קניין ל"ה - לא מגיס ליבו בתלמודו - חלק ב'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אחרונה.

אנחנו ממשיכים ב-48 דברים שבהם נקראת התורה,

לא מגיס ליבו בתלמודו.

בשנת תר״ט,

כשנתפנה כיסא הרבנות בעיר הגדולה קובנה,

הוצעו רבים מגאוני הדור למשרה המכובדת הזו, ובתוכם רבי אריה ליבי שפירא.

פרנסי העיר,

שביניהם היו גדולי תורה,

החליטו להזמין את הרבנים המועמדים לישיבה מיוחדת

ולבקש מהם כי יגידו לפניהם חידושי תורתם.

והיה הרב אשר הצטיין בחידושיו הגאוניים ולא תהיה פרחה, עליו הוא ייבחר לרב.

במסכת תוריות, בדף י״ד,

כך זכה אביה במינוי ראש הישיבה בפומבדיתא.

מעומת רבא ורבי זרע ורבה בר מתנה שהיו גם כן מועמדים.

נתוועדו הרבנים,

ישבו בראש השולחן,

זולת רבי אריה ליב,

שכיהן כרב בעיירה קטנה בשם קלוריה,

ולבש תלבושת פשוטה.

הלך וישב בקצה השולחן.

הרבנים היושבים בראש הרצו את חידושיהם כי יד השם הטובה עליהם,

פלפולים חריפים ומבריקים.

כשהגיע תורו של רבי אריה ליב,

ויציעו לפניו כי ידרוש גם הוא וישמע פלפול,

ענה בענווה אינני יודע.

למראה תימהונם הסביר כי איננו מומחה בזה,

כי אם יכול הוא רק ללמוד דף גמרא.

על השאלה איזה גמרא

הוא השיב. זה לאו דווקא.

הנה חולפניו איזו גמרא שמצאו,

ופתח הרב בביאור דברי רש״י,

אשר דבריו עלומים מהבינם.

והוא ביאר את הרש״י

בעיר עיני המסובים.

כל כך מצאה חן בעיני פשטותו הגאונית,

עד כי קמו והחליטו פה אחד,

דווקא על רב צנוע זה יושם כתר הרבנות.

לא מגיס ליבו בתלמודו.

רבי איצ'אלה מפטרבורג

היה מענקי המוסר של הדורות האחרונים,

ובסוף ימיו עלה לארץ ישראל.

פעם הזדמן לפטרבורג, הבירה הרוסית,

לאספה עם גדולי התורה שבדור,

ובתוכם היה גם רבה של העיר בריסק,

רבי יוסף דוב סולובייצ'יק.

רבי יהושע באר

שאל קושייה חריפה ועמוקה בשם בנו רבי חיים מבריסק.

ויכוח סוער התפתח בין הנאספים גדולי התורה.

הכל תרצו והתפלפלו,

כל אחד הראה את כוחו בבקיאות ובחריפות.

לבסוף תרץ רבי יוסף דוב את הקושייה באמצעות שני תירוצים.

האחד שלו והאחד של בנו רבי חיים.

תירוצים

שהפליאו את כל המסובים.

רבי יצחק בלאזר

ישב כל העת ושתק.

חשב רבי יוסף דוב בליבו,

האם זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא?

כששב לביתו עיין בספרו של רבי איצלה כדי לתהות על קנקנו.

ומה נדהם לגלות?

גם את הקושייה ששאל וגם את שני התירוצים המופלאים שלו ושל בנו.

אבל בשעה שהגשו את הקושייה,

הוא לא התערב.

לא אמר, אה, אני כבר כתבתי על זה מזמן,

וזה, פששט,

דברים ישנים.

לא אמר מילה.

אז הוא הלך לבדוק איפה הגאונות, איך הוא לא התערב בוויכוח,

איך הוא לא אמר כלום.

פתע את הספר שלו לראות מה הוא כותב.

הוא מוצא את הקושייה

ומוצא את שני התירוצים.

זה רבי יצחק בלאזר,

זכר צדיק לברכה.

רבי יונתן אייבשיץ מעיד על עצמו.

בכל יום שאני מוסיף ללמוד,

אני מוסיף להכיר את מיעוט ערכי וחסרון חוכמתי.

כי בכל אשר לפני אמצא קושיות לרוב,

בידי קצרה ליישב את כולם על נכון.

ואני בוכה.

הוא מבכה.

כשאני בעיני העולם כתלמיד חכם מובהק,

מה לא, אני חסר ברוב דברים.

אם ישאלו אותי, לא יודע להשיב.

ואמרו חכמים, זיכרוננו לך, תלמיד חכם צריך להשיב בכל ואפילו במסכת קלה.

זו מסכת קטנה של שתיים וחצי עמודים.

ואני אין לי יודע בשום מסכתה לפרק כל קושייה.

ובאמת, כמוני רבים אשר כגילי.

ובדור הזה מעטים הם שיכולים לומר שיכולים ליישב כל קושייה.

אז רבי יונתן אייבשיץ', שהיה גאון אדיר, עוד מקטנותו היה עילוי אדיר,

הוא אומר, אבל אני מיום ליום מוסיף ללמוד כמה

מיעוט ערכי וחסרון חוכמתי.

כי אני לא יכול ליישב את כל הקשיות.

מאיפה שאני פונה, אני מוצא קושיות.

ולא את כולם אני יכול ליישב על נכון.

ואני בוכה

ומבכה

שבעיני העולם אני נחשב תלמיד חכם מובהק.

והלוא אני חסר ברוב הדברים.

ואם ישאלו אותי, לא ידעו להשיב.

וחכמים אמרו, תלמיד חכם צריך להשיב בכל מקום,

אפילו במסכת קלה.

ואם אני לא יודע בשום מסכת לפרק כל קושייה,

ובאמת כמוני רבים אשר כגילי,

ובדור הזה מעטים הם שיכולים לומר שיכולים ליישב כל קושייה,

אז זה בלאגן.

אז אני מוסיף להכיר תמידות עורכי לפחות בחסרון החוכמתי כל יום.

אתם שומעים?

איי, איי, איי, איי, מעשה היה בקבוצת בחורים מישיבת פונוביץ',

הבחינה במרן ראש הישיבה גרם שך,

והוא כבר לאחר גיל 90. כשהוא אוחז מתעתה בידו

וגורף לכלוך מאזור הישיבה,

אחרי גיל 90,

אוחז מתעתה בידו

וגורף לכלוך מאזור הישיבה.

הרב שך.

ביקשו להוציא מידו את המתעתה,

אך הוא סירב לתת להם אותו.

אין זה לפי כבודו,

ניסו הבחורים לומר ולשכנע אותו בנימוק כלכתי.

אבל הוא חייך אליהם כלות,

ואחווה בידו תנועת ביטול ואמר,

אינכם מבינים לבד.

אני עובד בישיבה

ומקבל משכורת עבור אמירת שיעורים.

מי אמר שהשיעורים שלי אכן טובים?

אז ככה אני עושה עוד פעולה נוספת לטובת הישיבה, ואני מבטיח שלא אגזול כסף מהישיבה.

הייתה אצלנו

זיכרונה לחיי העולם הבא.

אשתו של הרב יוסף מובדלי,

ייבדל חיים ארוכים,

קראו לה אילנה,

צדיקה, חבל על הזמן,

צנועה, יראת שמיים בתכלית.

איי, איי, איי, היה נחבאה חשמל,

ישר לוקעת צמרטוט, עושה ספונג'ה.

אישה מבוגרת.

ישר.

כמובן משלמים לי על הזמן הזה.

ישר, כן, מחוז שלך.

עושה ספונג'ה.

אין דבר כזה בתנא.

לא הייתה כלום. עבודה נטו 100%.

100%. 100%.

השתבח המורא.

יש זן כזה של אנשים.

יש, ברוך השם.

טוב, אז הבחורים היו עומדים ונפעמים, התשובה של הרב שך,

משתהים והמומים,

משתהים והמומים מן הדברים.

והוא ממשיך לתעתע ולגרוף את הלכלוך במרץ.

אבל, ראש הישיבה,

ניסו לבוא ולטעון,

אבל עד שהתעשתו הוא כבר סיים את מלאכת הטיאטום,

ורץ בחזרה אליך לישיבה להמשיך לשקוד על דברי התורה.

לא מגיס ליבו בלימודו.

איי, איי, איי,

מה איי, איי?

למה אני אומר מתעתה ולא מטתת?

כמו שהרגילים להגיד.

יש פסוק בנביא, ותתתיהו במטעתה השמד.

הפסוק כתוב מתעתה.

אז שתדעו.

סיפר רבי יוסף שלמה קיינמן, הרב מפונוביץ'.

פעם אחת,

פעם אמר רבי אלחון ווסרמן חידושי תורה לפני ריבו,

רבי חיים מבריסק.

תוך כדי הרצאת הדברים החיל רבי אלחנן ושאל על פרט מסוים.

מדוע אמרה התורה כך?

הפסיק אותו רבי חיים ואמר לו, אין זה העסק שלנו לברר מדוע אמרה התורה.

עלינו להבין רק מה היא אמרה.

אנחנו לא מבררים למה היא אמרה.

מה היא אמרה?

פעם אחרת סיפר הרב מפונוביץ' שהוא בעצמו אמר חידושי תורה בפני מרן רבי חיים מבריסק.

ובתוך דבריו התבטא מדוע אומרת התורה כך. הפסיק אותו רבי חיים ואמר לו,

לא צריך לומר מה אומרת התורה, לא מדוע אומרת התורה.

לפי שדבר זה אינו נתון להבנת שכלנו.

ואין הכוונה רק למצוות פרה אדומה שהיא חוק,

אלא אפילו בדינים ומשפטים אין אנו יכולים להבין מדוע,

אלא רק מה אומרת התורה. זה כמו שלמדנו

בדרשה בשבת,

שהתורה היא עניין אלוקי.

רבי אייזיק רבינוביץ'

סיפר שבזמן מלחמת העולם הראשונה

הוא היה בישיבת סלובודקה שגלתה אז למינסק,

וגם רבי חיים היה אז במינסק.

פעם נכנס עם עוד כמה בחורים, ביקשו מבנו, רבי יצחק זאב,

שיאמר להם איזה דבר מאביב רבי חיים.

מה אמר להם? חידוש בעניין גורל.

והתחילו הבחורים לחקור מהו גורל ואיך מהני ולמה מהני.

רבי חיים היה בחדר הסמוך, הוא שמע את דבריהם,

נכנס אל החדר ואמר

אס איז נישט

דקאין פרווס

עזוי שטייט

אונדס איזדס

אמרתי טוב,

ואללה,

יש לי סיכוי.

אין כזה מושג של למה. כך כתוב, אז ככה זה.

ופנה אל בנו רבי יצחק זאב ואמר לו,

עימם אתה מדבר?

עימם אתה מדבר?

מנטר נישט רד מידזאי ארויס.

טוב, עוד פעם טוב.

יפה.

כמובן שכולם ברחו כהרף עין מהבית.

עבר זמן מאב, רבי איזיק רצה להיכנס אל ביתו של רבי חיים, ופתח את הדלת לאט לאט, ונכנס במתינות

שהיה ירא להיכנס סתם.

והנה ראו רבי חיים וקרא אליו

רבי אייזיק

מוסמכט עיר רבי אייזיק

זץ זך

וכיבד אותו בטארט.

ואחר כך נתן לו עוד חתיכה ועוד חתיכה. טארט זה טורט, כן?

ומאז והלאה ים קורם מאוד אליו.

חפץ חיים שלחן בעלי הכישרונות שלמדו ברדינות במחיצתו של גאון ישראל לתפארתו רבי חיים מבריסק.

בעת שהותו באחד מאחרי המרחצאות

ושם הוא סיפר איך הגאון הראית עיניו בדרכי הלימוד.

כאשר עלה שאל אותו תוך כדי משא ומתן לימוד

על איזה פרט,

פרווס,

השיב רבי חיים, וואי וואי וואי, טוב זה ארוך, אני לא...

לא שואלים למה, רק מה, כאשר טמא.

הרי בגמרא מוצאים הרבה פעמים לשון מפני מה אמרה תוירא?

ישיבו רבי חיים, הגמרא היא תוירא.

אז התוירא שואלת מפני מה אמרה תוירא,

אך אנו אין לנו לשאול כי היא מה אמרה תוירא.

אתה שומע?

הגמרא זה תוירא, אז היא יכולה לשאול על עצמה.

אבל אתה לא יכול לשאול למה היא אמרה.

אתה יכול להגיד מה אמרה.

לאור יסוד זה, באר בי ירוחם ליבוביץ' שמשגיע את ישיבת מיר,

מה שאמר רבי חיים מבריסק,

שכאשר לומדים ומתעסקים בסדר קודשים,

יכולים להתעלות התעלות יתרה ולזכות לקנייני תורה.

שאל רבי ירוחם, הרי לכאורה בחכמים,

זיכרונם לברכה בגמרא, בברכות סג מצינו יבקע.

הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות,

ואם כן צריכים עלינו להתבונן מהי המחלה המיוחדת שזוכים לה דווקא בלימוד סדר קודשים.

ואר בי ירוחם,

יש לומר כי ענייני ממונות ונזיקין

הם בתוך מהלכי ההיגיון של השכל,

שהרי הענייני ממונות הם מצוות של השכל מחייבן,

ולכן בהם יש מקום לחדש סברות לפי ההיגיון.

לא אכן ענייני קודשים המיוסדים בעיקרם על גזירת הכתוב,

ואין מקום ללומדם על פי סברות ועל פי מהלך ההיגיון השכלי.

לכן בעת שמתעסק בהם האדם, הרי הוא משעבד את השכל האנושי אל שכל התורה,

ואין חשש שישעבד ויתאים חס וחלילה את סברות התורה לשכלו והבנתו.

סיים רבי ירוחם ואמר, הרי זה עיקר מעלת לימוד התורה המזכך את האדם, שיכוף עצמו וילמד מתוך התבטלות הדעת לשכל התורה.

וזו איפה המעלה המיוחדת של קניין תורה בלימוד סדר קודשים על פי דעתו יראה במדבר.

בקיצור, ביטול הדעת לתורה הקדושה.

מה היא אומרת אפשר לברר?

למה היא אומרת לא?

בהקדמה של אבי עזרי, באף לא יהיה בזרעים,

כותב מרן אגרם שך

כל זה הוא להשכיל ולהבין על פי היסודות והנחות שגדרו לנו חכמים זיכרונם לברכה בהגדרים מגדולי הדורות שלפנינו.

חובה עלינו להוסיף בהם לקח.

מה שאין כן, לפלפל ולשאול וליסע וליתן בעיקרי היסודות

מה טעם זה ומה טעם זה,

אין זה בירור הלכה או בירור דברים כלל,

ולא ניתנה רשות בזה.

הוא רק להג, ואין בשכלנו להגיע לזה.

אז זאת אומרת, להשכיל על פי יסודות והנחות שגדרו חכמים בגדרים של גדולי הדורות הקודמים,

זה חובה עלינו להוסיף לקח.

אבל אין לפלפל ולשאול וליסע וליתן בעיקרי יסודות

מה טעם זה ומה טעם זה.

אין זה בירור הלכה או בירור דברים כלל,

ולא ניתנה רשות בזה והוא רק להג,

ואין בשכלנו להגיע לזה.

מסופר על בעל החפץ חיים שהיה ניגש מתוך אמונה תמימה אל התורה,

כשם שהרגיש בכל חושיו את האלוקים,

כך ראה את התורה כספר מאת האלוקים,

והרגיש כאילו עומד בפני הקדוש ברוך הוא, בפני הגבורה ממש.

הוא היה רגיל לומר

שלו היו מספרים לנו שנמצא חיבור מאת גבריאל המלאך,

כמה היינו משתוקקים לקרותו,

והנה לפנינו חיבור של ריבון העולמים בכבודו ובעצמו.

איך לא משתוקקים?

פעם אמרנו את זה באופן אחר.

אמרנו, אם בן אדם היה מקבל מכתב

ממלך עצום וחשוב,

וחתום, חותם את המלכות והכל, פנייה ישירה לכבוד

יקירי, ידידי, רעי,

פלוני אלמוני,

והחתום וחותם את המלכות מאת המלך.

הוא פותח את המכתב, אבל זה בשפת

עם זר, הוא לא מבין את השפה.

הוא יתרגם את המכתב או שיזרוק את המכתב?

לא, הוא יגיד. אז הוא הולך.

אז הוא מתרגם לו את זה. מישהו אומר לו, אבל פה זה לשון ספרותית,

אני לא בקיא בלשון השפה, אבל ספרותית, אתה צריך למצוא מישהו אחר.

הוא יוותר על שתי שורות, הוא לא יוותר.

הוא ילך לאחד שיודע את הספרותית.

ואחר כך יתברר שזו ספרותית, יש מילה אחת

שהוא לא מבין אותה, הוא לא יודע מה זה.

אז הוא יחפש ויחפש ויחפש ויחפש עד שימצא מישהו שיסביר לו את המילה.

ואמר, כי המלך כתב.

נו,

והמכתב, מכתב אלוהים, חרוט על אלוהות.

כולנו קיבלנו את המכתב הזה מהקדוש ברוך הוא.

אז אתה אומר, לא מבין, אני לומד, אני לא מבין. אז מה אם אתה לא מבין?

אז תלך אל החדשי, תרגים.

ואתה אומר, כן, אבל הוא לא יודע הכול. אז מה הבעיה? אז תחפש עד שכן ידע את הכול. מה הבעיה?

ואם אתה לא מבין מילה, מה הבעיה? תחפש מילונים, תחפש פה, תחפש שם, עד שתמצא. מה פירוש, לוותר על משהו שהמלך לך כתב?

העולם הבא תלוי בזה.

אתה יכול להשיג עולם הבא.

איי, איי, איי, איי, באחד המאמרים לדמותו של מורנו ורבנו רבי רפאל אליהו לעזר משקול.

ראש ישיבת כנסת חזקיהו צוינה והודגשה את בטלותו

בפני תורת השם כדלקמן

ולמה אין מערבין בדבש? שואלים ריבותינו.

קושייה משונה.

מה היא משמעה למה?

הרי השובר בצידו מפני שהתורה אמרה כי כל סעור וכל דבש לא תקטירו.

רבנו חשב לרגע,

החליק בעיניו על השורות המאושרות ואוצרותיהם

בחיוך חם מאיר את פניו.

כפרי עלוב,

כפול, כבול בכל הווייתו לטיפה מרה.

ביד אחת הוא לופץ פירט, 96. מהיד השנייה מטפלת

באהבה וידידות בפקק המתברג?

דורשי שלמה עוצרים אותו בצדק.

אכזר אתה, איוון,

ספיר 96. המעיים שלך אכולות עד תום.

אתה עומד?

המעיים שלך אכולות עד תום.

לוגם הכפרי, בכוונה גדולה,

מוזק כוס שנייה

ומניף את ידו בביטול גמור.

מויחל טויבס,

95 סיבות יש באמתחתי נגד האש הזו.

95 סיבות יש באמתחתי נגד האש הזו, הספירט הזה.

וטעמו היחיד של ה-96 מכריע את כולם.

אילו היו מערבין בדבש,

אין אדם יכול לעמוד בפני ריחם.

אין אדם יכול לעמוד

מפני ריחם. ולמה?

מפני שהתוירה אומרו,

מפני שהתורה אמרה.

הרבי אומר,

אם התורה אמרה די בכך,

כלך לך מרצונך לחפש נימוק אחר שהתיישב במוח האנושי, קרוץ החומר.

אם התורה אמרה, קיבלת את התשובה לשאלה, ודי!

מפני שהתורה אמרה.

כך נוהג היה רבנו לעזור תמיד באושר על לשונו של רבנו תם בספר הישר.

מה היה אומר רבנו תם?

חסד, אדוני הוא, כי נתן לנו שכל

אשר מסוגל להבין קצת מעומק תורתו הקדושה.

אבל האות לחוכמת התורה הוא דווקא בהיותה בלתי נתפסת אצלנו,

ולא כאותן הבריות,

שכאשר האיר אדוני עיניהם להבין הסוגיה שעוסקים בה, מתבטאים

איזה חכמו נפלוא בתוירא.

למה? כי הרי הם חכמים בעיניהם.

ואם הבינו מה שכתוב,

אז הרי שהתורה חכמה.

שמעת איזה שויטה?

הוא מודד את התורה לפי החוכמה שלו, ואומר, פשש, ראית איזה חוכמה?

זאת אומרת, התורה מתאימה לחוכמה שלי, אני יודע להעריך חוכמה.

האמנתם?

אז מה צריך להגיד?

איזה שויטה אני...

חסד השם, אומר רבנו אותם.

כי נתן לנו השם, חסד השם, נתן לנו שכל, שכל.

בשביל מה השכל?

מסוגל להבין קצת

מעומק תורתו הקדושה.

אחד מהרים שהשכל צריך להבין שאין לו מספיק שכל.

בשביל להבין את כל התורה.

השכל, אם יש שכל, צריך להבין את המוגבלות של שכל.

אבל האות

לחוכמת התורה,

מה זה אות שיש לאדם חוכמת התורה?

זה דווקא בהיותה בלתי נתפסת אצלנו.

אנחנו לא יכולים להבין את התורה, אנחנו יכולים לברר מה היא אומרת.

אבל להבין למה התורה אומרת,

אין לנו את הכוח הזה. בשכל אי אפשר להבין את זה.

ולא כהותן הבריות,

כאשר האיר השם עיניהם, הוא האיר את עיניהם,

והם מבינים איזה סוגיה.

אז מה הם מתבטאים?

איזה חוכמה נפלא בתוירא.

הוא מעריך את התוירא עכשיו, כי השכל שלו פשוט ראה שזה מכוון השכל.

כי הרי הם חכמים בעיניהם, במרכאות.

ואם הבינו מה שכתוב,

אז הוא אומר שהתורה חכמה.

נו,

צריך להגיד איזה שוייטה אני.

איי, איי, איי.

אתם יודעים שתכלית הידיעה מה היא?

שלא נדע.

התכלית של הידיעה

זה שלא נדע.

שנדע שאנחנו לא יודעים.

זה תכלית הידיעה.

כמו שרבי יונתן אייבשיץ אמר, שכל יום הוא רואה כמה הוא מבין פחות.

וכך מספרת לנו הגמרא פסחים סמכבד.

תנו רבנן, הלכה זו נתעלמה מבני בית הרא.

כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו?

אמרו להם, אדם אחד יש שעלה מבבל, בהיללה בבלי שמו,

ששימש שני גדולי הדור, שמועיה ואבטליון.

מידו שיביאו בראש,

ומינוהו נשיא עליהם,

והיה יושב ודורש כל היום כולו בלקוט הפסח.

אנחנו ישבנו חמש שעות בשבת עד הבוקר ולמדנו,

וכל שבת, בעזרת השם, אנחנו נלמד

כל הלילה בלי נדר, בעזרת השם,

ואחרי חמש שעות הכבד יתנפח.

והוא יושב

ודורש כל היום כולו בלקוט הפסח,

ולא היה מיקרופונים, כן?

ולא ישבו לפניו עשרה אנשים.

והוא צריך לדבר בקולי קולות,

ודורש כל היום בלקוט הפסח.

התחיל מקנטרן בדברים.

אמר להם, תשמעו,

זה הלל הזקן, העניו,

העניו כמשה רבנו.

אמר להם, מי גרם לכם שיעלה מבבל ויהיה נשיא עליכם?

עצלות שהייתה בכם,

שלא שמשתם שני גדולי הדור, שמועיה ואבטליון.

אמרו לו, רבי

שכח,

ולא הביא סכין מערב שבת. מה הוא? מה הדין?

אמר להם, הלכה זו שמעתי ושכחתי.

אה, אמר רבי יוחנן, אמר רב,

כל המתייהר,

אם חכם הוא,

חוכמתו מסתלקת ממנו.

מאיפה לומדים מהיל?

זה נקרא יהירות.

מה הוא התכוון?

להגיד להם, לזרז אותם, עצלות שבכם, וזה כאילו, תפסו את עצמכם ותתחילו לזוז.

יהירות.

יש על זה פסוק.

אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה.

אם נבלת בהתנשא,

עשו אותך נשיא,

ואתה נבלת,

ואם זמות,

רצית להגיד מזימה, להגיד הלכה, יד לפה שוכח את ההלכה.

מעשה בני בטרה מעיר רבי יוסף יהודה לאי בלוך מתלס, יפליא כל לב.

לפי מושגנו, למעלה מהאפשרות הוא

לקום מכיסא הנשיאות

ולמוסרו לאחר,

רק בשביל זה שמצאו בו יתרון בידיעת דין אחד שנעלם מהם.

אתם שומעים איזה אנשים חשובים היו בני בטרה?

הם לא ידעו הלכה אחת,

הסירו את הנשיא שהיה קיים,

ושמו במקומו את הלל בגלל שהוא יודע דין אחד יותר מהם.

זה מפליא כל לב.

לפי המושגים שלנו זה למעלה מהאפשרות

לקום מכיסא הנשיאות ולמסור לאחר,

רק בשביל זה שמצאו בו יתרון בידיעת דין אחד שנעלם מהם. גדלות נפלאה היא שאין דוגמתה.

רבנו הקדוש, שהפליגו חכמים זיכרונם וגם מידת הענווה שלו ואמרו

מי שמת רבי, בטלה ענווה

אמר על זה כל מדי אומר לי ברנשה נעביד

חוץ ממה שעשו בני בטרה לזקני

שירדו מגדולתן והעלו אותו

בענווה של רבי רבנו הקדוש הוא אמר כל מה שיאמר לי בן אדם לא משנה מי אני אעשה

אני לא מחזיק מעצמי שום דבר

חוץ ממה שעשו בני בטרה לזקני

שירדו מגדולתן והעלו אותו

זה אני לא יכול,

אם כבר העלו אותי למדרגה מסוימת וירצו להוריד אותי, זה לא

אבל עוד יותר נפלאתי ממנו הנהגתו של הלל

לבוא בקינטור והונאת דברים בשעה זו שהם הסירו את כתר הנשיאות מעל ראשם ומסרו לו?

כאילו הם עשו לך כזה דבר שהחשיבו אותך בגלל דבר אחד

ואתה עולה וישר אתה כאילו, כביכול בלשון שלנו, מתנשא עליהם, מקנטר אותם,

מונע אותם בדברים בשעה שהם עשו דבר אדיר,

הסירו את כתר הנשיאות מעל ראשם ומסרו אותו לך?

הלל?

סמל הענווה והסבלנות?

מכירים את המעשה מי כאן הלל, מי כאן הלל?

שבא אחת ככה לקנטר אותו

בליל שבת, שהוא מתקלע לפני כניסת שבת ומוציא אותו במקלחת עם שאלות טיפשיות כל פעם, והוא עונה לו,

הוא יודע שהוא מקנטר אותו.

כשחכמים רוצים להגדיר מה זה מידת ענווה הם אומרים לעולם יהא אדם ענוותן כי הלל.

גמרא מסכת שבת ל״א.

ענוותן זה שלא היה אפשר להקניט אותו בשום פנים.

כמו שסיפרו לנו חכמים מעשה בשני בני אדם שהימרו זה את זה.

ואמרו, כל מי שילך ויקניט את הלל ייטול ארבעה מאות זוז, מי שיצליח להקניט אותו,

להוציא אותו מהשלווה, להוציא אותו מהכלים. אם מישהו יצליח,

יקבל ארבעה מאות זוז.

ואחרי שהטרידו, הטריד אותו אחד מהם באופן מבהיל,

ולא עורר בו שום קפדה,

בנפשו לא נעתקה ממנוחת הכלל,

עד שהיה יכול לקרוא לו כל פעם בני, בני, בני,

הוא משיב לו בנחת על כל השאלות.

הרי שהגיע במידת הענווה למעלה כזו שאין באפשרותנו להבין ולהשיג.

האפשר שהלל העניו יקנטר בדברים ויצער אנשים אלה שהיטיבו לו כל כך,

שמסרו לו את כבוד נשיאותם?

הייתכן שבשעה זו עצמה, שבוודאי היה ער אצלו הרגש בכל בהירותו ותוקפו,

בגדלות שלהם,

בצדקות של בני בית הרע ובמידת הטוב והחסד שלהם,

עכשיו תתעורר בו מידת יהירות כזו נגדם לקנטרם ולצערם?

הלוא גם איש פשוט וגס רוח דרכו להביט בעין יפה על איש חסדו,

ומה גם לא לצער ולקנטר אותו בשעה שהוא עושה עמו חסד,

ובאותו המעשה חסד עצמו.

איך אפשר להעלות על הדעת?

הלל החסיד בעניו?

יבוא לידי מידה רע כזו.

ומי שיגיד שהלל עשה זאת מצד מידות רעות,

הרי זה שוטה ומשוגע גדול שאין כמוהו.

וזאת מעבר להיותו רשע,

שהוא לא מאמין בקדושת חכמים, זיכרונם לברכה.

אז אם כך הדבר,

נשוב ונשתומם,

מהכוח האלוקי הנמצא בו.

כי אחרי שהכיר את כל אלה הנפלאות בבני בטרה, את גודל צדקתם הן ותנותם,

אחרי שטיבו עמו כל כך,

והם מסרו לו את הנשיאות, והושיבו אותו על גפי מרומי כרת,

כל זה לא החשיך אור שכלו לבלי רעות נכוחה,

ולא מנע אותו מלהוכיחם בו ביום,

כשמצא שעצלותם גרמה להם לבלי לשמש נגדו להדור,

ולהביע את הצער הרב על התורה שחסרה להם על ידי זה.

ביודעין שהתוכחה תקלע יותר אל המטרה,

כשתיאמר בשעה שחסרונם ניכר ומורגש ביותר.

המבין ויודע מעט בכוחות הנפש של האדם,

ייבהל וישתומם מגדלותו של הלל,

מנוגה ברק שכלו ומגבורת דעתו.

וכמעט שאין לנו יכולת לתאר לנו את האפשרות

שימצא אצל האדם שכל בהיר וכוח כביר כזה.

אדרבה,

זה שהם העלו אותו, הוא ניצל את זה עכשיו לטובתם,

שהדברים ייכנסו לליבם.

מה גרם לכם שתוותרו עכשיו?

ויתור כזה גדול.

בגלל העצלות שהייתה לכם. לא הייתם עצלים, הייתם לא צריכים את זה.

לא הייתם צריכים למנות אותי.

לטובתם.

ואם אמנם אמרו עליו

כי מפני יהירות נתעלמה ממנו הלכה,

אין זו סתירה לדברנו,

כי כוונתו ודאי הייתה לשמיים,

וכוחות רמים ונישאים הניעו אותו לזה.

אבל חכמים, זיכרונם לברכה, הורינו בדבר הזה נפלא, דבר נפלא,

מה זה כוחות הנפש.

כי בא בשעה שעמד במצב רם ונישא כזה,

אשר השתומם עליו כל לב,

בשעה שעמד בניסיון להתגבר על רגשותיו בשביל מטרת האמת,

עם כל זה, אם הגיע הדבר לדבר בשבח עצמו,

נתעוררה בו באותה שעה גם מידת יהירות, במידת מה?

עד שגרמה תשכח ממנו הלכה ידועה, משום שכל המתייער אפילו חכם הוא משתכחת חוכמתו.

זה נכון שאתה הוכחת אותם,

אבל יצא מזה שכאילו אתה משבח את עצמך ביחס אליהם. יוצא שיש לך יותר שבח מהם.

אם זה היה בלי שזה יתפרש עליך,

והוא לא כיוון חלילה בשביל זה המתכבד בכלון חברו וכו',

ממש כל כולו רק להם, אבל הנשמע מזה, היוצא מזה, כאילו

בלי כוונתו,

זה גם נקרא המתייער.

וזה מלמד אותנו כמה מסוכן הדבר לדבר בשבח עצמו,

כי איש אלוקי כהלל שנמצא במצב קדוש ונורא כזה, נכשל בו.

מחכמים זיכרונם לברכה בכוחם הנפלא לחדור

אל כוחות נפשו של האדם,

מצאו כי פעלה בזה גם מידת יהירות מה?

דבר זה מראה את העומק של החוכמה בכוחות הנפש

ומידת האמת הנמצאת

בדבריהם הקדושים המפליאים, כולל מביא.

איך יכול הלל לשכוח הלכה פשוטה?

איך הוא יכול לשכוח דבר כזה?

שכחה נובעת מהירות.

למה?

כל מי שמתייער,

איי, איי, איי, איי, איי.

אז זה לא משנה מי.

לא משנה מי שלא יהיה.

גם נביא שוכח נבואתו, לא רק חכם שוכח.

גם נביא.

כל זה יהירות.

מידת הגאווה.

מידת הגאווה.

איי, איי, איי, איי, איי. זאת אומרת, אין סיעתא דשמיא.

כתוב שכל גבע לב

הוא תועבה אצל הקדוש ברוך הוא.

תועבה אצל הקדוש ברוך הוא.

אז אין סיעתא דשמיא.

אז לאותו פרק זמן,

פסס, נשכח.

אתם שומעים? זה עובד אוטומט.

מה?

מה?

לא היה יכול להוכיח אותם בלי להביא את עצמו.

כן, לא היה צריך לתת דוגמה דווקא מהדבר הזה שהם לא יודעים.

נגיד להם, אתה מבין? לא דווקא עכשיו נגיד, כאילו.

להגיד להם שלא צריך להיות נרפים,

צריך להשתדל יותר, צריך פוסט, אפשר להשיג הרבה, אפשר ככה, אפשר... בלי הקטע, למה הייתם צריכים לוותר על הנשיאות,

בלי להגיד, ושמתם אותי.

למה הייתם צריכים לוותר על הנשיאות? מי גרם לכם שאתם צריכים ככה להוריד את הנשיא שלכם בגלל זה?

בגלל העצלות שהייתה בכם.

אם הייתם טורחים

לשמוע את דבריהם של גדולי הדור,

הייתם מתאמצים, כמו שאומרים, ללכת לשיעורים וכולי וכולי.

לא הייתם מגיעים לדבר כך.

הרב אולי מהלווה שלו הוא רוצה להגיד להם

למה שמתם אותי?

אני רציתי לראות אתם תמיינים.

בסדר, נו, מה אתה אומר? אתה אומר אותו דבר.

מסופר

בעת שהסיר בי עקיבא איגר את בנו בעיר לומז'ה

אסבו בסעודת השבע ברכות

עשרות רבנים גדולי תורה.

נו, טרם הגיעו לברכת המזון, דפק רבי עקיבא איגר בידו על השולחן

והביע רצונו לפתוח בדברי תורה.

כדרכו בנה וסתר בפלפול חריף ועמוד.

רב אחד מבין המסובים

ששימש בעיירה קטנה,

ויאזנה,

העיר כי לדעתו דברי רבנו נסתרים ממשנה מפורשת במסכת עורלה.

דברים נסתרים ממשנה מפורשת רבי עקיבא איגר.

משנה מפורשת.

התחיל רבנו בפלפולים שונים כדי לדחות דברי הרב ולתרץ את דבריו.

לאחר ברכת המזון שוב נשמעו

אמרי רבי עקיבא איגר, אך הפעם בלשון הזו.

דעו נא רבותיי,

שלמרות שדבריי מתורצים,

ואין בהם נפתל ועיקש,

בכל זאת האמת כדברי הרב.

הרב הזה שאיר לו.

ולמה נענשתי?

למה נעלמה ממני משנה מפורשת?

יען קמתי להשמיע אמריי מבלי שנדרשתי ממעלתכם.

והייתה זו התנשאות מצידי.

דפק על השולחן,

הוא רוצה להגיד דברי תורה.

אה,

דברי תורה זה זכות, זכות, זכות הרבים, זכות הרבים והכל.

כן, אבל לא ביקשתי ממני.

אז זה יהירות.

זו התנשאות מצידי.

אז הענישו אותי מהשמיים שאני אשכח.

אתה רוצה לבקש, מצפים.

מה?

אז אומרים לו, נו, נו, כבוד הרב, כבוד הרב, בבקשה.

אתה שם לב שאני אומר כבוד הרב, בבקשה?

משיצא הכרך הראשון של אבן האזל

שאל אחד מאברכי ירושלים את המחבר,

רבי איסר זלמן מלצר,

מפני מה הוציא את ספרו לאור?

ישיבו רבי איסר זלמן,

האמן לי,

לא בגלל כבוד.

אתם שומעים? אברך שואל אותו,

את רבי איסר זלמן מלצר,

גדול הדור,

מפני מה הוציא את ספרו לאור? שמעתם?

השיב לו, רבי איסר זלמן, תאמין לי, לא בגלל כבוד.

מה אנחנו שומעים?

שיש הרבה אנשים שמוציאים ספרים בשביל הכבוד.

בשביל שיקראו לו, בעל,

על שם הספר. בעל, הרי מישהו, תלמיד חכם, מוציא ספרים, קוראים לו על שם הספר שלו.

אז הוא אמר לו, האמן לי,

לא בשביל הכבוד.

מישהו על שאלה כזאת,

למה הוצאת את הספר? בשביל מה הוצאת את הספר?

מנה, אם זה ספר שהספר הזה הוא ליקוטים,

ילקוט, שמלקטים רק הלכות מכל מיני מקומות וכל מיני דברים,

אז יכולים לשאול, למה היא צריכה?

למה הוצאת את הספר? יש היום הרבה, כל אחד כותב קיצור שולחן ארוך, קיצור קיצור קיצור קיצור קיצור קיצור קיצור קיצור הלכות,

קיצור, קיצור, קיצור, קיצור, קיצור, קיצור.

מעתיקים הלכות מפה, משם, משם, משם, מוצאים קיצור כזה, קונטרסים, וזה פה ושם.

אז אחת כזה, שואלים אותו, למה היא צריכה?

יש כבר קיצורים,

יש כבר הכול, יש שולחן ארוך, יש הכול, אז למה היא צריכה?

נגיד.

אבל אחת שמבארת את הרמב״ם,

ובלי הספר שלו, הוא אומר בעצמו, יהיה קשה מאוד להרין את הרמב״ם.

פעם שאלו אותו.

אה, באורים, מפליאים.

אברך שואל אותו, את גדול הדור,

מפני מה הוציא את הספר?

הוא הביא את השאלה. אז הוא אומר לו, תאמין לי, זה לא בשביל הכבוד.

רבי אליהו דוד רבינוביץ' תאומי, מאדרת, העיד על עצמו.

מפני טבעי

לברוח מן הכבוד

הייתי צנוע ונחבא להסתיר את עצמי מפני בני אדם,

ולא הראיתי את כתביי הקדושים בחיבוריי אשר זיכני,

השם יתברך בזכות אבותיי, זיכרונם לברכה,

לאדם אחד מאלף,

מהמיוחדים שבידידיי מבאי ביתי.

זאת אומרת, הוא לא ראה את הכתבים הקדושים שלו,

אלא לאחד, אדם אחד מאלף,

דווקא מהמיוחדים שבידידיי מבאי ביתי.

למה?

למה הוא לא הראה לאנשים?

לבל אבוא לידי זחיחות הלב

בראותי ריבוי כתבי קודש, תודה לאל.

כתבתי על הדף הראשון של כל חיבור

את מאמר רבן יוחנן בן זכאי,

אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך.

וממני למד גם אחי הרב, רבי צבי יהודה, בדין רגולי לעשות כן.

אתם שומעים?

יש כאלה שהקפידו שבחייהם לא יצאו ספרים.

לדוגמה, הרב שלי, המנוח,

הרב שפירא, זכר ציין וקדוש ברכה,

לא רצה להוציא בחייו ספרים,

שלא יכבדו אותו.

עכשיו, אחרי פטירתו יצאו כמה ספרים.

איזה עומק, איזה עיון.

לא יאומן כי יסופר.

הגאווה שיכולה לצמוח לו תפסיד לו את העולם הבא. זמן שווה.

עכשיו, הילדים, כן, חתנים, יושבים, עובדים.

היה אדמור אחד

שלא אמר דברי תורה אף פעם.

שאלו אותו, למה לא אומר דברי תורה?

אז הוא אמר,

הראשון שישמע אותם מפי זה יהיה הקדוש ברוך הוא.

הוא רוצה שהקדוש ברוך הוא ישמע אותם מפיו.

הראשון.

בלי, בלי דברי תורה.

מה אתה רוצה ממני? אני מספר לך סיפור שכתוב.

למה אנחנו לא שואלים?

החזון איש לא היה נותן דרשות.

הרב קנייבסקי לא מדבר בשום מקום.

יש שיטות כאלה.

הוא כותב ספרים. כותבים ספרים.

אבל הם לא מדברים.

הרב שפירא גם לא היה מדבר.

אני לא יודע, אולי במקומות מסוימים זה קצת בחוג מצומצם או משהו כזה, אבל לא אחת שהולכת ונותנת דרשה, נותנת הרצאה, נותנת משהו. לא.

יש הנהגות כאלה שקיבלו מריבותיהן. ככה זה הולך.

מה?

לא.

כתב החתם סופר באחת מתשובותיו.

כל מחבר ספר, תקשיבו טוב, הנה עכשיו יש לכם תירוץ, תשובה.

כל מחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו,

רובצת עליו האלה

האמורה במילי דאבות.

נגיד שמה אבד שמה.

מלבד שהוא עובר איסור דאורייתא,

שדברים שבעל פה היא עתה רשאי לחוטבן,

ולא הותר אלא משום עת לעשות לה שם.

ואם איננו עושה לה שם,

הרי איסורו במקומו.

יש כלל

שהאדם

שכותב ספר,

מה הוא כותב?

תורש בעל פה.

ותורש בעל פה הכלל הוא דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן.

אז איך כותבים ספרים?

הספרים

אותרו משום עת לעשות לה שם.

הפרו תורתך.

אם אנשים לא ידעו את הספר,

יכולים להפר את התורה, חלילה.

אז מפרים את התורה שאמרה

כרגע

שלא לכתוב דברים שבעל פה,

כדי לעשות את רצון השם. עת לעשות לה שם.

אבל זה כשאתה עושה רק את רצון השם. אבל אם אתה מתכוון בספר לגדל את השם שלך,

האיסור ב...

במקומו עומד

אז אחד שאומר,

אתם יודעים מה ההבדל ביני לבין החפץ חיים?

הוא כתב חמישה ספרים בחמישים שנה

ואני חמישים ספרים בחמש שנים

זה ממש לא כתב לשם גידול שמו,

זה ממש לשם שמיים

שטות והבל

הוסיף רבי נתן גשטטנר

בהתאם

אזהרת החתם סופר

ולפי עוצם מדרגתו

וסביביו נסערה מאוד

אבל ודאי

מי שחנן אותו השם יתברך לחדש חידושי תורה ולברר הלכה על צד היושר והאמת

מצווה עליו לגלות תורתו ברבים

למען תתרבה הדעת וגם שקינאת סופרים תרבה חוכמה

המעריץ לדוגמה לא התכוון לכתוב שום ספר

אבל כשהוא ראה בזוהר שמי שיש לו חידושי תורה

והוא לא מעלה אותם על הכתב הוא יענש, אז הוא ישב וכתב

ואף אם הוא עצמו מסתפק ועולה

אם זכה ללמוד לשמה

מכל מקום הועיל לעורר לומדים אחרים העוסקים בתורה לשמה

ומכל שכן בדורנו זה של עקבותא דמשיחא שנתקיים בנו מה שאמרו החכמים של איס אותה חוכמת סופרים תסרח

וירא אחרי תימאסו

והאמת תהיה נעדרת

נערים פני זקנים ילבינו

וגברו בעלי זרוע ופורקי עול

וממלאים את העולם בדברי שיקוציהם

הרי אין ספק כי חיוב גמור על השרידים

אשר השם קורא עוסקי

תורת השם להפיץ מעיינות חוכמתם חוצה

ויש בכל ספר שמחברו הוא ירא שמיים ישר הולך משום קידוש השם

שם שמיים מרבים להראות לעיני עמי הארץ כי לא פסקה אהבת התורה מישראל

אז מישהו מחבר ספר וירא שמיים ישר הולך

אדם זה יש בכתיבת ספרו או קידוש השם?

למה כשמתרבים ספרים כאלה רואים שלא פסקה אהבה של התורה מישראל

ובזמן הזה גם לדעת רבנו החתם סופר

אין נחשוש שמא ההשתערובת שלא לשמה כי אין לך עת לעשות לה שם גדול מזה

אז הרב גשטטנר מביא שבעצם מה שאמר החתם סופר זה לפי מדרגתו ומעלתו ובדורו

בדורות אלה שנחלשה הדעת כמו שאומרים

והתרחקו רבים מן התורה

אז אדרבה להראות את אהבת התורה וכו' וכו' וגם אם לא כתב כל כך לשמה

אז

אלה שעסקו בתורה לשמה לפחות יוכלו ליהנות עם החידושים, עם חידושים אמיתיים לאמיתה של תורה

אבל בן אדם שבאמת הוא ירא שמיים וכותב את זה בזה אז ודאי שהאדם הזה

הוא מקיים עת לעשות לה שם וזה מצב גדול

והוא אומר שמן הסתם היה חפץ חיים גם מסכים לזה בדורנו

לפי החילוק שהוא עשה

טוב

רבי חננין יום בהנחה גשי אומר