי ספיקא לא נפקא, וכל שכן כשהחליפין רחוק מאד. ז"א כח התאוה מטה את שכלם שהם לא רואים את העיון האמיתי בכלל, והם לא נכנסים לדקדק בדבר ולבחון אותו בהתבוננות, כי דעתם משובשת ומידי ספק הם לא יוצאים, אפשר לפתור את הספק, אם יש לך ספק אפשר לפתור, תעיין, תעיין תעיין עד שתצא מידי ספק. אבל הם לא יוצאים מידי ספק, הם לא מעוניינים, כי דעתם משובשת וגם שהחליפין רחוק, מאד, אתה מבין, מה, עזוב זה בסדר, זה בסדר.
ועל כן אמרו חכמים ז"ל בפסחים נ. לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. כי אחרי שהנהגתו לפי תורה ממילא לא יהיה לו רצון להטות ולהטעות את השכל שלא לראות את האמת. אדם שלא לומד בכלל תורה, אז אין לו שום דבר שירגיש אותו, שהוא מוטה, שהוא מוטעה, הוא הולך כמו עיר פרא, אבל אם בן אדם לומד אז התורה כל הזמן מסיתה אותו, מעוררת אותו, מעלפת אותו, זה לא הדרך חביבי, ובהכרח שעם הזמן יראה האמת בעין שכלו, וזה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אבל זה רק בתנאי, שמתוך שלא לשמה, מה זה מתוך שלא לשמה? יש לא לשמה אבל בתווך של הלא לשמה יש שאיפה לשמה, אבל אם אין לו תוך כזה הוא לא יגיע לכלום. אז גרעין של שאיפה לאמת צריך שיהיה לו, אפילו שכרגע הוא לא לשמה והוא עושה דברים איך שבא לו, כמו שאומרים, והוא עדיין לא משתנה לגמרי אומר תשמע, זה לא יכול לבוא ביום אחד, זה לוקח בשלבים, אבל אם יש לו תוך של לא לשמה, תוך שבלא לשמה הוא יגיע לשמה. וכן המידות גם הם יתוקנו, כי גם הם נכללים במצות עשה "והלכת בדרכיו" ואז הוא יוכל לתקן גם את מידותיו.
והנה כמו שאנחנו רואים בגדולי החכמים, שלא רצו לשבת בדין מפני חשש שוחד כלשהו, תשמעו את השיעור שלי מאתמול ברעננה ותבינו רבותי מה זה נקרא שוחד. אפילו כהן גדול ומלך לא יכולים לשבת בדין כי יש להם שוחד. שוחד, איזה מלך, מלך הכי גדול בישראל, שנמשח ע"י נביא בהסכמת הקב"ה בעל מדרגות נפלאות ורמות, גם הוא יכול להיות משוחד בלי שום ספק, כי השוחד יעוור עיני פקחים ויסלף דברי צדיקים. וגם כהן גדול, שהוא במדרגה של רוח הקודש תמיד ושכינה שורה עליו והוא קדוש מרחם והוא מגן על כל ישראל וכו', אף על פי כן הוא יכול להיות משוחד. לכן לא שמים אותם לעבר את השנה יצא להם מזה הפסד או רווח. הכהן הגדול אם יעברו את השנה אז היא תהיה 13 חודש אז תשרי יפול כביכול במר חשוון, מר חשוון זה יותר קר מתשרי, והוא צריך ללכת חמש טבילות וללכת יחף בבית המדרש אז יהיה לו קר אז הוא לא ירצה לעבר את השנה, וזה שיהיה הכהן הגדול הכי גדול, אין, אתה לא יכול לשבת בדין. לא יכול כי השוחד יעוור בליינד, מה זה בליינד - עיוור. בליינד. והתנאים הקדושים לא רצו לשבת בדין, אפילו אחד שהיה לו נוצה פה ועשו לו ככה פפפ והסירו לו, אמר יש לי דין אצלך היום, אני פסול לדין, עשית לי ככה, היה לי טובת הנאה בזה שעשית לי ככה, אני כבר משוחד, אני כבר אלך איתך חד בחד.
ככה כל אדם צריך להיות בלתי משוחד מהרצון, בלתי משוחד מהרצון, ואם לאו הרי הוא עלול בכל מעשיו לפסוק שלא כהוגן. אך סוף סוף כל אדם נגוע במידות והמידות מטעות אותו, על כן נקראת התורה "מכורה בדרך כלל", שאפילו האדם הטהור לגמרי בשכלו ובמידותיו והיה צריך לפסוק חייב ופסק זכאי, על פי דין אם הוא היה מעיין היטב היטב היה צריך לפסוק בדין חייב הוא פסק זכאי, עם כל זאת עושים בשמים כמו הפסק שלו של הדיין הזה שטעה בשיקול דעתו, כיון שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. זה נקרא שהתורה מכורה לכם. היא בידכם לעשות כמשפטכם, לכן לא רצו המלאכים שיתנו את התורה לבני האדם, כי בני האדם יכולים לפסוק על פי שכלם המוטעה, כענין שהיא מכורה להם, ואז זה משפיע על המלאכים, מה שעושים פה משפיע על המלאכים, אז הם לא הסכימו, "תנה הודך על השמים" וכן מה שלא יצא כח הנסתר בפועל באור התורה ובזיו טהרתה, איך זה יכול להיות שהכח הנסתר הפנימי שלנו, של הדיין, הכח הנסתר לא יצא לפועל, אע"פ שיש אור התורה וזיו הטהרה שלה, זה גם כן מהטעיה הזו, שאינו יגע למצוא חקירות בדינים למעשה. חקירה, הוא לא עושה חקירה עד הסוף, אז ממילא זה נקרא פסק דין שטחי. לכן כתוב כל הדן דין אמת לאמיתה נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית, אפשר לעשות דין אמת, אבל זה לא לאמיתה. עומק העיון והחקירה זה הדין לאמיתה.
וזה שעושה כן אינו לומד רק להיות חכם בעיני הבריות. באמת לא מעניין אותו תכלית החכמה, אלא העיקר שהוא יקרא חכם, חכם, זהו, איזה חכם, זה תלמיד חכם, זהו, מספיק לו, העיקר שיגידו לו ככה וזהו. יודע לא יודע, עד תכלית, מברר, זה לא משנה, ולזה אמרו חכמים ז"ל בבבא מציעא ל"ג, הגיד לעמים פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשו להם כזדונות. וזה תמוה, תלמידי חכמים שהשגגות שלהם נעשו להם כזדונות, אם זה שגגות מה הם אשמים? למה שזה יהפוך להיות זדונות? והגד לעמי פשעם. אך הענין הוא כך, מה נקרא שוגג? מה נקרא שוגג? שכחה. שוגג זה שכחה, וצריך כפרה, למה צריך כפרה? שלא היה צריך לשכוח, ומעתה מה שאדם אינו מוציא לפועל שכלו הנסתר נקרא בחינת שוגג. אם האדם לא מוציא את הכח הנסתר, הפנימי שלו החוצה, זה נקרא בחינה של שוגג, ואם הוא לא מוציא לפועל את שכלו הגלוי, זה נקרא מזיד, מה זה אתה יודע ברור, זה לא כח נסתר, אז זה מזיד. והתלמידי חכמים שמתנהגים על פי התורה לפי ראותם, אז מה שאינם מוציאים לפועל כח הנסתר אצלם זה גם כן נקרא מזיד. מה פירוש אתה פוסק לפי ראות עיניך? מה זה ראות עיניך? יש תורה, מה זה ראות עיניך? לפי דעתי, לדעתי צריך לשמוע דעתו של הקב"ה ולא לדעתם. אז הוא אומר מה שאינם מוציאים לפועל כח הנסתר, דהיינו לעיין ולחקור היטב בפנימיות הדברים, אצל תלמידי חכמים זה גם כן מזיד, כי זה דברים ברורים שהם צריכים לחקור ולעיין בדבר היטב,
אז לכן אצלם השגגות זה גם כן נקרא מזיד - זדונות, כי הם צריכים לעיין הדק הדק היטב היטב. וזה הענין שאצל האדם צריך להיות מופרש השכל מהחומר לגמרי, ואז תורתו נקיה. אבל אם הוא מערבב את זה עם הרצונות שלו, עם האינטרסים שלו, עם הרווחים היוצאים לו מכל דבר, אז ודאי שהוא יטה משפט והוא יסלף את האמת.
זה הענין שאצל האדם צריך להיות מופרש השכל מהחומר לגמרי, ואז תורתו נקיה. אך זה דבר קשה, זה לא דבר קל, על כן לכל הפחות צריך להיות בבחינה שאמרו חכמים ז"ל ביומא ע"ב, כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם. התוך והחוץ צריכים להיות שווים. אז כל שאין תוכו כברו - כחיצוניותו, אינו תלמיד חכם. מאיפה הראיה שלהם? מהארון. פנימי זהב וחיצון זהב, הארון היה בפנים זהב ובחוץ זהב, אבל קשה, הלא האמצעי של עץ ואין תוכו כברו, מה פירוש, היה עץ, ופה היה פלטה של זהב ופה פלטה של זהב, אז הארון נראה תוכו וחיצוניותו זהב, אבל מה בפנים, באמצע סנדוויץ' סנדוויץ' היה, אז זה נקרא עץ, אז זה נקרא אין תוכו כברו, אז איך לומדים מהארון, כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם, מאיפה לומדים - מהארון, שתוכו זהב וברו זהב, אבל הרי יש בו עץ באמצע ואין תוכו כברו כי זה לא הכל מקשה אחת זהב?
אך הענין כי באמת לכל הפחות צריך להבין כח הנטיה, העץ צריך להכיר את כח הנטיה ולעמול להסיר את הנטיות, ואחר עמל אז אף שיוכל להיות שעדיין הוא נגוע בנטיות שהן, אז בזה כבר אומרים, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. אבל זה אחרי סילוק הנטיות עד כמה שאפשר. שיסלק את העץ, יש עץ, יש עץ, יודעים שיש עץ, אבל לסלק את העץ עד כמה שאפשר, כשאתה עושה כל אשר לאל ידך עד מקום שידך מגעת, מכאן אומרים אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, אבל אם הוא לא ניסה לסלק את הנטיות שלו או לפסול את עצמו בדין על דברים שהוא יודע שיש לו נגיעה, אי אפשר להגיד אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, זה מה שהוא רוצה לראות, זה לא מדובר, מדובר אחרי סילוק הנטיות עד כמה שאפשר. במקום שברור שיש נגיעה אז אסור לדון, אמרנו אפילו נוצה.
וזהו הענין שאמרו חכמים ז"ל, לפרוש הימנה איני יכול, שאם כל מרכז כוונתו שלא לשם שמים יכול יהיה גם כן בחינת תורה? זה ודאי לא. מה אמרו חכמים ז"ל? אמרו לפרוש הימנה איני יכול, שאם כל מרכז כוונתו של האדם לא לשם שמים, האם זה יכול להיות גם כן בחינת תורה? הוא לא מתכוון לשם שמים, האם זה נקרא בחינה של תורה? זה ודאי לא, אבל אם יהיה קצת נגוע בנטיה שעל פי שכל השמים באמת הדין שאתה הולך לפסוק כרגע, הדין יהיה להיפוך, מה שאתה אומר זה הפוך משכל התורה באמת, אז אם יהיה קצת נגוע בנטיה שעל פי שכל השמים יהיה הדין להיפוך ואז לא יהיה נפסק הדין כפי הראוי בו, אבל משום זה לא לתת את התורה לגמרי אי אפשר, כי אם הקב"ה יתן את התורה רק לאלה שיכולים לכוון עד האמת לאמיתה בלבד ועד מירוק כל הנטיות ושכל זך וישר, זה אי אפשר, לכן הקב"ה לקח בחשבון שיתכן שהאדם יעשה עד כמה שידו מגעת ולא יכוון לאמת, ועל זה נאמר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, והוא באמת רצה לראות.
ולכן נקראת התורה מכורה לנו, מכורה לנו, אנחנו עושים בה כחפצנו כביכול. שהרי כבר מכרתי להם, כמו שנאמר, יפתח בדורו כשמואל בדורו, איפה יפתח ואיפה שמואל, אבל זה מה יש, יפתח בדורו כשמואל בדורו. וכן אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, אפילו שהוא קצת נגוע, קצת, לא במכוון, לא בידיעה, לא בהכרה, אלא הוא לא הרגיש בנטיה. לפעמים הנטיה זה עצלות, מה אני עכשיו אתחיל לפתוח את כל הספרים והזה, פחות או יותר ככה זה הכיוון, ככה אני מרגיש, יש לי הרגש, ליבי אומר לי, ליבי אומר לי, איזה לב יש לך אבל? של החזון איש או של מי, של יוסף, איזה איזה מה. אלא זה אני מבקש, כל מקום שאתם הולכים היינו אפילו אם האדם עוסק בגשמיות, וזה מזיקו במידות הרעות לנטיות, כי כמה שאתה נמצא במקום שעוסק בגשמיות אז יהיה לך נטיות למידות הרעות, אומר הקב"ה מכל מקום עשו לי קיתון אחד שאדור בתוכו, ז"א מי שלומד מסחר, מי שעובד במסחר צריך עוד יותר ללמוד תורה, עוד יותר צריך להיות לו קיתון, כי הוא נמשך אחר המידות הרעות. אם תלמיד חכם צריך להיות צמוד לתורה ולדקדק ולעיין ולחקור, אז על אחת כמה וכמה הגנה והצלה היחידה שנותרה למי שהוא סוחר ומתעסק בהבלי העולם הזה שיהיה לו קיתון אחד שהקב"ה יהיה שמה עם התורה, אז ברוך ה' רוב בתי ישראל יש להם ספריה, אבל רק בשביל לנקות אותה בפסח.
אומרים "ותן חלקנו בתורתך", "ותן חלקנו בתורתך", כל יום אומרים "ותן חלקנו בתורתך", אחד היה עני רדף אחרי עשיר, אמר לו אני רעב לא אכלתי שלשה ימים, תעשה לי טובה תן לי משהו לאכול, אמר לו שמע, אני לא מחזיק כסף עלי, יש לי כרטיס אבל אני לא יכול לתת לך כרטיס אז תבוא אלי הביתה בחמש אחרי הצהריים אני אתן לך כסף. בחמש הוא לא בא, למחרת הוא רודף אחריו עוד פעם, יו אני רעב ארבעה ימים לא אכלתי, אומר אני לא מבין אותך, אתמול אני חיכיתי לך בחמש לתת לך כסף, אני הסברתי לך, אין לי יש לי כרטיס. אני לא יכול, תבוא אלי בחמש אני אביא לך, אני מחכה לך היום בסדר? אומר בסדר גמור אני בא. לא בא. למחרת שמע אני כבר לא אוכל כמעט שבוע, מה קרה לך, תביא לי לאכול, אומר לו אדוני אתה מבין מה מדברים איתך, אתה יודע מה תבוא בארבע, והוא לא בא, אח"כ הוא רודף אחריו, נתן לו סטירה, אומר לו אתה רעב? אתה עובד עלי, רעב לא בא? ככה אנחנו, "ותן חלקנו בתורתך" "ותן חלקנו בתורתך" "ותן חלקנו בתורתך" רעב רעב, תן חלקנו בתורתך, רעב רעב רעב, הנה הספריה תושיט את היד קח תאכל, הנה, ותן חלקנו, תושיט את היד לספריה, קח ספר תלמד, לא, "ותן חלקנו בתורתך" סוגר והולך לעבוד. נו, מה זה החרתות האלה?
הסוחר, מי שמתעסק בעניני העולם הזה צריך שיהיה לו קיתון שהקב"ה נמצא שם, היינו לתקן לכל הפחות את מרכז המכוון של האדם בכל מעשיו שיהיו לשם שמים, כמו שנאמר "בכל דרכיך דעהו", אפילו שזה דרכיך ולא דרכיו, בכל דרכיך הגשמיים אפילו שאתה עושה לצרכי ביתך, דעהו וייטב לך, אז לכן צריך להכין קיתון. אמר הקב"ה, אני נותן לכם את בתי היחידה, אני לא יכול לעזוב אותה, אני הולך איתה לכל מקום, תעשו לי קיתון ואני אשכון שם. נו, תכינו את הלב שלכם, אני מוכן לבוא להכנס.
פעם אחד שאל, איפה הקב"ה דר? אז ענו לו - בכל מקום שמוכנים לקבל אותו. אבל יש אנשים לא מוכנים לקבל אותו. אז הקב"ה רוצה להיות איתנו, השוכן בתוך טומאתם אפילו, מוכן הקב"ה, "ושכנתי בתוכם" פנו לי דרך, פנו מקום, אני אכנס, אני יאיר לכם, מה לעשות, אנשים לא מכוונים לדבר הזה כלל וכלל, רק להנאת עצמם, לכן כתוב "ויקחו לי תרומה מכל איש אשר ידבנו ליבו", הקב"ה רוצה נדבה מהלב ללא תמורה, זה מה שהוא רוצה, ואלה שפועלים עם הציבור ללא תמורה, אלה שהקב"ה שוכן בתוכם תמיד.
יום טוב .
![מיקס קליפים [2025]](/storage/thumb/videos/V025401_150.jpg)
![הכל יודוך | הרב אמנון יצחק [שיר]](/storage/thumb/videos/V015560_150.jpg)
![ושמחת בימיך | הרב אמנון יצחק [שיר]](/storage/thumb/videos/V015558_150.jpg)
![מחרוזת שירי קפ"ז | הרב אמנון יצחק [שיר]](/storage/thumb/videos/V014860_150.jpg)
![[שיר] נאד נפוח • ביצוע: הרב אמנון יצחק](/storage/thumb/videos/V014415_150.jpg)
