הקל וחומר של "איך ישמעני פרעה" | הרב אמנון יצחק שליט"א

נציב יום: משפחת ניסימוב הצלחה ברוחניות בחינוך הילדים, והצלחה גדולה לקהילות פז וארגון שופר שימשיכו בעשייתם המבורכת אמן, אמן!!

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי השם לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (שמות ו, יב) אמרו חכמים זכרונם לברכה: זהו אחד מעשרה קל וחומר שבתורה, "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה"? קל וחומר וכולם מקשים: איך נדרש בקל וחומר? הרי כתוב למעלה (שמות ו, ט): "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה", אבל כל זה לא היה לפרעה, מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה, לא קוצר רוח ולא עבודה קשה, אז איך נהיה פה קל וחומר של "וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה"?

הבה נבאר עם הקדמה מה שלמדנו בפרשת שמות (שמות ד, ל): "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים האלה ויַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם, וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ, וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה" זאת אומרת: משה ואהרן עשו את האותות לפני העם כדי שיאמינו שהשם שלח אותם לגאול את ישראל, ואחרי שעשו את האותות לפני העם - האמין העם "וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה". יש להתבונן מדוע הכתוב מדגיש וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה? לא היה די לומר: ויַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם, וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ, ויבואו מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה, למה להדגיש את המילה "ואחר"?

אלא ודאי בא הכתוב ללמד אותנו שאחר שעשה אהרן את הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם ואחר שהאמינו העם - אחרי כל זה דוקא באו מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן לפרעה לא לפני כן, קודם כל הם עשו את האותות והעם האמין, ואז הם הלכו, זה מה שבא להגיד הפסוק, שרק אחרי זה לא לפני. כלומר: מכיוון שנצטוו משה ואהרן לעשות למען יאמינו העם, אז לכאורה היה ראוי להפך את הסדר, לבוא קודם אל פרעה ואחר כך לעשות את האותות גם לעיני ישראל, ואז האמונה היתה מתחזקת יותר בישראל שהרי כמה ניסויים גלויים עשו משה ואהרן כשבאו לפני פרעה? אז אם הם רואים שנכנסים צדיקים כאלה לפני פרעה בלי לפחד, ואומרים מה שהם רוצים להגיד, ועושים לפניו מה שהם רוצים, ורואים ניסים, 

ואחר כך באים ואומרים: "אנחנו נגאל, נשלחנו לגאול!"

 - אז ודאי שזה יהיה חיזוק עוד יותר גדול.

חכמים זכרונם לברכה בילקוט שמעוני קפא' אומרים; איך היה נראה ארמון של פרעה: 400 פתחים היו לפלטרין של פרעה, 400 פתחים להיכנס לארמון, ועל כל אחד, על כל פתח אריות ודובים וחיות רעות, ולא היתה יכולה בריה להיכנס שם עד שהיו מאכילים אותם בשר, כשבאו משה ואהרן נתקבצו כולם כל החיות האלה וליחכו רגליהם, והתחילו ללוות אותם עד שבאו לפני פרעה. וכל מלכי מזרח ומערב שראו אותם - נפל פחדם עליהם והשתחוו להם. 

אותו יום שהם באו היה יום הולדת את פרעה, ובאו כל מלכי מזרח ומערב, היו נוכחים. וכשבאו משה ואהרן לפני פרעה, היו רואים שהם דומים למלאכי השרת, ורום קומתם כארזי הלבנון, וגלגלי עיניהם דומים לגלגל חמה, וזקן שלהם כאשכולות תמרה, {ראיתם את האשכולות של התמרים איך הם נראים} ומטה האלוקים בידם {לא לשכוח שהגובה זה חמש מטר פלוס} מיד נפל פחדם עליהם. ומצינו עוד כמה דברים למעלה מן הטבע שהיו ונבראו אז למשה ואהרן. אם כן יש בודאי בכל אלה לחזק האמונה.

זאת אומרת: אם מספרים לך שמשה ואהרן נכנסו עכשיו, כשהם נכנסו הם באו במצב כזה שיש דובים ואריות וכל מיני חיות רעות, ובמקום לתקוף אותם הם ליוו אותם {כמו האופנועים של היום} אז זה חיזוק גדול לאמונה. וכל מלכי מזרח ומערב משתחווים להם, והם נכנסים בלי רשות אז למה לא עשו כן לבוא לפני פרעה בהתחלה ואחר כך יעשו גם האותות לפני בני ישראל ואז הניסים היו ניכרים בכפליים, למה ההקפדה קודם לעשות האותות לישראל ואחר לבוא לפני פרעה?

אבל אם הכתוב מדגיש: "וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה" זה בא להורות לנו שכל ביאתם ועמידתם לפני פרעה היתה בהכרח רק אחרי שהעם האמין ושמעו כי פקד השם את בני ישראל "וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ". דוקא אז, בזכות האמונה הזאת והקידה וההשתחוויה היו יכולים משה ואהרן לבוא אל פרעה ולעשות להם את כל הניסים. ללא כן - אי אפשר, כי 'אין מלך בלא עם', אם העם לא מסכים לצאת, לא מאמין שהוא יצא, באיזה כח אתה בא לפרעה? 

ואכן מצינו מפורש בחכמים זכרונם לברכה בשלח פו': "רבי נחמיה אומר: כל המקבל עליו מצווה אחת באמונה - כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש, אז הם האמינו "וַיַּאֲמֵן הָעָם" כתוב. אז כל מי שמאמין במצווה אחת, והוא מקבל עליו אותה אבל באמונה, כדאי הוא, ראוי הוא שתשרה עליו רוח הקודש. וכן אתה מוצא שלא נגאלו ישראל מארץ מצרים אלא בשכר האמונה, שנאמר: וַיַּאֲמֵן הָעָם הרי למדנו עכשיו מה התכוון הכתוב: וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה. עכשיו נתבונן בפסוק שלמדנו אתמול מזוית חדשה: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" למה? הרי מתחילה כתוב: וַיַּאֲמֵן הָעָם ועתה כתוב וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה התשובה היא: מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.

מה זה "קוצר רוח" קוצר נשימה, כאדם שנשימתו קצרה, כלומר: שהאמונה היתה אמונה ושמעו שפקדם אותם השם ויקדו וישתחוו, אבל עכשיו היא נתקצרה אצלם. אדם נושם רגיל פתאום יש לו קוצר נשימה, זה "קוצר רוח" קודם היה מאמין ברווח ועכשיו פתאום האמונה נתקצרה, מה קרה שנתקצרה? פרחה לה ובאה ייאוש תחתיה! וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה, כל כך למה? בארו לנו חכמים זכרונם לברכה: במכילתא פרשת בא: "רבי יהודה בן בתירא אומר: הרי הוא אומר "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ" וכי יש לך אדם שמתבשר בבשורה טובה ואינו שמח? רבו מוציאו לחרות ואינו שמח? אם כן למה לא שמעו למשה? אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה! הדא הוא דכתיב (שמות ו, יג): "וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ציווה אותם לפרוש מעבודה זרה. 

זאת אומרת: אדם בשכל יכול להאמין, רוצה גם להאמין, אבל, הגוף שלו עדיין מחובר לדברים שהוא רגיל בהם, אז קשה לו להתנתק! יש אנשים שמתנדבים, אז ברגע אמרנו מתלהב כמו בנדר, מתלהב, ואחרי זה זה דועך והוא מחפש עצות איך להתאחר, איך לא לשלם, איך להגיד 

- 'לא! זה היה ככה, עכשיו יש לי קשיים, שירווח לי...' 

כל מיני תירוצים. מה קרה? כי השכל מבין מהר, השכל מבין מהר, אבל הלב לא נותן, הלב הוא מחובר עם רגש, רגש, תכף נפתח את זה ונבין. אז זאת אומרת מי לא רוצה לצאת? אבל רגילים אתה מבין למהלך מסוים לעבודה זרה. 

מכאן אנחנו לומדים: מה המרחק מאמונה שכלית לאמונה חושית. אמונה בשכל זה כמו הבזק, אבל אמונה חושית זה המעלה האמתית, כשאדם חי את האמונה כמו בחוש, כשאומרים לך משהו אז כאילו אתה רואה אותו כבר, לא חד פעמי, אלא אתה רואה אותו לנוכח תמיד. פשי.... זה מחלה אחרת לגמרי "אמונה חושית".

החוש תלוי בהרגש, שזה בלב. והשכל תלוי בידיעת המוח, השכל הוא רוחני מופשט מחומר, אבל הרגש הוא דבר מוחשי, ודע לך שגם לבעלי חיים יש נפש המרגשת, אפילו שאין להם נשמה. זה מה שאנחנו אומרים כל יום {זה פה השכל} "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" (דברים ד, לט) זה החוש, הרגש. זה וזה צריכים להיות שווים. {כבוד הרב מצביע על השכל והלב} מה שאתה תפסת פה אתה צריך להרגיש ולחוש את זה פה. אם זה רק פה{בשכל} זה עדיין כלום, כלום.

והגאון הצדיק רבי יצחק גלאזר זכר צדיק לברכה היה מורגל בפיו: "כמו שיש מרחק והבדל גדול מאוד בין מי שאינו יודע ליודע - כך המרחק יותר גדול מוְיָדַעְתָּ הַיּוֹם לוַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ. כמה המרחק מפה לפה? קצר{שכל ללב} יש אנשים שאצלהם זה המרחק ממזרח למערב. הכל נשאר פה {בשכל} שום דבר לא יורד. וכל העבודה היא "וְיָדַעְתָּ - וַהֲשֵׁבֹתָ" אם אתה לא משיב ומיישב את זה על הלב וזה נכנס והופך להיות עובדה מוגמרת מורגשת חושית - אין לך כלום. 

וזוהי הבחינה, כשאדם מגיע לאמונה חושית - שום דבר לא יכול לעמוד כנגדו ולהחליש את מעמדו. אפילו כל רוחות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו. 

כל אלה שעמדו בניסיונות בכל הפוגרומים בכל האינקוויזיציה וכל השואה, ושמרו על דת ישראל ולא עזבו אותה ומסרו נפש ומתו על קידוש השם - זה רק אנשים שאין להם אמונה חושית, אלה שלא היה להם הם מצאו סיבות למה לעשות ככה ולעשות ככה ולעשות ככה עם השכל, עם השכל הם נתחו דברים ושחררו את עצמם. אבל מי שיש לו את זה בחוש - הוא לא יכול לעבור על זה, גמרנו! אצלו זה מקובע גמרנו, זה בחוש. זה כמו בן אדם רואה את הגיהינום בעיניים, זה לא הוא לא יכול לעבור על דבר השם. שום רוחות שבעולם לא יזיזו את האדם שיש לו אמונה חושית. 

אבל אם האמונה היא רק שכלית - אם בא כנגדה עניין חומרי שהוא יותר חזק מוחש בגוף - תש כוחה של האמונה השכלית והיא נשארת מחוסרת אונים. זה מה שלא עומדים בניסיונות. השכל אומר, 

השכל אומר: 'אסור!' 

ואתה מסכים שאסור, אבל בא לפניך הפיתוי ואתה לא יכול כי החוש תובע את שלו, הגוף החומר רוצה! יש אדם מבין אסור לאכול מאכלות אסורים, 

'אסור ללכת לחתונות! אסור לבר מצווה, כי הכול שמה נבלות וטרפות, לא בודקים כמו שצריך מבטלים איסור לכתחילה, יש שמה חלב - כמו שאומר הרב יעקב יוסף וכול הבעיות שיש'. 

בן אדם אמר: 'אני רק אלך לזה וזה וזה ואני אגיד מזל טוב', 

בא אליו איזה רב אמר לו: 'בא שב, למה אתה לא אוכל?' 

- 'לא... אני כבר אכלתי...' 

- 'תאכל מצווה סעודת מצווה...' 

- 'לא אני גם לא...' 

מפחד! למה אתה מפחד? תגיד: 'אני לא אוכל אתה אוכל נבלות וטרפות!' כבר שאתה מתחמק רואים שאצלך זה לא חושי, ובסוף לא נעים הרב מסתכל ומבקש 

'מה, אני אגיד לו 'לא' ?!? 

ובסוף הוא אוכל. לא בגלל שהוא רוצה חס ושלום, 

'לכבוד הרב', 

לכבוד הרב שאוכל נבלות וטרפות! אם היה לך אמונה חושית, אבל מה קרה? פה אתה מבין{בשכל} אבל פה {בלב} אתה עדיין לא שלם לגמרי, זאת אומרת 'הלואי ולא היה את האיסור הזה! הלואי ולא הייתי יודע מזה בכלל, איזה יופי! אז הייתי יכול לאכול בכל מקום....'

זאת אומרת: יש אמונה והיא אמונה! 

בשכל אתה מבין מאמין: 'הכל! בטח, מה פתאום? הרי נבלות וטרפות זה לא פחות מחזיר כן, זה לא פחות מלאכול עכבר, זה אותו דבר', 

אז מה זה בשכל אתה מבין, אבל כשהאוכל מונח ואתה רואה אותו יפה 

ואומרים לך: "יש הכשר יש הכשר יש הכשר, כל הרבנים אוכלים כולם אוכלים למה אתה לא אוכל? מה, אתה יותר טוב מכולם? מה, אתה צדיק כזה, מה מה...?" 

מפרקים לו את כל האמונה וטררררררר והחוש מנצח. 

אז אם כן, אז האמונה היא רק שכלית כשבא כנגדה עניין חומרי שהוא מוחש בגוף - תש כוחה ונשארת מחוסרת אונים האמונה השכלית.

עכשיו תשמעו הנה דוגמא: חכמים זכרונם לברכה אומרים שהזקנים הלכו עם משה ואהרן אל פרעה, 70 זקנים, וון טו טרי פור פייב פיפיפיפה...... שבעים הלכו - בדרך נשמטו וברחו. משה ואהרן מסתובבים אין אף אחד, מה קרה איפה הם הלכו? החוש, החוש התחיל להרגיש פחד ואימה מפני פרעה הרשע, כולם רעדו מפרעה, פרעה היה רשע כולן ידעו שיש לו גזרות איומות ונוראות, עכשיו להיכנס בחוצפה בלי רשות להיכנס לבפנים אליו לארמון ויודעים שיש גם חיות שמה בכניסה אולי יטרפו אותם וזה... אתה מבין, אז הם נשמטו מהפחד כי החוש התחיל לעבוד, וניצח החוש את השכל והשכל נעלם. זה מדובר על הזקנים לא סתם, זקנים של דור המדבר.

ככה גם בישראל - בתחילה "וַיַּאֲמֵן הָעָם ... וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ" אבל מכיוון שבא על גופם קושי השעבוד ביתר שאת, והגיעו למצב של (שמות ה, יח): "תֶבֶן לֹא יִנָּתֵן לָכֶם" קרעו ונפלו תחת גזירה אכזרית זו, נתייאשו ולא שמעו אל משה. כמו שאומר רש"י: שלא קיבלו תנחומים. "אין לי כח אפילו לשמוע די...!" 

וחכמים אמרו: שהיה להם קשה לפרוש מעבודה זרה, זאת אומרת היה עוד בעיה. החוש שהיה מורגל בעבודה זרה, הרי כשיצאו ישראל ממצרים, 

המקטרג השר של מצרים אמר: "הללו עובדים עבודה זרה והללו עובדים עבודה זרה!" 

זאת אומרת הם היו מורגלים בזה כל הזמן. אדם שרגיל לדבר כזה כל הזמן, ולעבודה זרה היה כוח של משיכה כמו שלמדנו ממנשה עוד מדורות אחרים יותר מאוחרים כמה... 'שאם היית בזמני - היית מרים את השמלה ורץ רץ רץ אחרי עבודה זרה, מה אתם מתפלאים על עבודה זרה!?...' היה לה כוח עצום למשוך את האנשים. 

גם יש בזה הרבה הפקרות, כל העבודות זרות הם היו עניין של הפקרות כאילו לשבור את כל הכללים את כל המוסכמות את כל המוסר כמו שהיום עושים, לפרק את הכל - זוגות זכרים זוגות נשים, "לא מגדרי" אהייה, 

'אתה רוצה היום להיות גבר? בסדר היום תהיה גבר, מה אתה רוצה מחר, אישה? מחר אתה אישה, אתה מחליף בתעודת זהות!' 

אתה נכנס לאיפה שאתה רוצה, עולם מופקר! עבודה זרה של היום זה הדמוקרטיה, היא נותן לך את הכל הכל, הכל שווים הכל שוויון, הכל נצרות פרוטסטנטית. 

אז לכן מזה מזה שהם לא יכולים לפרוש מעבודה זרה? הרי כתוב "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ" אלא שכנגד פרישות מעבודה זרה שזה היה בהרגש הגוף והנפש - אז נתקצרה הרוח שבאמונת שכלם. אמרנו שהאמונה בשכל היא לא חזקה כמו בחוש, ופה מרגישים את העבודה זרה, 

- 'כולם עובדים עבודה זרה! מה, אני אפרוש, אני זה....?' 

קשה. עכשיו נבין היטב את הקל וחומר של "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי" אומר משה רבנו לקב"ה: וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה"? ושאלנו: איזה קל וחומר זה? והלא דין גמור הוא בקל וחומר בן בנו של קל וחומר. 

אם בני ישראל שהתורה מעידה עליהם "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד השם" הם נתקצרה רוחם! במצב של התנגדות כוחות חומר גופם, אם זה מצד העבודה קשה ואם זה מצד העבודה זרה, שהגוף מתנגד למה שהשכל מבין, זה אחרי שהתורה מעידה וַיַּאֲמֵן הָעָם אז פרעה הרשע שאף פעם לא הגיע לאמונה בכלל שהוא צעק (שמות ה, ב): "מִי השם אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ?!" אז על אחת כמה וכמה שלא ישמע, הוא אפילו אמונה בשכל אין לו! לעם ישאל היה אמונה שכלית "וַיַּאֲמֵן הָעָם" ומעידה עליהם התורה שהיתה להם אמונה ממש! אבל כשהגיע החוש הוא התנגד, אז אם הם לא שמעו לי עם אמונה בשכל, הוא שאין לו בכלל אמונה הוא ישמע לי?! איך ישמע לי?

כמו שמצינו אפילו אחרי שקיבל מכות נאמנות והתוודה ואמר (שמות ט, כז): "חָטָאתִי הַפָּעַם השם הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים". אבל מיד כשחדלו הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה. - וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו" (שמות ט, לג-לד). מה זה? כי החוש הלב לא נותן! לא נותן. אז יש לך קוצר רוח יותר גדול מזה? וזהו אחת מעשרה קל וחומר שכתובים בתורה.

עכשיו אחרי שלמדנו זאת צריכה לאחוז אותנו רעדה! איך נמצא ידינו ורגלנו בבית המדרש? אם האנשים שהתורה העידה עליהם וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ, ומשה רבנו עליו השלום גם נענש, על שאמר (שמות ד, א): "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי" השם רוצה לשלוח את משה רבנו אז הוא אומר לו: 'תשמע...' אומר לו תירוצים למה הוא לא יכול ללכת, למה הוא לא ראוי, למה הוא לא מתאים, ועוד מוסיף וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי, ואי! השם העניש אותו. כמו שאמרו חכמים על הפסוק (שמות ד, ב): "מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה" מה זה מַה זֶּה? מזה שבידך אתה צריך ללקות! שאתה מוציא שם רע על בניי, הם מאמינים בני מאמינים!! איך אתה אומר שהם לא יאמינו? "מאמינים" שנאמר "וַיַּאֲמֵן הָעָם" "בני מאמינים" "וְהֶאֱמִן בַּהשם" (בראשית טו, ו) נאמר באברהם, הם הבנים של אברהם שכתוב "וְהֶאֱמִן בַּהשם" הם מאמינים בני מאמינים איך אתה אומר כזה דבר? אתה רואי ללקות במטה הזה שבידך. זאת אומרת, השם אומר: האמונה שלהם זה אמונה והוא קורא להם 'מאמינים בני מאמינים!', מאמינים בני מאמינים. 

אף על פי כן כשהם הגיעו למצב אחר שונה מזה שהיה בשעה שבאו משה ואהרן לפניהם ועשו את האותות, נחלשה אמונתם עד כדי "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה" אם כן מה נענה אנחנו אחריהם? בדור כזה שבעוונותינו הרבים כבר אבדה האמונה ונכרתה מן הפה, והצרות של הכלל והפרט מתרבות בכל יום בגוף ונפש רחמנא לצלן, אז מה ניקח לעבוד את השם, באיזה כוחות באיזה יכולות באיזה אמונות? יש הרבה תקשיבו טוב, אנחנו בעלי תשובה אנחנו באנו באיחור, יש כאלה שגודלים מקטנות, תלמוד תורה ישיבה וכו', וישנם בחורי ישיבה... 

מי שאמר את זה זה ה'לב אליהו' הרב אליהו לופיאן זכר צדיק לברכה: 

"ישנם הרבה בחורי ישיבה שלומדים כמה שנים בישיבה ועוסקים רוב הימים בפלפולים בש"ס ופוסקים, ואף על פי כן אינם יודעים בש"ס כלום! וכבר צווחו על זה גדולי ישראל, ואני שמעתי" הוא אומר: "מפיו הקדוש של החפץ חיים זכר צדיק לברכה שאמר בזו הלשון: "מה מתפלפלים שם בחורי הישיבה, תמהה אני מאוד, איך יוצא בחור מישיבה מבלי להיות בקי לכל הפחות בשני סדרים גמרא?! יש שיה סדרים שניים לפחות שליש מהגמרא איך הוא יוצא בלי, אוי לאותה בושה, אוי לאותה בושה אמר החפץ חיים על בני ישיבה שיוצאים בפחות משני סדרים". ואומר הרב לופיאן: "כך שמעתי מפיו בהיותי אצלו בראדין. 

והנה אותם הבחורים גם הם עולה ברוחם כמה פעמים הרהורי חרטה, למה אין להם ידיעה בש"ס. אבל לדאבון לב הרהורים אלה חולפים ועוברים אין להם קיום אלא לפי שעה ואחר כך נעלמים, חוזר אדם לטבעו ולרצונו וחסל. 

לא לחינם טען האבן עזרא זכרונו לברכה במליצותיו, מה הוא אמר: "פעם תשובי ופעמיים תשובבי". הנשמה שלנו פעם היא שבה בתשובה ופעם אבל כנגד פעם בתשובה פעמיים שובבות, שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים (ירמיה ג, כב). "פעם לקונך ורבות לרצונך" הנשמה מתלהבת השם יתברך! פעם אחת, זה "פעם לקונך, ורבות לרצונך" 

כשהרצון של האדם אומר לו: 'זה אני רוצה! וזה אני רוצה זה אני רוצה בא לי בא לי, בא לי על זה בא לי על זה, אתה יודע על מה בא לי? בא לי בא לי, "ורבות לרצונך"!!

"ואיך יתם עוונך"? שואל האבן עזרא: אם זה ככה פעם תשובי ופעמיים תשובבי, פעם לקונך ורבות לרצונך - אז יתם עוונך? איך תגמרו עם העוונות? איך תצאו מהברוך הזה. והדבר פשוט: כי כשהרוח מתקצר - אז החומר בא במקומו, והרצון הטבעי משתלט על האדם, ואז הרי הוא נעשה כמו בעל חי, חמוריקו. שוכח אמונתו ומגביר תאוותו, אוהב רק את עצמו וכל מחשבותיו נתונים לעונג גופו. ועל זה צווח האבן עזרא, "אם פעם לקונך ורבות לרצונך, איך?! איך יתם עוונך"?

אז עלינו לזכור תמיד, ולשמור את עצמנו היטב: לא לבוא לידי "קוצר רוח" שלא תתקצר בנו האמונה, צריך לעבוד שהאמונה השכלית תהיה חושית, צריך לעמוד על המשמר, צריך לכלוא את הרוח, לחזק את הרוח ולסעד אותה ולתמוך אותה, איך אפשר לשמור כל פעם את ההבנות, שהבנו, נגיד עכשיו אנחנו לומדים והבנו את זה, איך נשמור שזה לא יהיה עור ופרח תכף ומיד אחרי השיעור איך עושים? 

זה רק עם לימוד מוסר מתמיד, יום יומי יום יומי, וחשבון נפש, צריך אדם להשקיע זמן לעשות חשבון נפש; 'מה עשיתי היום, עם מה אני בא לפני הבורא עם היום הזה? מה אני מספר לו? מה עשיתי? מתי קמתי, איך התפללתי, אכלתי איך אכלתי, למי ברכתי כוונתי לא כוונתי, איך היתה ברכת המזון כמו גלידה, איך?' וכן הלאה. 'איך למדתי, איך בדקתי תבלינים כל שלוש ארבע דקות בקושי שפשפתי את הפפריקה נרדמתי תוך כדי מה עשיתי, מה הולך פה?' אתה צריך להסביר לבורא יתברך מה עשית, 

תגיד! מה עשית? בא, תגיד היום, עם יום כזה אתה מפסוט לעלות, זה יום טוב? אתה רוצה כל יום שיהיה ככה? 

לכן נאמר על ידי שלמה החכם מכל אדם (משלי ד, יג): "הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל תֶּרֶף נִצְּרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ" מה זה הַחֲזֵק בַּמּוּסָר? אתה כמו שאדם נופל לים, אם הוא נופל לים והוא נתפס במשוט, עכשיו המשוט מחזיק אותו, כל זמן שאתה מחזיק במשוט אתה ניצל, ברגע שאתה תרפה אתה טובע, אומר הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל תֶּרֶף אל תרפה אם אתה תרפה מהמוסר אתה טובע! נִצְּרֶהָ תשמור על המוסר כי זה חייך, רק ככה תציל את חייך בלי זה לא תוכל. 

אמרו חכמים במדרש, "משל לאחד מושלך לתוך המים, 

הושיט לו הקברניט את החבל ואמר לו: "תפוס! ואל תניח שאם תניח אין לך חיים!". 

כך אמר הקב"ה לישראל: "כל זמן שאתם מדובקים במצוות - כתוב עליכם (דברים ד, ד): "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהשם אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" מה אני שומע: מי שדבק חי מי שלא דבק לא חי, אז צריך להיות מדובק, מדובק במצוות, "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ" (דברים ל, כ), וכן אומר במשלי הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל תֶּרֶף נִצְּרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ.

אז צריך אדם לא להגיע לקוצר רוח, אנחה שוברת חצי גופו של אדם, מה קרה? "קוצר רוח" חצי ייאוש, 

'אני לא יודע! אני כמה שנים אני מנסה', 

כל הזמן תלונות... איך היצר הרע מייאש את הבן אדם, גומר עליו עושה ממנו אפס, 

'אפס אפסים! אתה לא יוצלח אתה לא תצליח מה תעשה כמה תלמד לאן תגיע? עזוב, חביבי צא לעסקים, אני אומר לך: תשמע, לפחות תחיה את העולם הזה! לפחות את העולם הזה! עולם הבא הרי אין לך, אני אומר לך אני מכיר את זה....

נִצְּרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ 

שבת שלום

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".