היכן שורה השכינה? | הרב אמנון יצחק

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה ח). 

"המסילת ישרים" כותב בריש ספרו: "כשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמתי הוא רק הדביקות בו יתברך". אם אדם רוצה להשיג שלמות, שלימות פירושו של דבר שהוא דבוק בה' יתברך. והוא מה שאמר דוד המלך: "וַאֲנִי קִרְבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב" (תהלים עג ח) זאת אומרת כל ימיו שאף דוד המלך רק להתקרב כמה שיותר ויותר לקב"ה, "וַאֲנִי קִרְבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב" לא קירבה לממון, לא קירבה למלכים, לא קירבה לא שום דבר. ואומר: "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ" (תהלים כז ד) אז מה ציור הנפלא שהוא אומר במהות של קִרְבַת אֱלֹהִים? 

זה "לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ" היכלות גבוהים ועליונים מכל ההשגות של המלאכים. ויש גם הדרכה איך להגיע למדרגה הזו, של "שִׁבְתִּי בְּבֵית ה'" איך מגיעים? אז הגמרא במגילה כז' אומרת: "שִׁבְתִּי בְּבֵית ה'" - זה בית המקדש!", ויש להתבונן: איך מגיעים מישיבה בְּבֵית ה' לדרגות העליונות של דבקות בה'? אז יש לנו שתי פרשיות מיוחדות בתורה לבניית המשכן; בתחילת פרשת תרומה נאמר "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". ובסוף פרשת תצוה נאמר: "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם" (שמות כט מו). 

מה נתוֹסף בידיעה הזו שוְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם, מה נתוֹסף בידיעה הזו; לאחר הניסים של יציאת מצרים, וקריעת ים סוף ומתן תורה, שבו פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ (דברים ה ד). הרי הם זכו 'לראות פני שכינה!' כמו שאומרים, כבר במצרים, בקריעת ים סוף במתן תורה ה' דיבר אתם פָּנִים בְּפָנִים מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, אז מה זה "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם"? 

התשובה היא: שפה נתוֹספה קביעות. עשרת המכות, ועשרת הנסים על הים, והמעמד של קבלת עשרת הדברות, כל אלו היו נסים לשעתם, אבל "שִׁבְתִּי בְּבֵית ה'" זה כָּל יְמֵי חַיַּי, זה עניין של קביעות. יש כאן אפשרות של "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" בידיעה חושית, לראות עין בעין את "עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ" (שמות מ לח) להאיר בכל מחנה ישראל באור ה' עליהם, "וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת" שראו "בְּרֹאשׁ הָהָר"(שמות כד יז) ארבעים יום של מתן תורה, כל זה עבר למשכן לשכון בו דרך קבע. ועשרה נסים שהיו על הים לשעתם, הפכו לעשרה נסים שהיו במקדש בקביעות; "עדות לכל באי עולם: שהשכינה שורה בישראל!" (מנחות פ"ו ב). 

אז זאת אומרת שיש הבדל; בין שראו ישראל לשעתו, בפרק זמן ואח"כ נפסק, לבין הקביעות ארבעים שנה שראו את השכינה שורה על המשכן, וענן ה' מוביל אותם, מאיר להם, מבדיל ביניהם לבין מחנה האויבים. אז זה ההבדלים שאנחנו מוצאים מה זה "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם" יש פה ידיעה חדשה: שהשכינה שורה כל הזמן בישראל, ואיפה היא שורה? בבית המקדש! 

אבל אם נעמיק, נמצא ביאור חדש בפסוק; כי יש להבין: מדוע נאמר "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" בציווי של הקמת המשכן, היה צריך לומר לכאורה 'וְעָשׂוּ לִי משכן' כי מה עשו? משכן, מקדש - זה מקום קביעות, משכן - זה נע ונד פעם פה פעם שם. אמנם הגמרא לומדת מכאן בערובין ב': "שמשכן - כאן נקרא מִקְדָּשׁ". אבל עכל זה עצמו אנחנו צריכים טעם: למה קראו למשכן מִקְדָּשׁ? בסדר משכן זה מִקְדָּשׁ, אבל למה קראו לו ככה? ונראה שיש כאן ציוי לעשות את המשכן למִקְדָּשׁ, להרגיש את הקדושה והרוממות של ערכו בכל הדרת הקודש, דהיינו; את המשכן צריך לעשות למקדש. 

מה אומר? להרגיש את הקדושה והרוממות של ערכו בכל הדרת הקודש. כמו שמבואר ביחזקאל מו: שעל הנשיא להשתחוות על מפתן השער, ולעמוד כל זמן הקרבת קרבנותיו על מזוזת השער, זוהי הרגשה אמתית בקדושת המקדש! ואם כן הפסוק שאמרנו בסוף פרשת תצוה: "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם" אינו רק ידיעה שנובעת ממילא, מהמשכן והשראת השכינה, אלא "וְיָדְעוּ" זה ציווי וחיוב עבודה: להתבונן ולהתעמק בהשגת אור ה' ודביקות בו, ולעמול בהשגת רוממותו והשגחתו וניסיו. אז יש חיוב, ויש ציווי: להתבונן להעמיק בהשגת אור ה' והדבקות בו, ולעמול להשיג את הרוממות וההשגחה והניסים של הקב"ה. 

טוב, זה היה בזמנם. מה עכשיו? יש לדעת: שאותה השראת שכינה מצויה אתנו עד עתה! חז"ל אומרים במגילה כט: "גלו לבבל - שכינה עמהם!" נחרב הבית, ה' היגלה את ישראל לבבל והשכינה עמהם. 

שואלת הגמרא: "בבבל היכא שריא?" איפה שרתה השכינה בבל? הרי אומרים שהשכינה מצויה אתנו עד היום, וכשהם גלו לבבל אז השכינה ירדה עמהם, אז נשאלת השאלה: בבל היכא שריא? איפה היא שרתה? "בבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא". זאת אומרת השכינה היתה בבית הכנסת שנקרא "שף ויתיב"; שף - זה נעקר ממקומו, ויתיב - וישב בנהרדעא. {תכף נבין מה זה} 

פירש רש"י: "שבנאה יכניה וסיעתו מאבנים ועפר שהביאו עמהן בגלותן, לקיים מה שנאמר "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ" (תהלים קב טו) 

ואמר שם אביי: "תיתי לי דכי מרחיקנא פרסא עיילנא ומצלינא התם". אביי אומר: כשהייתי רחוק ארבע קילומטר מבית הכנסת הזה "שף ויתיב" הייתי הולך להתפלל שם, ארבע ק"מ! לא היה מכוניות... או רגלי או על חמור. למרות שהדרך היתה ארוכה היה הולך להתפלל שם - כי יש שם גילוי שכינה. 

והמהרש"א מדקדק: "שאביי היה כמה מאות שנים כבר אחרי שנגאלו מבבל!". היו בבל שבעים שנה, ועלו לבנות בית שני, אביי היה שם מאות שנים אחרי, ובגלל שהשכינה היתה שורה בבית הכנסת הזה, היה הולך אפילו ממרחק של ארבע ק"מ להתפלל שם. 

ויש הרבה עובדות מסופרות בגמרא על גילויי שכינה שהיו שם. 

עכשיו אני רוצה להגיד לכם משהו נדיר! בית כנסת 'שף ויתיב', הוא בית כנסת עתיק שהיה קיים בנהרדעא, שֵׁם עיר בבבל. הוא נבנה על ידי הגולים מירושלים לאחר החורבן בבית המקדש הראשון. ושם נאמר בגמרא מסכת מגילה: שהשכינה גלתה לבבל והיתה שורה לסירוגין בבית הכנסת שף ויתיב בנהרדעא, ובבית הכנסת שבעיר "הוצל" הסמוכה, אלה בתי כנסת העתיקים ביותר בבבל! והם נבנו עם בוא היהודים אליה, והיו אמוראים שישבו בבית הכנסת בשעה ששרתה השכינה במקום. 

עכשיו יש תשובה שכותב רב שרירא גאון, אחד מהגאונים והוא אומר ככה: "הוו יודעים דמעיקרא כד גלו ישראל בגלות יכוניה והחרש והמסגר וכמה נביאים עמהם אייתינהו לנהרדעא, ובנו יכניה מלך יהודה וסיעתו בי כנישתא, וייסדוה באבנים ובעפר שהביאו עמהם מבית המקדש, לקיים עליהם מה שנאמר: "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ" וקריו לההוא בי כנישתא: "בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא", כלומר שנסע בית המקדש וישב כאן, ועבר שכינתא עמהון, כדאמרינן במגילה: "בבל היכא? 

רב אמר: "בי כנישתא דהוצל". 

ושמואל אמר: "בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא". 

ולא תימא הכא ולאו הכא? אלא זמנין הכא וזמנין הכא. 

אמר אביי: "תיתי לי דכי מרחקנא פרסא - התא מצלינא. 

נתרגם: היו יודעים, שבתחילה גלו ישראל בגלות יכוניה, והחרש והמסגר וכמה נביאים עמהם הביאום לנהרדעא, ובנו יכניה מלך יהודה ואנשיו בית כנסת וייסדו אותו מאבנים ועפר שהביאו עמהם מבית המקדש, כדי לקיים את הפסוק: "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ" וקראו לאותו בית כנסת: "בית הכנסת שנעקר וישב בנהרדעא, כלומר; נסע בית המקדש וישב כאן, והיתה השכינה עמהם. כמו שנאמר במסכת מגילה: "בבבל היכן מצויה השכינה? 

רב אמר: "בבית הכנסת בהוצל". 

ושמואל אמר: "בבית הכנסת שנעקר וישב - שף ויתיב בנהרדעא", 

ואל תאמר 'כאן ולא כאן', אלא לפעמים כאן ולפעמים כאן. 

אמר אביי: "תיתי לי", זה תהא לי, לשון התפארות, כאילו מגיע לי! שכאשר הייתי מרוחק פרסה משם - הייתי בא לשם להתפלל!". 

אז זאת אומרת גלו לבבל - שכינה עמהם. עכשיו, ונראה ברור: שירידת השכינה לבבל, לא היתה בגלל גלות בבל דווקא, שהרי השכינה גלתה עמם בגלות יכוניה שהיתה עוד בזמן הבית, אלא שגלו בה החרש והמסגר. ואמרו חכמים בסנהדרין לח': מי זה החרש והמסגר? אלה התלמידי חכמים! למה נקראו חרש ומסגר? כיון שפותחין - נעשים הכל כחרשים, וכשסוגרין בהלכה - שוב אינם פותחים. ועמם ירדה השכינה, כמו שאמרו ז"ל: "שאין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד!". ומאז היתה בבל מרכז לתורה וכמו שכתוב בסוכה כ': "כשנשתכחה תורה עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה - עלו רבי חייא ובניו ויסדוה!", ועל כן נשארה השכינה בבבל מקום התורה, ואסרו לצאת ממנה לשאר ארצות, ככתוב בכתובות יא. 

ופירש רש"י: "למה אסור היה לצאת מבבל? לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד, והיו מביאים מתים משאר ארצות לקבור אותם שם בבבל, כי יש שם את זכות התורה!". אתם שומעים? ולאחר שנחרבה בבל, נעתקו הישיבות לספרד ולצֹרפת, ומשם לאשכנז ופולין - עד היום בארץ ישראל. השכינה שהיתה שורה בבי כנישתא דשף ויתיב, שורה היום בהיכלי הישיבות הקדושות בתי כנסת האמיתיים! שמשם יוצאים תלמידי חכמים מורי הוראה בישראל, ועל התלמידים לדעת: שהם נמצאים בבית המקדש ממש! ו"כל העוסק בתורה - כאילו הקריב עולה ומנחה וחטאת ואשם!". 

ועוד נאמר בגמרא בשבת ל': "טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה - מאלף עולות שעתיד שלמה להקריב על גבי המזבח!", ו"ממזר תלמיד חכם - קודם לכהן גדול עם הארץ!" (הוריות יג), ו"כתר תורה - גדול מכתר כהונה!" (יומא עב), ואמרו: "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים" (משלי ג טו) - מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים!" (סוטה ד'), וכל השראת השכינה במקדש היתה מארון הברית; "וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כה כב). וכן היום: "אפילו אחד שעוסק בתורה - שכינה כנגדו!" 

ומה זה שאמרו: "שחכם עדיף מנביא" (בבא בתרא יב)? כתב הרמב"ן (שם): "שהחכמים יודעים האמת ברוח הקודש שבקרבם, ועל זה נאמר "וְלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ" (תהלים קה טו) אלו תלמידי חכמים שהשכינה שורה עליהם. כמו שנאמר: "כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה" (משלי ב ו) וזהו שפירש רש"י: "ובדעת - רוח הקודש!". על כן, כל למדן צריך לדעת: כשהוא פותח את הגמרא ורואה, "אמר אביי אמר רבא", ירגיש עצמו כמו יחזקאל הנביא שנפתחו לפניו השמים והוא רואה מראות אלקים! אביי ורבא הם כשני מלאכים שבשמים והוא רואה את דבריהם. 

יש חכמים גדולים שהיו מציירים בשעה שפותחים את הרמב"ם - את הרמב"ם יושב לפניהם ומלמד אותם! רש"י - רש"י יושב לפניהם ומלמד אותם! ככה צריך לחוש. אבל הרי אמרנו, שבנוסף לעצם השראת השכינה שהיתה במקדש, היה דין נוסף: להשריש את ההכרה ולהתעלות בה. זה מה שאמר רב (ביומא עב): "כל תלמיד חכם שאין "תוכו כברו" - אינו תלמיד חכם!" כל תלמיד חכם שאין הפנימיות שלו כמו החיצוניות. בחוץ הוא נראה תלמיד חכם, יש לו פוזה של תלמיד חכם, אבל תוכו אינו כזה - אינו תלמיד חכם. זאת אומרת אם אין לו את ההכרה האמתית והפנימית, כאילו כמו שהוא משדר כלפי חוץ, אין אותה בפנים כמו שבאמת צריך להיות - הוא לא תלמיד חכם. 

שהארון - היה מצופה זהב מִבַּיִת וּמִחוּץ, זאת אומרת תלמיד חכם, חייב להיות חדור בתוכו ברגשי האושר וכבוד, כמו שהזהב משמח - אושר וכבוד! צריך להיות מוכתר בכתר תורה גדול-גדול מכתרי כהונה ומלכות, והוא צריך להרגיש: שהוא עומד ומשרת במקדש ה', בארבע אמות של הלכה ככהן גדול בשעתו. ואם כך הוא, תוכו שהוא מכבד את יקרתו, אם התוך שלו באמת הוא כזה, שהוא מכבד את מעמדו בהכרתו האמתית והפנימית, רשאי הוא לקבל כבוד כדין 'תלמיד חכם!'. אבל יש להבין: למה הוצרכו שלשה ארונות; פנימי וחיצון של זהב ואמצעי היה של עץ. 

הארון היה מצופה מִבַּיִת וּמִחוּץ זהב, אבל הם ציפו את מה? את העץ, היתה תיבה של עץ שזה הארון, והיה ציפוי של זהב מבחוץ וציפוי מבפנים, אבל העץ היה באמצע. נשאלת השאלה: למה לא נעשה הארון מקשה אחת זהב טהור, אלא שהזהב הוא רק ציפוי, אבל התלמיד חכם בעצמותו הוא עצי שטים! למה הוא עצי שיטים? משום שיש כח הצומח רק לעץ, והוא חייב להמשיך לעלות ולצמוח כמו עץ, זהב הוא קבוע ומקובע, אז כאילו נשאר במדרגה אחת לא יכול לזוז, תלמיד חכם צריך כל הזמן לעלות כמו העץ, לעלות מעלה מעלה בהכרת ה' ובקרבת אלוקים כמו שאמר דוד, ולהפוך את המשכן של הישיבה – למקדש! ('לקט שיחות מוסר'). 

אז זה התפקיד של כל רב וראש ישיבה: להפוך את המקום שבו הוא נמצא - למקדש, ולרומם את האנשים לעלות מעלה מעלה כמו העצי שיטים, אפילו אם הם כבר מצופים זהב, ונניח 'תוכו כברו' - אבל צריך להמשיך לעלות בהכרת ה' ובקרבת אלוקים, עד ש"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם". 

המשך יבוא...