קניין ח' - בענוה
תאריך פרסום: 02.05.2014, שעה: 06:36
קניין ח'- בענוה
מח' קנייני התורה
אנחנו בקניין שמיני בענוה.
ענוה- כדכתיב: בקשו צדק בקשו ענוה-
ואמרו חכמים לא הביישן למד: לפיכך צריך להיות האדם עניו ולשאול מריבו מה שהוא צריך לו ולא יחזיק עצמו כאדם גדול.
צריך שיהיה שפל רוח לפני כל אדם: כי לכך זכה משה שנתנה תורה על ידו לפי "שהיה עניו מכול האדם אשר על פני האדמה", ועוד שבהיותו שפל רוח מכול אדם אפילו ממי שהוא קטן ערך כמו שאמר הכתוב: "מכול מלמדי השכלתי".
הענוה היא סיבה ראשונה לתורה וכמו שהיה אצל משה שכול המעלות שהיו למשה לא היו סיבה לתורתו רק הענוה.
ובגמרא אמר רבי חנינה בר אידי, למה נמשלו דברי תורה למים?: מה מים מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא מי שדעתו שפלה עליו.
זו גדולה מכול המידות כידוע והיא צריכה בייחוד בקניית התורה שאחרי כן לא ייבוש ללמוד מכול אדם אפילו מקטן ממנו, וכמו שאמר הכתוב: "מכול מלמדי השכלתי", ולכן לא יתבייש לילך אפילו רב אצל תלמיד להזכירו תלמודו.
כמו שמובא מעשה באבימי וזה לשון הגמרא: אבימי מסכתא התעקרא התעקיר לי, דהיינו נשכחה ממנו, ובא לפני רב חסדא שהיה תלמידו שיזכיר לו את לימודו, נו, שואלת הגמרא: ולי שלח לי ולתל גבי? שישלח לרב חסדא שיבוא אליו, הוא הרב שיבוא אליו, סבר: הכה מסתייעא מילטה טפי משום: "יגעתי ומצאתי", הוא סבר שככה יהיה לו סיעייתא דשמיא יותר אם הוא יתייגע בעצמו וילך לתלמידו, שהגמרא יותר לא תשכח ממנו, אתם שומעים? כמה ענוה צריך שהרב הגדול ילך אצל התלמיד.
והגמרא מספרת לפני כן, שהוא כעס עליו מאוד שהתלמיד שכח משהו מתלמודו, רב חסדא שכח אז הוא גער בו מאוד, אחרי זמן הרב שכח לגמרי והיה צריך ללכת אצל תלמידו לא קרא לו אלא הלך אליו, ובפרט אחרי שהוא העיר לו אז עוד יותר כאילו השפלה ללכת, כי מה, אתה גערת בי ובסוף מה, אתה בעצמך ככה? שום חשבונות החשבון היחיד: מה האמת? האמת שיהיה סיעייתא דשמיא יותר, וכן יודה ולא יבוש לומר דברים שאמר: "טעות הם בידי", שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם. , כמאמר חכמים ז"ל: מאי טעמה שזכו בתילי לקבוע לך כמותן? מפני שנוחין ועלובין הן, נגד ה' שעי"ז יהיה גם דברי תורתו בעצמן יקרים בעיניו להשגיח עליהן היטב.
תמצית הדברים שאמרתי ממחזור ויטרי: "מדרש שמואל, דרך חיים, לחם שמים, רוח חיים, ותפארת ישראל", אז אמרנו שהגמרא מספרת באבות ז' שאבימי ריבו של הרב חסדא שכח משהו מתלמודו להלך בעצמו לךרב חסדא תלמידו על מנת שיזכיר לו את אשר שכח, ושואלת הגמרא: מדוע הלך אבימי לתלמידו ולא להפך? הרי משורת הדין לכבוד התורה מחייבין שתלמיד יבוא לריבו ולא הרב לתלמידו, אלא מתרצת הגמרא: שאבימי היה סבור שבעבור זה ישיג טוב יותר את תלמודו ורש"י מסביר: "משום יגעתי ומצאתי".
ממעשה זה מסביר רבי אהרן קוטלר: לומדים אנו על מעלת טורח ההלכה ויגיעה בתורה, אך בעיקר מה שעלינו ללמוד מכך הוא על מעלת הענוה כי עיקרה של יגיעה אינה רק ביגיעת בשר, אלא בכוחות הנפש ובהתגברות, על מניעות הבאות ממידות וכוחות הנפש, בייחוד במידת הענוה, שהאי הענווה היא יסוד מוסר לקניית התורה, ולא זכו בית הילל לקבוע הלכה כמותם אלא, מפני שהיו נוחין ועלובין זה שרצה אבימי, שיהיה הלימוד בדרך הכנעה וענווה שכן כשהלימוד הוא בענוה הוא מועיל ומצליח ביותר. כך אומר רב טהרן קוטלר זוצ"ל.
רבי יצחק בלאזר הצטיין במידת הענוה, בריחה מן הכבוד וההתנשאות מהבריות: היה בורח מן הכבוד מלהתנשא על אחרים, רבי יצחק בלאזר הצטיין בענוה.
עוד בנערותו שלמד בבית מדרש של רבנו ישראל סלנטר, מי הריבי, התאמן ביחד עם חבריו במידה הזו, בזמן ידוע יצא רבי יצחק בלאזר עם רעו רבי נפתלי אמסטרדם לערוך גלות אחד מגדולי התלמידים של רבי ישראל גם, והיו נודדים מעיירה לעיירה בגלילות ליטא כדרכם של אביונים מקבצי נדבות, בשביל לעבוד על מידת הענוה היו מתקבצים לעניים מקבצי נדבות, היו עומדים בשבתות בבתי כנסת על יש הפתח, עד צאת המתפללים ומחכים שנדיבי המקום יזמינו אותם להיות אורחים בשבת, אתם שומעים? וזה היה נהוג באותה סביבה שהיו מקבלים אורחים.
יש אשר רבי יצחק בלאזר היה יוצא לבד מחופש בבגדי קבצן וחוזר ממש על הפתחים. קרה פעם שאחד מתלמידיו נכנס במקרה לאיזה בית באחת הערים ומצא את הרב יושב במטבח כדרך הלך עני, אוכל משיירי התבשיל שבעלת הבית הגישה לו, משיירי התבשיל, האברך נבהל ממראה עיניו והתחיל לקרא בקול: רבנו! רבנו! רבי יצחק בלאזר השתיק אותו וגזר עליו לא לגלות לשום איש, והסביר לו כי הוא רצה לערוך גלות וללמוד וללמד את נפש העני החוזר על הפתחים, הוא רצה להרגיש מה מרגיש עני שמהלך ומחזר על הפתחים. בפועל לא לדמיין להרגיש.
פעם הזדמן רבי יצחק בלאזר בפטרבורג באסיפה אחת מגדולי התורה שבדור, בתוכם היה גם רבי יוסף דב סולובייצ'יק רבה של העיר בריסק: רבי יוסף דב שאל קושייה חריפה בשם נור רבי חיים, ויכוח סוער התפתח בין הרבנים הכול תרצו והתפלפלו וכול אחד הראה את כוחו בבקיעות ובחריפות, ולבסוף יישב רבי יוסף דב את הקושיה בתירוץ אחד משלו ובתירוץ אחד בשם רבי חיים שהפליאו את כל השומעים, רבי יצחק ישב כל הזמן בתוך סערת המתפלפלים ולא פצה פה, כאילו אין לו מושג בכול המדובר כאן.
משך רבי יוסף דב בכתפיו ותמה: האם זה הוא שאומרים עליו אדם גדול הוא? כששב
לביתו ביקש שיביאו לפניו את ספרו של רבי יצחק בלאזר "פרי יצחק" כדי לתהות על
קנקנו של חכם מפורסם זה.
והנה לתימהונו הרב מצא בספר פרי יצחק את קושייתו של רבי חיים בנו ואת שני התירוצים: שלו ושל רבי חיים. רבי יוסף דב השתומם מאוד מכוחותיו של רבי יצחק בלזר וקרא: כמה גדולה מידת ענוותנותו של רבי יצחק!.
הוא יושב שומע את כולם מתפלפלים מחפשים תירוצים, יש לו הכול הוא בעצמו הקשה את הקושיה בספרו, הוא בעצמו תירץ שני תירוצים שאמרו שני החכמים, ולא אמר מילה, מילה, איך בן אדם רוצה לקפוץ כשהוא יודע משהו? הוא שותק עד שההוא תמה: זה הגדול שמדברים עליו החכמים?, תביאו את הספר שלו נראה מה הוא כותב מה הוא אומר? פתאום הוא רואה, כמה ענוה? להחזיק את עצמו לא להתבלט, כאילו הוא לא יודע כלום, ועוד במחיצת החכמים הגדולים זו הזדמנות כמו שאומרים.
כמה וכמה מהנהגותיו הליכותיו בקודש של רבי נתן צבי פינקל הסבא מסלובודקה: מעידות כל כך שמידות "הצנע לכת" היוותה לגביו קו עיקרי וסעיף מרכזי מעודו לא הדפיס פירמה בשמו ולא קינה לו שם תואר, למרות מעשיו הגדולים והמקיפים, לא ייחס לעצמו שום פעולה ושום מוסד והתחכם בתכסיסים שונים לתלותם ולזוקפם על חשבון הזולת ולהסתתר אחרי גבם של אחרים, לא הרשה לכתוב עליו מאמרים והערכות ולפרסם את שמו ופעולותיו.
מפליא ביותר שגם בישיבת סלובודקה, שהוא ייסד אותה, ופיתח אותה, ופירנס אותה, במשך חמישים שנה, וגידל בה אלפי תלמידים, לא הובלטה אישיותו כלפי חוץ ואף לא קבע לו בה מעודו איזה תפקיד או תואר, בתחילה כינוהו בישיבה בשם משגיח, לאחר זמן כשהובלט שהשם הזה אינו כבר ממצא את תפקידו, נקבע לו בעודינו בדמי ימיו התואר הסבא שנשא אותו עד יום מותו. הוא לא פנה אף פעם רשמית בשם הישיבה ולא חתם בשמה, בתוך רבבות המכתבים והמסמכים שיצאו מתוך הישיבה במשך כל השנים לא נמצאה חתימת ידו בשום מקום, ואם יבוא ההיסטוריון לחקור את תולדות הישיבה הזאת לא ימצא בארכיון שלה שום סימן שהוא שחי ופעל איש כזה.
רבי נתן צבי השתדל בכול האמצעים להסתיר את עבודתו הרוחנית ויום יומית: כגון, בתפילה בלימוד, ובכול פעולותיו המוסריות שעסק בהן הרבה, די לציין דוגמא ועובדה אחת: בישיבת סלובודקה היו נוהגים תלמידים רבים להקדיש את לילות שישי ושבת למשמר, לעסוק בהם בלימוד, לאחר שמשפחתו עברה לסלובודקה גר רבי נתן צבי פינקל הסבא מסלובודקה, בדירה שהיה באחד מגפי הישיבה ואשנב היה פתוח מתוכה אל הישיבה, הרבנית אשת רבי נתן צבי, שהיתה הנהנת מאות מקול התורה שהיה מהדהד בישיבה היתה מזמינה לאחר חצות הלילה את המתמידים לביתה ומגישה להם קפה ועוגות, את רבי נתן צבי היו מוצאים התלמידים באותה שעה במיטתו והיו מתנהגים בשקט ובדממה כדי לא להעירו, אולם פעם במקרה גילתה להם הרבנית שאין להם לחשוש ליקיצתו, כי גם הוא תמיד משתתף במשמרות האלה,אלא ברגע שהוא רואה שהתלמידים עומדים לסור לביתו, הוא מתגנב בבגדיו למיטתו ומעמיד פני ישן, עד כדי כך היה מתאמץ להסתיר את מעשיו.
עקב צניעותו זו של רבי נתן צבי ידעו מעטים בלבד שהוא תלמיד חכם מופלג, רק אלו שנמצאו בקרבתו הכירו: שיש לו ידיעה רחבה בכול חדרי התורה.
רבי משה מרדכי אפשטיין אמר פעם בהזדמנות: שהוא יכול להעיד על רבי נתן צבי שהוא בקי בש"ס עם פירוש הרא"ש, מלבד בקיעותו היה מחונן בכישרונות גרוניים שמצאו את ביטויים בעיקר בהבנתו הישרה ובהברקותיו השכליות, עד שהמליצו עליו את הלשון: "האירו ברקיו תבל", לא היה מתפקידיו להיכנס עם תלמידים במשא ומתן בפלפולי דאורייתא, אלא לפעמים היה מבקש מתלמידים מסוימים שירצו לפניו את חידושיהם בהלכה ואז היה מתגלה כוחו הרב בלמדנותו בסברותיו העמוקות ובהתמצאותו המקיפה בסוגיות המסובכות ביותר, בעיקר הוא הצטיין בהבחנה דקה ובניתוח בריא, אמרו עליו: שאין ממוחה כמותו להערכת כישרונות מבחינת יושר ההבנה וההיגיון.
בעת שרבי נפתלי טרופ למד בישיבה ונמנה כידוע כאחד התלמידים החריפים ביותר: היה רבי נתן צבי רגיל לטייל עימו ארוכות בעמקי ההלכה, אבל, רק בינם לבין עצמם, כשהיה מופיע מן דהוא היה רבי נתן מפסיק ועובר לנושא אחר. אתם שומעים מה זה הצנע לכת?.
מידת הענוה אפיינה את דרכו של רבי יונה יוסף הכהן ארנטרוי עד כי גם שהוא היה בנושא שהוא היה העמוד המרכזי בו והוא עמד בראשו, חש כשליח וכמרכיב זוטר גרידה, כך קוראים למאמר לדמותו: לפני שנים כאשר אוכל לתרגם לאנגלית את השולחן ערוך עם ביאור פסקי המשנה הברורה, ביקשו היוזמים דמות הלכתית ברת שמחא הבקיעה בשפה האנגלית, כדי לעבור על התרגום לבטא דיוקו ומהימנותו שלא תצא חלילה תקלה מתחת ידם, הם מצאו את מבוקשם בריבי יונה יוסף ארנטרוי והוא נעטר לבקשתם.
כדרכו עשה זאת ביסודיות מעמיקה ושקד על לימוד: כל הסוגיות מן המקור! מ- "הגמרא, שיטות הראשונים, ועד לטור ולשולחן ערוך", ולמרשיהם תוך ליבון כל הפרטים, כדי שיוכל לתרגם, כל זאת כדי לרדת לסוף דעתו של "המשנה הברורה" ומוודא שהתרגום מביע אותה נאמנה על כל דקדוקיה, תוך כדי עבודתו התעוררו אצלו שאלות וספקות אותם ברר עד תום, אם בעיון מעמיק ואם בשאלת פי גדולי הפוסקים, אגב כך העלה הארות והערות על הספר "שונה הלכות" קיצור פסקי המשנה הברורה והחזון איש אותם שלח את הגאון הגדול ריבי חיים קנייבסקי שליט"א, שסיפר בעת שהוא בא לנחם אבלים שרובם שובצו במהדורתו החדשה של הספר, ז"א: ההערות שלו על שונה הלכות שובצו באמת בספרו של הרב קנייבסקי.
כאשר ריבי יונה יוסף חלה הגיע רבי חיים קנייבסקי לביתו לבקרו לאחר שהלך קרא החולה לכול הנוכחים ואמר: דעו לכם אם משהו מכם יאמר שרבי חיים בא לבקרני משום שהוא מחשיב אותי, יהיה מי שיעניש אותו על כך, רבי חיים בא אלי רק משום שעברתי על סיפרו והערתי מס' הערות, אני בסה"כ פועל שלו, ומה הרבותא בכך שהמעביד בא לבקר את הפועל שלו החולה? שמעתם איך הוא אחז?.
מעשה היה בהרב מבריסק, מר"ן הגרי"ז הלוי: שאחד הכהנים לא רצה להטריחו בנטילת ידיים לפני הדוכן, אז ענהו הרב מבריסק: "אינני נוטל לך, אלא לכהונתך", אף כאן רבי חיים לא בא לבקר אותי אלא את עבודתי.
איייי. מר"ן הגרי"ז הלייוי: היה נוטל ידיים לכוהנים, הוא לוי, גדול ישראל כזה נוטל לכהן פשוט, אז אחד הכהנים שלא רצה להטריח אותו בנטילת ידיים לפני הדוכן, כאילו שתלמיד חכם עצום כזה ייטול לא את ידיו, לכן הוא אמר לו: אני לא נוטל לך אני נוטל לכהונה שלך. ככה אמר רבי חיים לא בא לבקר אותי לא בגלל שאני אדם חשוב, לא, בגלל שאני הפועל שלו, כי הגהתי את הספרים. אני תרגמתי את הספרים.
פעם אחת בעל בית אחד בכבודו של אחד מדייני העיר פוזנה, מבית דינו של רבי עקיבא איגר: הצטער הרב והתאונן על כך בפני ראש בית דינו, ניסה רבי עקיבא איגר ואמר לו: וכי מה בכך אם העליבוך? הרי מה אנו ומה כבודנו?, נענה אותו רב ברוגזה וטען: אומנם כן אבל הביטו וראו מי העליב אותי? עם הארץ הגס הלז!.
השיב לו רבי עקיבא איגר: כעת הובן לי מאמר הכתוב בספר במדבר יב' ג': "והאיש משה עניו מאוד מכול האדם אשר על פני האדמה", כי העניו אמור להיות אפילו בפני הפחות שבפחותים, ועם עניו ושפל ופשתן הוא עם כל אדם, הרי עם עצמו לא כל שכן?. זה נקרא ענוה.
מספר רבי מאיר הייזלר: בד"כ בימי רביעי בבקר היו מתקבצים אצל הגר"ם ש"ך זוצ"ל טובי הבחורים יהיו מתפלפלים מדברי השיעור, באחד השיעורים הוא פשט מדברי הרשב"א, תקשיבו טוב, באחד השיעורים הוא פשט מדברי הרשב"א, למחרת ניגש בחור עליוי עצום ואמר פשט אחר בדברי הרשב"א, מר"ן ביקש ממנו עוד פעמיים לעבור על דרכו בביאור דברי הרשב"א ואז קרא לקבוצת בחורים ואמר: שימעוני!, הפשט שאמרתי אתמול בדברי הרשב"א הוא פשט טוב! כך אמר הרב ש"ך, אבל את הפשט האמיתי בדברי הרשב"א תשמעו מהבחור הזה: פלוני קרא מר"ן בשמו של הבחור, אמור אל תתבייש, ונתן לו להגיד את הפשט בהרשב"א, אמר שזה הפשט האמיתי.
אתם שומעים? הרב ש"ך קורא לתלמיד שאמר לו פשט אחר משלו בדברי הרשב"א, אומר הפשט שלי היה טוב אבל הפשט מהאמיתי של הרשב"א הוא של הבחור תשמעו אותו, תגיד להם בקשה את הפשט, שמעתם?
כל העולם מסתכל על הרב ש"ך גדול הדור ראש ישבת פונוביז' מעניין באיזה גיל זה היה, ו- לעיני כולם: הפשט שלי טוב אבל זה פשט אמיתי בדברי הרשב"א שמעתם דבר כזה?.
מספר אחד מתלמידי ישיבת קלוצק: זכורני בשנת התנצחות בדברי תורה בישיבת קלוצק, שמשהוא מבני הישיבה הבליט גאות, גאות למעלה משמינית שבשמינית שמותר לתלמיד חכם גדול, למעלה מאחד חלקי שישים וארבע, אתם שומעים כמה מותר: אחד חלקי שישים וארבע זה שמינית שבשמינית שמותר קצת גאות בדברי תורה קצת ככה, אז אחד עלה קצת יותר מהשמינית שבשמינית קצת.
היה מעיר רבי איסר זלמן מלצר, רק בעלי מידות טובות המתרחקים מגאווה מסוגלים להתעלות במעלות התורה:
מעולם אינו כופה דעתו על הזולת, אלא תמיד בענוה, "לפי עניות דעתי נראה כך", אבל באמת אומר לפי עניות דעתי מתכוון ,עניות דעתי, "דברך נראים ישרים ואני שמח שאתה צודק, באמת צודק", אוה! אלא ביטויים אמיתיים וראויים זה נקרא ענוה.
רבי איסר זלמן מלצר היה אומר: רק בעלי מידות טובות המתרחקים מגאווה מסוגלים להתעלות במעלות התורה, אי אפשר בלי זה.
רבי שמואל סלנט הגאב"ד דירושלים נפגש עם האדמו"ר רבי אברהם מסלונים בעל "יסוד העבודה", והתפלפלו יחדיו בחידושי הלכה: אח"כ רבי שמואל מסלנט סיפר לחסידים של הריבי רבי אברהם מסלונים: הרב שלכם הוא לא רק גאון גדול אלא גם צדיק גדול. התווכחנו בסוגיה פלונית והצדק היה איתו, הדברים שאני אמרתי אני לא אליבא דהלכתא, אבל הוא בענוותנותו סיבב את הדברים כך שהויכוח תסתיים כביכול בניצחון שלי. טוב עין הוא, "טוב עין הוא יבורך", אל תיקרי יבורך אלא יברך, מי שיש לו עין טובה.
גם רבי דב בריש שרייגנפלד מצ'יבין נהג ככה, פעם נפגש במרינבל עם הגאון הישיש מברוד רבי אברהם מנחם שטיינברג בעל "מחזה אברהם": והפליגו יחד בפלפלה דאורייתא, הזכיר הגאון מברוד את דברי התוספות פלוני, והעיר לו רבי רב בריש בניחותא בעדינות, שהוא מפקפק עם כך כתוב בדיוק בתוייספייס, הוא מפקפק, אבל הגאון מברוד נשאר בשלו הציע: שבשובו הביתה יבדוק רב בריש בפנים הספר, כשחזר לאכסנייתו בדק ומצא: שברה מברוד לא צדק, אפס הוא לא דיבר על כך מאומה, כשנפגשו פעם נוספת הרב מברוד שאל אותו: האם בדק בשעתו איך הם דברי התוייספייס? אז השיב לו בביישנות כפי הפקפוק,
אחרי שנפרדו שח בעל "מחזה אברהם", למקרוביו: אני מתפעל ממידותיו, אני מתפעל מהמידות שלו. אתם שומעים?.
"אמת מארץ תצמח", כך אומר הפסוק בתהלים פה' יב': וכך האיר את בפסוק הזה רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל: אדם הרוצה למצוא את האמת חייב להנמיך ולכופף את עצמו לארץ. אמת מארץ תצמח . אז צריך בכדי למצוא את האמת להתכופף להנמיך את עצמו עד לארץ, ואז הוא ימצא אותה בלי קושי, הקושי הוא בכך שאדם לא מוכן להשפיל את עצמו!, לכן את האמת הוא לא ימצא. הוא יודע הכול, אני מבין, כן, כן, כן. תתכופף, תבדוק, תברר, תעמיק, תשפיל את עצמך.
החיד"א מביא שקיבל מאדם גדול, שקיבל מאדם גדול, שקיבל מזקנים שחיו בזמנו האר"י הקדוש, שבדורו של "הבית יוסף", מר"ן ריבי יוסף קארו זצ"ל: נגזר בשמים שצריכים לחבר ספר כמו השולחן ערוך, שבו יבוארו כל הדינים אליבא דהילכתא, היו בדור שלושה גדולי ישראל שהיו ראויים שיכתבו את הספר הזה, שלושה גדולי דור היו ראויים, והסכימו מן השמים על הבית יוסף, ולמה על הבית יוסף? מפני ענוותנותו היתרה, מפני שאין דרך הבית יוסף לספר בגנות הפוסק שלא כמותו, שמעתם?.
היום כותבים, ביקורות על אחרים, רק כותבים נגדך במשהו בהלכה? בררררר איזה מילים איזה דיבורים אני לא רוצה לחזור אפילו.
אז למה הוא זכה? והיה לו מגיד מלאך שנברא מהמשנה שהוא למד את כל המשנה בע"פ שיודע את כל המשנה בע"פ, לא כמונו שאנחנו יודים משנה בע"פ אז נהיה כמו תוכי, הוא ידע את כל המשנה כולה ובע"פ, אז נברא מלאך, מלאך קראו לו המגיד, יש ספר המגיד, שהיה אומר לו כל מה שאומרים לו מן השמים, כל מה שהוא צריך לעשות וכול מה שהוא צריך לתקן, וגילה לו שימהר לכתוב את סיפרו "השולחן ערוך", בגלל הענוה שלו הוא יזכה אבל רק אם הוא יזדרז, כי הרמ"א רבי משה ישראליש כותב במקום אחר בעולם את סיפרו, יש מי שרוצים לזכות בזה, כל עם ישראל היום לומד את "מר"ן הבית יוסף", וכמו שקוראים לו האשכנזים "המחבר".
ז"א: הוא זכה, למה הוא זכה?: בגלל הענוה היתרה שהיתה לו, מה היתה הענוה היתרה שלו? החיד"א מביא: בשם אדם גדול , שקיבל מאדם גדול, שקיבל מזקנים שהיו בזמנו של האר"י הקדוש, וזה היה מפני שאין דרך הבית יוסף לספר בגנות הפוסק שלא כמותו.
וכך האיר ריבי מרדכי זאב שולמן את דברי הגמרא המתייחסים לענוותנותם של בית שמאי ובית הילל: תשמעו עכשיו טוב טוב, למה זכו בית הילל שנפסקה הלכה כמותם?: מן המודגש בתורה נראה שהיתה עיקר מעלתו של משה רבנו ע"ה ושבגללה הוא זכה ללמוד תורה מפיו של הקב"ה ולהיות מקבל התורה לעם ישראל זו היתה מידת הענוה. וכתוב: "והאיש משה עניו מאוד מכול האדם", גם בנבואה שהיא במצב הרוחני שבו אפשר לשמוע את דבר ה' היה הוא הגדול שבכולם, אבי הנביאים.
מה המיוחד שבענוה דוקא?: כשמעיינים בברייתא של רבי פנחס בן יאיר, שעליו מבוסס כל הספר "במסילת ישרים" רואים שבדרגת הענווה היא לא הכי גדולה, כי אחריה יש עוד יראת חטא, וקדושה, והם נמצאים מעליה, אבל, כאשר מדובר בתורה בדבר ה', יש לענוה שייכות ישירה ומיוחדת, כי ענווה פירושה: שהאדם עם כל רצונותיו ומחשבותיו הרי הוא כמי שאינו, אדם שיכול לבטל את עצמו לחלוטין כמי שאינו, זה מאפשר לו לקבל מאחרים , איזה הוא חכם?- הלמד מכול אדם. מה זה הלמד מכול אדם? זה עניו- זה החכם, מה זה מכול אדם? זה צוציק מה הוא יגיד לי מתי הוא נולד? כשאני הייתי קטן כבר פטטטן פטטטן כבר הספקתי לשכוח פטטטן פטטטן, אתם מכירים את הפטפוטים האלה.
תורה ודבר ה' הם מותנים בקבלת הדברים עם מידת האמת, סילוק כל הרצונות והמחשבות הוא תנאי ראשון לעמוד על האמת. הס מלחשוב שלבית שמאי חסר היה משהו במידת הענוה, הס! מלחשוב, שלבית שמאי חסר היה משהו במידת הענוה, הס מלחשוב.
סילוק כל הרצונות אמרנו, והמחשבות הוא תנאי ראשון זה לעמוד על האמת, לכן: הס! מלחשוב, שלבית שמאי חסר היה משהו במידת הענוה, שהרי מדובר בתנאים הקדושים אולם כדי לקבוע הלכה זוכה לכך מי שהצלחתו במידת בקשת האמת גדולה יותר!, ודאי שהם היו ענוים, אבל מי גדולה יותר? הבית יוסף זכה בגלל שהיתה לו ענוה וגם להם היתה, אבל שלו היתה- יתרה. הס! מלחשוב שלבית שמאי חסר היה משהו במידת הענוה, שהרי מדובר בתנאים הקדושים. אולם כדי לקבוע הלכה זוכה לכך מי שהצלחתו בבקשת האמת גדולה יותר!, הגם שלא חסר דבר בשלמות המידה אצל בית שמאי, כפי שהיא מיוחדת ומצויה ברגיל בענווה השייכת למדרגת התנאים, אולם: ומה שמוסיפה הגמרא, מה היא מוסיפה? "ושונין דבריהם ודברי בית שמאי", בית הילל: מהיא טעמה שזכו בית הילל לקבוע הלכה כמותן, מה גרם שזכו שהלכה נקבעה כמותן? מפני שנוחין ועלובין הן ושונין דבריהם ודברי בית שמאי.
מה זה שונין דברי בית שמאי? זה לא למה שונין הם מבחינת בית שמאי שמא תומר זה מבחינת פיוס, להרגיע אותו: אני יודע מה שאתה מדבר כאילו לפייס, לא, אולי מדרכי הנמוסין שתדע שהקשבתי לך, לא, אולי זה צורה של כיבוד לחלוק כבוד, לא, כדי שלא ליפול ביוהרה, לא, לא,לא.
שונין דברי בית שמי: זה חלק ממידת בקשת האמת שהמקור שלה בענוה.
היינו: שהיו בית הילל חוזרים על דברי בית שמאי ומתכוונים לרדת לכול כוונת עומק דבריהם, כי רק ע"י ידיעת הכוונה הנגדית עד לשורשה תוך רצון אמיתי ולהתבטל לפני הדעה הזאת, רק אז אפשר לחלוק שאם לא כן, אולי דברי השני אמת.
הרב: עשו סקר לא מזמן, תוך כמה זמן אדם קוטע את חברו, ונכנס תוך כדי דיבורו?: היהודים קבלו מקום ראשון. לא נותן לסיים משפט, תן לסיים משפט, נתתי לך לדבר תן לי לדבר, למה אתה לא נותן לי לדבר תן לי לדבר.
זה נובע מענווה: אתה מוכן לשמוע אתה נותן לשמוע, אתה מעמיק בדברי בשני אתה חוזר על דבריו, ברור לך, אחרי שאתה מנוע מלחשוב בעצמך תכף תשמעו למה?.
הגמרא מוסיפה עוד ואומרת," ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם": כך היא צורת בקשת האמת השלמה מה היא?: להקדים את בחינת, לבחון את הדברים של השני קודם, את המחשבות שלו, להבין אותן עד לשורשן, ורק אח"כ לחלוק ולהכניס לעניין את ה- אני- של המחשבות שלך, משום כך זכו בית הילל שתיקבע הלכה כמותם, כי הענווה שלהם הצטיינה בבקשת האמת בענוה שלהם כה גדולה, תקשיבו טוב, עד שהם חששו תקשיבו טוב להבדל דק, שבין הירידה לדעת ולדעת בית שמאי הם פחדו וחששו להבדל הדק שיהיה, שבין הירידה לדעת בית שמאי אחרי שהם כבר גיבשו את דעתם שלהם ואמרו את ההלכה, כי אם בית הילל יקדימו ויגידו את דבריהם אז לא יוכלו לשמוע את הצד השני, אז הם לא רצו שהדעה שלהם תהיה לפני שהם למדו את הדעה של השני, כי אז: "עביד אינש להחזוקה דיבורי", טבעו של אדם שאם אמר משהו, הוא רוצה לקיים אותו, לא הבנת אותי אני יסביר לך עוד פעם, ויתפתל ויתפתל להעמיד את דבריו, טוב מה לעשות לא הבנת אותי לא נורא, לא נורא, לא קרה כלום.
הם דאגו וחששו להבדל הדק, שבין הירידה של דעת בית שמאי אחרי שהם כבר גיבשו את דעתם שלהם ואמרו את ההלכה, לבין בחינת בית שמאי לפני שדעתם שלהם באה לידי ביטוי כלל. לכן בית שמאי דאגו להקדים את דבריהם בדבריהם.
שקודם כול הם יבינו מה הצד השני אומר, מה אתה אומר אני רוצה לשמוע שוב פעם, חוזר ואומר ומבין ויורד לשורש הדברים לאחר שמבין זאת עכשיו מכניס את האני שלו דהיינו: את המחשבות שלו את ההבנה שלו ושם מתחילים לנתח את העניין.
ולכן זכו בית הילל שנפסקה הלכה כמותן לכול בית ישראל.
אתם שומעים: כל התורה שלנו זה בית הילל, במה הם זכו? בענוה. זה לא זכייה סתם יש פה הבנה.
רבי מרדכי זאב שולמן איייי. ראש ישיבת סלובודקה, גאון עצום אומר: זה היה העניין, זה היה העניין, אומר: "מה טעמה שזכו בית הילל לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין הן", ולא רק זה אלא שונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד: אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן.
כמה אנשים יכולים לחזור כל פעם על מה שהצד השני אומר מה כוונתו, ומה עומק דבריו? שומעים שמיעה נימוסית מה הוא אומר והמחלוקת כבר מחכה לו בדרך, אולי מכבדים אותו לסיים את דבריו ואח"כ סותרין אותם ימינה ושמאלה שבעצם לא ירדו עד שורש העניין.
מדברי הגמרא עולה שאף "שבית שמאי" היו מחודדים יותר "מבית הילל": אתם שומעים? ולמרות שהיו יותר מחודדים מבית הילל, זכות הענוה של בית הילל הכריעה את הכף מבחינת קביעת ההלכה.
במבט שטחי מאיר ריבי אהרן קוטלר נדמה: כי בית שמאי ובית הילל מסמנות שתי קבוצות בעלות אופי שונה ואפילו מנוגד, ככה נראה, "לא מינה ולא מקצתה", ידועים דברי רבי ישראל סלנטר כי הקפדנות של בית שמאי היתה ע"פ ההלכה בדיוק כמו הענוה של בית הילל, כתוב: "שלעולם לא יהיה האדם קפדן כבית שמאי".
ריבי ישראל סלנטר אומר שהקפדנות של בית שמאי היתה לפי ההלכה, בדיוק כמו שהענוה של בית הילל היתה ע"פ ההלכה, בדיוק, היא לא היתה קשורה כלל וכלל למידות טבעיות, שלא נחשוב שהם קפדנים מצד טבעם!, "אלה ענוים ונוחים מצד טבעם", והיא לא אפיינה את הצד האישי שלהם! חילוקי הדעות שביניהם, בין בית שמאי ובית הילל, נסבו רק סביב ההנהגה הראויה והנדרשת ע"פ ההלכה בנושאים שונים, בדיוק כמו שנחלקו "בצרת הבת".
כבוד התורה: כך סברו בית שמאי, כבוד התויירה מחייב נקיטת הנהגה תקיפה, כשם שסבור ריבי חייא בר אשי, בגמרא בסוטא ה: שתלמיד חכם צריך שיהיה בו בשמונה בשמינית גייבה: גאוה, צריך אחד חלקי שישים וארבע, ומפרש רש"י: שלא יהיו קלי הראש מסתוללין בו, ויהיה דבריו מתקבלים עליהם בעל כורחם.
אתם שומעים למה? למה צריך שיהיה שמינית מהשמינית של גאוה בתלמיד חכם?: רש"י מסביר: שלא יהיו קלי הראש מסתוללין בו, ויהיו דבריו מתקבלים עליהם בעל כורחם. הווי אומר: שאין המדובר בגאוה לשמה, אלא מדובר לצורך השלטת דבריו של
התלמיד חכם כדי שדבריו יתקבלו, ולא יהיו קלי הראש מסתוללין בו. אומר: שאין
המדובר בגאוה לשמה, אלא לצורך השלטת דבריו של התלמיד חכם.
אין גם כל ספק שבעובדה שבית שמאי קבלו שכר על ההנהגה שלהם כמו בית הילל לפני שנפסקה הלכה כמו בית הילל, הם קבלו שכר ודאי ע"פ הנהגתם כמו בית הילל,
"עד שנפסקה הלכה כבית הילל", אך מכול מקום כיוון שבפועל לא היתה הנהגתם נוחין ועלובין כל כך כבית הילל גדם הדבר שלא נקבעה הלכה כמותם אפילו שהיו מחודדין יותר, עד כאן דברי אהרן קוטלר זוצ"ל.
מסופר מעשה בתלמידו של רבי חיים מוולוז'ין גאון מופלג מפורסם בתורה, שמנהג יפה עשה לו, לבוא ולקבל את פני ריבו פעם אחת בשנה: קודם שהיעה יוצא את וולוז'ין היה שוב מתייחד עימו שעה ארוכה , וקול יצא בישיבה : שבאותה שעה היה מוסר לו רבי חיים סתרי תורה.
סקרנים וזריזים מצאו נקב להצצה , נקב, עשו נקב לראות מה קורה שם, ועשו את אוזנם כאפרכסת לשמוע את שיחתם, והנה רבנו מראה לו לתלמידו העילוי מקום בתוספות ומבקש אותו לבאר, תקשיבו: משקיף התלמיד על הדברים אחת ועוד אחת, מאמץ את מצחו להבין ולהשכיל, אך כל כישרונותיו לא עמדו לו, ולא ידע לפרש את כישרונותיו, שנאת בו ריבי חיים: דברי התוייספייס פשוטים המה, ואי אפשר שלא תדע לפרשם!, אין זה אלא שרוח גאווה נכנסה בלבך שאתה יודע שבני הישיבה מתקנאים בך על שריבם מתייחד עמך, והלו אמרו חכמים ז"ל: "כל המתייהר אם תלמיד חכם הוא, חוכמתו מסתלקת ממנו", פרץ התלמיד בבכי מר ששמע את פצעי האוהב, ואז הורה לו ריבי חיים: תסתכל עכשיו שוב בתוייפייס, ורק נתן עיניו כדי הבטה גרדה ונתבארו לו הדברים לאשורם, אחרי שהוא בכה ונישפלה גאוותו אתם שומעים? טיק הוא הביו הכול.
"שכול המתייהר אפילו חכם גדול הוא מסתלקת חוכמתו ממנו", זה בטבע.
הוא מתייחד עם הרב והוא יודע שכול בני הישיבה מקנאים בו עכשיו שהוא נכנס לייחוד עם הרב שעה, והחבר'ה שמציצים שם זה מה שהם שמעו, "אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה", איייי. אפילו הילל הזקן נפל בדבר כזה.
על גודל הודאה מעלת האמת הוסיף וכתב רבי הכהן כץ מהמבורג ואלה דבריו, "לכמה יש לאדם להתעורר וליקח מוסר להודות על האמת": ואם טעה לא ייבוש ויאמר טעה, ועי"ז יזכה לתורה, ועי"ז שיודה על טעות יזכה לתורה, כמו שאמרו חכמים ז"ל בגיטין ג': "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן, נכשל בהן", וכמו שפירש רש"י ז"ל, ואם ח"ו מחמת בושה יחזיק בטעות ולא יודה על האמת, תצא תקלה ומכשול על ידו, יהיה הקולר תלוי בצווארו, וישים אל ליבו את המאמר של הרב עמרם חסידה: "מוטב שתיכספו בי בעמרם בעלמא הדין, ולא תיכספו מיני לעלמא דאתא".
היה מעשה: בריבי עמרם קראו רבי עמרם חסידא: החסיד הגדול רבי עמרם, לא לכול אחד גדול קוראים החסידי "רבי עמרם חסידי", הוא היה קדוש מאוד, שבו שביות והיו צריכים לשים אותם באיזה מקום, ואיזה מקום הכי בטוח בעולם לשים את השבויות? אתם יודעים ש"אשת יפת תואר" שבויות, היצר שם עובד חזק, התורה התירה מפני יצר
הרע, עם הגדרים שהיא התירה, שמו אותם אצל רב עמרם חסידה שהיה חסיד לעניינים
אלה גדול מאוד כמו שאומרים יוסף הצדיק, אמרו הרב עמרם חסידה.
שמו את השבויות אצלו בעליית הגג והוא כמובן למטה, עכשיו בשביל לעלות לעליה הזאת היה צריך להזיז סולם מעץ, שצריכים עשרה אנשים להרים אותו ולהזיזו למקום העליה כדי שיהיה אפשר לעלות או לרדת, אז שמו אותן בעליה, ואין מצב שאפשר לעלות, אין מצב, ורב עמרם כבר זקן, ופתאום כשהוא עבר ראה שהאור נפל על ירכה של אחת מהשבויות, ויצר הרע תשששששש תפס אותו ככה חזק, בלי לחשוב אפילו הלך לסולם הרים אותו לבד! והצמיד אותו לעליה והתחיל לעלות! הוא עולה!, באמצע הוא צעק: אש! בבית עמרם! אש! אש!, התלמידים ששמעו את הדברים: רצו, פתחו את הדלת מה הם רואים את הריבי החסיד עולה לשבויות וצועק: אש! יו איזה פדיחות היו לתלמידים, הריבי שלהם החסיד, אז מה אמר להם? "מוטב שתיכספו בי בעמרם בעלמא הדין: עדיף שתתביישו בי בעולם הזה, ולא תתביישו ממני בעולם הבא", הוא צעק אש של היצר! אש של היצר!, תצילו אותי תצילו! הוא צעק אש, כתוב בגמרא שהיצר יצא ממנו ונפל התעלף. ואמר לו: אתה רואה אתה מלאך ואני בשר ודם וניצחתי אותך {הרב מבסוט}, כי יצר הרע יהיה אדם בעולם והוא לא יחטיא אותו, איך זה יכול להיות? אז הוא הביא לו אותה כמו שאומרים עם כוחותתתת!!! של עשרה גברים, להרים את הסולם בלי לחשוב, אבל הוא צעק, הוא הבין שעכשיו זה המלחמה על החיים, הוא צעק הוא ידע שיהיה פדיחות, אבל אמר: עדיף בעולם הזה ממה שיהיה בעולם הבא.
כמה ייחרד האיש בזוכרו שהחסיד הזה לא חס על כבודו, ונתבייש ברבים, מספק, שמא לא יוכל לכפות את יצרו, אז מה יעשו אזובי קיר כמונו? שלא לחוס על הכבוד המדומה בעולם העובר ולחוס על כב' שמים, "כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו" וישים האדם אל ליבו: הלו נבראתי לכבוד המקום ברוך הוא, ואיך אחוס על כבודי! שיתמעט כבוד שמים חס וחלילה על ידי? הלו באתי לעולם אלא לכבודו של הקב"ה.
ואמרו ז"ל במדרש רבה בבמדבר ד': על מי שמרבה כבודו וממעט כבוד שמים, כבוד שמים במקומו עומד וכבודו מתמעט. שמעתם?
אומר הקב"ה "כי מכבדי אכבד ובזי יקלו": למה לא כתוב: כי מכבדי אכבד ובזי אבזה? אומר הקב"ה לא, מי שיכבד אותי וידאג לכבודי, אני אכבד אותו אני עצמי אפעל אדאג ואכבד אותו, ואלה שמבזים אותי: אני אפילו לא מתעסק איתם הם יקלו מעצמם , יוקלו בעיני אנשים אני אפילו לא צריך לטפל בהם.
מה כתוב במדרש: על מי שמרבה כבודו, וממעט כבוד שמים, כבוד שמים במקומו עומד, וכבודו מתמעט. מי שמרבה כבודו: דואג לכבוד שלו להרבות את כבודו כל הזמן, וממעט כבוד שמים: הכול הוא מייחס לעצמו, ולא מזכיר כבוד שמים, במקום כל דבר להזכיר כב' שמים, הרי בדין כיבוד אב ואם כתוב: "שכול מקום שיכול לתלות לכ' אביו צריך לעשות", הולך לבקש טובה ממשהו : עשה לבכ' אבא שלי, לא עשה לי, עשה לכב' אבא, להזכיר כבודו של אביו, צריך להזכיר תמיד כבודו של הקב"ה, אדם תולה בעצמו: אני, אני, אני ,אני, איפה מי אתה מה אתה? ראית איזה חכם? ראית איזה רעיון? במקום להגיד: "ישתבח הבורא שנתן לי רעיון, ישתבח הבורא שנתן לי את האפשרות, ישתבח הבורא ברוך הוא וברוך שמו, אה! במקום הוא משבח את עצמו הכול לעצמו, מה הוא
עושה? הוא מרבה את כבודו על חשבון כב' שמים, מה יהיה עם אחד כזה? כתוב: על מי שמרבה כבודו, וממעט כבוד שמים, כבוד שמים במקומו עומד, אתה לא יכול לגעת אתה לא יכול, כבוד שמים במקומו עומד, אבל כבודו יתמעט, אדרבא: כשכולנו שומעים אדם מדבר: אני אני אני כבודו מתמעט אנחנו אפילו לא רוצים לשמוע אותו בכלל, כל מה שהוא מדבר זה סביב עצמו הכול הוא מושך אליו, הכול זה הוא, זה הוא ,זה הוא לא רוצים לשמוע ממנו.
לכן:" מי שמרבה כבודו, וממעט כבוד שמים, כבוד שמים עומד במקומו, וכבודו מתמעט".
מר"ן החזון איש זוצוק"ל היה אומר כך, תקשיבו טוב: יש מועטים שהם גדולי תורה באמת בדור הזה: והם, מי אלה המועטים האלה? ומי אלה שהם לא מהמועטים האלה? המוכנים להודות על האמת.
אין הרבה אנשים שמוכנים להודות על האמת, מה איכפת להם מהאמת? איכפת להם מעצמם שיגידו שהם זה וזה וזה מה איכפת להם מהאמת? זה אני אמרתי אני אמרתי!, מה אתה לא זוכר שאני אמרתי את זה?!, כבר לפני שבועיים אמרתי את זה מה אתה לא זוכר? מי אמר לך את זה אתה זוכר? אני אמרתי לך את זה.
יש מועטים שהם גדולי תורה באמת בדור הזה וזה אומר החזון איש, והם מוכנים להודות על האמת.
סיפר ריבי ישעיהו זאב וינוגראד ראש ישיבת הבחורים מעץ חיים, ובעל ה- "שערי זיו": לפני צאתי מבריסק נכנסתי לקבל ברכת הדרך מרבנו חיים סולובייצ'יק, בתוך דבריי אמרתי לו שבתור ראש ישיבה בירושלים מבקש אני ממנו עצה והדרכה, והשיב לי ריבי חיים סולובייצ'יק:
רק דבר אחד בלבד ראש ישיבה צריך לדעת: שאם הוא עמל לילה שלם בהכנת שיעור ועלה בידו שיעור הנראה לו טוב מאוד ובשעת הגדתו לפני התלמידים מקשה אחד התלמידים קושיה ואפילו הינו הקטן שבחבורה, ובידו של ראש הישיבה לדחות וליישב את ההערה הזאת, אבל בליבו יודע ראש הישיבה שהערת התלמיד היא צודקת והיא מהווה פירחה על היסוד שהוא חידש בשיעור, במקרה כזה על ראש הישיבה להודות בפה מלא: השאלה שלך נכונה ומה שאמרתי טעות הוא בידי והיום אין לי יותר מה לומר, זה מה שראש ישיבה צריך לדעת.
שמעתם דבר כזה? יש פה כמה עובדות נפלאות שהיו דברים כאלה וביניהם הרב ש"ך זצ"ל, שכשנתן לו איזה תלמיד פירחה על מה שהוא אמר וחישבן שהוא צודק, הוא הפסיק את השיעור ואמר אני גמרתי להיום אין מה להוסיף. הכול ירד, כל הבנין הכול התמוטט. לא טוחן מים סגר את הספר וחזר לחדרו וזהו. אתם שומעים מה זה הנהגה של אמת, זה רק מהענוה, בלי ענוה אין אפשרות.
כותב מר"ן בעל " החזון איש":
"אני נכון לקבל מכול אדם,
ואני קל לומר טעיתי
ואני שמח בזה באור האמת",
פששששש. בא בן אדם ומעיר לי הערה ואני זוכה לאור האמת! הוא צודק טעיתי. הוא תיקן אותי.
יש משהוא שיכעס על משהוא שאומר לו: לאן אתה צריך? אומר לו לרחוב כך וכך, אומר לו: אתה בכוון ההפוך, מה יעשה טיפש בעל גאווה יגיד לו: מה אתה בא ללמד אותי לאן אני הולך?, והוא הולך הפוך!, בא אחד אומר לו הכוון שמה! אומר לו: תודה רבה תודה רבה!, חסכת לי טרחה ויגיעה והייתי מגיע עד שם ואז לחזור כל הדרך, קיצרת לי את הדרך, ישתבח הבורה, תודה רבה, תודה רבה, כך צריך להגיד אדם לו?
"אני נכון לקבל מכול אדם אומר החזון איש, , ואני קל לומר טעיתי ואני שמח בזה באור האמת, ורוצה אני לקבל האמת מכול אדם, ואין דרכי להחזיק רק להקשיב, כי ידעתי כי האדם כולו שגיאה", כי ידעתי כי האדם כולו שגיאה.
למקום אחר כותב החזון איש בענוותנותו: אני מלא טעיות תמיד, פעם בסברא ופעם בגמרא, וכך כותב החזון איש "בשביעית" סימן כ' ע' 290: וכי זה לא שכיח שגאון זה יחזור מהוראתו? והלו קדוש מר"ן וכול החכמים כל מגמתם למען הדין והאמת.
וכך מסופר גם על הרב מפונוביז': שיום אחד בשיעורו ב- "אור החיים", ב-"מגן אברהם", פתאום נשמע קולו של אחד הבחורים הצעירים שהקשה על דבריו בגמרא מפורשת מסכת "עירובין" דף פלוני, הקשיב הרב לקושייתו וענה הרב לעיני כולם: הצדק עמך בני ודברים שאמרתי טעות היו בידי וחוזרני בי, ולא הסתפק בכך: במשל כל אותו יום סיפר וחזר וסיפר לאנשים שהזדמנו אצלו כי בחור פלוני מהישיבה הפריח היום את חידושו מכול וכול.
ומעיד רבי ברוך גריינמן: סיפר לי אבי אדוני מורי וריבי שמריהו זוצוק"ל: שפעם חזר בו מר"ן בעל החזון איש מסימן שלם תקשיבו תקשיבו כב' הרב יקשיב רגע משהו משהו: סיפר לי רבי שמריהו זוצ"ל שפעם חזר בו מר"ן בעל החזון איש מסימן שלם ומחק אותו, תקשיבו טוב! מסימן שלם מספרו "החזון איש", ומחק אותו, סימן שלם, כשהביאו אח"כ להדפיס את הספר היה נראה משונה שחסר בו סימן אחד ורצה אבי מורי לקרא לסימן יג', יב', ולסימן יד', יג', אמר לו רבנו: תשאיר את הסימן ויראו שנמחק, אל תעשה תיקון להראות וללמד שלא לחוס אפילו על סימן שלם אם רואים שטעו.
איזה לימוד, איזה לימוד, נמחק סימן ודלגו לא תקנו, היה פה סימן!, אין פה סימן!, למה אין פה סימן? חזר בו מר"ן מסימן שלם מספרו "חזון איש", ומחק אותו, חזר בו, הסימן הזה לא ראוי להיכתב, פססס. נמחק. טוב בא ונתקן שלא יראו שנמחק צ', צ', צ', צ', תשאיר ככה,למה? שיראו וילמדו לא לחוס אפילו על סימן שלם, רואים שטעו.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.
![מיקס קליפים 4 שעות [2018]](https://core.shofar.tv/storage/thumb/videos/V008967_150.jpg)
![מיקס קליפים [2025]](/storage/thumb/videos/V025401_150.jpg)
![הכל יודוך | הרב אמנון יצחק [שיר]](/storage/thumb/videos/V015560_150.jpg)
![ושמחת בימיך | הרב אמנון יצחק [שיר]](/storage/thumb/videos/V015558_150.jpg)
![מחרוזת שירי קפ"ז | הרב אמנון יצחק [שיר]](/storage/thumb/videos/V014860_150.jpg)
![[שיר] נאד נפוח • ביצוע: הרב אמנון יצחק](/storage/thumb/videos/V014415_150.jpg)
