א' סיוון תשע"ד - קניין לה'- לא מגיס ליבו מתלמודו- חלק ב'  - מח' קנייני התורה

בשנת תר"ט כשנתפנה כיסא הרבנות בעיר הגדולה קובנה הוצעו רבים מגדולי הדור למשרה המכובדת הזו ובתוכם רבי אריה לייב שפירא: פרנסי העיר שביניהם היו גדולי תורה, החליטו להזמין את הרבנים המועמדים לישיבה מיוחדת ולבקש מהם כי יגידו לפניהם חידושי תורתם, והיה הרב אשר הצטיין בחידושיו הגאוניים ולא תהיה פרכה עליו הוא יבחר לרב.

במסכת "הוריות" בדף י"ד כך זכה אביי במינוי ראש הישיבה בפונדדיתה, לעומת רב אבירביזרה ורבה בר מתנה שהיו גם כן מועמדים.

נתוועדו הרבנים וישבו בראש השולחן זולת רבי אריה לייב שכיהן כרב בעיירה קטנה בשם קלוריה, ולבש תלבושת פשוטה, הלך וישב בקצה השולחן.

הרבנים הישבים בראש הרצו את חידושיהם כיד ה' הטובה עליהם, פלפולים חריפים ומבריקים, כשהגיע תורו של רבי אריה לייב והציעו לפניו כי גם הוא ידרוש ויביע פלפול: ענה בענווה אינני יודע, למראה תימהונם הסביר כי איננו מומחה בזה, כי אם יכול הוא ללמוד רק דף גמרא, על השאלה איזה גמרא? השיב זה לאו דווקא, הניחו לפניו איזה גמרא שמצאו ופתח הרב בביאור דברי רש"י אשר דבריו עלומים מהבינם, והוא ביאר את הרש"י והאיר עיני המסובים, כל כך מצאה חן בעיניהם פשטותו הגאונית עד כי קמו והחליטו פה אחד כולם דווקא על רב זה יושם כתר הרבנות. לא מגיס ליבו בתלמודו.

רבי איצל'ה מפטרבורג היה מענקי המוסר של הדורות האחרונים ובסוף ימיו עלה לארץ ישראל: פעם הזדמן לפטרבורג הבירה הרוסית לאספה עם גדולי התורה שבדור, ובתוכה היה גם רבה שך העיר בריסק רבי יוסף דב סולובייצ'יק.

רבי יהושע בר שאל קושיה חריפה ועמוקה בשם בנו רבי חיים מבריסק, ויכוח סוער התפתח בין הנאספים גדולי התורה, הכל תרצו והתפלפלו כל אחד הראה את כוחו בפקיעות ובחריפות, לבסוף תרץ רבי יוסף דב את הקושיה באמצעות שני תירוצים: האחת שלו ואחת של בנו רבי חיים, תירוצים שהפליאו את כל המסובים.

רבי יצחק בלזר ישב כל העת ושתק, חשב רבי יוסף דב בליבו: האם זה הוא שאומרים עליו אדם גדול הוא? כששב לביתו עיין בספרו של רבי איצל'ה כדי לתהות על קנקנו, ומה נדהם לגלות: גם את הקושיה ששאל וגם את שני התירוצים המופלאים שלו ושל בנו.

אבל בשעה שהקשו את הקושיה הוא לא התערב, הוא לא אמר: אני כבר כתבתי על מזמן דברים ושנים, הוא לא אמר מילה, אז הוא הלך לבדוק איפה הגאונות איך הוא לא התערב בויכוח איך לא אמר כלום, פתח את הספר שלו מה הוא כותב? ומצא את הקושיה ואת שני  התירוצים. רבי יצחק בלזר זצ"ל.

רבי יונתן אייבישיץ מעיד על עצמו: בכל יום שאני מוסיף ללמוד אני מוסיף להכיר את פחיתות ערכי ואת חסרון חוכמתי, כי בכל אשר אפנה אמצא קושיות לרוב, ידי קצרה ליישב את כולם על נכון, ואני בוכה ומבכה, שאני בעיני העולם תלמיד חכם מובהק והלו אני חסר ברוב דברים, אם ישאלו אותי לא אדע להשיב, ואמרו חכמים ז"ל: תלמיד חכם צריך להשיב בכל ואפילו מסכת קלה, זה מסכת קטנה של 2.5 עמודים, ואני איני יודע שום מסכתה לפרק כל קושיה, ובאמת כמוני רבים אשר כגילי ובדור הזה מעטים שיכולים לומר שהם יכולים ליישב כל קושיה.

אז רבי יונתן אייבשיץ שהיה גאון ועילוי אדיר עוד בקטנותו הוא אומר: אבל כמה שאני מוסיף ללמוד כך אני מוסיף להכיר מיעוט ערקי וחסרון חוכמתי.

מעשה היה וקבוצת בחורים מישיבת פונוביז' הבחינה במרן ראש הישיבה הגר"ם ש"ך והוא כבר לאחר גיל תשעים: שהוא אוחז מטאטא בידו וגורף לכלוך מאזור הישיבה, בקשו להוציא מידו את המטאטא אך סרב לתת להם אותו, אין זה לפי כבודו ניסו הבחורים לומר ולשכנע אותו בנימוק הלכתי, אבל הוא חייך אליהם קלות והחווה בידו תנועת ביטול ואמר, אינכם מבינים לבד, אני עובד בישיבה ומקבל משכורת עבור אמירת שיעורים, מי אמר שהשיעורים שלי אכן טובים, אז כך אני עושה עוד פעולה נוספת לטובת הישיבה ואני מבטיח שלא אגזול כסף מישיבה.

הרב: היתה אצלנו זלה"ה אשתו של הרב יוסף מופדלי יבדל לחיים ארוכים קראו לה אילנה, צדיקה חבל על הזמן, צדיקה חבל על הזמן צנועה יראת שמים בתכלית, אייי. היה נכבה החשמל היתה ישר לוקחת סמרטוט ועושה ספונז'ה, אישה מבוגרת, היתה אומרת משלמים על הזמן הזה, כן בחושך עושה ספונז'ה, אין דבר כזה בטלה, לא היתה כלום, עבודה נטו מאה אחוז, מאה אחוז, ישתבח הבורא יש זן כזה של אנשים יש ברוך ה'.

טוב, אז הבחורים היו עומדים ונפעמים מהתשובה של הרב ש"ך, משתהים והמומים מן הדברים והוא ממשיך לטאטא ולגרוף את הלכלוך במרץ, אבל ראש הישיבה! ניסו לבוא ולטעון, אבל עד שהתעשתו כבר סיים את מלאכת הטאטוא ורץ מהר להיכל הישיבה להמשיך לשקוד על דברי התורה. לא מגיס ליבו בלימודו.

הרב: למה אני אומר מטאטא ולא מטאטא כמו שרגילים להגיד: יש פסוק בנביא שכתוב מטאטא. שתדעו, בפסוק כתוב מטאטא שתדעו.

סיפר רבי יוסף שלמה קיינמן הרב מפונוביז': פעם אמר רבי אלחנן ווסרמן חידושי תורה לפני רבו רבי חיים מבריסק, תוך כדי הוצאת הדברים העיר רבי אלחנן על פרט מסוים, מדוע אמרה התורה כך? הפסיק אותו רבי חיים ואמר לו: אין זה העסק שלנו לברר "מדוע אמרה התורה", עלינו להבין רק מה היא אמרה. אנחנו לא מבררים למה היא אמרה אלא רק מה היא אמרה.

פעם אחרת סיפר הרב מפונוביז' שהוא בעצמו אמר חידושיו בפני מר"ן רבי חיים מבריסק ובתוך דבריו התבטא: מדוע אומרת התורה כך? הפסיק אותו רבי חיים ואמר לו: צריך לומר מה אומרת התורה ולא מדוע אומרת התורה לפי שדבר זה אינו נתון להבנת שכלינו,

ואין הכוונה רק למצוות פרה אדומה שהיא חוק, אלא אפילו בדינים ומשפטים אין אנו יכולים להבין מדוע, אלא רק מה אומרת התורה?.

הרב: כמו שלמדנו בדרשה בשבת: שהתורה היא עניין אלוקי.

רבי ייזיק רבינוביץ: סיפר שבזמן במלחמת העולם הראשונה הוא היה בישיבת סלובודקה שגלתה את למינסק, וגם רבי חיים היה אז במינסק, פעם נכנס עם עוד כמה בחורים בקשו מבנו רבי יצחק זאב שיאמר להם איזה דבר מאביו רבי חיים, ואמר להם חידוש בעניין גורל והתחילו לחקור הבחורים: מה הוא גורל ואיך מהני? ולמה מהני?

רבי חיים היה בחדר הסמוך ושמע את דבריהם נכנס אל החדר ואמר: אין כזה מושג של למה כך כתוב אז ככה זה, ופנה אל בנו רבי יצחק זאב ואמר לו: עמם אתה מדבר, כמובן שכולם ברחו כהרף עין מהבית.

עבר זמן מה ורבי יצחק אייזיק רצה להיכנס אל ביתו של רבי חיים ופתח את הדלת לאט לאט ונכנס במתינות שהיה ירא להיכנס סתם, וראהו רבי חיים וקרא אליו: רבי אייזיק וכיבד אותו בטורט ואח"כ נתן לו חתיכה ועוד חתיכה, ומאז והלאה היה מקורב מאוד אליו.

החפץ חיים שלח אחד מבעלי הכישרונות שלמדו בראדין להיות במחיצתו של גאון ישראל לתפארתו לרבי חיים מבריסק: בעת באותו באחד מערי המרחצאות שמה הוא סיפר איך הדאון האיר את עיניו בדרכי הלימוד, כאשר הלה שאל אותו תוך כדי משא ומתן בלימוד: אן לזה פרט פרווס, השיב רבי חיים: ווי ווי ווי טוב זה ארוך אני לא, לא שואלים למה רק מה, כאשר תמה הרי בגמרא תמיד שואלים: ומה אמרה התויירה? השיבו רבי חיים: הגמרא הוא תויירה, אז הגמרא שואלת מפני מה אמרה התויירה, אך אנו אין לנו לשאול כי אם מה אמרה התויירה. הגמרא זה תויירה אז היא יכולה לשאול על עצמה, אבל אתה לא יכול לשאול למה היא אמרה, אתה יכול מה אמרה.

לאור יסוד זה ביאר רבי ירוחם לייבוביץ דמשגיח בישיבת מיר, מה שאמר רבי חיים מבריסק: שכאשר לומדים ומתעסקים "בסדר קודשים", יכולים להתעלות התעלות יתרה, ולזכות לענייני תורה, שאל רבי ירוחם הרי לכאורה בחכמים ז"ל בברכות סג' מצינו: "הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות, ואם צריכים אנו להתבונן מה היא המעלה המיוחדת שזוכים לה דווקא בלימוד "סדר קודשים"?

ביאר רבי ירוחם: יש לומר כי בענייני ממונות ונזיקין הם בתוך מהלכי ההיגיון של השכל, שהרי ענייני ממונות הם מצווה שהשכל מחייבן, ולכן יש מקום בהן לחדש סברות לפי ההיגיון, לא כן ענייני קודשים לחדש סברם על גזרת הכתוב, ואין מקום ללומדם ע"פ סברות וע"פ מהלך ההיגיון השכלי, לכן בעת שמתעסק בהן האדם הרי הוא משעבד את השכל האנושי לשכל התורה, ואין חשש שישעבד ויתאים ח"ו את סברות התורה לשכלו ולהבנתו.

סיים רבי ירוחם ואמר: הרי זה עיקר מעלת לימוד התורה, המזכך את האדם שייכוף עצמו! וילמד מתוך התבטלות הדעת לשכל התורה, וזו איפה המעלה המיוחדת של קניין תורה בלימוד "סדר קודשים", ע"פ לימוד תויירה במדבר.

בקיצור ביטול הדעת לתורה הקדושה, מה היא אומרת אפשר לברר למה היא אומרת לא.

בהקדמה של "אבי עזרי", בהפלאה בזרעים כותב מר"ן הרב ש"ך: כל זה הוא להשכיל ולהבין ע"פ היסודות וההנחות שגדרו לנו חכמים ז"ל, והגדרים של גדולי הדורות שלפנינו, חובה עלינו להוסיף בהם לקח, מה שאין כן לפלפל ולשאור ולישא וליתן בעיקרי היסודות מה טעם זה ומה טעם זה? אין זה בירור הלכה ובירור דברים כלל ולא ניתנה רשות בזה והוא רק להג ואין בשכלנו להגיע לזה.

מסופר על מר"ן החפץ חיים שהיה ניגש מתוך אמונה תמימה אל התורה: כשם שהרגיש בכל חושיו את האלוקים כך ראה את התורה כספר מאת האלוקים והרגיש כאילו עומד בפני הקב"ה, בפני הגבורה ממש. הוא היה רגיל לומר: שלו היו מספרים לנו שנמצא חיבור מאת גבריאל המלאך כמה היינו משתוקקים לקרואתו, הנה לפנינו חיבורו של ריבון העולמים בכבודו ובעצמו. איך לא משתוקקים?.

הרב: פעם אמרנו את זה באופן אחר: אמרנו אם אדם היה מקבל מכתב ממלך עצום וחשוב חתום מחותמת המלכות פניה ישירה לכ' יקירי ידידי רעי פלוני אלמוני, וחתום בחותמת המלכות מאת המלך. אך לא הבין את השפה. מה אתם אומרים הוא יתרגם את המכתב או לא? והוא הולך לתרגם ואז מישהו אומר לו אבל פה זה בלשון ספרותית ואני איני בקיא בלשון הספרותית אתה צריך לצמא מישהו אחר, יוותר על שתי שורות או לא? הוא ילך למישהו שיודע את השפה הספרותית, אבל יש מילה אחת שבעל השפה הספרותית אינו יודע מה זה, אז הוא יחפש ויחפש ויחפש עד שימצא מישהו שיסביר לו את המילה, ואמר כי המלך כתב.

נו, והמכתב מכתב אלוקים חרות על הלוחות, כולנו קיבלנו את המכתב הזה מהקב"ה, ואתה לומד ואומר אני לא מבין אז מה אם אתה לא מבין אז תלך לאחד שיתרגם, ואתה אומר כן אבל הוא לא יודע הכל, אז מה הבעיה תחפש מישהו שכן יודע את הכל מה הבעיה? ואם אתה לא מבין מילה: אז תחפש במלונים בספרים אצל מי שמבין עד שתמצא, מה פירוש תוותר על משהו שהמלך לך כתב? העולם הבא תלוי בזה, אתה יכול להשיג עולם הבא!.

באחד המאמרים דמותו של מורינו ורבינו רבי רפאל אליהו אליעזר מישקובסקי ראש ישיבת "כנסת חזקיהו" צוינה והודגשה התבטלותו לפני תורת ה' כדלקמן: "ולמה אין מערבין בה דבש"? שואלים ריבותינו, קושיה משונה מה היא משמע למה? הרי השובר בצדו, מפני שהתורה אמרה: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו".

רבינו חשב לרגע החליק את עיניו על השורות המאושרות ואוצרותיהם וחיוך חם האיר את פניו: כפרי עלוב כבול בכל הווייתו לטיפה מרה, ביד אחת הוא לופט ספירט 96, והיד השניה מטפלת באהבה וידידות בפקק המתברג, דורשי שלומו עוצרים אותו בצדק, אכזר אתה איוון!, ספירט 96!? המעיים שלך אכולות עד תום! לוגם הכפרי בכוונה גדולה, מוזג כל שניה ומניף את ידו בביטול גמור!

מוחל טובות: 95 סיבות יש באמתחתי נגד האש הזאת, הספירט הזה, וטעמו היחיד של ה96 מכריע את כולם.

"אילו היו מערבין בה דבש אין אדם יכול לעמוד בפני ריחה", ולמה? מפני שהתורה אמרה, הווי אומר: אם התורה אמרה די בכך קלחה לך מרצונך לחפש נימוק אחר שיתיישב במוח האנושי קרוץ החומר, אם התורה אמרה וקבלת תשובה לשאלה ודי!!!. מפני שהתורה אמרה.

כך היה נוהג רבינו לאושר על לשונו שך רבינו תם בספר הישר מה היה אומר רבינו תם?: חסד ה' הוא כי נתן לנו שכל, אשר מסוגל להבין קצת מעומק תורתו הקדושה, אבל האות לחוכמת התורה הוא דווקא בהיותה בלתי נתפסת אצלנו, ולא כאותן הבריות שכאשר האיר בה' עיניהם להבין הסוגיה אשר עוסקים בה כאשר מתבטאים: איזה חוכמה נפלאה בתורה, למה? כי הרי הם חכמים בעיניהם, ואם הבינו מה שכתוב אז הרי שהתורה חכמה.

שמעת איזה שוטה: הוא מודד את התורה לפי החוכמה שלו ואומר: פששששש. ראית איזה חוכמה? ז"א התורה מתאימה לחוכמה שלי אני יודע להאריך חוכמה, הבנתם? אז מה צריך להגיד? איזה שוטה אני............

אז מה אומר רבינו תם: חסד ה' הוא כי נתן לנו שכל, אשר מסוגל להבין קצת מעומק תורתו הקדושה, אחד הדברים שהשכל צריך להבין שאין לו מספיק שכל, בשביל להבין את כל התורה, אם יש שכל צריך להבין את המוגבלות של השכל, אבל האות לחוכמת התורה מה זה אות שיש לאדם חוכמת התורה? זה דווקא בהיותה בלתי נתפסת אצלנו, אנחנו לא יכולים להבין את התורה, אנחנו יכולים לברר מה היא אומרת, אבל להבין למה התורה אומרת: אין לנו את הכח הזה, בשכל אי אפשר להבין את זה.

ולא כאותם הבריות שכאשר האיר ה' עיניהם להבין הסוגיה אז מה הם מתבטאים: איזה חוכמה נפלאה בתורה, עכשיו הוא מעריך את התורה כי ראה שזה מכוון לשכל כי הרי הם "חכמים בעיניהם" ואם הבינו מה שכתוב: אז הוא אומר שהתורה חכמה. נו, צריך להגיד: איזה שוטה אני!

 הרב: אתם יודעים מה תכלית הידיעה?: שלא נדע, שנדע שאנחנו לא יודעים, זו תכלית הידיעה. כמו שרבי יונתן אייבישיץ אמר: שכל יום הוא רואה כמה הוא מבין פחות.

וכך מספרת לנו הגמרא "פסחים" סו': תנו רבנן, הלכה זו נתעלמה מבני בתירה: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי דור: שמעיה ואבטליון, מיד הושיבוהו בראש ומינהו נשיא עליהם, והיה יושב ודורש כל היום כולו הלכות הפסח.

הרב: אנחנו ישבנו חמש שעות עד הבוקר ולמדנו וכל שבת בע"ה אנחנו נלמד כל הלילה בלי נדר בע"ה ואחרי חמש שעות הכבד התנפח, והוא יושב ודורש כל היום כולו הלכות הפסח, ולא היו מיקרופונים, ולא ישבו לפניו עשרה אנשים, והוא צריך לדבר בקולי קולות.

ודורש כל היום בהלכות הפסח: התחיל מקנטרן בדברים ואמר להם תשמעו: זה הלל הזקן העניו כמשה רבינו, מי אמר לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם? עצלות שהיתה בכם, שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, אמרו לו רבי: שכח ולא הביא סכין מערב שבת מה הדין? אמר להם הלכה זו שמעתי ושכחתי.

אהההה. אמר רבי יוחנן אמר רב: כל המתייהר אם חכם הוא חוכמתו מסתלקת ממנו, מאיפה לומדים מהלל, זה נקרא יהירות, מה הוא התכוון לזרז אותם, עצלות שבכם כאליו

תיתפסו את עצמכם ותתחילו לזוז, יהירות, יש על זה פסוק: "אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה", אם נבלת בהתנשא: עשו אותך נשיא, ואתה נבלת. ואם זמות: רצית להגיד מזימה להגיד הלכה יד לפה: שוכח את ההלכה.

מעשה בני בתירא נהי רבי יוסף יהודה לייב בלוך מטלז יפליא כל לב: לפי מושגינו למעלה מהאפשרות הוא, לקום מכיסא הנשיאות ולמוסרו לאחר? רק בשביל שמצאו בו יתרון בידיעה דין אחד שנעלם מהם? זו גדלות נפלאה שאין דוגמתה, אתם שומעים איזה אנשים חשובים היו בני בתירא? הם לא ידעו הלכה אחת, הסירו את הנשיא שהיה קיים, ושמו את הלל מפני שהוא יודע דין אחד יותר מהם, זה מפליא כל לב.

רבינו הקדוש הפליגו חכמים ז"ל במידת הענווה שלו ואמרו: משמת רבי בטלה ענווה, אמר על זה: חוץ ממה שעשו בני בתירה לזקני, שירדו מגדולתן והעלו אותו.

בענווה של רבי אמר בענווה שלו: כל מה שיאמר לי בן אדם אני יעשה, כי אני לא מחזיק מעצמי שום דבר, חוץ ממה שעשו בני בתירה לזקני, שירדו מגדולתן והעלו אותו: זה אני לא יכול: אם כבר העלו אותי למדרגה שאם ירצו להוריד אותי: זה לא.

אבל עוד יותר נפלאתי ממנו הנהגתו של הלל: לבוא בקנטור בהונאת דברים בשעה זו שהם הסירו את כתר הנשיאות מעל ראשם ומסרו לו? כאילו הם עשו לך כזה דבר שהחשיבו אותך בגלל דבר אחד, ואתה כאילו בלשון שלנו מתנשא עליהם מקנטר אותם מונה אותם בדברים? בשעה שהם עשו דבר אדיר: הסירו את כתר הנשיאות מעל ראשם ומסרו אותו לך? הלל סמל הענווה והסבלנות, {מכירים את המעשה: מי כאן הלל מי כאן הלל? שבא אחד לקנטר אותו בליל שבת כשהוא מתקלח לפני כניסת שבת, ומוציא אותו מהמקלחת עם שאלות טיפשיות כל פעם, ועונה לו והוא יודע שהוא מקנטר אותו}

כשחכמים רוצים להגדיר מה זה מידת ענווה? אומרים: לעולם יהיה אדם ענוותן כהלל, גמרא "מסכת שבת" לא', ענוותן זה: שלא היה אפשר להקניט אותו! כמו שספרו לנו חכמים: מעשה בשני בני אדם שהימרו זה את זה, ואמרו כל מי שילך ויקניט את הלל יטול 400 זוז, להוציא אותו מהשלווה להוציא אותו מהכלים, ואחרי שהטריד אותו אחד באופן מבהיל ולא עורר בו שום קפידה, ונפשו לא נעתקה ממנוחת הכלל, עד שהיה יכול לקרא כל פעם: בני, בני, בני, ומשיב לו בנחת על כל השאלות, הרי שהגיע למידת הענווה ברמה כזו, שאין באפשרותנו להבין ולהשיג.

האפשר שהלל העניו יקנטר ויצער אנשים אלה שהטיבו לו כל כך? שמסרו לו את כבוד נשיאותם? היתכן שבשעה זו עצמה שהיה בוודאי ער אצלו הרגש בכל בהירותו ובתוקפו, בגדולת שלהם בצדקות של בני בתירא ובמידת הטוב והחסד שלהם, עכשיו תתעורר בו מידת יהירות כזאת לקנטרן ולצערן? הלו גם איש פשוט וגס רוח דרכו להביט בעין יפה על איש חסדו, ומה גם לא לצער ולקנטר בו בשעה שעושה עמו חסד? ובאותו מעשה

החסד עצמו! איך אפשר לעלות על הדעת ? הלל החסיד והעניו? יבוא לידי מידה רעה כזאת.

ומי שיגיד שהלל עשה זאת מצד מידות רעות: הרי זה שוטה ומשוגע גדול שאין כמוהו, וזאת מעבר להיותו רשע, שאינו מאמין בקדושת חכמים ז"ל.

אז אם כך הדבר נשוב ונשתומם מהכוח האלוקי הנמצא בו, כי אחרי שהכיר את כל אלה הנפלאות בבני בתירא, את גודל צדקתם וענוותנותם ואחרי שהטיבו עמו כל כך, והם מסרו לו את הנשיאות והם הושיבו אותו על גפי מרומי כרת, כל זה לא החשיך אור שכלו לבלי לראות נכוחה ולא מנע אותם מלהוכיחם בו ביום!, כשמצא שעצלותם גרמה להם לבלי לשמש לגדולי הדור! ולהביע את הצער הרב על התורה שחסרה להם ע"י זה! ביודעין שהתוכחה תקלע יותר אל המטרה! שתאמר בשעה שחסרונם ניכר ומורגש ביותר!. המבין ויודע בכוחות הנפש של האדם: ייבהל! וישתומם! בגדלותו של הלל. מנוגה ברק שכלו ומדעתו! וכמעט שאין לנו את היכולת לתאר לנו את האפשרות שימצא אצל האדם משכל בהיר וכוח כביר כזה.

אדרבא: זה שהעלו אותו הוא ניצל עכשיו לטובתם! שהדברים ייכנסו לליבם! מה גרם לכם שתוותרו עכשיו וויתור כזה גדול? בגלל עצלות שהיתה לכם. אם לא הייתם עצלים לא הייתם צריכים למנות אותי. לטובתם!.

ואם אומנם אמרו עליו: כי מפני יהירות נתעלמה ממנו הלכה אין זו סתירה לדברינו: כי כוונתו וודאי היתה לשמים, וכוחות רמים ונישאים הניעו אותו לזה, אבל חכמים ז"ל הורונו בדבר הזה דבר נפלא, דבר נפלא: מה זה כוחות הנפש, כי בה בשעה שעמד שמצב רם ונישא כזה אשר ישתומם עליו כל לב בשעה שעמד בניסיון להתגבר על רגשותיו בשביל מטרת האמת, עם כל זה אם הגיע הדבר לדבר בשבח עצמו נתעוררה בו גם באותה שעה מידת יהירות במידת מה, עד שגרמה שתישכח ממנו הלכה ידועה משום שכל המתייהר אפילו חכם הוא משתכחת חוכמתו.

זה נכון שהוכחת אותם אבל, אבל יצא מזה שכאילו אתה משבח את עצמך ביחס אליהם, יוצא שיש לך יותר שבח מהם, אם זה היה בלי שזה יתפרש עליך, ולא התכוון ח"ו "המתכבד בקלון חברו" וכ"ו ממש כל כולו רק להם, אבל הנשמע היוצא מזה כאילו בלי כוונתו זה גם נקרא: "המתייהר".

וזה מלמד אותנו כמה מסוכן הדבר המדבר בשבח עצמו כאיש אלוקי כהלל שנמצא במצב כזה נורא וקדוש נכשל בו, וחכמים ז"ל בכוחם הנפלא לחדור אל כוחות נפשו של האדם, מצאו כי פעלה בזה גם מידת יהירות מה, דבר זה מראה את העומק שבחוכמה בכוחות הנפש ומידת האמת הנמצאת בדבריהם הקדושים המפליאים כל לב ולב.

איך יכול הלל לשכוח הלכה פשוטה? שכחה נובעת מיהירות, למה? כל מי שמתייהר איייייי. מי שלא יהיה, לא משנה מי, גם נביא שוכח נבואתו לא רק חכם שוכח, כל זה יהירות מידת הגאוה, ז"א: אין סייעתא דשמיא, כתוב שכל גבה לב הוא תועבה אצל הקב"ה, אז אין סייעתא דשמיא, לכן לאותו פרק זמן פשששת. נשכח.

שאלה בקהל: אין הלל היה צריך להתבטאות אחרת?

הרב עונה: כן לא היה צריך לתת דוגמה דווקא המקום הזה שהם לא יודעים, אפשר להגיד שלא צריך להיות נרפים ולהשתדל יותר ואפשר להשיג הרבה ואפשר כך וכך, ובלי הקטע למה הייתם צריכים לוותר על נשיאות ובלי להגיד "ושמתם אותי", אפשר היה להגיד: מי גרם לכם לוותר על הנשיאות ולהוריד את הנשיא שלכם בגלל זה? בגלל עצלות שהיתה בכם, אם הייתם טורחים לשמוע את דבריהם של גדולי הדור הייתם מתאמצים ללכת לשיעורים וכ"ו וכ"ו, לא הייתם מגיעים למצב כזה.

מסופר בעת שהסיר רבי עקיבא איגר את בנו בעיר לומז'ה, הסב הוא בסעודת השבע ברכות עשרות רבנים רבני תורה: נו, טרם הגיעו לברכת המזון דפק רבי עקיבא ידו על השולחן והביע רצונו לפתוח בדברי תורה, כדרכו בנה וסתר בפלפול חריף ועמוק,

רב אחד מבין המסובים ששימש בעיירה קטנה ויאזנה, העיר כי לדעתו דברי רבינו נסתרים ממשנה מפורשת ממסכת "עורלה", פששששש. דברים נסתרים ממסכת עורלה, רבי עקיבא איגר משנה מפורשת? התחיל רבינו בפלפולים שונים כדי לדחות דברי הרב לתרץ את דבריו, לאחר ברכת המזון שוב נשמעו דברי רבי עקיבא איגר אך הפעם בלשון הזו: דעו נא רבותי שלמרות שדברי מתורצים ואין בהם נפתל ועיקש, בכל זאת האמת כדברי הרב, הרב הזה שהעיר לו, דלמה נענשתי? למה נעלמה ממני משנה מפורשת? יען קמתי להשמיע אמריי מבלי שנשמעתי ממעלתכם והיתה זאת התנשאות מצידי.

דפק על השולחן הוא רוצה להגיד דברי תורה, אה! דברי תורה זה זכות, זכות הרבים והכל, כן אבל לא בקשתם ממני, אז זו יהירות, זו התנשאות מצידי, לכן הענישוני משמים שאני אשכח.

שאלה אז מה עושים?

הרב: אז אומרים לו נו נו כב' הרב בבקשה, אתה שם לב שאני אומר כב' הרב בבקשה?.

משיצא הכרך הראשון של "האבן האזל" שאל אחד מאברכי ירושלים את המחבר רבי איסר זלמן מלצר גדול הדור: מפני מה הוציא את ספרו לאור? השיבו רבי איסר זלמן: האמן לי לא בגלל כבוד.

מה אנחנו שומעים? שהרב אנשים מוציאים ספרים בשביל הכבוד, כדי שיקראו לו בעל....... כי מי שמוציא ספר קוראים בעל ע"ש הספר שלו, לכן הוא ענה "האמן לי לא בשביל הכבוד.

מי שואל שאלה כזאת? מילא אם זה ספר ליקוטים שמלקטים כל מיני הלכות וכל מיני דברים אז אפשר לשאול למה היא צריכה, למה הוציאו את הספר, היום כל אחד כותב קיצור שולחן ערוך קיצור קיצור קיצור קיצור קיצור קיצור הלכות קיצור קיצור קיצור קיצור קיצור קיצור מעתיקים הלכות מפה משם מוציאים קיצור כזה מוציאים קונטרסים פה ושם, אז כזה שואלים אותו למה היא צריכה? יש כבר קיצורים יש כבר הכל יש שולחן ערוך אז למה היא צריכה? נגיד.

אבל אחד שמבאר את הרמב"ם ומבלי הספר שלו הרמב"ם אומר בעצמו יהיה קשה מאוד להבין את הספר שלו, ועם ביאורים מפליאים, אברך שואל את גדול הדור: מפני מה הוא הוציא את הספר? הוא הבין את השאלה, אמר לו: תאמין לי זה לא בשביל הכבוד.

רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומי מהדרת העיד על עצמו: מפני טבעי לברוח מן הכבוד הייתי צנוע ונחבא להסתיר את עצמי מבני אדם, ולא הראיתי את כתביי הקדושים ואת חיבוריי אשר זיכני ה' יתברך בזכות אבותיי ז"ל לאדם אחד מאלף, מהמיוחדים שמידידי מבאי ביתי.

ז"א: הוא אראה את הכתבים הקדושים שלו אלא לאדם אחר מאלף, דווקא מהמיוחדים מידידי מבאי ביתי, למה הוא לא הראה לאנשים?: לבל אבוא לידי זחיחות הלב בראותי ריבוי כתבי קודש תודה לאל.

כתבתי על הדף הראשון של כל חיבור את מאמר יוחנן בן זכאי: "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך", וממני למד גם אחי הרב רבי צבי יהודה בית דין רגולי לעשות כן.

יש כאלה שבחייהם הקפידו שלא יצאו ספרים, לדוגמה: הרב שלי המנוח הרב שפירא זצוק"ל לא רצה להוציא בחייו ספרים, שלא יכבדו אותו, עכשיו לאחר פטירתו יצאו כמה ספרים איזה עומק, איזה עיון, לא יאומן כי יסופר.

הגאווה שיכולה לצמוח לו תפסיד לו את העולם הבא, אז מה זה שווה? עכשיו הילדים החתנים: יושבים עובדים.

היה אדמו"ר אחד שלא אמר דברי תורה אף פעם, שאלו אותו למה לא אומר דברי תורה? אז הוא אמר: הראשון שישמע אותם מיפי זה הקב"ה.

החזון איש לא היה נותן דרשות,

הרב קנייבסקי לא מדבר בשום מקום, יש שיטות כאלה, הוא כותב ספרים, אבל הם לא מדברים, הרב שפירא גם לא היה מדבר, אולי בחוג מצומצם במצבים מסוימים אבל לא אחד שהולך ונותן דרשה שנותן הרצאה, יש הנהגות כאלה שקבלו מריבותיהם, ככה זה הולך.

כתב החתם סופר מאחד מתשובותיו: כל מחבר ספר תקשיבו טוב הנה עכשיו יש לכם תרוץ תשובה: כל מחבר ספר ותערב במחשבתו לגדל שמו: רובצת עליו האלה האמורה במילי דאבות נגיד שמה אבד שמי, מלבד שהוא עובר איסור דאורייתא דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכותבן, ולא הותר אלא משום עת לעשות לעת ה', ואם איננו עושה לה' הרי איסורו במקומו.

יש כלל שאדם שכותב ספר, מה הוא כותב? תורה שבע"פ, ותורה בע"פ הכלל הוא: אי אתה רשאי לכותבן, אז איך כותבים ספרים? הספרים הותרו משום עת לעשות לה', "הפרו תורתך", אם אנשים לא ידעו את הספר יכולים להפר את התורה חלילה, אז מפירים את התורה כרגע את הדברים שלא יודעים את התורה שבע"פ כדי לעשות את רצון ה', "עת לעשות לה'", זה רק כשאתה עושה את רצון ה', אבל אם אתה מתכוון בספר לגדל את השם שלך? האיסור במקומו עומד.

אז אחד שאומר: אתם יודעים מה ההבדל ביני לבין החפץ חיים? הוא כתב חמישה ספרים בחמישים שנה ואני חמישים ספרים בחמש שנים.

זה ממש לא כתב לשם גידול שמו, זה ממש לשם שמים. שטות והבל!.

הוסיף רבי נתן גשטטנר והטעים: אזהרת החתם סופר הוא לפי עוצם מדרגתו, וסביבו נסערה מאוד, אבל מי שחנן אותו ה' יתברך לחדש חידושי תורה ולברר הלכה על צד היושר והאמת, מצווה עליו לגלות תורתו ברבים למען תתרבה הדעת ולמען שקנאת סופרים תתרבה הדעת וגם שקנאת סופרים תרבה חוכמה.

המהריץ לדוגמה לא התכוון לכתוב שום ספר אבל כשהוא ראה בזוהר שמי שיש לו חידושי תורה והוא לא מעלה אותם על הכתב הוא ייענש, אז הוא ישב וכתב.

ואף אם הוא עצמו מסתפק ועולה אם זכה הוא ללמוד לשמה, מכל מקום הוא הועיל לעורר אחרים העוסקים בתורה לשמה.

ומכל שכן בדורנו זה של בעיקבתא דמשיחא שנתקיים בנו מה שאמרו חכמים: "חוכמת סופרים תסרח, ויראה חטא ימאסו, והאמת תהיה נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, וגברו בעלי זרוע ופורקי עול, וממלאים את העולם בדברי שיקוציהם",

הרי אין ספק חיוב גמור על השרידים אשר ה' קורא עוסקי תורת ה' להפיץ מעיינות חוכמתם החוצה.

יש בכל ספר שמחברו יראי שמים ישר הולך משום קידוש ה' שם שמים ברבים להראות לעמי הארץ כי לא פסקה אהבת התורה מישראל.

אז מי שהוא מחבר יראה שמים וישר הולך אדם זה יש בכתיבת ספרו קידוש ה', למה? כשמתרבים ספרים כאלה רואים שלא פסקה אהבה של תורה מישראל. ובזמן הזה גם לדעת רבינו חתם סופר: אין לחשוש שיש תערובת שלא לשמה כי אין לך עת לעשות לה' גדול מזה.

אז הרב מגשטטנר מביא שבעצם מה שאמר החתם סופר זה לפי מדרגתו ומעלתו ובדורו, בדורות אלה שנחלשה הדעת כמו שאומרים ונתרחקו רבים מדעת מן התורה, אז אדרבא להראות את אהבת התורה וכ"ו וכ"ו, וגם אם לא כתב כל כך לשמה אז, אלא שיעסקו בתורה לשמה יוכלו לפחות ליהנות מן החידושים החידושים האמיתיים לאמיתה של תורה

אבל אדם שהוא באמת יראי שמים וכותב את זה בזה אז בודאי זה הוא מקיים "לעשות לה'" וזה מצב גדול והוא אומר שמן הסתם החפץ חיים היה מסכים לזה בדורנו לפי החילוק שהוא עשה.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.