הלכות ט' באב - שיעור א' | הרב עמנואל טולדנו

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בספר זכריה

כתוב שם

כה אמר השם

צום הרביעי

וצום החמישי

וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית ישראל לששון ולשמחה

מה זה צום הרביעי?

זה שבעה עשר בתמוז

שהוא בא בחודש הרביעי מניסן

כידוע שאנחנו סופרים החודשים מניסן

אז צום הרביעי, רביעי מניסן

זה יז בתמוז, צום החמישי זה תשעה באב שהוא בא בחודש אב שהוא חמישי מניסן

ושביעי זה תשרי מניסן

וזה צום גדליה

זה צום השביעי וצום העשירי זה עשרה וטבת

אז הפסוק קורא לכל ארבע הצומות צום

זה פשוט היות שאנחנו, מה זה צום?

יש לנו דוגמא אחת בתורה, רק צום אחד יש בתורה

צום יום כיפור

והוא מגלה לנו מה זה צום בכל מקום

כך היה צריך ללמוד

כמו שצום של יום כיפור זה

ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב

מערב עד ערב תשבתו שבתיכם

כך כל הצומות

צריכים להיות עשרים וארבע שעות

ואנחנו לא עושים ככה, אנחנו עושים שלוש צומות

רק מן הבוקר, בערב אוכלים, בלילה אוכלים

חוץ מתשעה באב

שצמים לילה ויום

מפסיקים לאכול עוד מבעוד יום של השמיני

עד מחר בערב.

עוד דבר,

יש מה שקוראים חמישה עינויים.

ביום כיפור,

מלבד אכילה ושתייה, יש איסור רחיצה

ושיחה ונעילת הסנדל ודבר אחר.

תשמישה מיתה.

אז זהו צורה של צום של התורה,

בפרט אם אלה הדברים הם דאורייתא, יש מחלוקת ראשונים עם שאר העינויים האלה, אם הם

מדאורייתא והפסוקים, לומדים את זה מפסוקים,

זה לא אסמכתא זה דאורייתא או זה רק דרבונו.

בריש פרק

יום הכיפור, אם מובא ברן המחלוקת הזאת

אם שאר העינויים ביום כיפור הם דרבונו או דאורייתא.

מי דרבונו?

ראשונים.

מרן מביא.

הם מביאים ראיות שזה רק דרבונו. כתוב שהכלה יכולה.

ביום כיפור

יש לה היתרים.

אם זה דאורייתא, למה יש לה היתרים?

זה דרבונו, וכאילו שהיא כלה שלא תתגנה על בעלה.

אז יש שאומרים זה דרבונו שאומרת, ואם זה דאורייתא אז כל הצומות אותו דבר, כי זו צורה של צום.

הצורה של צום כמו ביום כיפור.

מערב עד ערב

וגם

עם חמישה עינויים.

זו צורה של צום שכתוב בתורה. אין לנו בתורה צום אחר. רק צום יום כיפור

והוא מגלה לנו מה זה צום.

כמו שבי יום כיפור אנחנו יודעים שזה מערב עד ערב

וחמישה עינויים. כל הצומות שמוזכרים בנביא כתוב צום, לא כתוב איך צמים,

מה צמים.

זה בוודאי כמו הצום שנאמר בתורה.

אבל למה אם כן אנחנו,

שלושת הצומות,

לציין בתמוז, עזרה וטבת וצום גדליה,

אנחנו מטענים רק מן הבוקר.

חצי יום.

היום מתחיל ויהיה ערב ויהיה בוקר, יום אחד.

למה לא צמים 24 שעות?

אז בשביל... ועוד שאלה אני אשאיר, זה גם יתבאר בהמשך.

שברמב״ם כתוב שכל הצומות,

גם תשעה באב,

הוא רק מנהג, שב, שב,

הוא רק מנהג.

לא חיוב, לא מדברי קבלה אין חיוב.

זה רק מנהג.

נהגו כל העם להתענות. מה זה? זה רק מנהג? הרי כתוב בנביא.

אז אומר הרב המגיד,

זה מה שרציתי,

הקדמה מהגמרא בראש השנה, דף יט.

הגמרא בראש השנה אומרת

על איזה חודשים שולחים את השלוחים.

הרי פעם היו מקדשים על הסנהדרין בירושלים,

היו מקדשים על פי הראייה.

היה באים עדים ורואים שראו את הירח,

את האור של הירח התחיל.

אז מקדשים את החודש.

אז לפעמים מקדשים ביום שלושים,

לפעמים מקדשים ביום שלושים ואחת.

החודש עבר הוא מעובר, זה נקרא מעובר, חודש מעובר.

וזה מאיפה אנשי הגולה,

נגיד בבבל, היו הרבה יהודים.

מאיפה הם ידעו

מתי קידשו את החודש?

האם קידשו את החודש ביום שלושים או ביום שלושים ואחת? למה נפקא מינה?

למשל ניסן,

אומרת המשנה,

על החודשים האלה יוצאים, השלוחים יוצאים.

על שישה חודשים.

על שישה חודשים השלוחים יוצאים.

על ניסן מפני הפסח.

מודיעים מתי קידשו ראש חודש ניסן.

כדי שמאז, עד יום ט״ו זה יום חג הפסח.

ככה יודעים, מתי חג הפסח?

על אב,

גם כן היו יוצאים.

ראש חודש אב, מתי היה? נפקא מינה, לתשעה ואפה.

מפני התענית, כדי שידעו מתי זה תשעה ואפה.

על אלול, מפני ראש השנה.

על תשרי, מפני תקנת המועדות.

על כסלו, מפני חנוכה.

מעניין למה לא כתוב

על סיוון מפני חג השבועות.

התשובה היא פשוטה,

כי חג השבועות לא קשור עם תאריך.

לא כתוב בתורה חג השבועות בו״ו ניסן.

בתורה כתוב שחג השבועות

יום

בגמר שבעה שבועות,

ארבעים ותשעה יום,

יום החמישים

זה יום חג השבועות.

זה לא קשור עם התאריך.

אומרת הגמרא

בשבת, אני חושב,

בחג השבועות,

פעמים שהוא בשישה,

פעמים שהוא בשבעה

ופעמים שהוא בחמישה.

אם למזל התעברו,

התעברו

גם ניסן וגם סיוון

וגם אייר.

אז ארבעים ותשעה יום נגמרים בהיי.

ביום היי זה כבר חג השבועות.

אם לפעמים עברו רק אחד,

אז זה מבואו.

ואם לא עברו בכלל, אז זה יוצא בזיין.

אז

חג השבועות זה לא קשור עם תאריך החודש.

חג השבועות, אחרי פסח

תספור שבעה שבועות,

יום החמישים תעשה חג השבועות.

לכן לא כתוב שהשלוחים יוצאים בסיוון מפני השבועות.

טוב, אז כאן הגמרא שואלת שאלה.

כתוב שעל אב יוצא...

‫הדר למה לא כתוב?

‫אחרי כן כתוב.

רגע, על פורים.

‫ועל אדר מפני הפורים.

‫כתוב במשנה.

הגמרא שואלת,

‫למה לא יוצאים בתמוז?

‫כלומר, מתי היה ראש חודש תמוז? ‫מפני התענית של יז בתמוז.

‫למה על אב,

‫על תענית של תשעה ואב, יוצאים השלוחים?

‫שנדע מתי זה ט' אוב,

‫ולמה גם לא יוצאים על תמוז,

‫שנדע מתי זה יז תמוז.

‫אז אומרת הגמרא כאן, ‫זו הקדמה מסוגנת

‫להלכות תעניות.

‫אומרת הגמרא ככה, כי הפסוק אומר,

‫כה אמר השם בספר זכריה,

‫צום הרביעי

זה יז בתמוז,

‫וצום החמישי זה תשעה ואב,

‫וצום השביעי זה צום גדליה,

‫וצום העשירים של עשרה וטבת,

‫של טבת,

‫שהוא עשירים מניסן,

‫יהיה לבית ישראל לששון ושמחה.

‫שואלת הגמרא,

‫קוראים לפסוק הזה צום,

‫קוראים לימים האלה צום, צומות,

‫ומצד שני יהיה לששון ושמחה.

‫איך יכול להיות?

‫אז באמת מה קושייה? נגיד,

‫הכוונה, הצומות האלה ‫יהפכו פעם לששון ושמחה.

‫אז התרס מסביר למה לא כתוב יהפך.

‫כתוב,

היה צריך להיות כתוב, ‫צום הרביעי, ‫ויהפכו לששון ושמחה.

‫אלא משמע לא יהפכו ונגמר, ‫נגמר איתם וזה, זה בזמן המשיח.

אבל עכשיו,

‫כל הזמן יכול להיות צום, ‫יכול להיות ששון ושמחה.

‫בזמן שיש שלום

ואין שמעד,

‫ששון ושמחה.

‫אומר הטור ועוד מפרשים,

‫הרבא מגיד,

‫מה זה יש שלום?

יש בית המקדש.

‫בזמן שיש בית המקדש

ואין שמעד ואין גזרה על ישראל,

‫זה ששון ושמחה.

‫יש בית המקדש, וברוך השם,

‫ישראל שלווים, אין צרות,

‫זה ששון ושמחה.

מה זה הששון ושמחה? ‫שאסורים בהספד ותענית.

‫יהיה לששון ושמחה.

‫כמו שכתוב, זה יהיה צום.

אם יש שמעד

ואין בית המקדש, זה צום.

זה חובה לצום.

‫ואם יש שלום ואין שמעד,

‫חובה לעשות את זה ששון ושמחה, ‫שאסורים בהספד ותענית.

‫אז הפסוק אומר, לפעמים, זה תלוי במצב,

‫לפעמים

זה צום. חייבים לצום מדברי קבלה.

‫כתוב צום הרביעי, צום החמישי,

‫וצום השביעי והעשירי,

וזה מדברי קבלה. מתי זה?

‫כשיש שמעד ואין בית המקדש.

‫אבל אם אין שמעד אפילו... ‫ויש בית המקדש, ששון ושמחה,

‫אסורים בהספד ותענית.

‫אם יש שמעד, אם אין שמעד

ואין בית המקדש,

‫זה רצו מטענים, לא רצו לא מטעניהם.

‫הגמרא מסבירה את הפסוק

‫שהפסוק אומר לנו, ‫יש שני קצוות.

‫פעם יש חיוב לצום.

‫ומה זה לצום?

‫זה כמו יום כיפור.

‫זה הצום שיש לנו בתורה.

‫ופעם החיוב הוא לא להספיד ‫ולא להתענות.

‫ששון ושמחה, מתי?

‫כשיש בית המקדש

ואין שמעד.

‫אין בית המקדש ויש שמעד,

‫זה הראשון, צום.

‫אין בית המקדש ויש שמעד, צום.

‫יש בית המקדש ויש שמעד,

‫לא, רגע, יש בית המקדש,

יש בית המקדש ואין שמעד, ששון ושמחה.

‫ואיך, אם אין בית המקדש ואין שמעד,

‫אז רצו מטענים, לא רצו מטענים.

‫הפסוק לא חייב כל הזמן לצום.

‫יש זמנים שזה יש רצון ושמחה, ‫יש זמנים שתלוי ברצונכם.

‫רצו מטענים.

‫הגמרא מסבירה שהפסוק הזה אומר ‫שיש שלושה,

‫יש שני קצוות ויש אחד באמצע.

‫אם

אין שלום ויש שמעד,

‫חייבים לצום צום,

‫וזה מדברי קבלה. ‫מה זה צום מדברי קבלה? ‫כמו ביום כיפור.

‫חמשת עינויים ומערב עד ערב.

‫אבל אם יש בית המקדש ואין שמעד,

‫ששון ושמחה, אסור בשביל תענית.

‫ואם אין בית המקדש אבל אין שמעד, ‫כמו

רוב הזמנים האלה, עכשיו למשל.

‫זה מקום שאין שמעד. ‫עכשיו אין שמעד.

‫לא שומעים שיש צרות לעם ישראל ‫באיזה מדינה.

‫אפילו ברוסיה,

‫סטלין מת כבר.

‫הם חיים, ברוך השם, היהודים גם שם.

‫אין שמעד, אבל אין בית המקדש.

‫אין שמעד ואין בית המקדש. ‫רצו מטענים,

לא רצו אותם, לא מחייבים אותם. ‫הנביא לא מחייב.

‫הנביא מחייב

כשיש שמעד,

‫הנביא מחייב

כשאין בית המקדש ויש שמעד.

‫ואז חייבים צום כמו

יום כיפור

וגם חמישה עינויים.

‫אבל ברוב הזמנים, בעצם אין שמעד,

‫רצו מטענים, ‫לא רצו, לא מטענים.

‫אז כתוב בפוסט, ‫מה זה רצו מטענים? ‫רוב הציבור רצו,

‫אבל זאת אומרת, ‫הם קיבלו על עצמם, ‫זה נשאר מנהג עכשיו.

‫כל הטעניות,

‫הרמב״ם כותב

שזה רק מנהג. ‫אפילו תשעה ואב זה רק מנהג.

‫למה? כי היום אין שמעד,

‫אז רצו מטענים, לא רצו מטענים, ‫אבל ישראל רצו,

‫והם רצו בתשעה ואב,

‫רצו לעשות אותו כמו שהיה.

‫אפילו שזה מין... היום לא חייבים,

‫אבל כיוון שנכפלו בו הצרות,

‫אז עשו אותו באותו חומר ‫כמו שמקודם,

כמו יום כיפור.

‫אבל שאב צומות,

‫אפי שבדברי קבולה כתוב צום,

‫וצום, אבל הפסוק מדבר,

‫כשאין שלום ויש שמד,

‫אבל היום כשאין שמד, ‫אפילו כשאין מבית המקדש,

‫רצו מטענים, לא רצו מטענים. ‫זה הם לא רצו להטענות.

‫עשו מזה תענית קל, ‫מן הבוקר עד הערב, ‫בלי חמש העינויים.

‫היום הפסוק לא חייב לצום,

‫כיוון שאין שמד ואין,

‫אומנם אין בית המקדש, ‫אבל אין שמד. ‫היום מן הדין לא חייבים, ‫מדיני קבלה לא חייבים לעצום. ‫רק

ישראל קיבלו על עצמם ‫לעשות

קצת תענית,

‫מן הבוקר עד הערב, ‫אבל מותר בנעילת הצנדל, ‫מותר בצליחה וברחיצה.

‫רק אבית יוסף אומר ‫שנהגו שלא לרחוץ

ביוזין בתעמוס.

‫מצד מנהג אחר, לא מצד...

‫לא רצו, לא מטענים, ‫לחייבים להתענות.

‫העיקר החיוב הוא רק

‫לא לאכול מן הבוקר עד הערב.

‫אבל עד חמש עינויים.

‫תראו, הגמרא הזאת,

‫אני אמרתי הלכה גדולה,

‫אומנם הייתי אז ילד צעיר,

‫לא יכולתי להיות מורה הוראה,

‫אבל בזמן השואה,

‫זה נקרא זמן שמד.

‫לא היה שמד כזה ‫בכל ההיסטוריה של העם היהודי,

‫שגוי אחד, יימח שמו וזכרו, ‫מכריז

בפני כל העולם ‫שהוא ישמיד את כל היהודים.

‫זו הייתה מטרה של היטלר, ‫והיה צועק

שזו השאיפה שלו,

‫להרוג, להשמיד את כל היהודים.

‫אז זו גזירת שמד.

‫הוא התחיל,

‫הוא התחיל בזה.

‫אז אני אומר שבזמן השואה ‫היו חייבים, כל ישראל, ‫אנחנו במרוקו, לא היו לנו עוד,

‫לא היו בהתחלה, לא היו עוד, ‫אנצים לא הגיעו למרוקו.

‫אחרי כן, בסוף המלחמה כמעט, ב-44.

‫אבל היינו חייבים לצום,

‫כמו יום כיפור,

‫בי״ז בתמוז,

בג'תשרי,

‫למה זה? הרי יש שמד ואין שלום.

‫בזמן שאין שלום ויש שמד ואין שלום, ‫הפירוש הוא אין בית המקדש.

‫ויש שמד,

צרות, ומה זה, אין לך שמד גדול מזה.

‫הוא היה מכריז כל הזמן,

‫ולא אכפת לו מאף אחד.

‫לא אכפת לו מדעקה, על שום דבר.

‫הוא אמר, אני אשמיד את כל זרע עם ישראל.

‫הוא לא הצליח, אמר שמו.

‫לא הצליח.

‫הוא נזכר לדיראון עולם.

‫אפילו הגויים סודים ממנו,

‫מהרשעות והאכזריות שלו,

‫מהשאיפה השטנית שלו.

‫אבל עם ישראל, ברוך השם, עוד קיים.

‫אבל בזמן השואה,

‫אני, אם הייתי רב,

‫ואני אומר לכם, תארו לכם,

‫הייתי מוציא בעירנו, בחוץ לארץ, במרוקו,

‫הייתי מוציא פסק,

מכתב, היות והיום יש מד,

‫חייבים לצון כמו יום כיפור.

‫אני לא יודע אם אלה שומעים לי,

‫אבל מה אם חכם היה אוסף כל הרבנים,

‫ולומד, לומדים יחד את העניין,

‫שכתוב שבזמן שיש מד,

‫זה צום,

‫חייבים לצום כמו ביום כיפור.

‫אולי אם היו כל הרבנים ‫מתאספים ולומדים ומסכימים,

‫ואז כותבים כרוז בעירנו,

‫שצריך לצום כמו יום כיפור.

‫מן הדין,

‫זה מן הדין ככה.

‫לפי מה שלמדנו,

‫לפי מה שלמדנו זה מן הדין.

זה הדין, אבל...

‫אבל טוב,

אבל עכשיו,

‫שאין שמד,

‫לא שומעים על איזה מקום ‫שרודפים את ישראל.

‫חוץ מכאן, שיש תמיד

‫כמעט אויבי מחניע והצרים ישיב ידי.

‫כר זכו ומשאיר כדי להזכיר לעם ישראל,

‫תיזהרו, תיזהרו, תיזהרו.

‫מזכיר אויבים שיצערו אותנו,

‫כדי שכל הזמן נזכור,

‫אנחנו צריכים את הבורא עלינו,

‫שישמור עלינו.

‫זה הכל פונים, זה חידוש ראשון,

‫שבזמן שמד חייבים להתענות, ‫כמו ביום כיפור, בכל הצומות.

‫עכשיו,

והבנו גם מה שהרמב״ם אומר,

‫שזה מנהג.

אבל מה? בתשעה באב,

‫כיוון שנכפלו בו הצרות,

‫שבית ראשון ובית שני נחרבו בתשעה באב,

‫שניהם באותו יום,

‫אז, כיוון שנכפלו בו הצרות,

‫נהגו ישראל לצום כמו יום כיפור,

‫כמו שהיה פעם. ‫בזמן החורבן היה שמד ואין שלום.

‫אז היו צריכים לצום כולם,

‫כמו ביום כיפור. ‫אז נשאר הדבר גם היום לצום כמו אז,

בתשעה באב, ‫כיוון שנכפלו הצרות.

‫אבל בשאר צומות

לא רצו לצום.

‫רק לעשות זכר, ‫מן הבוקר עד הלילה לא אוכלים.

‫אבל לא צמו צום שאין דבר כזה ‫לצום חציו.

‫אז הרי הצום מתחיל,

מתחיל

‫מערב עד ערב, כמו ביום כיפור.

‫ועיניתם את נפשותיכם ‫בתשעה לחודש בערב, ‫מערב עד ערב תשבתו שבתכם.

‫אז זה חידוש ראשון, שבזמן השואה ‫היו חייבים לצום כמו יום כיפור. ‫אני לא יודע מה היה בליטא, ‫בליטא היו גדולי תורה.

‫בטח הורו ככה.

‫שבזמן שמד

חייבים לצום כמו יום כיפור.

‫עכשיו אגיד עוד

דרשה קטנה.

‫דרש רבה במסכת פסחים דף נ״ד.

‫היה דרשה של רבה.

‫דרשה של רבה,

שישה מילים.

‫עוברות ומניקות

‫מטענות ומשלימות בתשעה ואב ‫כדרך שמטענות ומשלימות ביום כיפור.

‫ויש עוד קטע קטן, נשאיר את זה יותר מאוחר.

‫עוברות ומליקות

‫צריכים לטענות ביום תשעה ואב,

‫כמו יום כיפור.

זהו, זו הדרושה שלו.

‫יש כאן הרמב״ם,

‫בספר תורת האדם של הרמב״ם,

‫אומר משמע,

‫הוא מדייק מהדרשה של רבה שני דיוקים.

א', הוא שאומר,

רואים מרבה שחולה,

חולה שנפל עם משכב, יש לו חום, 39 חום,

האדם כבר עייב והוא צריך לנוח.

אדם כזה פטור מלתענות בתשעה באב, פטור מתענית,

שבמקום חולי לא גדרו בו רבנן כלל.

אומר, הראיה, אם נגיד שחולה חייב לצום,

אז למה צריך רבה לומר לנו שעוברות ומניקות חייבות לצום?

אם חולה חייב, חושקן עוברות ומניקות שהן בריאות.

עוברות ומניקות

הן בריאות, רק יש להן בהיריון או מניקות,

אז יש להן, צריך עם יותר מזונות בשביל התינוק או בשביל ה...

אבל הם בריאים.

אם חולה חייב, חושקן עוברות ומניקות שבת, אלא מכאן מדייק הרמב״ן,

שרק עוברות ומניקות, שהם בריאים.

אבל חולה שנפל למשכב, אפילו אין בו סכנה.

רק חולה, כל מי שיש לו חום, 39, מדינת גמרא פתוח.

זה דקדוק אחד.

ועוד דקדוק,

שאומר ששאר צומות

עוברות ומניקות, לא חייבים לצום.

אם זה בתמוז, עשרה וטיבס,

צום מגדליה,

עוברות ומניקות, לא צורצים. כתוב, עוברות ומניקות,

מטענות ומשלימות בתשעה ואב.

אבל בשאר צומות זה קל

שלא יחמירו בו,

אז זה לא, זה מסרבה אומר,

רק בתשעה ואב.

שני דיוקים.

א',

דיוק ראשון שחולה שאין בו סכנה,

פטור מלצום אפילו בתשעה ואב.

רק יש מנהג אשכנזים,

רמון מביא מנהג אשכנזים שנהגו להחמיר,

רק אם זה פיקוח נפש. אז הצפרדים לא נהגו, כן.

מי שחולה פטור מלצום בתשעה ואב.

מה פטור מלצום?

מה?

מה הרמון אומר? הרמון אומר שאשכנזים נהגו

שגם חולה יצאו כל זמן שזה לא ממש פיקוח נפש.

עשו את זה כמו יום כיפור.

אבל זה לא לפי ההלכה. לפי ההלכה,

חולה פטור. זה הרמב״ן אומר.

מרן בשורן ארוך כתב,

חולה לא גזרו בו רבנן כלל,

ולא נהגו הספרדים

לחומרה של האשכנזים.

זו חומרה ממנהג, לא מדינה,

שהם אומרים שיצומו עד אם זה מצב של פיקוח נפש.

אפילו חולים.

אבל אנחנו מדינה דגמורה חולה פטור ואנחנו נחמרנו.

חולה שם בוסקונה פטור מלצום.

ועוברות ומנהיקות פטורות משאר צומות.

הרי הוא מחדש בתשעה באב מטענות ומצלימות.

משמש בשאר צומות הן לא חייבות.

זה הדין שנעשה בשנותו קנא,

עוברות ומנהיקות פטורות

משלוש צומות,

אבל חייבים בתשעה באב.

יש שם עוד המשך קטן בדרושה של רבן.

ממש

שורה אחת של גמורה זה כל הדרושה של רבן.

מה הוא מוסיף?

ובין השמשות של תשעה באב אסור כמו בין השמשות של יום כיפור.

בין השמשות של תשעה באב

אסור כמו בין השמשות של יום כיפור.

גם בזה מדייק הרמב״ן,

שמשמע מכאן שרק בנשמשות דתשעה ואף,

אבל בנשמשות דיל זין בתמוש

או דעשרה בטבת,

בנשמשות, עכשיו זה ספק נגמר הצום,

ספק עוד לא נגמר,

ספקת רבנון לקולה.

הרי בנשמשות זה ספק,

ספק יום, ספק לילה, אם זה לילה, נגמר הצום.

אז מספקת רבנון לקולה מותר לאכול בנשמשות.

מי עוד אחרי השקיעה בי״ז בתמוז מותר לך.

הייתי פעם בפריז ביולי,

וזה היה י״ז בתמוז, כמו בשבוע שעבר.

וזה היה, אתם יודעים, בפריז,

שם השקיעה הייתה

ב-10 ל-10

וצאת הכוכבים ב-11.05 דקות.

ממש השקיעה של רבנו תמה,

שמן השקיעה הצאת הכוכבים 72 דקות.

כי זה ארצות הצפון.

בגייצן, אתם יודעים, בגייצן זה יותר צפונית,

שם בין השקיעה לצאת הכוכבים יותר גדול.

אז היה שם, זה היה יולי,

והיה חם, גם בפריז היה חם.

וגם מזיעים,

כי יש הרבה נהרות.

בתוך פריז יש נהרות, לסן, למרל.

אז יש הרבה מים, אז יש לחות.

והיה קשה לצום.

תארו לכם, היום מתחיל

בבוקר מוקדם.

אצנץ החמה

מוקדם.

ומתי נגמר? עד 11.05 דקות.

היה מאוד קשה לצום.

אז אני אמרתי שאני אגיד לציבור שבין השמשות מותר.

מצאתי את הרמב״ן,

שהרמב״ן אומר בתשעה באב בנסמסות אסור, ובשאר צומות בנסמסות מותר.

אבל הבהרתי במשנה ברורה,

שאומנם מעיקר הדין מותר לאכול מן השקיעה ויוזמת המוס.

זה יום קשה, אתה יודע, מה זה לחכות עד 23.00 בלילה

בשביל לאכול משהו. והיום חם,

ביום ארוך כזה,

מן הבוקר שקמת להתפלל עד

יום כזה ארוך.

אז אני רציתי להקל ספיקה ובאננה כולה, בנסמסות.

ספיקה ובאננה כולה. וככה הרמב״ן אומר.

אבל במשנה ברורה כתב

שהיות ואנחנו לא יודעים בדיוק

מתי זה בנסמסות,

ויש מחלוקות,

לכן הוא אומר,

ובדעת מרן הוא אומר, גם בשאר צומות

לא אוכלים בנסמסות.

אבל לא מעיקר הדין.

למשל, לפעמים, אם יש צורך גדול,

נוכל להקל ביוזמת תמוז

לאכול מהשקיעה.

על כה פונים, זה הסיפור היה בפריז.

אבל מעיקר הדין,

בנסמסות של שאר צומות מותר,

בנסמסות של תשעה ואב עצום.

אה, למה בנסמסות של תשעה ואב עצום?

הרי בנסמסות,

הרי גם תשעה ואב זה רק מדרמב״ם,

והיום זה רק מנהג.

ברמב״ם כתוב, זה רק מנהג, גם תשעה ואב זה מנהג.

כי לא רצו להתענות כמו יום,

לא רצו לקבל את הצום. הצום זה כמו יום כיפור, זה הם לא רצו.

נעשה זכר מן הבוקר עד הערב, לא נוחה.

אבל ננעל נעליים.

אז לא רצו להתענות,

רק עשו זכר, המנהג, עשו זכר לתענית,

להתענות קצת.

אז באמת,

למה בנשמסות של תשעה ואב מחמירים?

הרי נגיד ספקת רבע מניקולים.

התשובה היא מי?

כי בין השמשות של תשעה ואב

יכולה להיות בו סטירה.

בין השמשות של עיו ליומה

אתה תלך תקל, שזה עוד יום,

זה עוד לא לילה, מותר לאכול.

מה למחר ואתה עושה הפוך,

שזה כבר לילה, מותר לאכול.

אז אם יכול לבוא נגיד סטירה, לא אומרים ספקת רבע מניקולים.

רי קולה דספרי הדודת.

נכון.

רי קולה דספרי הדודת.

לא, לא רק, כן, אפילו אחד לא עושים.

שמא יבוא נגיד סטירה.

ארבע קוסות של הסדר.

מה עושים שם?

אומרים שם,

אומר הרן,

מה אומר הרן שיכול לעשות במשרד?

אם תבוא פה אתה תגיד פה, אם אתה,

אתה אומר, אתה תעקור, אתה תקן.

זאת אומרת, כמו הרב אומר, זה אותו רעיון.

מה הוא אומר הרן?

הרן אומר,

יש מחלקת ספקי גמולה מתי לעשות את הסיידן.

כן, מחלוקת.

אם שניים ראשונים או שני קוצות אחרונים.

אומר הרן, כיוון שזה בדרבנון,

יעשה במי שהוא רוצה.

אז רן אומר, בשביל, אם ככה,

תבוא לעקור את התקנה.

מה?

הראשון תגיד שצריך ספקסוג לעבוד לגילה,

ונאמר על השתיים האחרונות.

איזה תבוא לשתיים האחרונות, תגיד לא?

זה היה בראשון.

אתה יכול לעבור. אז כיוון שהחול עבור לידי סטירה,

כן, עזוב.

על זה שואל המשנה למלך

הלכות מגילה.

למה בספק של טבריה,

אם זה נקרא מוקף חומה או לא, או משהו מוקף עם הים,

אז שמה כתב הרן, היות וזה ספק,

אומר הרן, מה שירצה יעשה.

יכול להקל לא לומר בי״ד, לומר בט״ו, או להפך.

אבל יותר טוב לומר בי״ד, שרוב העולם עושים פורים בי״ד.

אבל בלי זה הוא אומר שיכול להקל

מה שהוא רוצה.

זו לא סטירה עם הרן בפסחים?

ששם הוא אומר, לא?

הוא אומר,

גם שמה הוא אומר שיכול להקל

מה מקשה המשנה למלך.

המשנה למלך מקשה סטירה ברן.

טוב, זה ארוך.

הכול פה נראה לי.

בית תשעה ואב, שיש שני בנשמשות,

יכול להיות סטירה.

בנשמשות עד סוף,

מחמירים.

אבל בי״ז בתמוז,

כשאין שני בנשמשות,

הרי בלילה אוכלים.

אז רק בלילה שלושות-אחד, וזה צווי כזה בלון נקורים.

לכן אומר מצוין דברי הרמב״ן,

שאומרים ספקה רבנן נקולה

בבין נשמשות דשאר צומות.

רק אמרתי שהמשנה ברורה אומר שהיום,

כיוון שלא יודעים בדיוק מה זה בין נשמשות,

אז לא עושים ספקה רבנן, אומרים לה, מחמירים.

אבל בשעת הדוחק,

למשל, ויש שעת הדחק, קורה לפעמים, למשל,

שאם לא יאכלו כעת, לא יהיה להם מה לאכול אחרי זה.

אז אפשר להקל.

מעיקר הדין.

אז זו הייתה דרשתו של רבה.

בעזר השם, בהמשך נדבר

על הדרשה של רבה, ראשית,

על דין שחולה, שאמבוסה קונה,

פטור מנתענית אפילו בתשעביה.

רק האשכנזים החמירו על עצמם,

שיהיה כמו,

בריסקרוף לא היה צם. מה? בריסקרוף, היה לך מביס.

מה בריסקרוף אומר?

היה לו אסתמה, אסתמה.

מה הוא אומר?

היה לו אסתמה.

כן.

אבל בתשעבור הוא לא היה צם.

הוא לא היה צם.

בטח שהוא פטור, הוא חולה, רק

אבל החמירו עד,

זה חומרה של האשכנזים.

החמירו.

אנחנו לא קיבלנו את החומרה הזאת, לא עשינו את החומרה הזאת.

אנחנו, מי שהיה חולה,

מי שיש לו קצת חום,

39 חום, פטור מלצום.

אני אדבר, בעזר השם, בפעם הבאה,

בלי נדר,

על

על הדין שחולה שאין בו זקונה פטור מן הצום.

מה זה פטור מן הצום?

יכול לאכול כאבות נפשו.

לא חצי שיעור.

הרי ביום כיפור,

ביום כיפור גם מי שיש בעיה של פיקוח נפש

אוכל פחות פחות מכשיעור.

למה? כי יש לנו כלב הלכות פיקוח נפש,

אקל אקל תחילה.

אתה רוצה,

בגלל, בשביל לחיות אתה עובר איסור.

תעבור איסור קל ולא איסור חמור.

אם יש אפשרות.

אקל אקל תחילה, חסון הגמרא.

הגמרא שמה מדברת איזה איסור יותר קל מזה.

במסכת

זה במסכת, אני חושב, יומיה?

במסכת יומיה.

אבל ביום כיפור, ופה עומד לאסון הרמב״ן ומרון בשבוע נערוך,

שבמקום חולי לא גזרו בו רמב״נן כלל.

לא חב בכלל. כיוון שזה רק מנהג.

זה רק מנהג. היום זה לא מדברי קבלה. גם תשעה ואף זה רק מנהג.

כי היום אין שמ״ג.

אז היום זה רק מנהג.

ולא קיבלו לנהוג גם בחולי.

בזמן החולי לא חייבים.

ואני אמרתי, הבאתי פעם, שרבן יותם אומר,

שבדברי קבולה,

בדברי קבולה, חולה שאין בו סכנה חייב.

חולה שאין בו סכנה פטור,

פטור רק מהמנהג.

אבל לא פטור מדברי קבולה. בזמן השואה זה היה חייב.

בזמן השואה בטח גם חולה היה חייב.

אפילו שבתשעה כתוב שחולה פטור,

זה רק היום שזה רק מנהג.

כי היום אין שמ״ג.

אבל בזמן שיש שמ״ג,

שאז החייב הוא מדברי קבולה,

רבנותם אומר שבדברי קבולה לא מקילים לחולה שאין בו סכנה.

הבאתי את זה בתוך

בית ספר על שבת, את הרבנותם הזה.

שבדברי קבולה לא מקילים

לחולה שאין בו סכנה. למה מקילים היום לחולה שאין בו סכנה?

זה הכל מאותה גמרא של רצו מטענים, לא רצו, אין מטענים.

לא קיבלו עליהם את הצום,

לא רוצים להתענות, רק עושים זכר.

רק עושים זכר.

אז שמה כתבתי על המשנה למלך, הסתירה של המשנה למלך.

יש שם מערכה על זה,

בעזרת השם.

זהו, אנחנו נגמור כאן,

בעזרת השם נמשיך פעם אחרת.

רבי חנניה בן העקשיה אומר,

רצה הקדוש ברוך הוא זה הקדוש ישראל,

ולפיכך חירבה להם תורה ומצוות,

שנאמר ה' החבץ ומען צדקו יגדיל תורה וידיר.

איפה מיכאל?