אהבת חסד - ג' - פתיחה לעניני חסד | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

אנחנו לומדים

את הפתיחה לענייני מידת החסד מספר אהבת החסד של החפץ חיים,

ממשיכים אחרי הקטע שסיימנו אתמול,

והחפץ חיים רוצה להוכיח בפתיחה עד כמה התורה הרבתה לספר חסדים

וגמילות חסדים

כדי שנראה שזה מוטיב עיקרי בתורה,

וכמו שהוא פתח ואמר שהתורה תחילתה וסופה גמילות חסדים ולאו

רק זה, אלא כל התורה מלאה, והוא עובר פרשה, פרשה,

לא את כולם, אבל פרשה, פרשה מההתחלה עד איפה שנראה שהוא מגיע,

ומוכיח עד כמה התורה מרחיבה בסיפור מעשי החסד.

סיימנו אתמול שהתפלל אברהם אבינו על אנשי סדום ועמורה,

שזה חסד גדול,

אפילו שהם היו הולכים בדרך לא טובה.

וגם מעניין הפיכת סדום נוכל לדע מידת החסד,

כי עיקר עוונם היה בזה,

כי היא הייתה גאון שבעת לחם ויד עני ואביון לא הזיקה.

ורצו למנוע רגל זה מתוכם,

כמו שהעריך בזה רבנו יונה ביסוד התשובה שלו.

אז רואים מפה שהקדוש ברוך הוא,

מה שהגדיל והקדיש את הסאה כדי למחוק אותה מן התבל,

את הערים הללו,

זה היה בגלל שלא רצו לעשות חסד.

ויד עני ואביון לא החזיקה,

ורצו למנוע רגל מזה.

רואים שאין קיום למי שלא רוצה לעשות חסד.

וגם סיפרה התורה איך לא תקרב את האורחים בכל כוחו,

אפילו שהוא לא ידע כלל שהם מלאכים.

אז רואים מפה שוב פעם את החסד, עד כמה הוא מסר את נפשו לא רק

להכניסם לביתו,

אלא למרות שסיכן את חייו כשרצו כולם

שיוציא עליהם

את האורחים, והוא לא הסכים.

וגם בשישי,

במברך שישי, בפסוק ל״ג, ואיתה אשל בבאר שבע,

מעיין ברשי שם שאברהם אבינו עשה אכילה, שתייה, לינה,

לוויה,

שכל זה חסד גמור.

ובפרשת חיי שרה גם כן

מלאה ממידת החסד בתחילתה.

מדובר שם בעניין השתדלות הקבורה

של שרה וההספד לשרה.

כל זה בכלל גמילות חסדים כמו שמובא בגמרא.

ואחר כך סיפרה לנו התורה בכמה פרשיות

ההזדמנות שנזדמנה רבקה ליצחק.

מה העיקר היה? על ידי מידת החסד.

מידת החסד שבה, שאותה בדק אליעזר,

עבד אברהם.

ככתוב, אותה הוכחת לעבדך ליצחק.

כמו שפרש רשי, ראויה היא לו שתהיה גומלת חסדים,

וכדאי לכנוס בביתו של אברהם.

זאת אומרת, ראויה להיות ליצחק זה רק מי שגומלת חסדים, כי זה בית של חסד.

וזו הדרך שהשם רוצה,

ולכן כדאי לכנוס בביתו של אברהם.

ובשישי בפסוק ט',

ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו, שזה גם כן חסד.

וגם פסוק יא',

ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלוהים את יצחק בנו.

היינו שניחמות תנחומי אבלים, כמו שאמרו חכמים זיכרונם רחם.

ולמדנו כבר שניחום הבנים זה גם כן חסד.

וגם בפרשת ויצא,

וידר יעקב נדר לאמור, וכל אשר תתן לי עשר עשרנו לך.

ומסתמה המעשר היה לצדקה וחסד.

אז שוב רואים שהתורה מפרסמת חסדים.

ובפרשת וישלח, בחמישי פסוק ט',

מעניין קבורת דבורה, מנקת רבקה,

ובחמישי, בפסוק יט', מעניין קבורת רחל,

ומצבה על קבורתה,

ובפסוק כט',

מעניין קבורת יצחק,

כל אלה הם חסדים.

פרשת וישב, בשלישי פסוק ל.ה.

ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו.

חסד.

וגם מעניין ראובן ויהודה,

שהתחזקו להציל יוסף מן המיטה.

ועל זה אמר אחר כך יעקב ליהודה, יודוך אחיך.

ובפירוש רשי.

וכן המעשה של תמר,

שנתרצתה להסתרף ולא לגלות את הדבר,

כדי לא להלבין את פני יהודה.

וכל זה מעניין הטובות

אשר בין אדם לחברו.

וכן בשביעי, בפסוק יד',

כא', זכרתני איתך,

כאשר ייטב לך ועשית נחמדי חסד.

כי כל זהו מכלל גמילות חסדים.

להזכיר איש לטובה ולשבח לפני מי אשר היכולת בידו להיטיב לו.

וכאשר נבהר אם ירצה השם לקמן בפרקים הבאים.

ובפרשת מקץ, בחמישי פסוק כה, ויצב יוסף.

ולתת להם צידה לדרך.

כי כן ראוי לעשות לאורחים.

עיין בסנהדרין קג.

זאת אומרת, אתה משלח אורח מביתך, תן לו צידה לדרך.

וכן בוייגש, בפרשת שביעי,

שמדברת מעניין יוסף לאנשי מצרים.

היא כולה מעניין חסד שבין איש לרעהו.

שצריך לראות כל אחד לחיות אנשים ולכלכלם כפי כוחו.

כי מי היה כופה ליוסף שהשתדל לקנותם אם לא דבר זה?

זאת אומרת, לקחת אותם, לקנות אותם לעבדים,

וככה הוא מחויב לפרנס ולזון אותם.

מי חייב אותו?

יכול לקחת מהם רק מיסים ומה שהוא רוצה, וזהו.

הם ימותו ברעב, שימותו.

הרי רואים מדינות שלמות שלא אכפת להן שמתים אנשים ברעב.

וכן, בסדר ויחי.

כמה פרשיות מדברים בה מעניין חסד, כי בהן נתפרש פטירת יעקב,

עניין קבורתו,

הבחיה, הספדו,

נשיאת מיטתו,

הלווייתו, כל זה הוא מעניין חסד.

וכאן נזכר לעיל, כמו שכתב,

מה עשית עמדי? חסד ואמת.

כמו שפרש רשי שם.

ובפרשת שמות, בפרשה הראשונה,

בת תיראנה המילדות,

בת חיינה את הילדים.

ראו החסד שעשו עמהן.

כי הלא היה ביכולתן לצאת ידי שמיים, מידי המלכות.

דהיינו לפרוש מלהיות עוד מילדות.

אך שהיו יראות פן אחרות כשתהיינה מילדות.

תשמענה לעצת פרעה מי יראה.

על כן התחסדו עם בנות ישראל ומסרו עצמן לסכנה בשבילן.

זאת אומרת,

היו יכולות,

דבורה ומרים,

איוכלות ומרים,

יכלו לא לקבל עליהן

להיות מילדות, להתחמק מזה.

אבל זה היה נופל על אחרות שוודאי היו שומעות בקול פרעה והיו ממיתות הילדים.

אז הם מסרו נפשם על החסד.

והם לא השאירו ולא הפקירו את זה.

ולא עוד, אלא שהיו מספיקות מים ומזון ליולדות העניות,

כמו שאומר פירוש רשי.

ובשלישים בי'א' בפסוק,

מי יצא אליך וירא בסבלו תם, משה רבנו,

היינו שנתן ניבו להיות מיצר ודואג עליהם כמו פירוש רשי.

וזהו ממידת החסד,

כשצריך אדם להתבונן בצרת חברו,

אולי יוכל להושיע בדבר מה.

נתעניין

בגורלו של חברו חסד.

ובפסוק יב', מייח את המצרי,

כל זאת לאמה כדי להציל את המוכה,

גם זה חסד.

ובפסוק יז',

מייקום משה ויהושיען,

גם זה החסד

שהוא מציל את בנות יתרו.

ופסוק יט', ותאמרנה וגם דלו דלה לנו ויש כתצאן,

גם זה החסד.

לא רק שהציל אותם, גם דלה להם

מים מן הבאר.

ובשביעי פסוק יד', ויוכו שוטרי בני ישראל.

זה חסד גמור, למה?

כמה מהחסד יש בזה?

שהם לא רצו לדחוק את עושי המלאכה

וקיבלו עליהם את הכאבות

עיין שם ברש״י.

שוטרי בני ישראל היו מונים מצד המצריים

שבני ישראל יתנו את התפוקה בעבודה,

והם לא רצו להאיץ בהם יותר מדי.

אז המצרים, כשראו ששוטרי בני ישראל לא עושים מלאכתם נאמנה להכות

את בני ישראל כדי להאיץ אותם במלאכה,

אז הם היכו את השוטרים,

דהיינו את הישראלים שהיו שוטרים.

והם היו מוכנים לספוג את המכות,

ולא להכות את אחיהם בשביל להאיץ אותם במלאכה. זה חסד גמור

שאדם מוכן לקבל את הכאב

במקום השני.

ובפרשה בשלח,

ויקח משה את עצמות יוסף,

אז רואים שזה חסד גמור.

ועל זה שולם

משילם הקדוש ברוך הוא ליוסף עבור החסד

שעשה ליעקב בקבורתו,

כמו שמובא בסוטה זן.

משה לקח את עצמות יוסף,

וזה שילם

הקדוש ברוך הוא ליוסף שהוא לקח

בעצמו את יעקב לקבורה,

אז שילם לו שמשה ייקח אותו,

ואחר כך הקדוש ברוך הוא שילם למשה שהוא בעצמו התעסק בקבורתו.

ובפסוק זה אלי וענווהו

מובא בהגמרא בשבת כלג,

אבא שאול אומר הביא דומה לו

מהו חנון ורחום,

אף אתה יהיה חנון ורחום.

זה אלי וענווהו,

ענווהו זה אני והוא,

כמו שהוא, אני כמו שאני זה הוא,

אותו דבר.

אז מה השם חנון ורחום? אף אתה יהיה חנון ורחום.

ובפרשת יתרו,

בעצם הוא שלקראת חותנו,

זה גם כן חסד

לצאת לקבל את פניו של החותן,

לקבל את האורחים, לצאת לקראתם, זה חסד,

לחשיב אותם, לכבד אותם.

וכמה פסוקים שאחריו,

והוא הכל בכלל הכנסת אורחים,

שהוא ממידת החסד.

וגם בפסוקיו, והודעת להם את הדרך,

דרשו חכמים, זיכרונו לך את הדרך, זו גמילות חסדים.

ובעשרת הדיברות, פסוק ו', עושה חסד לאלפים,

וצריך ללכת במידותיו.

אז רואים שהשם עושה חסד לאלפים,

ואנחנו צריכים ללכת במידותיו.

ובפרשת משפטים,

בשלישי, פסוק כד,

אם כסף תלווה את עמי,

שזה חסד,

פסוק יא, מצוות השבת האבות.

שהוא נובע גם כן ממידת הצדקה, כאמור, במשנה תורה.

כדי שיהיה לה עני במה ישן, במה יתכסן.

וכן בפרשת בהר סיני,

הרבה עניינים שיש בפרשה הזו, כולם בנויים על מידת החסד.

כגון גאולת קרובים,

וכי אחיך עמך, וכיוצא בזה.

ואומר החפץ חיים, ואחר כך התבוננתי שבאמת אין קץ לענייני החסד שיש בתורה.

כי כמה וכמה מצוות עשה,

וכמה לאווין שיש בתורה,

הכל נובע ממידת חסדו יתברך.

כגון

דיני לקט,

שכחה,

פאה, כל אלה להניח בשדה, שיבואו העניים וילקטו.

וכן מעשה עני,

מעשר עני,

וכן ענייני השמיטה,

שהרי בשמיטה זה אפשרות לבוא, שכל אחד ייכנס לתוך השדה,

הפרדס, הכרם, וייקח

מה שהוא רוצה, אז זה שנה שלמה שהעניים יכולים לזון את עצמם.

מלבד מה שהוא שבת לשם,

מלבד המצווה שהאדמה בארץ תשבות, עוד כתוב,

והשביעית תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביוני עמך.

שהמטרה גם שיאכלו אביוני עמך מכל השדות, הכרמים, פרדסים וכו'.

וגם מצוות השבת אבדה,

שהזהירה התורה לחוס על ממון ישראל,

אפילו על שווה פרוטה לטרוח על זה ולהשיבה אליו,

זה חסד גמור.

וכן מצוות פריקה וטעינה וכיוצא בזה,

נעזור בפריקה ובטעינה לחבר שלך.

והרבה הרבה מצוות יש בזה.

והכול,

ומצד טובו יתברך וחסדו,

ציוונו גם כן להיות לעזר,

לרענו,

בכל מה שנוכן.

אחרי שהתבוננתי בכל זה כמה יש, הרבה כל כך מצוות,

על כן מנעתי את עצמי מלחשוב עוד

בפירוש כל המקומות שדיברה התורה בהן.

והמשכיל התבונן מכל מה שהערכנו למעלה,

כיוון שכל כך גדול קדושת מידת החסד,

שכל התורה מלאה מזה.

אז כמה יש לו לאדם להחזיק במידה הקדושה הזו,

לא להתרפות ממנה כל הימים אשר הוא חי על האדמה.

ולזה כתוב בתורה,

בשופטים, בחמישי פסוק ט' וללכת בדרכיו כל הימים.

דהיינו, שלא יסתפק

במה שעושה חסד פעם אחת בחודש או בשבוע.

לכן אני אמרתי בזמנו שכל אחד יקדיש בשבוע לפחות חצי יום,

שש שעות,

מרוכזות, שיהיו לחסד, או שיחלק

כל יום, לפחות שעה, שיעשה חסד.

וכאשר נבאר אם ירצה השם בחלק ב',

גם צריך לדע,

כל ענייני הדינים שיש בהנהגת המידה הזו,

בכל פרטיה,

לכל העניינים שהזכרנו בתחילה של הפתיחה.

אך קודם הכל נחוץ לבאר ענייני גמילות חסדים של הלוואה,

כי על זה יש מצוות עשה מיוחדת בתורה,

אם כסף תלווה את עמי.

וכמו שהתבאר לקמן,

רק קודם שנתחיל לבאר את הדינים שיש בזה,

נבאר בדרך כלל כמה לוין

רגיל לעבור

מי שהוא איש קילאי.

הוא מרחיק עצמו ממידת החסד.

קם עליו, הנה, קמצן

עובר

כשהוא מרחיק את עצמו ממידת החסד.

פה יש הערה שהוא נותן.

אמרנו שיש לחוס על ממון ישראל על שווה פרוטה, לטרוח על זה ולהשיבה אליו, וכן מצוות פריקה וטעינה, וכיוצא בזה הרבה מצוות, והכל הוא מצד טובו

וחסדו של הקדוש ברוך הוא.

ונוכל לומר שכל זה רמוס בפסוק בירמיה ב'

הכהנים לא אמרו איה אדוני ותופסי התורה לא ידעוני

שהנביא מתאונן על שני דברים.

אחד,

שכל כך שכחו קרוב לחורבן

שהשם יתברך משגיח בעולם

עד שאפילו הכהנים המיוחדים לעבודתו

ובוודאי בדורות הראשונים

הכירו הם השגחת השם יתברך מאוד ובפרט במקדש

שראו הנהגת השם על כל צעד וצעד

כידוע מהניסים שהיו במקדש

גם הם אינם שואלים עתה כלל

איה השם

ומדוע לא מנכר השגחתו

דהיינו לא ניכרת השגחתו

אין זאת

רק שדבר זה זז מליבם כל עיקר

ולכך הם מחזיקים בעוונותיהם

עוד זאת

שאינם מכירים כלל את גודל טובו וחסדו של הקדוש ברוך הוא

שאפילו תופסי התורה שלומדים תורתו

ויהיה להם להתבונן ממצוותיו וחוקיו

את כבודו יתברך שהוא טוב ורחום

בלתי שיעור

גם כן לא ידעוני

היינו שאינם מתבוננים כלל

מי אני

שאילו היו מתבוננים

בוודאי היו ממהרים לשוב אליו בכל אופן שהוא

והיו סומכים על גודל רחמיו

וחסדיו

שבוודאי יקבלם

וכמאמר הנביא בירמיה ד'

אם תשוב ישראל נאום אדוני

אליי תשוב

כי חסיד אני נאום אדוני לא אתור לעולם

אז רואים

שהתלונה

של הנביא ירמיה ב'

על הכהנים זה שלא אמרו איה שם

מטופסי התורה לא ידעוני

דהיינו שהקדוש ברוך הוא כל כך מלא חסד כל כך מלא טוב

שאם היו מתבוננים בזה

למרות שהם היו בזמן

בית המקדש וראו

היו ודאי יודעים שאפשר לשוב אל השם

ואז הקדוש ברוך הוא חסיד

ומתחסד

ולא נותר לעולם

בוודאי שהיה מקבל אותם

אבל הם לא נתנו דעתם על הדבר הזה

אם כן

זו הפתיחה היא לא נגמרת

ואחר כך מראה כמה לוין

עובר הכילאי

ועל זה נעבור בעזרת השם בהמשך

רבי יחנן יאמר רגשי אומר עושה קדוש ברוך הוא זה כל ישראל