עבודת בית המקדש בימינו | הרב אמנון יצחק

 נציב יום: סיגלית בת יהודית - תזכה להגיע לשלמות, לעבוד את הבורא לשמה כעבד ממש, חנינה מה' שיזכה אותה ויעזור לה על דבר כבוד שמו יתברך, ותהיה ראויה לקבל את כל הטוב שהקב"ה רוצה לתת לה - אמן כן יהי רצון, - אמן!! 

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה ח).

"שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה והרתיע לאחוריו... וכן שמע: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ", 

אמר: "מי יכול לעשות מקדש שתשרה שכינתו בתוכו?! הן "הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ!" (מלכים-א ח כז) 

אמר לו הקב"ה: "כשאני מבקש; כל העולם אינו מחזיק כבודי! וכשאני מבקש במועט - אני מחזיק, ואיני מבקש ממך אלא עֶשֶׂר אַמּוֹת בצפון ועֶשֶׂר אַמּוֹת בדרום ועֶשֶׂר אַמּוֹת במערב" (מדרש שוחר טוב צ"א וילקוט שס"ה). זהו, זה מה שאני מבקש. 

אמרו חז"ל: "בשעה שנתגלה הקב"ה למשה, למה נתגלה לו מתוך הסנה? ללמדך: שאין מקום פנוי בלא שכינה!" (שמות רבה ב' ט'), משה רבינו הבין אל נכון את הלקח הזה, ולכן הוא נפחד לרעיון של המשכן שיהיה מקום לשכינה, שהרי הקב"ה הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו (בראשית רבה סח י), הוא גדול מן כל העולמות, הוא לא נמצא בתוך העולמות, העולמות נמצאים בו. 

אז הקב"ה השיב לו: "יש סוד הצמצום!", שהקב"ה יכול לצמצם שכינתו והשכינה יכולה לשרות במקום מסויים. אולם עדיין אין הענין מובן די הצורך, וכי לא ידע משה רבינו שהקב"ה יכול לצמצם את שכינתו במקום קטן?! וכי לא עשה כן כשנתגלה אליו בסנה! אז למה נרתע משה לאחוריו? אלא על כרחינו, שמשה הבין: שאינו דומה המשכן שהוא מקום מיוחד להשראת השכינה, לסנה ששם נתגלתה השכינה באופן ארעי, אדרבה! כבוד השכינה - שלא תצטמצם בשום מסגרת קבוע, אלא תתגלה פעם בכֹה ופעם בכֹה, כדי להראות שהקב"ה למעלה מההשגה האנושית. 

אולם כשנבוא לקבוע מקום להשראת כבוד ה' יתברך, איך נוכל לצאת ידי חובה בהכנת מקום מתאים? כמו שאומר ישעיה הנביא: "אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי?" (ישעיה סו א) והתשובה היתה על זה (איוב לז כג) בפסוק: "שַׁדַּי לֹא מְצָאנֻהוּ שַׂגִּיא כֹחַ" שהקב"ה לא מראה את גבורתו לבריות לפי כוחו – שכוחו הוא ללא תכלית! ואינו בא בטרחות עם הבריות, אלא דורש מהם רק כפי היכולת שלהם, ואחרי שיעשו את המשכן כתבניתו, מוכן הקב"ה להשרות שכינתו בתוכם ולצמצם אותה בשטח של אמה על אמה (שמות רבה לד א). 

אבל עלינו להבין: מה המטרה של המשכן? שהלוא אין זה דבר של מה בכך שהקב"ה מצמצם את שכינתו למטה, אבל באמת, מקרא מלא הוא "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", כלומר; המטרה של עשיית המשכן הוא כדי שאני אשכון בתוכם, "בתוך כל אחד ואחד!". המשכן יביא ליראה חושית לַפנימיות של כל אחד ואחד. מתוך ראיית המשכן והשכינה ששורה עליו, זה יביא כל אחד ואחד ליראה חושית, לא ידיעה, יראה מתוך ראיה בחוש! זה יכניס את היראה לתוך הפנימיות של כל אחד ואחד. 

בתוספות בבא בתרא כא' על הפסוק: "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה" (ישעיה ב ג) אומרים בעלי התוספות: "לפי שהיה רואה, אדם שעולה לירושלים לבית המקדש; לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה, היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה! כמו שדורשין בספרי: "לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה" (דברים יד כג) גדול המעשר שני, שהיו צריכים לעלות לאכול אותו בירושלים. גדול המעשר שני - שמביא לידי תלמוד! איך הוא מביא לידי תלמוד? לפי שהיה עומד בירושלים, כי חייבים במעשר שני לעלות לירושלים, או עם פדיון מעשר שני ולקנות שמה אוכל ולאכול שם. 

אז עד שהוא יאכל המעשר שני שלו, בינתיים ירושלים הומה ביהודים, הוא רואה את כולם עוסקים במלאכת שמים, היה גם הוא מכוון ליראת שמים - ועוסק בתורה! אז הפטנט, הרעיון ללכת לאכול את המעשר שני בירושלים, היה מכניס יראת שמים בכל האנשים, כי עד שיאכלו ועד שזה..... בינתיים רואים עולם ומלואו, כולם עוסקים בתורה, בעבודת ה', בקדושה, כולם ששים ושמחים לעבודת בוראם, וזה היה נותן יראה חושית, ואז היו מכוונים ליבם יותר ביראת שמים ועוסקים בתורה. 

אז על אחת כמה וכמה במשכן ששם נתקיים "וְנוֹעַדְתִּי... וְדִבַּרְתִּי" (שמות כה כב) שהיה משה רבינו שומע מפי הגבורה את התורה שם ומלמד אותה לישראל, והיו מתעוררים ליראה חושית. בודאי איש הנלבב יכול להכיר את בוראו על כל צעד וצעד. איש הנלבב - איש בעל לב יכול להכיר את הבורא על כל צעד וצעד. ככתוב (באיוב יט כו): "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" וכמה האריך החובות הלבבות בשער הבחינה: על חכמת הבורא שניכרת מתוך הבריאה! 

בכל זאת, לא סמך הקב"ה על הכרת האדם שהוא יכול להשיג את הבורא גם מבשרו, גם מהבריאה, לא סמך הקב"ה על הכרתו של האדם, ורצה שעַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ (ישעיה נב ח) ומתוך השראת השכינה במשכן, יבואו גם לעמוד על הנפלאות של הקב"ה שמשתקפות מתוך העולם. אם כן גם עלינו לאחוז בדרך זאת ולהפוך את התורה למוחשית, וכמו שאמרו חז"ל על שלמה המלך: לפניו היתה דומה התורה לכפיפה שאין לה אֹזנים, עד שבא שלמה ועשה לה אֹזנים על ידי תקנותיו, כמו שכתוב בעירובין כא'. מה זה 'כפיפה שאין לה אוזנים'? כמו איזה קערה אבל אין ידיות להרים אותה, צריך לשים לה אוזניים שיהיה אפשר להרים אותה. 

כמו כן מוטל עלינו לפתוח פתחים לעצמנו שנוכל להיכנס דרכם לגופה של תורה. אמרו חז"ל: "שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה, בא דוד והעמידן על אחת עשרה!" {מה שלמדנו השבוע} בא ישעיהו והעמידן על שש, בא חבקוק והעמידן על אחת. שנאמר: "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב ד) גמרא במכות כא'. הם לא באו, דוד ישעיה וחבקוק חלילה לגרוע מדברי תורה! במקום שש מאות ושלוש עשרה תעשה אחת עשרה או שש או אחת, אלא לעשות לתורה בית אחיזה! בַּמעלות שיקנה האדם, ואם יהיו בו המעלות האלה שהם אמרו הם יוליכו אותו למבוקשו, לקיים את כל התרי"ג מצוות. 

חבקוק צמצם את כל התורה למצוה אחת, כלומר על ידי האמונה לבד כבר יוכל למצוא את הדרך לכל התרי"ג, אמונה אמתית. זאת אומרת בדורו היה כבר קשה לאנשים אפילו עם כל בית האחיזה שהעמיד דוד או ישעיה. והנה קמו גדולים, חקקי לב, שחוקקים את הלב, בדורות שלפנינו, במאה וחמישים שנה האחרונות, וקבעו: כדי לפתוח את הפתח הדרוש - מוכרחים ללימוד מוסר! בהתפעלות יום יום! ולחזור על המאמרים של חז"ל הרבה פעמים, בהעמקה והתרגשות - עד שיקרע סגור לבנו. הלב סגור; מהתאוות, מהחמדות, מהמידות הפחותות, מהגשמיות, ויש גם מהטמטום של מאכלות אסורות... רק על ידי מוסר אפשר לקרוע את סגור הלב. 

וכך האריך בזה הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל ב"אגרות" וזה לשונו: "ללמוד בשפתים דולקים, ברעיון נכון, בציור רחב" להרחיב כל דבר, "לקרב בדמיונות קרובים", זאת אומרת לדמות דבר לדבר עם ציורים, "עד אשר יתלהב הלב אם מעט ואם הרבה, וזה יוכל לתת כח להכין את האברים, להוציא כל מעשה הטוב למענהו אם ברצון אם בחוזקה" או שהוא יהפך להיות רוצה או שהוא יבין שהוא אנוס לעשות: 'ואין ברירה...!'. רוצה לא רוצה - חייבים לעשות. המוסר - יכול להביא את האדם לקיים את התורה בכל איבריו. ועוד כתב שם: "שיחד עם הלהבת הנפשות צריכים גם לחכמת העולם להיות 'רואה את הנולד'". 

צריך להיות פיקח לא רק חכם; חכם - יודע לצאת מבעיות, פיקח - יודע לא להיכנס אליהם... אז צריך להיות גם פיקח לא רק חכם. "יחד עם הלהבת הנפשות צריכים גם לחכמת העולם להיות רואה את הנולד, כדי להקל הניסיון עד אשר תגדל היראה מהתאוה". היראה תגדל ותגבר מהתאווה. "על ידי שני אמצעים אלה; הלימוד, ללמוד בהתרגשות, ולחשב את הדרכים העומדות לפנינו במלוא היקפם, 'חכם הרואה את הנולד'. ונוכל גם אנו להתעלות ולבוא אל תוך הקודש פנימה!". אז כל אחד שידע: שיכול בבית המדרש, במקום שהשכינה שורה! (כמו שלמדנו בדרשה הקודמת). 

יכול להכיר את השראת השכינה מלימוד התורה הקדושה, ולהפוך את כל גופו שַׁמש לפני ה' יתברך! "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ" (תהלים לה י) אבל זה צריך על ידי לימוד המוסר בדורותינו אלה, בלי זה - אי אפשר להשתנות! כמו שאי אפשר לראות בלי עין ואי אפשר לשמוע בלי אוזן - אי אפשר להשתנות בלי מוסר, כי אדם ישאר על מידותיו, אין מי שיְיַסר אותו, אין מי שיוכיח אותו, הוא בודאי חושב: 'שהוא מאה אחוז בסדר - ולכן הוא ככה...!' רק המוסר יכול לשפץ את האדם ולחדד אותו אל המטרה, למקד אותו במשימה, ולעלות במעלות! כמו שלמדנו עתה. 

המשך יבוא...