יג' סיון תשע "ד - קניין לז'- נושא בעול עם חברו – חלק ד'    - מח' קנייני התורה

 על התקופת חייו האחרונה של משגיחה הרוחני של ישיבת סלובודקה רבי אברהם גרודז'ינסקי השם יקום דמו מסופר: הוקם הגטו בסלובודקה בני הישיבה והכולל הפכו לעובדי כפיה במשך כל שנות הגטו "לא פסק פומיה מגירסא" במוחו וליבו להגות מחשבות בתורה היראה, כאשר בני הישיבה אך התרגלו קצת בעבודת הפרך, התחיל שוב להגיד לפניהם שיחות בכל ליל שבת, בכל חשקת השואה לא נפל ברוחו, לא סרה הארת פניו ממנו, ופעם אחת בזמן האקציות הגדולות ירד הפחד, {כינוי של סדרת פעולות אלימות של הכוחות הנאציים באזורי מגורים או ריכוז של יהודים, בגטאות, לשם איסוף ושילוח} אבל ודיכאון רוח איום על תושבי הגטו, הגיע ליל שבת הבחין על פני תלמיד מקורב שבת ועצבות והעיר לו: "כי שבת קודש יש לקבל מתוך שמחה!", מי היה יכול לשים לב לגורל זולתו בימים מטורפים כאלה, שעומדים רבבות בכיכר המסדר בעת האקציה הגדולה, הרי כל אחד נשם לרווחה כאשר עבר לצד הטוב, פירושו שהפעם הוא ניצל ממוות.

 לא כן רבי אברהם גרודז'ינסקי כאשר עבר לצד החיים, בכה כל אותו יום ללא הפוגות על כל אחד ואחד ממכיריו שעבר לצד של הנידונים למות, עם כל ידיעה שנתקבלה על נידונים להירצח, שפך מחדש נחלי דמעות, הן גם המצב זה היתה ידו עוד נטויה לנשיאת עול עם חברו.

 על רבי ברוך דב ליבוביץ בעל "הברכת שמואל", מסופר: לאחר שעלה הצורר ימח שמו וזכרו לשלטון בגרמניה, החלו להגיע ידיעות נוראות על גורל אחינו בית ישראל נמנע מלהביט בכותרות העיתונים, כששאלו אותו לאור המצב הקשה החדשות הרעות דוחפות זו את זו "מן הראוי להתעדכן ולדעת את הקורה?" השיב: "כשאני שומע את הצרות הפוקדות את היהודים, עלי להשתתף בצער הסובלים, ומכיוון שאין בידי לעזור, מסופק אנוכי אם יוצא אני ידי חובה, ולכן מוטב שלא אשמע".

 בימי המלחמה העולמית הראשונה כשבאו התפרעויות רבות לעולם, לא ידע החפץ חיים מנוחה והיה נאנח כל היום על צרותיהן של ישראל: פעם הרגישה אשתו באמצע הלילה שאיננו במיטתו, יצאה לחפשו מצאה אותו יושן על ספסל כשידיו מתחת מראשותיו, שאלה: "מה סיבת השינוי?" השיב לה: "בזמן שאחינו בני ישראל מתגלגלים בחפירות בחזית המלחמה, וסובלים רעב וקור, ועומדים נגד המוות: איני יכול לישון כדרכי במנוחה וברווחה".

בזמן שרבו הפליטים שנעקרו ממקומותיהם ונתגלגלו במצור ובמצוק: יצא החפץ חיים בקריאות מיוחדות והוכיח כמה לאוין עוברים אלה המאמצים את הלב,

·       עוברים על: "לא תאמץ את לבבך",

·       קופצים את היד לא עוזרים להם בממון עוברים על "לא תקפוץ את ידך",

·       עומדים על דמם מי שיכול לעזור ולא עוזר עוברים על: "לא תעמוד על דם רעך", ולא באים לעזרתם,

·       הוא קרא למנות אנשים מפקחים לראות שלא ירעבו אנשים מרעב, וכל אחד ואחד יפתח ידו להחיות את אחיו האומללים ביד נדיבה כל אחד לפי ערכו, ולא רק במתנת ידו כי אם גם בשימת לב למצב האומללים, ולהיות עוסק בצרכיהם, ולשים לב להיטיב מצבם.

בעיקר התרעם שנותנים להם להתגלגל על בתי כנסיות על הארץ בביזיון וכלימה וחוסר כל, ואין מקום לבשל אפילו מעט חמין ובלי שום מחיצה בין משפחה למשפחה, והרי מצב זה עלול להביא לסכנת נפשות לאנשים החלשים ולטף שלא הורגלו בתנאים כאלה ובמחלות מסוכנות, הוא הטיל חובה על נכבדי העיר לצאת הבית לבית לבקש חמלה לרחם עליהם, שזה יפנה להם חדר או שנים בביתו ואחר יתן כסף לזכור דירה עבורם, הוא לא שכח גם להזהיר את אלה שאין בכוחם להקציב דירה חינם כי אם בשכר, שלא יעלו את המקח יותר משהיה, ולא ירצו להיבנות מחורבנם של האומללים.

 עוד בימי מגוריו בוולוז'ין הביטו אחרי רבי חיים סולובייצ'יק מעריצים כעל גאון במידת החסד: כאשר פרצה פעם שריפה גדולה בעיירה נעשה הוא ראש הישיבה לראש הכבאים והמצילים, בהוכיחו רעננות וזריזות מאין כמותה, משימתו היתה לרוץ מרחוב לרחוב ולבקש את הילדים התועים שנאבדו להוריהם בשעה כה מבוהלת, כשהיה מוצא ילדים הרכיב אותם על כתפיו אחד מימינו ואחד משמאלו והשלישי בזרועותיו ואחריו רץ ילד רביעי, ולאחר שחילק אותם לבעליהם לאבא ולאמא רץ שוב לבקש ולחפש.

באמצע פעולת הכיבוי נעלם רבי חיים וכולם חרדו לשלומו, התחילו לחפש אחריו ולפתע ראוהו מבקיע עצמו בין להבות ושני ילדים פעוטים בזרועותיו, לאוזניו הגיע קול בכיים שעלה מבית בוער, סיכן איפט את חייו להצילם וקפץ לתוך האש. מי שלא ראה את עבודתו והשתתפותו הנפשית של רבי חיים סולובייצ'יק לטובת יהודי בריסק אחרי השרפה הגדולה בשנת תרנ"ה לא ראה רחמים מימיו, רבי חיים לא נח ולא שקט, יומם ולילה כשהוא משקיע כל כוחותיו בשיקום משפחות הנשרפים.

כל אותם הימים שלאחר השרפה לא היה רבי חיים יושן בביתו אלא הולך למסדרון המשופע של בית הכנסת וישן שם על הרצפה, כל הפצרותיהם של בני ביתו שינוח בביתו ועל במיטתו לא הועילו, "איני יכול" השיב להם: "לשכב על המיטה בזמן של כל כך הרבה יהודים אין להם גג לראשם".

 בזמן המלחמה שהיתה בארץ בשנת תשכ"ז בא רבי יחזקאל לוינשטיין לתבוע מתלמידיו בישיבת פונוביז': שישאו ברבים עם בני ישראל המתגוררים בשדות במלחמה במצב בפחד והמוות לעיניהם, ועם בני משפחותיהם המודאגים מלבד המדרגה: "שנושא עול עם חברו", אמר המשגיח דפונוביז' ישנה תביעה יסודית של: "ואהבת לרעך כמוך", שמכוחה לבד כל אחד חייב להיות מודאג ומצטער ממש, כאילו כולם היו בני משפחה אחת. מביא בעניין זה דברי ה'תומר דבורה': "לשארית נחלתו", הנה הקב"ה מתנהג עם ישראל בדרך זו לומר:

 "מה אעשה להם לישראל שהם קרובי שאר בשר לי עמהם, שהם בת זוג לקב"ה וקורא לה: ביתי, אחותי, אמי, כמו שפרשו חכמים ז"ל, וכתוב: "עם ישראל עם קרובו" ממש קורבה יש לו עמהם ובניו הם, והיינו: "שארית נחלתו", לשון שאר בשר וסוף סוף נחלתו, ומה אומר אם אענישם הרי הכאב עלי, כדכתיב (שופטים י,טז): "וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל", לפי שאינו סובל צערם וקלונם מפני שהם שארית נחלתו".

כך צריך להתנהג אדם עם חברו, כל ישראל הם שאר בשר, אלו עם אלו מפני שהנשמות כלולות יחד, יש בזה חלק מזה ובזה חלק מזה, וכך ראוי לאדם להיות חפץ בטובתו של חברו ועינו טובה על טובת חברו, שהרי הוא הוא ממש ומטעם זה נצטווינו "באהבת לרעך כמוך", וירע לו כאילו הוא ממש היה שרוי באותו צער או באותה טובה".

 מבעד לפרשיה נוספת שהיתה כרוכה באותה מלחמת עולם המהירה נגד עיננו דמותו ותפיסתו של המשגיח של רבי יחזקאל לוינשטיין "בנושא עול עם חברו":

כך מסופר, פרשה מיוחדת היתה עם קרוב למאה בחורים מחוץ לארץ הנקראים חוצניקים, אלה היו נתונים בצער נפשי מיוחד במינו, מצד אחד לחצו ההורים עלו על המטוס הראשון ושובו הביתה, זו היתה דרישה מובנת מצד ההורים, ומאידך התביישו חלק מהתלמידים מליטול את המזוודות ולברוח, היתה להם הרגשה מוצדקת ורגשית שאנו בורחים מהישיבה מאחינו הישראלים שאין להם לאן לנוס יישארו חשופים למלחמה האיומה העומדת לפרץ וסיכויה קלושים.

קבוצת התלמידים לא עמדה בפני הפצרות ההורים, קבוצה של תלמידים המברקים זרמו מידי יום ובהם כבר תביעה והפצרה בשל כיבוד אב ואם, אלה הסתננו ויצאו את הישיבה, מול למען האמת כולם הבינו את מצבם ולא העלו על הדעת לנטור להם תרעומת, קבוצה אחרת המבוגרים ביניהם אמרו בהחלטיות: "מה שהיה עם כולם יהיה גם אתנו", רובם אלה שהיססו והתלבטו קשות נכנסו למשגיח האיש אשר נשא על שכמו מראותיהם של מלחמות עולם הראשונה והשניה, ובאחרונה גם עמד בראש הגולים שבאירופה לשנחאי שביפו הרחוקה, והאדם הגדול אשר בדרכי הגלות והנדודים על פני אלפי קילומטרים, היה אורים ותומים לאלפי גולים ונתקעים, וראה נוראותם ונפלאותם בצל הפצצות והפגזות כידוע וכמפורסם ולא היסס מלחוות את דעתו: "כי אין המצב כל כך איום ואינו מחייב יציאה מארץ ישראל".

מאידך כמשגיח על תלמידים שהכירם בתוך תוכם ידע גם לומר למספר תלמידים: "נו, אם ההורים דורשים אין לך ברירה, אבל…" ובאבל זה היה רב משמעות, זה היה רבי יחזקאל לוינשטיין.

 בליל הכרעה של סוגיה ציבורית כבדת משקל ורבת אחריות הנוגעת לכלל האחריות החרדית: הגיע בחור צעיר לבית הגר"ם ש"ך לשטוח מצוקתו על עניין שידוך שלא היה לו מי שייעץ לו בעניין זה, מתי הגיע הבחור?: בלילה של הכרעה סוגיה ציבורית כבדת משקל ורבת אחריות הנוגעת לכלל היהדות החרדית, אז הוא הגיע לשטוח את המצוקה שלו על השידוך. כאב רחום עזב מר"ן את כל הדברים הבוערים והגורליים, ודן באותו לילה זמן רב עם הבחור על ענייני השידוך והדריך אותו בפרטי פרטים כיצד לנהוג כדי לבנות בית אחד נוסף בישראל.

 "במסגרת תפקידך כרב, באם אליך אנשים רבים כדי להתייעץ, אני מניח שאתה יודע מה להשיב וכיצד להושיט יד תומכת, אך מה אתה עושה כאשר באים אליך אנשים ושוטחים באוזנך בעיה שאינך יכול להציב לה פתרון?" שאל רבי מאיר חדש את תלמידו רבי יצחק פרץ: "אולם דע, תמיד יש מה לעשות, יתכן ואין לך מענה ותשובה אבל אחרי שאדן עוזב את החדר אתה יכול לעמוד ולהתפלל עליו, תפילה תמיד עוזרת, ישנם מקרים שצריך אפילו לצום עליו, לעולם אל תחשוב שאין דרך לסייע, ואני לא יודע אם בכך אתה לא עוזר יותר, כי תפילה הקב"ה תמיד מתחשב בה, שכן תפילה לעולם אינה חוזרת ריקם".