ללמוד מהקב"ה מדות נפלאות | הרב אמנון יצחק
- - - לא מוגה! - - -
נציב יום רפואה שלמה במהרה למשה בן שרה זהרה שזכות זיכוי רבים תעמוד לו החלמה מהירה
יזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן
אנחנו נאמר
שלוש דרשות ביחד
ונלמד מהקדוש ברוך הוא
מידות נפלאות
כתוב ויעל משה ואהרון נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל
ויראו את אלוהי ישראל
ותחת רגליו
כמעשה לבנת הספיר
וכעצם השמיים לטהר
רש״י אומר ויראו את אלוהי ישראל
נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה
אלא שלא רצה הקדוש ברוך הוא לערבב שמחת התורה
והמתין לנדב ואביהו עד יום חנוכת המשכן
ולזקנים עד ויהי העם כמתאננים
ואז ותבער בם אש אדוני ותאכל בקצה המחנה בקצינים שבמחנה
מה זה כמעשה לבנת הספיר?
היא הייתה לפניו בשעת השעבוד לזכור צרתן
של ישראל שהיו משועבדים במעשה לבנים
אז כביכול הקדוש ברוך הוא הניח תחת כסאו
לבנה לזיכרון
לזכור את הצרה של ישראל כשהיו משועבדים במעשה הלבנים במצרים
וכעצם השמיים לטהר
משנגאלוהו היה אור וחדווה לפניו
וכעצם זה מראה
לטהר ברור וצלול
עוד פסוק אחד, ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו
ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו
רש״י אומר מי זה אצילי? זה נדב ואביהו והזקנים
לא שלח ידו מכלל שהיו ראויים להשתלח בהם יד
ויחזו את האלוהים
היו מסתכלים בו בלב גס מתוך אכילה ושתייה
כך מדרש תנחומה
ואונקלוס לא תרגם כי אין אצילי לשון גדולים כמו מאצילי אקראתיך ויאצל מן הרוח שש אמות אצילה וכו'.
כן, עכשיו אנחנו ניכנס לתוך הבנת הדברים.
רש״י פירש, היא הייתה לפניו
כמעשה לבנת הספיר, היא הייתה לפניו
בשעת השעבוד לזכור צרתן של ישראל שהיו משועבדים במעשה לבנים.
הפסוק בתהילים אומר, קרבם בתמו לעולם
קראו בשמותם עלי אדמות.
מה סבורים הרשעים?
שקרבם בתמו לעולם.
זאת אומרת,
קראו בשמותם עלי אדמות.
טבריה על שם טיבריוס.
אז הם קוראים על השמות שלהם ערים, מקומות.
האם חושבים הרשעים שתתקיים בתיהם לעולם?
ולכן קוראים את שמם על אדמתם כאילו יחיו לנצח.
דרכם של רשעים שהם מושפעים ממראה עיניהם
וחושבים.
שמה שיקימו במו ידיהם יהיה לו קיום נצחי.
סבורים שאם אך יבנו להם ארמונות
מחומר ומלבנים,
יישארו בתוכם לעולם ועד,
ולא תשלוט בהם האבדון ובמעשי ידיהם.
קשה להם להשלים שאין קיום למעשיהם.
כמו שאמרו חכמים זיכרונם לברכה על הפסוק,
האזינו כל יוש וחלד.
למה נמשלו כל באי העולם לחולדה?
מה חולדה הזו גוררת ומנחת
ואינה יודעת למי היא מנחת?
כך אין כל באי העולם.
גוררים ומניחים ואינם יודעים למי הם מניחים.
גמרא בירושלמי, שבת יד.
מכאן יש לנו להתפעל שבמראה הגדול שהשיגו ישראל בסיני, כשנתגלה להם השכינה,
ראו למטה ממנה לבנה אחת פשוטה,
זכר לצערן של ישראל.
לא ארמונות פאר,
לא היכלי מלכים,
אפילו לא מגדלים רמים מקושטים ראו שם.
כל עמל אנוש
ויגיעת בשרים לא עשו רושם במקום נשגב זה.
רק הלבנים שבהם עבדו ישראל,
שעל ידם נצרפו והוכשרו ליציאת מצרים ומתן תורה.
רואים דבר גדול.
מה חשוב אצל הקדוש ברוך הוא והוא שם לנגד עיניו?
מה הם הדברים שמצרפים את עם ישראל, מזכחים אותם להתקרב אליהם?
הלבנים,
הם הכשירו אותם לשעבוד של הגוף
בשביל לדעת
את בטלות הגוף
ואת הפסדו,
אפסיותו,
את השעבוד לבשר ודם,
ואז יהיו מוכשרים לקבל עול תורה ומצוות.
אם עמדתם בזה וסבלתם 86 שנה ברצינות, בשעבוד קשה,
אז זה חשוב אצל הקדוש ברוך הוא, אותם הלבנים,
אותם התבלינים שבודקים,
אוה, אלה נמצאים לפני הקדוש ברוך הוא, הקינמון והזנג'ביל והכורכום והפלפל השחור
שעושה לכם חוזגי ביד.
אז זאת אומרת, אלה הדברים שהם נראים אצל הקדוש ברוך הוא.
שומה עלינו לשנן תמיד לעצמנו
שגם יצירות הטכנולוגיה הכי מתוחכמות אינן עושות שום רושם למעליו.
אפילו לא צבאות אדירים בנשקם המפותח ביותר.
כל ההישגים של עולם הזה אין להם שום קיום.
הבעלים שלהם דומים לשועל שצם שלושה ימים
כדי שיוכל להיכנס לכרם תוך נקב צר,
ושם אכל ושבע ככל עבד נפשו עד שהשמין,
אבל לא יכול היה לצאת בחזרה מהכרם עד שיצום בחזרה,
כדי שירזה ויצא מאותו מקום שהוא נכנס.
זהו שאמר שלמה המלך בקהלת,
כאשר יצא מבטן עמו ערום ישוב ללכת כשבא,
ומאומה לא יישא בעמלו שילך בידו.
שום דבר.
באת עם ידיים קפוצות,
תינוק הידיים שלו קפוצות,
וכשהוא מת הידיים שלו פשוטות,
להראות שלא נטל מאומה בעמלו.
בשמיים מתחשבים רק בתוכן הפנימי של כל דבר, ולא במראה החיצון.
כמו שאמר המשורר דוד מלכנו,
אם אדוני לא יבנה בית,
שב עמלו בוניו בו.
אם אדוני לא ישמור עיר,
שב שקד שומר.
המבצרים הכי איתנים אין בהם כוח להגן על החוסים בצלם.
אם אין שם כוח רוחני שבזכותו ישמור השם עליהם.
מעשה ברבי יהודה הנשיא,
ששלח חכמים בכל ארץ ישראל לבדוק
אם יש מלמדים בכל מקום.
כשבאו למקום אחד שלא היו שם מלמדים,
ביקשו מאנשי העיר שישלחו להם את שומרי העיר.
כשבאו לפניהם,
אמרו אין אלה שומרי העיר,
אלה מחריבי העיר.
מי הם שומרי העיר?
המלמדים
שמלמדים תורה עם ילדי ישראל.
לא שומרים עם האקדח,
אלה שומרים של העיר.
מי ששומרים על העיר זה הלומדים,
לומדי התורה שבזכותה אנחנו בכלל קיימים.
אם לא התורה הזאת
שומרת עלינו אלפי שנים,
אנחנו מועמדים לחיסול
יום-יום מכל העמים.
עוד מעט פורים.
מה היה בפורים?
היה המן
מזרע עמלק שרצה להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים.
ומה היום?
השתנה משהו?
אותו דבר.
בפרס, באיראן,
אומרים להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים,
טף ונשים,
ומצדם ביום אחד.
זאת אומרת שום דבר לא השתנה.
מה שומר עלינו?
אלפי שנים.
לא צבא ההגנה לישראל,
כי לא היה.
מה כן היה?
ראשי ישיבות ותלמידי חכמים במשך כל הדורות.
מה הייתה ההנהגה?
הנהגה רוחנית.
אז מי שמר עלינו?
רק זה.
וכמה נורא מעשה הנזכר בירושלמי.
שני החכמים היו מטיילים בבתי כנסיות אשר בלוד, רב אסי ורב עמי.
אמר אחד לשני,
כמה כסף השקיעו כאן אבותיי לבנות בתי כנסיות אלה?
בתי כנסיות יפהפים.
משיב לו השני,
כמה נפשות השקיעו אבותיך כאן?
הכוונה שיקעו אותם, כמה נפשות.
וכי לא היו אנשים העמלים בתורה לפרנסם?
שהשתמשו בכסף לבנות בניינים במקום להחזיק בלומדי תורה?
וזה נאמר על בניין של מצווה.
אז על אחת כמה וכמה שאדם משקיע בבניין של רשות, שלא חייב בכלל
ומבהיל להתבונן.
כמה נפשות משקיעים בבניין החומר,
ולאו דווקא בהקמת חומות גבוהות,
אלא כל ענייניו של אדם קשורים בענייני החומר שלו.
משקיעו את נפשו,
ועוד כמה נפשות,
ואילו היה מתמסר לפעולות של חסד
לבנות נפשות,
להחזיר אותן בתשובה במקום לקבור אותן,
אין גבול להישגים שיכולים לעלות בידו.
מרגיל היה בפני הסבא, זיכרונו לברכה,
שאם התמסרו אנשים לפעול לטובת הנוער,
כמו שפועלים בעד אחד בן אחד שלהם,
היו יכולים להעמיד מאה ילדים באותה טרחה.
אם כן,
אנחנו רואים לסיכום הדרשה הזאת
שהקדוש ברוך הוא מתפעל ממה
שגורם לעם ישראל להצטרף ולהזדכך,
להתקרב אליו
ולהגיע לרוחניות,
ואין לפניו שום דבר מההישגים וההישגיות
של בני האדם, החידושים, הטכנולוגיים וכו'.
אין לזה שום זכר למעלה.
כמה הצטערת בשביל התורה,
כמה זיככת את עצמך,
כמה התייסרת,
זה מונח לפני השם יתברך לפני כיסא כבודו.
ושאדם ידע שבמה שהוא משקיע בחומר היה יכול להשקיע ברוחניות,
והיה עושה פלאי פלאות,
פלאי פלאות.
וארגון שופר
זו עדות לכך.
אפשר היה לפתוח עסקים,
כמו שהרבה עושים.
אבל לא.
הארגון הזה החליט להחזיר יהודים בתשובה,
והצליח לעשות מה שלא נעשה הרבה הרבה דורות.
עוד רש״א.
רש״י אומר שהיא הייתה לפניו בשעת השעבוד לזכור
צרתן של ישראל שהם משועבדים במעשה לבנים.
כל המידות הכתובות בתורה על הקדוש ברוך הוא
אינם אלא ללמד אותנו להיות דומים ומתדמים לקדוש ברוך הוא
ולהתבונן
שאפילו בתכלית החסד,
כמו הקדוש ברוך הוא, שהקדוש ברוך הוא כל כולו חסד,
היה כביכול צריך בעצמו לשא לבנה,
לזכור צרתן של ישראל.
מה לומדים מזה?
שלא די לאדם.
שאפילו שהוא בעל חסד במדרגה הכי גדולה,
להיות מסתפק בהתבוננות
וציורי שכל בלבד בסבל צרתו של חברו.
זה לא מספיק.
מידת נושא בעול
עם חברו, יש מידה כזאת שאדם יהיה נושא בעול עם חברו,
זה שיישא בסבל שלו ממש.
זה יבוא דווקא כשיראה וירגיש את הצער בחושים גופניים
ובהתבוננות רבה בפרטיות מצב חברו. לא שמיעה בעל במה אתה אומר, מסכן.
לא, זה לא מספיק.
אלא צריך שיראה וירגיש הצער בחושים גופניים
ויתבונן בפרטים של מצב חברו.
כמו שאמר רש״י על הפסוק
שמשה רבנו כתוב עליו, וירא בסבלותם.
משה רבנו היה נסיך, מצרי.
הוא יוצא החוצה לראות בסבלות בני עמו.
וירא בסבלותם, אומר רש״י,
נתן עיניו וליבו להיות מצר עליהם.
אז הוא נתן עיניו,
יצא לראות בעיניים,
ואת ליבו נתן להיות מצר עליהם.
זאת אומרת, הרגיש בצרתם, הוא בעצמו בליבו.
ולכאורה, מה עניין ההתבוננות בצער השני? יש עניין ללכת לראות את הצער של השני?
אנחנו רגילים להבין שהתבוננות זה בלימוד.
מה זה התבוננות?
להתבונן, כשלומדים.
אבל מה ההתבוננות בצרה? להתבונן בצרה?
אבל האמת היא שכדי לחוש ולהרגיש בצערו של חברו צריך לתת לב להתבונן.
ראיית הייסורים של האדם עדיין אינה ולא כלום.
שקר הוא דובר,
ומרמה את עצמו מי שחושב שבראייה בעלמא
הוא חש בצער חברו עד שהוא עצמו סובל מזה.
בכדי להרגיש באמת במכאוביו של מישהו צריך לתת עיניו וליבו כמו שעשה משה רבנו.
זוהי ההתחלה לכניסה למידת נושא בעולם חברו.
מצינו שהמדרש אומר על משה רבנו עליו השלום
וירא בסבלותם נותן כתפו ומסייע לכל אחד ואחד
שהרכין עצמו לשאת עולם איתם יחד.
אין המכוון בזה שעשה כן בכדי לעזור במסעם אלא כדי לחוש ולהרגיש יותר בסבלם. תן לי, תן לי רגע.
תשים, שם.
שם או עכשיו הוא מרגיש את המשקל, את הכובד, הכל.
עכשיו הוא יודע מה הם סובלים.
אז אנחנו רואים שממידותיו של הקדוש ברוך הוא, שהוא שם לפניו את הלבנה,
למה?
כדי לזכור צרתן של ישראל שהיו משועבדים במעשה לבנים.
אז אם הבורא יתברך שם מול עיניו כביכול, מה, הוא לא צריך,
הוא צריך כאילו לזכור מה הוא שוכח? שכחה לפניו? אין שכחה לפניו.
אז מה זה, מה?
הרעיון פה שאנחנו נלמד
עד כמה צריך לראות בחוש כביכול את הדברים ולהרגיש אותם קרוב אליך.
יש להתעורר מכאן עוד.
הנה נאמר,
וכעצם השמיים לטוהר.
זאת אומרת, באותה שעה
שהם ראו
את השכינה,
הם ראו שיש לפניו כלבנת הספיר,
וכעצם השמיים לטוהר.
ורשי אומר, מה זה כעצם השמיים לטוהר?
שהיה לפניו משנגאלו אור וחדווה.
לפני הקדוש ברוך הוא היה אור וחדווה על הגאולה של עם ישראל שיצאו ממצרים.
אז טלבנאו לא ויתר אפילו שהם גמרו עם השעבוד,
אבל משעה שנגאלו היה אור וחדווה לפניו.
לכאורה,
בשעת הגאולה, בזמן של שמחה,
מה כאן העניין של נבנת הספיר? די,
נגמר העניין ההוא של הצער והשעבוד. נגמר.
רואים מכאן שצריכים את שני דרכם של בני אדם, כי זוכרים ימי הרעה,
רק מתישהו עוד מעיק להם.
אבל מהרה ישכחו כל העובר עליהם בעת הרווחה,
בעת שתגדל שמחתם.
אבל לא כן מידת הקדוש ברוך הוא, כי אין לפניו שכחה.
מחויב אדם לשאת איתו תמיד מזכרת,
לשום עיניו וליבו בכל צרותיו שעברו עליו מלפנים,
ויצייר אותם
גם בעת שמחותיו.
סיפר לי יהודי,
מאוד התרגשתי מן הסיפור,
שלא מזמן הוא חיתן את הבן שלו,
ובזמן החופה
הוא בכה, בכה, בכה, כמו ילד קטן, האבא.
אף אחד לא הבין למה הוא בוכה.
עכשיו זה שמחה, הבן שלך מתחתן,
אתה צריך להיות מאושר, עכשיו אתה בוכה.
כולם מסתכלים, אתה בוכה.
הוא אומר, לא יכולתי לשלוט בעצמי.
למה בכית?
הוא אומר, נזכרתי בהוריי שנספו בשואה,
והם לא זכו לראות את הנכד
שהוא מתחתן.
אבל בתוך השמחה
הוא זוכר את זה שההורים שלו נספו בשואה.
בוודאי הם לא האמינו שיישאר להם הבן הזה שיביא את הבן הזה שיתחתן,
כי כולם היו מועדים לשרפה.
והוא ניצל
והביא משפחה מכובדת,
ובאותה שעה הוא בוכה כי הוא נזכר
שהם היו יכולים להיות בתוך השמחה.
עוד למדים מכאן שכמו שנישא בעולם חברו לא די בהתבוננות לבד,
אלא צריך להיות מצטער איתו בחושיו הגופניים.
אותו דבר,
ובמידה מרובה יותר צריך אדם להיות בפועל משתתף בשמחתו של חברו,
כי כן מידת הקדוש ברוך הוא,
כי שם תחת רגליו כעצם, כי שם תחת רגליו כעצם השמיים לטוהר,
להיות עור וחדווה לפניו,
ואם כי אצילי בני ישראל התחייבו אז מיתה.
באותה שעה
החשובים שבישראל, נדב ואביו וזקנים,
התחייבו מיתה.
באותה שעה.
לא ערבב את שמחת התורה,
ושמח עם מים יחד, כאילו כלום לא קרה.
ושמר להם את זה לפעם אחרת. עכשיו זה זמן שמחה,
לא מערבב להם את השמחה,
וממשיך לשמוח איתם, הקדוש ברוך הוא, כאילו לא היה שום דבר.
היום רגילים בני אדם, כשמגיעה אליהם איזה בשורה טובה מזולתו,
כותבים תכף איגרת מזל טוב,
ומשתתפים בשמחתו של חברו.
אומר המחבר, אם אני לא הייתי
מתבייש ומפחד,
הייתי אומר, כי יש פה מרמה גדולה, כולה שקר וכזב.
ואם נשאל אותו בינו לבין עצמו,
היה מודה ואומר גם להפך. הלוואי ויפסיד חברו.
בלית ברירה, הנוהג שבעולם,
אם אתה לא תגיד לו מזל טוב,
הוא ידע שאתה קנאי.
אז שולחים לו מזל טוב אשריך.
ככה זה עובד.
עמרי אינשי,
אומרים אנשים, יש שלושה מקרים באדם.
מקרה ראשון,
סוחר, כשהוא לבדו הצליח במסחרו,
בחברו הפסיד את הכול,
שניים פתחו חנות בקניון,
אחד הרוויח, מתעשר ואחד התרושש לגמרי.
זה תכלית האושר.
אין לו אושר יותר גדול מזה.
ציור שני,
כששניהם שווים ברווח וגם בהפסד,
אז זה לפניו צער רב מאוד.
וציור שלישי,
כשהוא מפסיד
וחברו מרוויח, אז זה הייסורים הכי מרים בעולם.
איפה יש פה מישהו ששמח בכלל בצד שלך?
רק מתי שהשני מפסיד.
מגיע לו.
מגיע לו.
שמחתו של אדם
אינה כל כך בהצלחתו שלו,
כי אם הרבה יותר שמחתו גדולה בהפסד חברו.
אלה תולדות השחטתו של האדם.
לו הייתי דורש את הדברים האלה לפני אנשים בעולם,
לא היו זורקים עלי שושנים.
וברוך השם שאתם שומעים ושותקים.
האדם בעצמו, על פי רוב, מרמה גם את עצמו,
ואינו יודע שכוונתו רעה
ושנאתו עצומה לחברו האהוב.
להשתתף באמת בשמחת זולתו צריכים עבודה רבה רבה רבה.
היום זה לא החתונות של פעם, היום באים לאכול, מה יש לאכול? יש בשר? אין בשר?
באים מאוחר, באים לאכול,
אולי רוקדים סיבוב והולכים, לא מעניין, לא חתן, לא לשמח, לא חרית, הכל קשקוש בגרוש.
אבל אם לא הייתה ניתנת לנו התורה,
רק לגלות לנו את היסוד הזה היה דיינו,
משהו שנלמד כמה אנחנו חיים בשקר,
ובהכחשה.
בואו וראו עד כמה מגיע עניין נושא בעולם חברו.
אמרו במדרש, מביא את זה בעל הטורים בתחילת סדר תרומה.
פתח,
דבר אל בני ישראל,
ויקחו לי תרומה
מאת כל איש אשר הדבנו ליבו,
תיקחו את תרומתי.
וואוו! אומר,
דבר אל בני ישראל בלשון פיוס,
כמו דברו על לב ירושלים.
אחרי החורבן,
אז נאמר דברו על לב ירושלים,
לנחם אותם,
את בני ירושלים על החורבן, צריך לפייס אותם.
אותו דבר גם פה, בשביל שייתנו מחצית השקל
מתשעים חמורים שמלאים כסף וזהב,
צריך לפייס אותם כמו אחרי החורבן.
להוציא מחצית השקל מיהודי,
זה כמו אחרי חורבן.
למה? בשביל שהיה בזה חסרון כיס.
אמר רבי אבהו גם לעשות משכן כבוד
וכפרה לישראל.
זאת אומרת, למה נתבקשו?
לכם, שיהיה לכם כפרה על העגל.
תביא מחצית השקל ויכפרו לך על העגל.
גם זה צריך, משה, לדבר דברי פיוסים,
לשחרר את מחצית השקל.
וזה גם כבוד לישראל ששכינה שורה ביניהם.
אז צריך לשון פיוס.
ואמרו החכמים, זיכרונם לברכה, אילו היו אומות העולם יודעים מה היה מקדש יפה להם,
קסטריות, היו מקיפים אותו כדי לשמורו.
וכל שכן היא ישראל שאין לשער את ערך המקדש שלהם.
ובכל זאת,
כיוון שיש בזה חסרון כלשהו,
כבר מחויבים להרגיש איתו זה הצער ולדבר על ליבו דברי פיוסים?
מעמקו הדברים.
מי יעריכם אם לא תורתנו הקדושה מן השמיים.
רק התורה יכולה ללמד אותנו עד איפה האדם נמצא בתחתית של התחתית.
אם התורה לא תרים אותו,
הוא גוש עפר מעליך.
דרשה שלישית,
בייראו את אלוקי ישראל,
נסתכלו ונתחייבו מיתה.
אלא שלא רצה הקדוש ברוך הוא לערווה בצמחת התורה והמתין לנדב אביהו עד יום חנוכת המשכן.
יש פה לימוד מאוד נעלה ונשגב
שגנוז במאמר הזה.
לימוד שהיסוד נעוץ בכלל הגדול שבתורה, ואהבת לרעך כמוך.
בכלל המוסרי, הנעלה הזה של אהבת הבריות
צריך להיות שמח, הוא הזיז את כל המצלמה.
לימוד מאוד נעלה ונשגב במאמר הזה.
היסוד נעוץ בכלל הגדול שבתורה,
אהבת לרעך כמוך.
בכלל המוסרי הנעלה של אהבת הבריות,
להיות שמח בשמחת חברו, מתי?
אפילו כשליבו עליו דווי
והוא בצער על נגעי ליבו הפרטיים.
התורה מלמדת אותנו גם כשאתה בצער בסיבות אמיתיות,
ויש לך צרות,
חוליים,
מכאובים.
אבל כרגע יש שמחה לחברך.
אתה צריך לשמוח בשמחתו כאילו זו השמחה שלך ולשכוח מכל הצהרות שלך.
על זה נאמר והלכת בדרכיו,
בדרכיו של הקדוש ברוך הוא.
נתאר לעצמנו מישהו הוזמן עם מסיבת מרעים.
שמחה משפחתית או ציבורית.
ויקר מקרה
באחד בלתי הגון,
חסר נימוס,
פגע בכבודך והעליב אותך לעיני כולם,
עד כדי שאתה נהיית לבן.
נעלם הדם
ואתה כולך לבן, שפך את דמך,
הלבין את פניך,
נו, והאדם רוצה להגיב מייד
ולענות לו ולחרף אותו ולגדף אותו.
כמה גבורה אדירה צריך אתה לעצור בליבך כדי להתאפק
ולמשול ברוחך,
להבליג
ולא להשאיר,
לא בגלל שלא ראוי,
כדי לא להפריע לשמחה של חברך,
כי אתה תהרוס לו את השמחה,
תהרוס את החתונה,
תהרוס את הבר מצווה,
את הברית מילה.
הפכת לחבר שלך את הכול עכשיו לצרה צרורה.
הציבור חוגג,
אל תפריע להם,
תסבול את עלבונך כדי שאפשר יהיה להמשיך לשמוח בשמחת החבר.
לא זו בלבד שאתה סופג את העלבונות והבזיונות, אתה עוד מתאמץ
להשתתף ולשמוח עם בעלי השמחה, ועולה לרחבת הריקודים ורוקד.
כאילו בירכו אותך ושיבחו אותך.
נוסף על ההבלגה שהיית ללעג,
מה יאמרו הבריות?
שתיקה כהודאה.
עוד ילגלגו, יגידו, ראית? נתן לו בא אבי אביו ולא ענה לו מילה סימן, זה היה בצדק.
הרי אתה צפוי לכזה דבר, שיהיו מי שיגידו.
אבל כמה מן הגבורה המוסרית העילאית יש באיש, הווטרן הזה?
כמה יש כאלה?
מעטים בני עלייה שיכולים.
איי, איי, איי. אז נזכור בבקשה שכל חורבן בית מקדשנו
נגרם בגלל אחד כזה שלא הבליג.
וכשביזו אותו הוא הלך להלשין הקיסר וחרב בית מקדשנו ונטבחו מיליונים,
בגלל שהוא לא יכול היה להבליג.
מעשה דקמצא או בר קמצא.
זאת אומרת,
אנחנו לומדים מהקדוש ברוך הוא את המידה הזאת.
למה?
כי באותה שעה
הקדוש ברוך הוא היה צריך להרוג אותם.
ויחזו את האלוקים, ויאכלו ויישתו. הם נתחייבו מיתה באותו רגע.
ואלה שגרמו לזה,
שגרמו כביכול חילול השם,
ביזוי הקודש,
היו ראויים למות באותו רגע. והקדוש ברוך הוא ממשיך לשמוח עם עם ישראל, לא רוצה לקלקל להם שמחת התורה.
בדוחה
יהיה עוד
הזדמנות,
משמה נטפל.
זה לומדים ממידותיו של הקדוש ברוך הוא.
והוא בידו בן רגע להעלים אנשים. לא צריך לחרף ולא צריך לגדף, לא צריך להעלים ולא צריך
כלום.
משנייה דום לב ונגמר.
והוא לא, מה, יערבב את השמחה של ישראל?
במסכת מגילה,
כף חטא מצינו שאלו את רבי זרע.
במה הארכת ימים?
אמר להם, מימיי לא ששתי בתקלת חברי.
מה רבותא על איש אלוקי כזה?
אדם שהוא שש שיש תקלה לחבר שלו?
בזכות זה הוא מאריך ימים?
הרי כתוב שלא לשמוח לעד.
זה דבר פשוט.
מה, אדם סובל ואתה עומד ומבסוט?
אחד נפל מהאופניים במקום שתיגש ותגיש לו עזרה, אתה עומד בצד, צוחק, תראו, תראו, הוא נפל, תראו, הוא נפל.
מה זה, זה נורמלי?
אז הוא אומר,
איך הארכתי ימים? אני אגלה לכם את הסוד.
אני מעולם לא ששתי בתקלת חברי.
מה יש פה?
יש פה איזה יתרון כלשהו?
אבל תקשיבו מה כתוב פה. לא תאמינו מה כתוב.
הרעיון הוא מעולם
לא קבעתי יום של שמחה בזמן שחבריי היו בתקלה ודיכאון.
אם הייתי צריך לסדר שמחה משפחתית,
לא קבעתי את זה ביום שחברים שרויים בצער.
הלב לא נטל לשמוח
בשעה שהחבר מתאבל על תקלה שפגעה בו.
אז לכן לא ששתי.
אהבת הזולת הייתה כל כך גדולה בו,
עד שהוא דחת השמחות שלו לזמן מתאים יותר.
לכן זה מה שכתוב.
מימיי לא ששתי בתקלת חבריי. כשלחבריי היה תקלה,
אני לא קבעתי את זה ליום ששון, אפילו שהגיע בר מצווה,
אפילו שהגיעה חתונה,
אפילו שהגיעה... כל מה שיכולתי לדחות
שלא ייפול בימים שאני יודע לחברים שלי יש איזה עצב או תקלה,
אני דאגתי לא לסוס.
זה האריך את ימיו.
במה הארכת הימים? הוא אומר ברור, אני יודע על מה הארכתי ימים.
לא על התורה ולא על החסידות ולא על הקדושה ולא על הפרישות.
מעולם.
מימיי לא ששתי בתקלת חבריי.
אף פעם לא קבעתי זמן שמחה שלי.
בימים שידעתי שלחבריי יש איזה תקלה.
שאני אהיה שרוי בשמחה והם בעצם?
אף פעם.
איזה מעלה גדולה גדולה.
עכשיו, בנסיבות הפוכות,
בשעה שאתה שרוי בצער ודיכאון
והחבר שלך מתעדד לערוך את השמחה שלו
וקורא לך ומזמן אותך כידיד וחבר,
צריך אתה להבליג על הדאגה
עמוק לתוך ליבך,
למחות מפניך זכר של צער,
לא לערבב
את שמחת הזולת
ולא להרגיש רגש של דיכאון
ולהטיל אותו לתוך הסעודה.
ואפילו ששמחת חברך מעלה על ליבך דווקא את דאגתך,
כגון אם אדם הוזמן לחנוכת הבית
של חברו
והוא אין לו בית,
אז זה דווקא מצער אותו.
זה מזכיר לו שאין לו בית.
או הוזמן לנישואי בנותיו של חברו
והוא בעצמו מתהלך כדורנית כי ביתו הבכירה הגיעה לפרקה מזמן ורחוקה ישועתו.
אז זה מזכיר לו שהוא בצרה.
אומרים חביבי, תדחק את הצרה שלך ותבוא לשמח את חברך.
אפילו שאתה מצטער,
אפילו שזה עוד מזכיר לך יותר גרוע.
וכן בנסיבות דומות, שעצם מהות השמחה מזכירה לו את חסרונו.
אז לכן הוראת התורה תתאמץ לשמוח ולשמח
את בעל השמחה.
אל תדאיג את המסובים בהנחותיך.
תמיד צריך שתתחזק ותזכור
כי לאדוני הגבורה והתפארת
והעושר והכבוד והעוז והחדווה במקומו ובזמנו של כל אחד ואחד.
מה שמגיע לך יגיע, אבל לכל אחד יש את הזמן שלו, את העת שלו.
ואפילו כשאחד האורחים נעלב על ידי האחר בזמן השמחה,
מן הראוי לכבוש את הכעס והעלבון כדי לא להפריע לשמחת הרבים,
ובעיקר
להרגשת בעל השמחה.
אדם השקיע 100,000, 200,000 בשמחה הזאת, בחתונה, חיכה לה כל החיים שלו.
הוא לא מתכוון עוד פעם להתחתן.
ואתה בא בגלל שמישהו העלב אותך, הפכת לו את כל השמחה,
ואנשים עזבו ורבו והלכו מכות, הגיעה המשטרה,
עצרה אנשים והכול. על מה?
אדם צריך לזכור את הדברים האלה,
לכבוש את הכעס והעלבון ולא להפריע חלילה לשמחת הרבים,
ובעיקר להרגשתו של בעל השמחה.
אשריו של מי שיודע להשתמש בכוח גבורתו,
לשלוט על נפשו לעת מצו.
מספרים על הגאון הצדיק הקדוש,
רבי אברהם גרוז'נסקי,
זכר צדיק ברכה.
בעת שמתה עליו אשתו הראשונה,
נשאר מטופל עם בניו הקטנים,
והתנאים היו קשים עד מאוד. תלמיד חכם עצום שרגיל בלימוד והוא צריך לטפל בילדים,
נשאר בלי אישה,
זה סבתוכה שאין כדוגמתה.
ואחרי שעברו ימי אווילות,
סר אל ביתו
אחד הבחורים מהישיבה,
וסיפר לו שהוא הצליח להשתחרר מהצבא.
רבי אברהם, למרות אבלו וצערו הכבד,
נפל על צווארי הבחור,
וינשקהו, ויחבקהו,
ויחבבו בחיבה יתרה.
ועוז וחדווה רבה הלבישה את רבי אברהם,
עד שלא ניתן להכיר כלל וכלל שזה האיש השקוע באבל הכבד על מות אשת נעוריו.
הרגשת האהבה בבחינת ואהבת לרעך כמוך הפיגה את הרגשת אסונו.
עכשיו זה הזמן לשמוח בשמחתו
שהוא יכול לשוב ללמוד תורה בשקט ובשלווה.
לגדלות כזו יכולים להגיע בעלי מדרגה אמיתיים,
אשר חיבה יתרה נודעת מהם לכל הנברא בצלם אלוקים.
שמחה של מצווה היא גילוי של השראה אלוקית,
והמשכיל המוסרי הוא בעל מדרגה
לא יהין לזעזע ולקלקל את ההשראה האלוקית,
או אפילו את השמחה הפרטית
שבאה להביע רגשי הודיה לה' יתברך על חסדיו,
וכל זה למרות רגשי הצער והעלבון הפרטי שלו.
זה לימוד נפלא ונורא מהמאמר הזה,
שבשעה שנתחייבו נדב ואביו הזקנים מיתה,
הקדוש ברוך הוא לא רצה לערבב את שמחתם של ישראל
ולא נגע בהם,
והניח את זה למועד מאוחר יותר.
אז ראינו יסודות נפלאים.
מה ניתן ללמוד מאצל הקדוש ברוך הוא?
רק משני פסוקים.
תודה רבה.
מה חשוב אצל הקדוש ברוך הוא?
מה הוא עושה בשביל להיות נושא בעולם חברו לזכור את צרתן של ישראל?
וגם בשעת השמחה
הוא זוכר
את הצרות שהם עברו,
ולא רק את השמחות, לא רק את הגאולה,
לא רק אור וחדווה,
גם לבנת הספיר.
מה זיכך אותם,
יהיה לנגד העיניו,
השם רואה הכול,
ומלמד אותנו שגם אם ראוי
לענוש מישהו,
אבל זו לא השעה הראויה בגלל שזו עת שמחה של אחרים,
הקדוש ברוך הוא מבליג וממתין לשעה יותר מתאימה.
מזה אנחנו צריכים ללמוד
מה לחשיב, איך להתנהג ואיך להשתתף
בשמחת אחרים, או חלילה, להבדיל,
בשעת צרתם,
לשאת בעול איתם, ולראות במה להשקיע,
בחיי החומר שקרבם בתמו לעולם,
או קברם בתמו לעולם.
יותר קברם בתמו.
הבית הקבוע של האדם זה הקבר שלו,
לא הבית.
זה הבית.
קרבם
לא קרבם, אלא קברם בתמו לעולם.
לכן, כל מה שאפשר להשקיע לחיי העולם הבא, איפה שאתה עתיד ללכת,
כדאי להשקיע.
ברוכים תהיו בחודש שמח.
מאחר שיש מצווה מתחילת חודש אדר,
להתחיל לדאוג קמחא דפסחא
לעניים כדי שיהיו להם צורכי החג,
נא הקדימו במתן קמחא דפסחא כדי שנוכל שמח עוד יהודים.
וכבר למדנו בעבר שהקדוש ברוך הוא מסתכל במועדים בשברי כלים.
אלו העניים שהם שבורים,
שאחרים יושבים ובתיהם מלאים מכל טוב,
והם מסתפקים בארוחה דלה אם בכלל.
ולכן צריך לדאוג שהקדוש ברוך הוא לא יזרוק על האדם בסוף ימיו את הפרש שהוא אכל.
כי כתוב שקריסות של אדם מתבקעת אחרי שלושה ימים,
וכל מה שהוא אכל על הפנים חוזר לו.
חגיכם ומועדיכם, שנאה נפשי.
אם זה החגים שלכם והמועדים שלכם, שאתם דואגים רק לעצמכם ולא דואגים לשברי כלים,
אז הקדוש ברוך הוא יטיל את הפרש על פניכם וחבל.
אז אם יש לאדם זכות והזדמנות להיות נותן אפילו שהוא בעל אמצעים דלים,
בשמיים הקדוש ברוך הוא מסתכל.
אם הוא מסתכל
על לבנה,
הוא בטח יסתכל גם על הגרושים האלה שהאדם שם, והוא יודע כמה היה קשה לו.
זה יהיה לפניו, הכל יהיה לפניו. אם הקדוש ברוך הוא
סופר את הדמעות שלנו,
סופר אותן.
אז זאת אומרת, כל דבר נחשב אצל הקדוש ברוך הוא. כל דבר.
ובפרט אם זה בקושי.
עד כדי כך שהוא שולח את משה רבנו לדבר אל בני ישראל,
שייתנו מחצית השקל מ-90 חמורים מלאים כסף וזהב, שהם קיבלו בחינם בלי עבודה,
וגם אין להם מה לקנות במדבר.
אין להם על מה לבזבז.
רק לסחוב ולשמור, לשמור ולסחוב.
ותשחרר מחצית השקל.
צריך את משה רבנו חמש מטר פלוס,
שישכנע אותם דברי פיוס
כמו על החורבן.
אני מקווה שאני לא אצטרך,
ואני מקווה שאתם מבינים.
תודה.
תודה רבה.