מי קדוש יותר - החמור או האדם?

נציב יום: להצלחה גדולה לאמנון יצחק ושוהם מאמו, אמן! 

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה ח) 

בספורנו כתב: "שקודם חטא העגל היה "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" (שמות כ כ) ולא היו צריכים למקומות מיוחדים ולאופנים, ותנאים מיוחדים, אבל אחרי החטא היו צריכים למקומות ותנאים מיוחדים". (למדנו את זה אתמול בהרצאה למי שהקשיב – הרצאה באשדוד 'להיות מדיני או פרוש'? 14-02-2019). 

זאת אומרת קודם החטא היתה השראת השכינה, הדיבוק והחיבור עם הבורא יתברך היה בכל מקום, אבל אחרי החטא היה זה במקומות מיוחדים עניינים ותנאים מיוחדים, זה מה שאומר הספורנו. עכשיו נבאר זה ביתר ביאור קצת: קודם החטא כל הטבע היה סוד של דבקות וחיבור לה', כמו שהסברנו אתמול את הדברים: איך אפשר לראות בכל הבריאה את הקב"ה! אבל אחרי החטא - שהטבע נתחלל נהיה חול, היו צריכים למשכן. מה הענין של המשכן? ביררו פינה אחת בעולם, טיהרוה, זיככוה, וקידשוה, מקום טהור זך ומקודש, מוגבל. 

והנה בעניין של עבודת המשכן מצינו שתיכף בגביית הכסף למשכן, כתוב: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" (שמות כה ב) שכל המשכן נבנה רק מנדבות. ואח"כ על כל ציווי וציווי: "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" אז זאת אומרת רק מנדבת הלב באמת - נתקבל הכסף, וכל דבר נעשה במדויק כמו שציווה ה' את משה. אבל היה צריך דוקא שבצלאל יהיה הבונה כמו שהעיד עליו הכתוב (ירמיה א ה): "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיך", "בצל אל היית!" זה היה טיהור וזיכוך הטבע, אבל אחר שנבנה המשכן, הריהו כבר מקום של דריסת הרגל לכל אדם שוה לכל נפש "וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ לה) במשכן כבר החיבור והדיבוק היה כבר נקל. 

אז אמרנו שהיה שצריך היה לזכך מקום, לקדש ולטהר מקום, אז זה מתחיל בזה שהוא נבנה רק מנדבות ונדבות הלב באמת, ועשו את זה בדיוק כמו שה' אמר "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'" וצריך היה גם בונה שהיה בצל-אל, בצלאל שהיה מיועד לזה, ועוד בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיך ועל ידי כך טוהר וזוכך הטבע, ואפשר היה למקם את מקום השכינה, בהגבלה בצמצום, מרגע שנבנה המשכן באופן זה כבר היה מקום דריסת רגל לכל אדם שווה לכל נפש, כי "כְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" אם משהו לא היה נעשה כך; לא בתרומת הלב, ולא כאשר ציוה ה', ולא עם בצלאל - לא היתה שורה שכינה! ואחרי כן היה קל כבר שוב לחזור לחיבור ודיבוק עם הקב"ה. 

וכך צריך להבין: ענין של טבע ומצוות, טבע ומצוות; קודם החטא היתה כל הבריאה קדושה, הבריאה היתה מלאה דיבוק וחיבור ויראת שמים, על כל מדרך כף רגל, כל מעשה ופעולה היה לשם שמים, האדם באשר הוא אדם בטבעו לבד יש כבר סוד של דבקות וחיבור, ולא היה צריך למקומות ועניינים מיוחדים, רק בכל מקום אשר פנה תכף ה' היה עמו, אבל מה שנעשה בטבע כיום כמו שזה לפנינו, זה רק חלות היצר הרע שלאחר החטא, שהכל נהיה מעורבב מידי, אבל הטבע עצמו הוא קדוש בתכלית הקדושה. 

עכשיו השאלה: מה יותר קדוש - חמור או אדם? כשיתבונן אדם בבעל חיים, עליו לעמוד מבויש ונכלם! האם ראה בעל חי אוכל 'לשם הנאה'? האם ראהו מואס במאכלו? 

פתאום הפרה עושה פרצוף: "לא בא לי על התבן"? אין דבר כזה, תמיד אוכל דבר אחד, אחד! ומה אוכל? רק "לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ!" על מי נאמר כזה דבר? "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ" (משלי יג כה) הבעל חיים, כולו קדוש צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ, קדוש, מה זה קדוש? "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ - פרושים תהיו" (ויקרא יט ב) הוא פרוש מתאוות, פרוש מתאוות, 

לא תראה חמור אומר: "בא לי על קסטה, תביא לי גלילית... הי הי הנה יש לו גלילית תביא לי גלילית!" 

לא, אוכל אותו מאכל כל החיים ורק מה שהוא צריך, קדוש וצדיק. כל בעל חיים אוכל רק לשם זה, אם כן קדושת בעל חיים היא עד לאין שיעור. 

אומר הסבא מסלובודקה: "הייתי חש עצמי למאושר לו הייתי קדוש כבעל חי! וכן בכל העניינים..." וכן בכל העניינים. בעלי חיים עושים רק מה שבטבעם, אצלהם הטבע לא השתנה, מה שבטבעם, ואנחנו הטבע שלנו היה להיות בחיבור ודיבוק עם ה'! איפה זה? בגלל חלות היצר, אבל הם עובדים את ה' כמו שה' ברא אותם. 

הצפרדע פעם אמרה לדוד המלך: "שהיא עובדת את ה' יותר ממנו!", כל הבריאה אומרת שירה "פרקי שירה" פרקי שירה, כל הבעלי חיים אומרים שירה, "פרקי שירה" למה? זו ההרמוניה שהבורא ברא בעולם, שזה יאכל זה וזה יאכל את זה, וזה יאכל את זה. וזה ככה.... ככה הם נשארו והכל בסדר. חוץ מדור המבול שהם שינו את טבעם וה' מחה אותם! אבל העולם מתנהג בטבעו, הטבע הוא קדוש, הטבע זה מקום החיבור לבורא יתברך הטבעי ביותר. 

אמרו חז"ל: "כִּי מֶה הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ" זה פסוק (בקהלת ב חב) כִּי מֶה הָאָדָם? כִּי מֶה הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ, מי רשאי להרהר אחרי מדותיו וגזרותיו של מלך מלכי המלכים הקב"ה?! שהרי כל דברים חצובים מלפניו, וכל דבר ודבר שיוצא מלפניו טרם יוצא, הוא נמלך בפמליא של מעלה!" הקב"ה צריך מישהו? לא, בכל אופן הוא מתייעץ עם מלאכי מעלה, כל דבר ודבר שקורא בעולם כל דבר כל גזירה כל מידה הכל הכל הכל, וכן הוא אומר: "כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה!" (משלי ל ה) פירוש: כל קלקול הטבע זה בגלל חלות היצר, וכָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה. 

התורה ומצוות זהו הצירוף וזיכוך הגדול, שאיתו מסירים את חלות היצר וחוזרים להיות קְדֹשִׁים כמו הטבע קודם החטא. אז כל מתן תורה והמצוות הן לבטל את כוחו של יצר הרע וחלותו עלינו או על הטבע, וכך האדם מתקדש ונדבק בקב"ה. הראב"ד בהקדמה לספר "בעלי הנפש" מבאר סוד המצוות: "שהם לטהר ולזכך את הכל שיהיה הכל לשם שמים!". זאת המטרה. 

אדם קוצר את השדה, יכולה להתגנב לו מחשבה: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי" (דברים ח יז); "אני זרעתי, השגתי זרעים טובים, חרשתי, וכשהכל עומד בקמה אז הוא מתפעל בכוחו: "ב"ה" ב"ה הוא לא אומר... כי נפלט לו! ב"ה תראה איזה יופי ישתבח הבורא, זרעתי בזמן והגשם..." 

זהו אוסף את הכל מכניס את הז'ובות לכיס מפסוט.... "אה! השנה שיחקתי אותה". 

אז מה אומר לו הקב"ה: "הלו? אה אה לפני שאתה אוסף את הכל אני אתן לך כמה מצוות להרגיע אותך; לקט, שכחה, ופאה. זה לא שלך אם נפל לך תשאיר. תשאיר לא לגעת זה לא שלך שמעת? תשאיר יבואו עניים וילקטו. שכחה: שכחת איזה פינה - הופ הופ לא לגעת יותר שלום, שלום. פאה: חלק, אתה חייב להשאיר חלק זה לא שלך, זה תשאיר לעניים". 

והקב"ה עושה את זה למה? כדי לקדש את כל מעשיו של האדם לשם ה'. אז אני זורע ואני מקיים על ידי זה שאני זורע אני אקיים כמה מצוות לשם שמים. ואז אני לא יכול לייחס לעצמי כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי כך מונה הראב"ד בספרו "בעלי הנפש" את מקום חלות היצר, ואת הסוד של המצוה שמסירה את חלות היצר, כעין הדוגמא הזאת. זאת אומרת כל מצווה מתרי"ג מצוות – מפרק את היצר הרע! הסברנו פעם: זה כמו טילים נגד ההתקפות של יצר הרע; כל מצווה זה טיל שממגר את חלות היצר עלינו. והלא בטבע לבד צריך להיות לשם שמים, אבל יש את החלות של היצר, ועניין המצוות הוא אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה ושַׁם אין כבר חלות היצר. 

מזה מתברר לנו סוד המצוות: שהוא לצרף, ולזכך כדי שלא יהיה חלות היצר, לכן יצר הרע משתדל שלא נעשה את המצוות לשם שמים, אלא עם אינטרסים, עם נגיעות; "מה ישתלם לנו?..." וכו' הוא רוצה לחול. אבל אם אתה רוצה לעשות את מצווה כמאמרהּ - אתה מפרק אותו. אם כן, עכשיו שניתנו לנו תורה ומצוות החיבור שלנו לקב"ה הוא קל יותר! כי מה הבעיה? למה כביכול נתרחק מאיתנו הבורא ונצטמצם במשכן למה? בגלל חלות היצר מהחטא. עכשיו על ידי תורה ומצוות, אנחנו מפרקים את חלות היצר, אז החיבור חוזר להיות קל, כמו שהיה במשכן ההתקרבות אל ה' בקל. 

אבל צריך לפנות פה מקום בלב, איפה זה המשכן? בלב, היום המשכן הוא בלב, וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי פה בְּתוֹכָם אז צריך לפנות הכל; כל המחשבות הרעות, כל המידות הרעות, "פִּנִּיתִי הַבַּיִת"; מעבודה זרה מכל דברים רעים, ואז יכול ה' לשרות עליך, ואתה יכול להיות לשם שמים. וזה מתבאר לנו סוד החומר: שבחטאים של המשכן, יש טומאת מקדש, ויש טומאת קדשיו, משום שבמשכן הכל כל כך בנקל, ואם שוב האדם חוטא אז חטאו גדול מנשוא! כי כבר נתנו לך אפשרות של חיבור בקל. וכן במצוות, ששם החיבור וההתדבקות בה' זה בקל, ואם אדם חוטא ומקלקל גם המצוות - יכבד עוונו מאד. 

- "אני בא לקראתך, נותן לך פטנטים שאתה תוכל להסיר מעליך את חלות היצר ולהתחבר אל היוצר, ואתה לא עושה כן? אתה מתחבר אליו ולא אלי, אז העונש יכבד! כי אני הקלתי עליך. בגלל שחטאתם הרחקתם אותי מכם, אמרתי לכם עצה: איך תקרבו אותי אליכם, אתם לא משתמשים בעצות, אתם עוד הפוך, עושים אחרת, אז מגיע לכם את העונש, אני טורח טורח-טורח להתקרב אליכם להידבק בכם ואתם מתרחקים ממני!"

 "עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם" (ישעיה נט ב) מה מבדיל בינינו לבין ה'? העוון. "וּבוֹ תִדְבָּק" כתוב (דברים י כ), יש מצווה בתורה "וּבוֹ תִדְבָּק" להיות דבוק לה', "וּלְדָבְקָה בוֹ" (דברים יא כב) הסברנו פעם: כשלוקחים פורמייקה רוצים להדביק אותה על השולחן, צריך לפנות את השולחן מגרגירים, אבל אם השארת אפילו גרגיר חול אחד והדבקת תהיה בועה! תתנפח, הפורמייקה תתנפח, צריך שלא יהיה שום דבר מבדיל בין האדם לה', דבק!! אם אתה עושה כן - אשריך, השכינה שרויה עליך, ואתה משכן לשכינה - אמן, אמן!! 

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".