ב' סיון תשע"ד - קניין לו'- אינו שמח בהוראה- חלק ב' - מח' קנייני התורה

יראת ההוראה עד כמה

בדברי הספד שנשא רבי אריה זאב גורביץ, ראש ישיבת גייטסהד, על רבי יחזקאל אברמסקי, התמקד בין השאר על יראת ההוראה שלו, וכך אמר: למרות כל גדלותו בתורה ואף שהיה לו גם כן שימוש גדול אצל כמה מגדולי ההוראה, והוא היה באמת מיראי הוראה כל ימיו, היה ירא מן ההוראה כל ימיו, שמעתי מפי הדיינים שהיו או בבית דין של לונדון, כי בכול יום שהיה על הבית הדין לפסוק במתן גט היה רבי יחזקאל אברהמסקי במתח גדול והיה אומר לחבריו: היום אנו צריכים לרחמים גדולים שלא ניכשל ח"ו, ובאמת השפיע בגישתו זו לרומם את כבוד ההלכה בעיני בית הדין ומנהיגי הקהילה המיוחדת שבלונדון, אחד מחברי בית דינו התבטא: שרבי יחזקאל לימדנו את כבוד ההלכה, כי מנהיגי הקהילה היתה שמה דעתם תמיד שהרבנים יכולים לנצל את ההלכה לפי רצונם, כחומר ביד היוצר, והטובים שבהם חשבו שלעולם יש לעקוף את ההלכה, וממנו ראו ולמדו לדעת: שההלכה היא חומה שאין לנוקבה, ואדרבא ייקוב הדין את ההר, ועד היום כך סיפר אותו חבר בית דין: נשאר דרך ארץ וכבוד הלכה בזכותו של רבי יחזקאל אברהמסקי.

רבי יחזקאל אברהמסקי מספר על עצמו כי כשהיה אברך אחר החתונה בבית חותנו, וכדי להכין את עצמו לרבנות עסק בהלכות טריפות, ואז הגיע לפני חותנו שהתלווה עמו בצאתו לבית השחיטה להורות בשאלות המתעוררות שם מדי פעם לפעם, רבי יחזקאל נתרצה לדבר אבל התנה תנאי: שלו ידון עמו לשאלות הבאות שם לידו, רק כמו תמיד ידון עם השוחטים והבודקים שהיו תלמידי חכמים והוא רוצה רק לראות ולבדוק ולשמוע.

מרגיש אני בעצמי שטרם נעשיתי מומחה בדבר ואם כן אינני רוצה להביע שום דעה או סברה, כך נימק את הסיבה.

במשך כמחצית שנה התלווה אל חותנו בכל שבוע לבית השחיטה, הירבה לבדוק ולהבחין בטריפות, מאזין לדיוני השוחטים והבודקים ולחותנו, ושותק, חצי שנה, הכל השתהו: אברך חריף השונה הלכות, בקי בהלכות טריפות, מלא על כל גדותיו, כיצד יכול ומסוגל להתאפק לא לחוות בשום דעה ושאלה הנידונת בפניו, במשך תקופה ארוכה כל כך אולם הוא באחת: כל זמן שלא נתחברו הדברים לפניו כשמלה לא רצה להביע דעה.

כמו שאמרו חכמים ז"ל: אמור לחוכמה אחותי את", אם ברורה לך ההלכה כאחותך האסורה לך אמור אותה, ואם לאו אל תאמרה, וכך נהג כל ימיו.

לימוד תורה בעמקות ובדקדוק זה תנאי להוראה, רבי משה פיינשטיין שאל פעם תוך כדי שהוא מנמק צדדי בעיה, האם מותר לי לפסוק הלכות? מצד אחד דרשו חכמים ז"ל "כי רבים חללים הפילה", זה הוא תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, אדם שלא הגיע

להוראה לא הגיע לבשלות להיקף הידיעות לכל התנאים המחייבים להורות הוראה, כזה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה עליו נאמר: "כי רבים חללים הפילה", מטעם זה כידוע נמנעו מגדולי ישראל בתורה וביראה מלהורות, ומאידך: "דור דור ודורשיו", ואין לך שופט אלא זה שבימיך.

מאותו המאמר בעצמו הקובע עונש למורה הוראות המובקעים מכוח ההוראה, פוסק גם עונש לאותם שהגיעו להוראה ואינן מורים, ואם כן האם לפי קנה המידה של הדור רשאי אני להורות? המשיך רבי משה והתחבט, מי הוא זה שהשתבח שזכה לכוון לאמיתה של תורה? אולם יישב: חכמי הדורות האחרונים אף שלעומת דורות חכמי הגמרא נחשבים לכאלה שלא הגיעו להוראה, ואשר על כן ישלחו שמא לא כוונו לאמיתת הדין, ברם נאמר "לא השמים היא", אלא כפי שנראה לחכם אחרי שעיין כראוי לברר ההלכה בש"ס ובפוסקים כפי כוחו בכובד ראש וביראה מה' יתברך, ונראה לו שכן הוא פסק הדין זו היא האמת להוראה ומחויב הוא להורות כן. ועל כזה נאמר שדבריו הם דברי אלוקים חיים.

אז מי זה החכם שיכול? זה חכם שאחרי שעיין כראוי לברר את ההלכה לא בשולחן ערוך לא בליקוטי פוסקים או בילקוטים למיניהם, אלא ברר את ההלכה בש"ס, או בפוסקים כפי כוחו בכובד ראש וביראה מה' יתברך, שבאמת יראי ה' בכובד ראש ולא מהר להוציא מסקנה, ואחרי כל זה ונראה שכן הוא פסק הדין זו היא האמת להוראה ומחויב הוא להורות כן. ועל כזה נאמר שדבריו הם דברי אלוקים חיים.

לאחר הבאת הראיות לדבריו מוסיף ומאיר רבי משב פיינשטיין

ומה שאמרו חכמנו ז"ל בתלמידי חכמים: ששגגות נעשות להם כזדונות, תלמיד חכם ששגג נחשב לו כזדון, מה זה מה הכוונה?: זה כשלא טרחו לברר היטב, אז גם אם הוא שגג יחשב לו זדון. ומי יחליט אם הוא טרח היטב? בשמים.

יכול להיות שלפי המושגים שלא הוא טרח היטב, בשמים יראו שהוא לא טרח היטב, אז שגגות אצל תלמידי חכמים נהפכים לזדונות, ויותר מכך רש"י בפירושו לדברי המשנה: "הווי זהיר בתלמוד ששגיגת תלמוד עולה זדון", כתב רש"י: הווי זהיר בלימוד לפלפל ולחקור דקדוקיו, שמתוך שאין מדקדקין בלימוד ומורים שלא כדין נעשה כזדון.

אז צריך להיות זהיר בלימוד, לפלפל ולחקור דקדוקיו, שמתוך שאין מדקדקין בלימוד ומורים שלא כדין נעשה כזדון.

אז מי שבכלל לא יודע לפלפל, לדקדק מסכן: לא רק ששגגה הופכת להיות זדון אלא אפשר שהוא מאלה שלא ראויים להורות.

וכן פירש רבינו יונה: שיחזור הדברים עד שלא ישכח דבר, ועד שירד לעומקן של דברים, וגם לא יסמוך ויתמוך על פסק הדין שהוציא על הסברה הראשונה, כי בכל אלה הוא עושה זדון.

ז"א: צריך לחזור על הדברים עד שהוא לא ישכח,

צריך לירד לעומקן של הדברים,

ואסור לסמוך על פסק הדין שיוצא מהסברה הראשונה, כי בכל אלה הוא עושה זדון.

כי בכל דבר שהטעות מצויה, ומורה ההוראה לא נתן לליבו וחוטא, נקרא פושע. שהיה לו לידע שיש לטעות, יש מציאות של טעות. כי בכל דבר שהטעות מצויה, ומורה ההוראה לא נתן לליבו והוא חוטא, נקרא פושע. שהיה לו לידע שיש לטעות.

הרי ההלכה זה דבר שהוא ברור, יש דעות לכאן ודעות לכאן ויש סברה לכאן וסברה לכאן, ובשביל לחתוך בסכין חריפה, אז חייבים לעמוד בכל התנאים שאמרנו.

ללמוד לפלפל לחקור את הדקדוקים, לחזור על הדברים שלא ישכח, לרדת לעומקן של דברים לא לסמוך על הסברה הראשונה, בכל אלה אם הוא עושה זה זדון, וכל דבר שהטעות מצויה דמורה הוראה לא נתן לליבו וחוטא נקרא פושע. שהיה לו לידע שיש לטעות. עד כאן דבריו.

אם כן לפנינו הודעת בעל דין רבי משב פיינשטיין, משכמו ומעלה שהתיר לעצמו לפסוק מכיוון שעיין כראוי בש"ס ובפוסקים כפי כוחו.

דברנו פעם שרבי משה פיינשטיין יצא בשבת: ומלווים אותו אנשים שואלים אותו כל מיני הלכות לכל מיני דברים, והלך אחריו תלמיד חכם גדול ושמע איך הוא עונה ושאלות לא קלות, לא שאלות איפה מניחים תפילים אלא שאלות, והוא עונה תוך כדי הליכה, אז התלמיד חכם השמיע ככה טרוניה ואמר: זה זלותה לפסוק תוך כדי הליכה, כמו שאנחנו רואים צריך להתיישב בדברים צריך לחקור צריך...

הרב פיינשטיין שמע את ההערה, והסתובב אליו ואמר לו: אתה צודק במאה אחוז, אבל מי שעבר על שולחן ערוך ארבע מאות פעם יכול גם לפסוק בהליכה. זה אחרי כל הש"ס והפוסקים כמובן, אז הוא חזר על השולחן ערוך 400 פעם, מונח אצלו בכיס.

שאלה: איך אפשר ללמוד שולחן ערוך כל כך הרבה פעמים?

הרב: מה איכפת לך איך, אבל, אתה יודע שמר"ן הבית יוסף סימן שכל שלושים יום חוזרים את השולחן ערוך, עד כאן יום א' עד כאן יום ב' עד כאן יום ג', ב-30 יום גומרים את כל השולחן ערוך,

שואלים: גירסא

הרב: מה זה גירסא? הכל, אחרת תוך כמה ימים אתה שמסיים לקרא אבל זה אנשים שכבר למדו את היסודות את הבסיס, ואח"כ הם משננים את זה עוד פעם ועוד פעם, עוד פעם ועוד פעם.

ומה שאני סיפרתם לכם רבותיי זה היה רק עד מתי שפגש את תלמיד חכם, זה היה 400 פעם, אבל רבי משה נאה דורש ונאה מקיים, הוא סיים את הש"ס מאה ואחת פעמים, ולמעלה משבע מאות פעם הוא חזר על השולחן ערוך עם נושאי כליו זה הסוף. אבל אז כשהוא פגש את אותו תלמיד חכם זה היה 400 פעם.

על שליטתו המוחלטת בשולחן ערוך יעיד המעשה הבא: פעם הוא נשאל שאלה ובתשובתו הביא את דברי הש"ך בסימן קטן פלוני, אברך שנכח בשיעור ולמד זה עתה את הש"ך: תיקן אותו על אתר-סימן קטן סמוך, לא סימן הזה שאמר, סימן קטן סמוך, כך הוא העיר.

ראש הישיבה התעקש: לא, סימן קטן פלוני, לא זזו משם עד שהביאו את הכרך ופתחו אותו ואיתרו את הסימן הקטן המבוקש, על מה ניטש הוויכוח?

ובכן הכל מודים שהתשובה נידונה בש"ך, יודעים את לשונו בע"פ, ורק דנים על המיקום אולם אם אין יודעים את הסימן קטן המדויק! אין רשאין לפסוק!.

כאשר שאלו האברך להסברו של קטע מוקשה בש"ך, עמד ופרש על אתר, לתמיהת האברך הסביר: שכבר 150פעמים התעכב על הסברם של הדברים, מה אתה חושב שאני מספיר לך את הש"ך ככה בשלוף סתם? כבר מאה וחמישים פעם הסברתי את הקטע הזה. אתם שומעים? זה אומנות.

היה עוד מעשה כזה: שהיתה איזה אספה גדולה ודיבר איזה תלמיד חכם גדול, אומר שגמרא דך פלוני ובעמוד פלוני אומרת כך וכך, והרב פיינשטיין העיר בשקט למי שישב בשולחן לידו אמר לו דף כך וכך אחר, וההוא הסתובב אליו ואמר לא, דף כך וכך, טוב, אחר שנגמרה הדרשה, הרב פיינשטיין הלך ופתח גמרא והסתכל סגר אותה וזהו, שאלו אותו מי צודק? אז הוא אמר אני צודק, אז שאלו אותו: למה הסתכלת? אמר להם אם הייתי רואה שזה לא הדף שאמרתי הייתי מפסיק לפסוק.

מה למדנו קודם אתם זוכרים? שרבינו יונה אמר:

שיחזור על הדברים עד שלא ישכח דבר, אז יש מי שקורא עד שלא ישכח דבר,

אבל רבי משה פיינשטיין הבין:

שעד שלא ישכח דבר זה אחד התנאים,

ואח"כ שירד לעומקן של דברים זה עוד תנאי,

ולא יסמוך על סברה ראשונה זה עוד תנאי

ואם לא יעמוד בשלושת התנאים האלה לפי רבינו יונה: הוא עושה במזיד בזדון,

ולפי רש"י שהוא צריך לפלפל ולחקור דקדוקיו ואם לא זה גם זדון!,

אז כל מי שאמר מה הכוונה שאפשר:

הרב משה פיינשטיין עשה בדיוק על הצד הברור בדיוק מה שבקשו ממנו.

ואחרי ניתוח אם בכלל הוא יכול לפסוק.

והיום יש ליצנים מכל מיני מקומות שהיה מורה הלכות: לוקחים להם חליפה עם שלושה כפתורים וזהו, ויש מהם באמת שיודעים הרבה בע"פ, אבל הם יודים את הספה בע"פ לא את הרשה בע"פ לא את מההתחלה מהגמרא והשתלשלות עד למטה, לומדים את הספרים האחרונים האלה ואומרים אותם בע"פ, ואז זה עושה רושם על כולם, כולם אומרים פששששש. אתה יודע מה זה הבן אדם בקי בכל, פפפפפ. אין יראת הוראה.

יש איזה רב עכשיו מפסוטים ממנו בעלי תשובה שאומר: כן והגמרא אומרת דף רררררר פה' עמוד ב' כך וכך וכך, וכך אומר בסנהדרין דף אפפפפ. טררררר ועושה מזה הצגה והוא יודע בע"פ.

זה יראת הוראה? זה לימוד? זה תורה? כך אתה מכבד מאת התורה? כאילו כל התורה נועדה בכדי להראות כישרונותיך זיכרונותיך וזהו מה זה? מה זה? ואנשים מתפעלים ובשבילהם זה קרקס.

בקהל אומרים: כמו עוריכת דין

הרב: כן גם עורכי דין יודעים לעשות את זה.

כותב רבי יעקב מליסא בעל "נתיבות המשפט": אוי יו יו יו , על המצבה לא יכתבו לא רב ולא גאון, כי אולי חטאתי במה שקבלתי עלי להיות רב, כי לא הייתי ראוי לזה, ולמה ייזכר חטאתי בכל עת?. מה תהיה חקוקה חטאתי על המצבה? כשכותבים רב או גאון ואפשר שזה גרם לי לחטוא!, אולי חטאתי במה שקבלתי להיות רב? אז למה אני צריך שהחטא יהיה חקוק על המצבה לתמיד?

אתם שומעים? זה בעל "נתיבות המשפט", כל עולם התורה לומד אותו.

פעם באה שאלה לפני רבי שמואל סלנט, שטאלב מרב אחד מחוץ לארץ, שלח לקרוא את רבי יוסף ריבלין שהיה תמיד הסופר שלו, דרכו היה שהסופר לא כתב מדעתו רק הוא אמר מילה במילה להסופר והוא כתב, אמר לו שיכתוב התואר: הרב שמואל סלנט ולא יותר, רבי יוסף ריבלין רצה להוסיף תיבת וכו', את כל ההמשכים שרגילים לכתוב על תלמיד חכם עצום, אמר רבי שמואל סלנט: כך אני רוצה שתכתוב ולא יותר, ואמר איני צריך אפילו לכתוב עלי את התואר הרב, כי איני הרב של העיר, ירושלים אין לה רב, ואין איש כהיום שראוי להיות בה רב לקרותו רב של ירושלים!,

{אה, אה, והיום כל זעטוט, אח של חבר כנסת רוצה להיות הרב של ירושלים},

ומה שאני אומר לך לכתוב עלי הרב משום שמשלמים בזה שאני פוסק שאלות, ומשום כך מוכרח אני לכתוב עלי הרב ותו לא, אם לא היו משלמים לי לא הייתי כותב, כי זה תוארי בעבודתי.

כשגמר רבי יוסף ריבלין את המכתב קרא לפניו ואמר שוב: בירושלים אין רב, גם בית דין קבוע אין, מי סמך את הבית דין ומינה אותם? אני, מי מינה אותי? וכי כל קהל האשכנזים בחרו אותי? הווילנאים שהתיישבו כאן בשנים שעברו, ביקשו אותי שאטפל בשאלות של איסור והיתר.

ואמר עוד פעם: אין רב בירושלים הנבחר מכל האשכנזים שיקרא בשם ירושליימר רב, אין ירושליימר רב!, כמה אשכנזים ווילנאים שהיו פה מכמה שנים בחרו אותי.

אה, והיום ברקט בוחר את רב העיר ירושלים, אדם חילוני בוחר רב, מדינה בוחרת רשל"צים, נשים בוחרות רבנים, שמור לי ואשמור לך תן לי ואתן לך, אבא מכתיר את בנו!......פאדיחות.

כותב רבי עקיבא איגר: כי ידעתי שפל ערכי ומה אני? ומה כוחי? לעלות הלכה למעשה..... כך כותב רבי עקיבא איגר.

ובמקום שכבר כן הביע את דעתו לא שכח מלהוסיף: זו היא דעתי הענייה והקלה כמות שהיא, רבי עקיבא איגר.

ידעתי שפל ערכי: לא הרבה יודעים, ומה אני ומה כוחי? לעלות הלכה למעשה.....

בעל "בית הלוי" מעיד על עצמו: וזאת הסיבה אשר לא כתבתי סיום ההלכה יוצא מדבריי בסוף כל סימן, כי יראתי פן אכשל, ואשמתי תהיה בשגגת תלמוד העולה זדון, כי הורגלתי לחדד את תלמידים, ומי יודע אם אין חידודה קודם לליבונה של ההלכה, כך כותב בעל "בית הלוי בהקדמה של השו"ת שלו "בית הלוי".

אז למה הוא לא סיים הלכה היוצאת מדבריו בכל סימן וסימן? "כי יראתי פן אכשל ויהיה אשם בשגגת תלמוד העולה זדון. אתם שומעים?.

על רבי נפתלי אמסטרדם מגדולי המוסר מסופר: מתוך ענוותנותו הגדולה היה מיראי הוראה, ובזמן ששימש ברבנות היה מביא כל שאלה שנזדמנה לו לפני חבריו, בעיקר היה פונה בכל דבר קטן וגדול לרעו רבי יצחק בלאזר, כשהוא מציין בפניו את הפחד שיש לו להעמיד את עצמו, כן דרכי בהוראות שהוא אצלי דבר חדש, ירא אנוכי להורות מבלי עצה וטובים השניים, כי באמת כל העמל שהאדם עמל על תיקון נפשו הלו אם ישגה בהוראה אחת להכשיר ולטהר, הכל יהיה כלום.

ועבירה פרטית גם כן מטמטמת את הלב ומה גם אם זה עבירה כללית.

אז רבי נפתלי אמסטרדם שהיה מגדולי המוסר ושבאו אליו שו"תים שהוא צריך לפסוק בהם היה מתייעץ עם רבי יצחק בלאזר, כי הוא פוחד להיות יחיד "וטובים השנים".

ותשמעו מה הוא אומר: אפילו אם תקנתי את נפשי ואני מתוקן במידות, אבל אם אני ישגה בהוראה אחת, ואני אכשיר או אטהר או הפוך, אז מה יקרה אם זה יהיה טעות? כל תיקון מידותיי {הכל הלך לפח כמו שאומרים}, הלוא הכל יהיה כ- לא.

למה? מה פתאום מה קרה? אז שגגה, אפילו אם נהפכה לזדון מה קרה? הוא אומר: עבירה פרטית גם כן מטמטמת את הלב, אז אחרי שאדם טיהר את מידותיו והכל באה העבירה וטמטמה את הלב, וזה על עבירה פרטית, ומה גם עבירה כללית? זה הוראה לרבים ורבים נכשלו בעקבות ההוראה! עכשיו כל העוונות האלה מי יישא? והטמטום היוצא מהם, אז מה יהיה עם כל תיקון הנפש!? היה כ- לא! אז זה פחד פחדים.

אתה יכול לעבוד, ופתאום פעם אחת, ואתה רוצה להיות נשיא, ופתאום מגלים שיש לך דירות בלי סוף ויש לך כספים ומליונים וכספות ואף אחד לא ידע ולא הצהרתה, וכמעט שהגעת למש..... בום חקירות. מה זה?

אז בן אדם תיקן בגוף בנפש הכל הכל בסוף עשה עבירה פרטית אחת, לא הסתיר משהו ח"ו, לא הסתיר במזיד לא בגלל מידה כזאת לא בגלל אחיו הוא מסדר ז'ובים, לא!, הוא שם מי שלא מתאים להוראה כמו שהוא מעמיד אשרה, כמו מעמיד אשרה, אתם שומעים? הרב עמר לא רצה שיצחק יוסף יהיה רשל"צ רצה מישהו אחר כי אמר שאם מעמידים מי שלא ראוי להוראה זה כמו שמעמיד אשרה, אז לכן הוא יצא עם מישהו אחר, זה לא פשוט.

ויצחק יוסף בעצמו אמר: יש הקלטה שלו שמופיעה בכיכר השבב: שהיום מעמידים רשלצי"ם שהם לא דיינים לא זה ולא זה, והוא לא דיין אז איך הסכים שיעמידו אותו? אבל אתה אמרת שמעמידים היום גם כאלה שהם לא דיינים, וואס מכסטה?

עונים בקהל: הוא לא מבין יידיש,

הרב: אה הוא לא מבין יידיש, טוב.

מסופר כל רבי צבי פסח פרנק: נכון היה רב תמיד להשיב לשואליו דבר ה' להלכה, לפסוק שאלות, לפתור בעיות ולהוציא לאור דין ומשפט, אך לא היה שש להיזקק לעניינים שיכולים למצוא פתרונם ע"י אחרים, "איני צריך למצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים", כך כתב פעם לרב בחו"ל שביקש אותו להצטרף להיתר מאה רבנים.

אז כל דבר שהיו יכולים למצוא פתרון ע"י אחרים לא היה שש, לכן מי שביקש ממנו היתר ע"י הרבנים, כנראה שרצה היתר לשאת אישה נוספת, ומהיתר מהרבנים אז יש היתר, אז הוא אמר שהוא לא מצטרף לדבר שאחרים יכולים לעשות.

והיה מורגל בפיו: בפסוק נאמר, "מה ה' דורש מעמך, כי עשות משפט ואהבת חסד", חסד - צריך לאהוב, משפט לעומת זאת צריך לעשות אך לא לאהוב, ולא כתוב "אהבת משפט", כל מה שאני צריך לעשות אני עושה, אבל לא נתבקשתי לאהוב משפט, שאני צריך להיכנס לכל שאלה ולכל עניין ואני גם כן אהיה שאהיה כמצטרף.

זה היה רבי צבי פסח פרנק.

המעשה הבא ארע לאחר פטירתו של בעל "החזון איש": מר"ן הסטייפלר נתמנה כבורר בדין תורה בענייני "בית החיים שומרי שבת" בזיכרון מאיר.

תוך בירור העניין לעומקו התעורר לו ספק כלשהו, קם ועלה ירושליימה למר"ן הרב מבריסק, ובידו חלק "חושן משפט" העוסק מהסוגיה הנ"ל לפנייתו ענה הרב מבריסק: הרי יודעים שאניני פוסק שאלות, הפטיר הסטייפלר: אבל הלוא אין לי את מי לשאול!

אתם שומעים?: הסטייפלר לא מצא את מי לשאול, היחידי שהוא סבר שהוא יכול עוד לענות לו זה הרב מבריסק, אז בדור שלנו היה לא את מי לשאול?

המילים הנוקבות הללו "הלו אין לי את מי לשאול", הדהדו היטב בחלל החדר וכמובן הובנו היטב, החזון איש הלו כבר איננו, כשהיה החזון איש אז הסטייפלר היה יכול לשאול את החזון איש, אבל החזון איש כבר לא היה בעולם, אז הוא אמר אין לי את מי לשאול.

או אז הואיל הרב מבריסק להזדקק לשאלה וכמדומה שהסברה שאמר אז בעניין הודפסה באחר מספרי "הקהילות יעקב".

הרב מבריסק אמר: הלו אני איני פוסק הלכות, איני פוסק שאלות.

אבל אם נו כבר הגיע הסטייפלר לשאול והחזון איש נפטר אז הוא נזקק לשאלה, והוא אמר את הסברה והיא נכתבה בקהילות יעקב.

אבל הסטייפלר מסתפק אתם מבינים: הוא לא מכריע ו.....בם בום וחותם וזהו, כך עלה מתוך העיון וזהו.

מעיד רבי נחום רגוזינסקי, מעשה באחד מגדולי הפוסקים שהציג בפני מר"ן בעל החזון איש שאלה הלכתית והציע לפניו את השיטות השונות בעניין זה שאלו: אלה סבורים כך אלו ואלו סבורים אחרת, מה דעתו בזה? השתמט החזון איש מלהשיב, והשואל לא ידע מה הסיבה לכך, בתחילה סבר אולי היתה פה איזה קפידה, אבל אחרי שראה שרבינו התייחס אליו בחביבות גדולה, לא הבין מדוע נמנע מלהשיב על השאלה, ביקש מאחד מבני הבית שיתעניין אצל הרב למה הוא לא עונה? הלה שאל ונענה: אילו הייתי נשאל מה דעתי בשאלה זו: הייתי משיב, אבל כשהשאלה הוצגה: שאלו סוברים ואלו סוברים כך ומה היא דעתי? השאלה היא רק בכדי להוסיף עוד דעה לצד זה או לצד זה לכן לא עניתי.

להוסיף אותי לרשימת הסוברים והמצודדים איני מעוניין. אם היו שואלים אותי מה דעתי בשאלה , הייתי משיב. אבל כיוון שיש הסוברים כך וסוברים כל למה? להכניס אותי לצד הזה או לצד הזה?.

גישה מיוחדת היתה לחזון איש, הוא הסתכל על דברים במבט משהו לא יאומן.

אחרי מלחמת העולם השניה על רבי יצחק יעקב וייס בעל "המנחת יצחק", לכהן כרבה של העיר מנצ'סטר באנגליה: מצב הדת באנגליה באותה תקופה לא היה אידיאלי, הצימאון מצד המוני העם לשמוע דעת תורה היה קטן ודל.

ובעל המנחת יצחק שלמחיה שלך אותו הקב"ה להחיות עם רב, ראה לנכון לעורר ולהתריע, על משנה החובה מוטל על רבנים מורה הוראה וסתם תלמידי חכמים בתקופה כזו, לירד מההר אל העם ללמד אותם אורחות תורה, לפני שחלילה יכבו כליל זיקי היהדות המדינה זו, דברים נוקבים נאמרו על חובת כל מי שיכול לתרום על שיפור המצב.

באותה תקופת שפל רוחני השמיע מנחת יצחק בעת כינוס אסיפת רבנים כללית באנגליה, כמה שנים לאחר שקבע את מקומו שם, נקודת מוצא לדבריו שימשה הגמרא.

אז דברים נוקבים על החובה כל מי לתרום לשיפור המצב באותה תקופת שפל רוחני השמיע מנחת יצחק בעת כינוס אסיפת רבנים כללית באנגליה, כמה שנים לאחר שקבע את מקומו שם.

נקודת מוצא לדבריו שמשה הגמרא בסנהדרין לח': אמר לו רבי אלעזר בן עזריה לרבי עקיבא: עקיבא, מה לך אצל הגדה? קל לך, "לך אצל נגעים ואהלות".

שאל המנחת יצחק שאלה קשה כברזל על הדברים הנזכרים: הלו גם הגדה היא חלק מתורה שבע"פ הכוללת משנה ותלמוד והלכה והגדה, יש הזוכה למקרא ויש הזוכה למשנה ויש הזוכה לתלמוד להגדה ויש הזוכה לכולם, מדוע איפה ייגרע חלק רבי עקיבא שנאמר לו: מה לך אצל הגדה? אלא השיב: אומנם העניין הוא כי הרי באמת נודע שההוראה של ההלכה קשורה באחריות רבה, וסיעתא דשמיא צריך לה כדי לא להיכשל ח"ו בדבר הלכה, שלא להטות את השורה בין לימין ובין לשמאל, כי לאיזה צד שיפנה אם להקל ואם להחמיר שלא כדת של תורה ח"ו יחטיא את המטרה.

כמו שמצאנו במחלוקת בדבר הלכה בין רבי עקיבא ובין רבי יוחנן בן נורי בשאלת בכור בהמה, שאמר לו רבי עקיבא לרבי חנן בן נורי שהחמיר: עד מתי אתה מכלא ממונן של ישראל? השיב רבי חנן בן נורי לרבי עקיבא שהקל: עד מתי אתה מאכיל לישראל נבלות וטריפות? הרי שלכל צד מוטלת אחריות גדולה על המורה הוראה שלא יגע לריק ח"ו, בעבירות שבין אדם לחברו אם יחמיר שלא כדין, ובעבירות שבין אדם למקום, ואם יקל שלא כהלכה, על כן אין לתמוה אם אפילו תלמיד חכם גדול יהיה מיראי הוראה.

מכיוון שכך יש לשער שגם רבי אלעזר בן עזריה כשראה את רבי עקיבא שהוא עוסק בדברי הגדה חשש שרצונו לסלק את עצמו מן ההוראה, הגם שרבי עקיבה היה אוצר בלום כתוב בגיטין סז': ודרש על כל קוץ וקוץ טילי טילים של הלכות כמו שכתוב במנוחות כט' ושמו הלך לפניו מסוף העולם ועד סופו כמו שכתוב "ביבמות" טז': ובן עזאי אמר עליו: "שכל חכמי ישראל דומים בעיניו כקליפת השום מלבדו". בבכורות נח' ועוד כהנה וכהנה מה שהרבו בשבחו.

מכל מקום אפשר עדיין לשער שרבי עקיבא בהעריכה את האחריות הקשורה בהוראת ההלכה למעשה ברצונו היה לסלק את עצמו ולעסוק בענייני הגדה.

אבל היתה לו לרבי אלעזר בן עזריה תביעה אחרת עמוקה יותר על התנא רבי עקיבא: כי כאשר נעלה על דעתנו את הזמן והעת אשר בחר רבי עקיבא שהיתה עת צרה ומצוקה נוראה ואיומה, ששונאי ישראל שלטו בהם ובנפשם ובממונם, וגזרו גזרות אכזריות, החריבו את בית מקדשינו, נהרות של דם זרמו, הרגו את טובי עמינו, בתוכם את עשרת הרוגי המלכות כשרבי עקיבא עצמו היה ביניהם, ועשרים וארבע אלף תלמידיו מתו בין פסח לעצרת.