לא להבהל כלל | הרב אמנון יצחק

תאריך: י"ב אב ה'תשע"ו, 16.08.2016

"אחינו המסו את לבבנו".

שחזרו המרגלים וסיפרו על ההרים הגבוהות והבצורות ובני ענק והראו את הפירות המשונים בגודל כדי לתת מושג על מפלצות הענק, נתנה כל העדה קולה בבכי.

משה רבנו עומד ואומר: "לא תערצון ולא תיראון מהם, השם אלוקיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם. במדבר אשר היית אשר נשאך השם אלוקיך, כאשר ישא איש את בנו בכל הדרך אשר הלכתם. עד בואכם עד המקום הזה ובדבר הזה אינכם מאמינים בהשם אלוקיכם. ההולך לפניכם באש לילה ובענן יומם".

כבר הבטיח הקב"ה לשלוח את הצרעה לסמא את עיניהם של האמוראים ואת הכנענים, וכי יוכלו לעמוד בפני עקיצת הצרעה? מה יכולים להולל לבני ישאל ענקים שהם סומאים? ומי שהכה את המצרים בעשר מכות וקרע את הים לפניהם, יהיה קשה לו לגבור על הכנענים? אז מה הפחד?  אבל זו עובדה. מדברים עם דור דעה וזה לא פועל מאומה, אלה שהתנסו בכל האותות והמופתים ומתבהלים ומתפחדים ובכו בכייה של חינם שבעבורה אנחנו בוכים בכייה לדורות. בשני חורבנות ועוד בתשעה באב. איך אפשר להבין דבר כזה?

אומר הרב: גלינסקי אני אספר לכם מעשה שממנו תוכלו להבין. שהגענו לסביר, בישרו לנו שנקצבו לנו 25 שנים להיות שם. כמובן בלי משפט, אפילו לא למראית עין.

מפקד המחנה הודיע: "אתם רואים את השער מאחוריכם? איש לא יצא ממנו חי".

האמת שנשארו שם שנתיים. פחות מעשירית הזמן, אבל גם זה די והותר. ששוחרנו,

אומר הרב גלינסקי, תפס בידי חברי ולחש לי בהתרגשות: "אין לי ספק שמה שהשתחררנו זה בזכות הספרים. בזכות כבוד הספרים".

מה היה הסיפור? בסביר שרר מחסור נורא בהיום בנייר. ניירות היו יקרי מציאות. אותו חבר התמזל מזלו, במקום לצאת לעבודת פרך מידי בוקר, לצעוד שישה קילומטרים ולכרות במשך 14 שעות עצי ענק בקור המקפיא, מינהו להיות ספר. היה מגלח כל בוקר את זיפי זקנם של הממונים, משפר את תסרוקתם. אומנות נקייה וקלה. לשם כך היה עליו לנקות ולקנח את התער והמספרים, אבל צריך בשביל זה ניירות. והיו מביאים לו צרורות של ניירות. ואמרו לו תתחיל בזה ותביא לך עוד. שהסתכל על הניירות, חשכו עיניו. אילו היו דפים של ספרי קודש.

בערב שחזרנו מעבדות הפרך קונן באוזניי בקול חנוק: "מה אעשה? איני מסוגל! איך אוכל לעשות זאת?!"

אם ישתמש בהם בביזיון, אוי לו! כדי לקנח את התער, אבל גם אוי לו אם לא ישתמש. ייענש ויודח. מה יעשה?

אמרתי לו: "דבר ראשון תירגע. נמצא מוצא".

- "איך? אי אפשר אין ניירות!".

חייבים להרגיעו, להסיח את דעתו שלא ייבהל.

אמרתי לו: "הסכת ושמע: אספר לך פרשה מן הנביא מלאכים ב, ו. מלך ארם טמן מארבים למלך ישראל. תמיד ידע מלך ישראל להיזהר מהם.

אמר מלך ארם לאנשיו: "יש כאן מרגל, איזה קרייזי סמוי שמסגיר את סודותינו".

אמרו לו: "אין למלך ישראל צורך המרגלים. יש להם נביא, אלישע שמו. והוא יודע בנבואות את כל סתריך".

שלח לברר היכן הוא ונמצא בדותן. שלח את כל הצבא ללכוד אותו.

בבוקר יצא משרת אלישע וראה שהם מוקפים, קרא: "אהה! אדוני, היכן נעשה?"

ענהו אלישע: "אל תירא כי רבים אשר איתנו מאשר איתם". ביקש השם יפקח את עיני הנער וראה נער גדודי מלאכים סביבות אלישע.

ביקש אלישע: "הכה נא את הגוי הזה בסנוורים". הוכו בעיוורון ואלישע נהגם ומסרם בידי מלך ישראל.

ונשאלת השאלה: מאחר והוא ניצל על ידי שהוא הכה אותם בסנוורים, מדוע היה עליו להזעיק גדודי מלאכים ולפקוח את עיני הנער לראותם? הרי בסופו של דבר לא נתנו חלק בהצלתו.

"מה דעתך?" שאל הרב גלינסקי את חברו.

"תמה, אכן שאלה!".

ואז אמרתי לו: "הנער היה מבוהל. בהלה מחלה מדבקת.אילו היה מדביק בבהלה את אלישע, היה יכול אלישע להיתקף ברפיון וביאוש ואין הנבואה שורה מתוך יאוש או דאגה, אלא מתוך שמחה, שמחה של מצווה. לכן בראש ובראשונה ראה להרגיע קודם כל את הנער. וכשנרגע וראה שרבו מוקף מלאכים שישמרוהו, כיוון אלישע דעתו ביקש להכות את חיל ארם בסנוורין". החבר הבין, נרגע

ועכשיו אמרתי לו: "בוא נחפש מוצא".

וברוך השם מצאתי. לא אכלנו מתבשילי הטרפה. ומנת הלחם הזעומה לא הספיקה לנו. ובודאי לא הספיקה שנדרשו מאיתנו כוחות רבים לעמוד במכסת כריתת העצים המפרכת. קשרתי קשרים עם הממונה על אספקת הלחם ושחדתי אותו בזוטות. והיה נותן לי 10 מנות לחם יתרות שחילקנו בין כולם.

עכשיו פניתי ואמרתי לו: "שפורסים את הכיכרות למנות, נופלים פירורים, חבל עליהם. תצרף אותם גם כן למנות הלחם וכך נתגמל אותך שוב פעם כמו שעושים בסביר- בזוטות".

תמה הגוי: "איך אקבץ את הפירורים?".

עניתי: "תפרוס את הלחם על ניירות. הפירורים יפלו עליהם ואז תעטוף את זה עם המנות בניירות".

צחק: "איפה אני אשיג פה ניירות, בסביר?"

אמרתי לו: "אתן לך עצה, תפנה לממונה על ניקיון של חדרי ההנהלה, הם מקבלים באופן סדיר עיתונים, אחרי שהם קוראים בהם, אין בהם חפץ. אל תשליכו אותם, אלא תביאו את העיתונים הישנים. ותחתוך עליהם את הלחם". ההצעה נשאה חן בעיניו. למחרת היום זכינו במנת פירורים נכבדה ואין לזלזל בה בסביר. כל פירורו לחם שווה משקלו בזהב. וחברי הגיע עם העיתונים וסיפר שהם סופגים את התער והמספריים טוב יותר מדפי ספרי הקודש. ואת דפי הספרים שנתנו לו לנקות בהם, העביר לנו כדי שנלמד והיו לנו למשבי נפש. ככה הרווחנו מכל צד. כי אין מצב שאין ממנו מוצא. ובלבד שלא נתקף בדכדוך ויאוש.

אבל כשמבוהלים, מפוחדים, חרדות, הפחד הוא מחלה מדבקת. פסוק מפורש הוא: "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו". לוחם אחד מבוהל יכול להדביק צבא שלם. ועם ישראל יכול להיות מבוהל. לכן אם הוא ירא ורך לב, ילך וישוב לביתו. ולא ימס את לבב אחיו כלבבו. זה הדבר שקרה עם המרגלים. המרגלים הדביקו את עם ישראל בפחדם. כתוב מפורש: "אחינו המסו את לבבנו". וכשהלב נמס דבר לא ישכנע. ניתן להוסיף לרשימת המשנה "אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפני. ואל תשאל לו בשעת נדרו, ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו". אפשר להוסיף למשנה עוד: "ואל תרגיעו בדברי טעם בשעת פחדו".

נזכיר שכידוע עם ישראל תיקן את חטא הקדמון של אדם הראשון במתן תורה, ופסק מהם מלאך המוות ויצר הרע ועליהם נאמר: "אני אמרתי אלוקים אתם ובני עליון כולכם". אבל בחטא העגל הכל חזר למקומו, מעין חטא אדם הראשון. ככתוב: "אכן כאדם תמותון". אני אמרתי אלוקים אתם, כבר הגעתם למדרגה אלוקית, אבל חטאתם שוב בעגל, תחזרו למות כמו האדם הראשון.

יש להבין, אבל הואיל ונעקר מהם היצר הרע במתן התורה, אז איך חטאו בעגל?

התשובה: באה שטן וערבב את העולם והראה דמות חושך ואפלה וערבוביה לומר: 'ודאי מת משה', ולכך בא ערבוביה לעולם. מה זה גרם? שכולם היו מבוהלים. ואדם מבוהל אינו אדם. למבוהל אין תקנה.

הרי נראה מה שאמרו, גמרא בברכות כ"ט, עמוד ב': תנו רבנן המהלך במקום גדודי חיה וליסטים מתפלל תפילה קצרה. ואיזו היא תפילה קצרה? רבי אליעזר אומר: "עשה רצונך בשמים ממעל ותן נחת רוח ליראיך מתחת והטוב בעיניך עשה, ברוך אתה השם שומע תפילה". המהלך במקום של ליסטים וגדודים, צריך להתפלל תפילה קצרה. מה יעשה? יגיד את הנוסח הזה. ורש"י מפרש: ותן להם, למי? ליראיך. מה תיתן להם? נחת רוח, שלא יתערבב רוחם על ידי הבריות. כגון גדודי חיה וליסטים. שיהיה להם נחת רוח. לא מבוהלים, לא פוחדים, רואים שלא מתפללים על הצלה מפני חיות וליסטים, אלא הצלה מפחד ומבהלה. שלא יתערבב רוחם.

זה הדבר החשוב.

לא להבהל כלל. 

לילה טוב!