קניין ל"ז - נושא בעול עם חברו - חלק ב'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

המשך נושא בעולם חברו

המושג נשיאה בעול

היה בעל מימד מיוחד במושגיו של רבי חיים שמואלביץ

וכך היה אומר

שכלים סבורים שלשאת בעול פירושו רק לעזור לשני

השכלים, הטיפשים, סבורים

שלשאת בעול פירושו רק לעזור לשני.

כשאדם נפצע כבר חבשו אותו,

ומעתה הוא מסוגל כבר לעשות הכול בכוחות עצמו בלי מאמץ נוסף,

אבל הוא עדיין בעל ייסורים לעזור,

אי אפשר.

כך הם סוברים.

אך מה עם נשיאה בעול?

צריך להתחלק איתו גם בכאב.

לשאת בעול פירושו, להתחלק במסע.

כשהשני נושא חבילה,

כולם מבינים זאת, מטים שכם.

וכשהוא נושא חבילת ייסורים,

צריך להטות את הלב.

ראו מה חכמים זיכרונם לברכה אומרים.

ואם תלמיד חכם הוא,

צריך שיחלה עליו.

ברכות יב.

האם מוזכר. האם מוזכר כאן משהו על עזרה?

האם חכמים זיכרונם לברכה ביקשו ממך להגיש לו כוס תהי?

צריך שיחלה עליו, שייקח לה לב.

שיחוש את ייסוריו.

ואם תלמיד חכם הוא,

אהיה חולה מרוב הרגשת הייסורים.

מה זה עוזר?

בוודאי שזה עוזר.

הראיתם מימיכם חבורה לצער?

כשאחד אבל, לא עלינו,

הוא נושא את כל המסע על כתפיו.

כששניים אבלים,

קל יותר לשניהם, הם מתחלקים בצער.

כשמישהו מצטער והשני מצטער עמו, זה מקל עליו.

כך הוא טבע האדם.

במעשה איוב אמר הקדוש ברוך הוא לשטן,

אך את נפשו שמור.

הוא הרשה לשטן לקחת מאיוב את הכול.

מדוע לא לקח ממנו את החברים?

כן. אם איוב צריך היה לשאת בייסוריו לבד,

הוא לא היה עומד בכך.

אבל כשיש חבורה,

הצער מתחלק בין כולם.

אז רואים פה דבר מדהים.

כיוון שהשם אמר לו לשטן,

אך את נפשו שמור, אתה צריך לדאוג

שכל צער שתביא על איוב לא יוציא את נשמתו החוצה.

בבחינת שבור חבית ושמור יינה.

זה קשה מאוד.

זה היה קשה מאוד לשטן.

לשבור חבית ושלא יצא מן היין.

זאת אומרת,

להביא לו ייסורים כאלה שהנשמה חייבת לצאת מרוב הצער, והיא לא יוצאת. אתה תשמור שהנשמה לא תצא.

אז הוא הרג לו עשרה ילדים

ולקח לו את כל הממון.

והיכה אותו בשחין.

למה לא לקח לו גם את החברים?

והוא אומר, אם גם חברים לא היה לו, אז נשמתו הייתה יוצאת.

רואים מפה

שזה מחיה את הבן אדם,

שזה מחזיק את הבן אדם, שיש לו חברים לצער.

אם איוב היה צריך לשאת בייסוריו לבד, הוא לא היה עומד בכך.

אבל כשיש חבורה,

הצער מתחלק בין כולם.

חכמים, זיכרונם לברכה, אומרים בבבא בתרא, טוז

או חברותא

כחברי דאיוב,

או מיטותא,

עכשיו זה מקבל כבר משמעות אחרת,

או חברותא,

או שיש לאדם חברים כמו

חברי איוב,

או מיטותא.

זאת אומרת, בלי חברים כמו של איוב אפשר למוצא.

מה מדובר? על סתם חברותא?

סתם צבתא? לא, רבותיי?

אם הצד השני זה או מיטותא,

מוכרחים לומר שאם האדם לבדו צריך היה לשאת בצער, הוא לא היה מסוגל לעמוד בכך.

החברותא צריך להתחלק בצער, לשאת אותו ביחד.

אז נשיאה בעול, היה אומר רבי חיים שמואלביץ,

לא רק לחזור לשני כשיש מסע,

ואם הוא נפצע, כבר חבשו אותו, אז זה מספיק, הכול בסדר.

ואם הוא יצא מבית חולים, אז הכול בסדר.

אלא צריך גם להתחלק בכאב.

צריך להטות את הלב.

ואם זה תלמיד חכם,

צריך שיהיה חילה עליו.

זה לא להגיש עזרה או להגיש תהי.

שזה גם צריך, אבל לא זה,

אלא גם זה,

של לקחת ללב, לחוש את הייסורים.

וצריך חברים טובים כמו חברי דאיוב,

שאם לא, הם היו לוקחים לו את החברים,

הוא לא היה חי.

אז לכן השטן לא נגע לו בחברים.

אתם שומעים?

יוצא מזה חידוש גדול,

שאם בן אדם יש לו חברים כאלה גדולים,

כאלה טובים,

זה גם יכול למנוע אותו מצרות?

בעיצומה של מלחמת השחרור

נולד בנו הצעיר של רבי חיים שמואלביץ

באמצע המלחמה.

ברית המילה הייתה בית החולים,

כשהפגזים הנוחתים מכל עבר מרעידים את קירות הבית.

הדרך בחזרה נעשתה בריצה.

צריך היה להמתין לנפילה של פגז,

לרוץ, ולתפוס מחסה בפתחו של בית.

להמתין לנחיתתו של הפגז הבא,

בשביל מהר למצוא מסתור בפתחו של בית אחר.

בתוך אותה התקדמות שבין פגז לפגז

הבחין רבי חיים שמואלביץ בפתחו של אחד הבתים בילד שהוא חבוש בידיו ורגליו.

רבי חיים נעצר והחל בוכה.

בן משפחה שדיווה אותו זעק לעברו למהר לתפוס מחסה.

רבי חיים לא היה מסוגל למוש ממקומו והמשיך להתבונן בילד הסובל כשהוא בוכה על כאבו בהיותו עצמו נתון בסכנה.

נושא בעולם חברו,

אפילו ילד קטן בעת מלחמה,

כשהוא צריך לקחת את התינוק הביתה.

כשהיה רבי חיים שומע על חולה כלשהו,

היה פורץ בבכי,

כמו הסבתות שלנו.

כשהן שומעות חייל נהרג או משהו, נשאר בוכות.

מסכן האימא שלו, מסכנים ההורים שלו, מסכנים זה...

כשהיה רבי חיים שומע על חולה כלשהו, היה פורץ בבכי.

פעמים היה נע אא ואא בחדרו,

בחוסר מנוחה ואין מרגוע לנפשו מרוב צער.

בעיתות שבריאותו התרופפה,

נאלצו בני הבית להעלים מעיניו את העיתון

כדי שלא יראה את מודעות העבד,

והדבר יזיק לבריאותו.

כששכב רבי חיים על חרס דווי,

כשתופת של ייסורים מטלטלת את גופו הדווי,

התעניין בשלומו של זה ושל אחר,

וכששמע על צרתו האישית של אחד מתלמידיו,

התעניין ארוכות בפרטים,

המתין עד שהתלמיד יצא וגאה בבכי מר שעה ארוכה.

מאז ומעולם נהג שלא לפרוץ בבכי בפני בעל המעשה,

כדי לא להוסיף צער על צערו של בעל המעשה.

בהשכבה של רבי חיים שמואלביץ

השתתף שומא בשתי עיניו.

לשאלת החברים, מה רעה לבוא וליטול חלק בהלוויה?

ישיבה איש, הייתי אצל רבי.

רבי חיים והוא התעניין במצבי.

כששמע כי הרופאים רואים את מצבי כחסר סיכוי,

שמעתי שפרץ בבכי נורא כעשרים דקות.

אז הוא בא להלוויה שלו.

כשבא רבי חיים לנחם את אלמנתו של אחד מתלמידיו,

ישב דומם לרגע קל,

ואחר כך בכה בדמעות שלי שעה ארוכה בלי להוציא מילה מפה.

ביתו של אחד מתלמידיו נפגעה קל בפיגוע חבלני בערב שבת.

ביום ראשון הוא הופיע בחברותה וישב ללמוד כאילו לא קרה דבר.

הוא גם לא טרה לספר לרבי חיים על שאירע.

כשנודע הדבר לרבי חיים פרץ בבכי.

אלף דומיהם היו מעשים שבכל יום,

ורבי חיים לא ראה באיפוק וביכולת הסבל והבלגה כל מעלה.

מי שמתאפק

ויש לו יכולת של סבל

לא להתפרץ ולהבליג, הוא לא ראה בזה שום מעלה.

בעשרות ומאות הזדמנויות היה תובע להשתתף בצער הזולד ולהפגין זאת ללא מבוכה.

אז ביתו של אחד מהתלמידים נפגעה קל בפיגוע חבלני, ועל זה שנודע לו הוא בכה.

מישהו אחר, מה היה עושה?

מברך, השתבח השם, ברוך השם שלא קרה יותר מזה, השתבח השם, ממשיך.

הוא בכה.

אם היה איזה פרט בעיתו צרה ומצוק על ציבור,

היה רבי חיים זועק ומתפלל עד שהפרשה הייתה באה אל קיצה לטוב או חלילה למוטאב.

בפרשת אנטבה

חלה מרוב צער.

הרעיש עולמות בתפילותיו ובקריאותיו להתחזק

על החטופים.

במקרה אחר,

יצא רבי חיים למסע התעוררות נמרץ,

כשאחד מגדולי ראשי הישיבות היה נתון בשבי המחבלים כחודש ימים.

בכל שיחה ובכל הזדמנות בירושלים ומחוצה לה,

היה מעורר את ציבור השומחים שלא לנוח

ולא לשקוט

ולבכוח את הרגיעים בתפילותיהם.

רבי חיים הרבה להזכיר עם זכויותיו של אותו גדול כגדול בתורה, כמנהיג,

ומה שהדגיש יותר כמשפיע.

בהספדו על אחד מגדולי הדור שנפטר באותה תקופה,

ביקש רבי חיים מן הנפטר לעלות לפני כיסא הכבוד ולהאליץ טוב בעד השבוי.

לאחר ששוחרר, סיפרו לאותו גדול על תפילותיו של רבי חיים

ועל החרדה שהייתה לשלומו.

התפעלתי יותר מן השמחה העצומה שנראתה עליו

כשפגשתי אותו לאחר שחרורי,

אמר באחת משיחותיו,

בפגישה התקיימה שנתיים לאחר השחרור,

והוא אומר, התפעלתי מן השמחה העצומה שנראתה עליו אחרי השחרור.

זאת אומרת, כל הצער שהוא הצטער עליו לפני ששחררו אותו,

בשמחה עדיין תפסה אצלו מקום גם שנתיים אחרי שהוא שוחרר.

בתקופה בה חלה גיסון,

הגאון הצדיק רבי חיים זאב פרינקל

לא ידע רבי חיים מנוח.

בחיוב זעקותיו הרטיטו כל נימה שבלב.

באותה תקופה אשמיע שתיים משיחותיו בישיבה.

חושבים אתם שעתה כאשר גיסי שוכב על ערש דווי, קל לי לדבר.

ליבי שותת דם.

רבי חיים היה נכנס לישיבה,

פותח את ארון הקודש,

ותפילותיו קורעות הלבבות עשויות היו לפקוע את כל הרקעים.

תשעה חודשים נמשך הדבר.

תשעה חודשים של בכי וזעקה ללא הפוגות.

וללא תחושה של הזמן יש משמעות כלשהי.

בציבור החלה להסתמן הסתגלות מסוימת,

וככל שהמצב החמיר הלכה והשתלטה מכן תחושה של השלמה עם הגורל.

אבל לא כן, רבי חיים,

במסירות וללא לאות,

ממשיך להתפלל על גיסאו הגאון הצדיק רבי חיים זאב פינקל,

ללא מנוח. דבר זה נחרט עמוקות בלב תלמידי הישיבה,

והוסיף לחריט הלבבות ולזעוק

שלא להרפות

ולא לנוח מתפילה.

איך אפשר להתרגל למצב?

איך אפשר להתרגל?

כך זעק.

כאשר גדולי ישראל נפלו למשכב,

הקפיד רבי חיים להשתתף בכל תפילת ציבור שאורגנה לייצרית בית מקדשנו.

פעם,

חודשים ספורים לפני שהוא נפטר,

אף העתיק את שעת השיעור והעביר אותה מהערב לצהריים

כדי שיוכל להשתתף בתפילה בזמן שנקבע לה.

ניכר היה עליו כי צרת הזולת נוגעת עד לעומק נשמתו,

וכי בלבו פנימה חש בכל עוצמתם את ייסורי האיש.

בתפילותיו ותחנוניו

היה נסחף בנחשור רגשות אדיר,

שהיה גורף עימו את כל מי שנמצא במחיצתו.

עליו ניכר היה בעליל המושג

צריך שיהיה חילה עליו.

מקורבם מספרים

כי התרגשויותיו היו פוגעות בבריאותו.

בשכבו על מיטת חוליו, שממנה לא קם עוד,

שמע רבי חיים על תלמיד חכם ידוע

ששכב במחלקה אחרת

כשחייו תלויים על בלימה.

רבי חיים דרש שיביאו אותו אל החולה.

סובבים ניסו להניאו מכך.

כל תזוזה עלולה לעלות לו בייסורים נוראים.

אך רבי חיים לא ויתר.

על כיסא גלגלים

הובל אל פתח החדר בו שכב האיש,

בתפילה חרישית רוויה דמעות נסלם ראשותיו של החולה.

בהושענה רבה נכנס מישהו לבקר את רבי החיים.

כשיצא ביקש רבי החיים ונשאו, ואם אותו שיביאו לו את בגדיו

הללו נחרדו.

באותו התחמיר מצבו ללא נשוא.

בייסוריו הקשים גברו והלכו.

המחשבה

שברצונו להתהלך על רגליו עוררה חלחלה.

אי אפשר היה למלט מפיו מדוע הוא זקוק לבגדיו,

אך רבי החיים עמד בתוקף על דרישתו.

עם גינת לב מקורביו התאמץ להתלבש.

ביקש מייד שיזמינו מונית

והורה להסיעו לכותל,

לכותל המערבי.

בהגיעו שלב מכיסו פתק

שעליו רשום היה שם של חולה שבעדו נתבקש להתפלל.

שמעתם פעם דבר כזה?

אדם שוכב מבית חולים,

ייסורי תופת,

כל תזוזה זה כאבים נוראים,

תביאו לי בגדים להתלבש.

לאן? לא אומר, תזמינו לי מונית. מזמינים נוסע לכותל המערבי לשים פתק הוא בעצמו

על חולה שביקש ממנו שיתפלל.

בשארית כוחותיו כילה את תפילתו ושב אל מיתת חוליו.

הבנתם מה זה נושא בעול לפי רבי חיים שמואלביץ?

זכר צדיק לברכה.

רבי חנניהו מרגשיהו אומר.

רשו הקדוש ברוך הוא זו קדוש רואין, דבי קורות ורושבות.

אשר נעמור ה' אדם החופש למען שתגוע יחדים תורו יהודים.