ההפרש בין אמונה שכלית לחושית | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכבוד הרב.

וידבר משה,

הן בני ישראל לא שמעו אליי,

ואיך ישמעני פרעה?

אמרו חכמים זיכרונם לברכה במדרש,

זה אחד מעשרה קל וחומר שכתובים בתורה.

הן בני ישראל לא שמעו אליי,

ואיך

ישמעני פרעה?

אז אם בני ישראל לא שמעו,

קל וחומר שלא ישמע פרעה.

הוא מקשין.

איך זה נדרש בקל וחומר?

הכתוב למעלה,

ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה.

כתוב, מה הטעם?

למה הן לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה?

אבל כל זה לא היה לפרעה.

הוא לא היה במצב כזה.

אז אם כן, מה קל וחומר?

איך לומדים זה מזה?

נראה לבאר בהקדם

מה שלמדנו בפרשת שמות.

אז כדי להגיע לביאור צריך להקדים

את מה שלמדנו בפרשת שמות.

כתוב,

וידבר אהרן את כל הדברים האלה,

ויעש האותות לעיני העם,

ויאמן העם,

וייקדו,

וישתחוו.

ואחר באו משה ואהרן

אל פרעה.

נחזור על סדר הדברים.

אהרן מדבר את כל הדברים ועושה את האותות לעיני העם.

זה גורם שהעם מאמין

בהם משתחווים,

ורק אחרי זה הם באים, משה ואהרן, אל פרעה.

יש להתבונן.

שמה הדגיש הכתוב?

ואחר באו משה ואהרן אל פרעה.

למה לא היה די לומר כסדר הכתובים?

ויעש האותות לעיני העם,

ויבואו משה ואהרן אל פרעה.

למה צריך לכתוב באמצע, וייאמן העם, וייקדו וישתחוו, ואחר?

אלא ודאי שבא כתוב ללמד אותנו,

שאחר שעשה אהרן את האותות לעיני העם,

ואחר שהאמינו העם,

אחרי זה דווקא באו משה ואהרן אל פרעה, ולא לפני כן.

שמכיוון שנצטוו משה ואהרן לעשות למען שיאמינו העם,

אז אם כן היה ראוי לבוא קודם אל פרעה,

ואחר כך לעשות האותות גם לעיני ישראל,

ואז הייתה אמונה מתחזקת יותר בישראל,

שהרי כמה ניסים גלויים נעשו למשה ואהרן בבואם לפני פרעה.

אבל מצינו בחכמים, זיכרונם לברכה, דבר נפלא,

שמחזק את הטענה הזאת

שלכאורה היו צריכים ללכת, לכאורה היו צריכים ללכת קודם לפרעה, ולעשות את הניסים והאותות והמופתים שם, ואחר כך לבוא לישראל ולעשות בפניהם.

כתוב בילקוט שמעוני ברמז קפא,

מצינו בחכמים, זיכרונם לברכה, ארבע מאות פתחים היו לפלתרין של פרעה.

ארבע מאות פתחים.

איי, איי, איי.

עכשיו בנה ארמון ארדואן מטורקיה.

גם כן משהו ענק ועצום עם אלף חדרים.

אז אלף חדרים זה קטן על פניהו, כי היה לו ארבע מאות פתחים להיכנס. אתם שומעים מה זה?

לפלתרין שלו.

ועל כל פתח,

אריות ודובים.

וחיות רעות.

ולא הייתה ברייה יכולה להיכנס שם.

עד שהיו מאכילים אותן בשר.

וכשבאו משה ואהרון,

התקבצו כולם וניחכו רגליהם,

והתחילו ללוותם

עד שבאו לפני פרעה.

בכל מלכי מזרח ומערב, כשראו אותם,

נפל פחדם עליהם והשתחוו להם.

אתה רואה,

משה ואהרון שני ענקים,

חמש מטר פלוס נכנסים,

וכל הבעלי החיים

מלחכים אותם.

והמלכים שרואים את הדברים האלה, משתחווים להם.

אמרו שבאותו יום, יום הולדת של פרעה,

ובאו כל מלכי מזרח ומערב.

וכשבאו משה ואהרון לפני פרעה, היו רואים שהם דומים למלאכי השרת,

ורום קומתם כארזי הלבנון,

וגלגלי עיניהם דומים לגלגל חמה,

וזקן שלהם כאש קולות מרה,

ומטה האלוהים בידם,

מיד נפל פחדם עליהם.

ומצינו עוד כמה דברים למעלה מן הטבע שהיו ונבראו אז למשה ואהרון.

ואם כן,

בוודאי שבכל אלה לחזק את האמונה.

ולמה לא עשו חן לבוא לפני פרעה מחיקרה,

ואחר כך יעשו גם האותות לפני בני ישראל,

ואז היו ניכרים הניסים והנפלאות בכפליים?

אמנם משום כך הדגיש הכתוב ואמר,

ואחר כך, אחר זה באו,

ואחר באו משה ואהרון אל פרעה.

למה?

למה קודם עשו את האותות המופתיות לפני העם, ויאמן העם, ואחר כך הלכו?

למה?

להורות שכל ביאתם לפני פרעה

היה רק אחרי שהאמין העם,

וייקדו וישתחוו.

דווקא בזכות האמונה הזאת

היו יכולים משה ואהרון לבוא אל פרעה

ולעשות להם כל הניסים.

לולכן אי אפשר,

כי אין מלך בלא עם.

זאת אומרת, כשהולך המנהיג מכוח העם

ופועל פעולתו,

אז זה עולם אחר לגמרי.

כן מצינו בחכמים, זכרו לברכה, במכילתא בשלח.

רבי נחמיה אומר,

כל המקבל על המצווה אחת באמונה,

כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש.

וכן אתה מוצא שלא נגלו ישראל ממצרים, אלא בשכר האמונה שנאמר, ויאמן העם.

אז זאת אומרת,

קודם כל הם חיזקו את ישראל,

הם ראו את האותות

והם האמינו,

ובשכר האמונה הזאת הם נגלו.

כשבאים מכוח העם המאמין

אל פרעה,

אז הדברים נראים ונעשים אחרת.

מעתה נתבונן עוד

מה שכתוב ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשר.

ולמה מתחילה ויאמנה העם ועתה לו שמעון משה?

אם הם האמינו,

מה קרה שנהיו קצרי רוח?

התשובה,

קוצר רוח פירושו קוצר נשימה,

כאדם שנשימתו קצרה.

כלומר,

שהאמונה שהאמינו מתחילה נתקצרה אצלם,

פרחה לה,

ובה ייאוש תחתיה.

וזאת למה?

אלא בערו לנו חכמים, זיכרונם לברכה, במכילתא פרשת בו.

רבי יהודה בן בטרה אומר,

הרי הוא אומר,

ולא שמעו אל משה מקוצר רוח.

וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח?

ריבו מוציאו לחירות ואינו שמח?

הרי משה ואהרון בא ובישרו להם על הגאולה.

אם כן, למה נאמר ולא שמעו אל משה?

איך אפשר, אדם שמבשרים אותו בשורות טובות, הוא נהיה קצר רוח,

ולא שומע על משה מי שאומר לו,

אני מושיע אתכם?

אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש

מעבודה זרה.

שמעתם דבר כזה?

אדם שמחובר לחומר,

אפילו אם יגידו לו

שעכשיו אנחנו צריכים להיגאל, לא מתאים לו כרגע.

קשה לו לפרוש.

קשה לו לפרוש מחיי העולם הזה.

להפוך להיות רוחני?

לא מתאים לו כל כך, כי הוא מחובר, מחובר לחומר.

שם היו מחוברים לעבודה זרה.

איי, איי, איי, אותו דבר גם המפלגות. יש אנשים שמחוברים למפלגה,

והמפלגה הזאת

היא מכנסת אותם בכנפיה,

נותנת להם כוח, נותנת להם חשיבות, נותנת להם זה.

אז אפילו שהם מכירים את האמת כבר, ורואים שיש טעויות, ויש שקרים, ויש עלילות,

קשה להם לפרוש.

הם מבינים בשכלם שזאת האמת וזה נכון.

אבל קשה להם לפרוש.

אתמול חשפנו כמה הקלטות.

כל אלה ששמעתם שצידדו במה שאני אומר,

ותמכו,

והעריכו, והכול,

הפכו את עורם ברגע שזה הגיע לנושא המפלגתי.

שומעים אותם וקולם אומרים, ודאי שאתה צודק.

ודאי. תגיד ככה, ודאי.

ודאי.

אפילו דודי. ודאי. אני איתך בכל. ודאי.

אבל כשזה מגיע לעבודה זרה, למפלגה,

שמה לא יכולים לפרוש.

שמה לא יכולים לפרוש.

הרי לנו המרחק מאמונה שכלית

עד לאמונה חושית.

זהו מה שנאמר, וידעת היום,

בהשאבות אלה לבביך.

מורגלה בפומה של הגאון הצדיק רבי יצחק בלאזר, זיכרונו לחיה על העומבה.

שכמו שיש מרחק גדול,

מרחק גדול מאוד

ממי שאינו יודע,

ליודע,

ככה מרחק

מוידעת היום

נבאשבות אל לבביך.

פה זה ידיעה שכלית,

פה זה ידיעה חושית.

והמרחק בין ידיעה שכלית לחושית

זה כמו בין יודע ללא יודע.

כשאדם מגיע לאמונה חושית, אין שום דבר שיכול לעמוד לנגדו.

אפילו כל רוחות שבעולם לא יזיזו ממקומו.

אבל אם האמונה היא רק שכלית,

כשבא כנגדה עניין חומרי שהוא מוחש בגוף,

תש כוחה של האמונה השכלית.

היא נשארת מחוסרת אונים

כאילו לא הייתה מעולם.

כל האנשים האלה שדיברנו, אין להם אמונה חושית. הם לא מאמינים בתורה בחוש.

אולי יש להם אמונה שכלית, אולי.

אבל כשזה מגיע לחוש וזה נוגע לעצמם,

הם יוצאים נגד התורה. לא מעניין אותם תורה.

כי החוש של ההטבות שהמפלגה תשפיע עליהן, תכבד אותן,

יהיו מחוברים לכוח,

זה גורם להם שהם דוחים את התורה בשתי ידיים ועוברים עבירות

ואיסורים חמורים ביותר.

זהו מה שאמרו החכמים, זיכרונם לברכה, שהזקנים התחילו להלוך עם משה ואהרון.

אלא שבדרך נשמטו וברחו.

כמו שאני הזהרתי כשיצאתי לדרך בפעם הקודמת,

אבל כשאני אסתובב, כשאני לא אראה שאני הולך לבד.

אז בהתחלה הלכו איתו עם משה ואהרון.

הם ראו את האותות והיה ברור להם שהוא מסוגל לגאול אותם.

אבל בדרך נשמטו וברחו.

כשהגיעו לפלטין של פרעה נשארו רק משה ואהרון.

משהתחיל החוש להרגיש את הפחד והאימה מפני פרעה הרשע,

ניצח החוש את השכל ונעלם.

כך מישראל.

אפילו שמתחילה האמינו

ושמעו

אבל מכיוון שבעל גופותיהם קושי השעבוד ביתר שאת

והגיעו למצב של תבן לא יינתן להם,

קרעו ונפלו תחת גזירה אכזרית זו.

נתייאשו

ולא שמעו אל משה.

וכמו שאמר רשי,

שלא קיבלו תנחומין.

אין.

כך הוא מאמרם, זיכרונם לברכה,

שהיה קשה להם,

קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה.

ומה זאת?

הרי כתוב ויאמן העם וישמעו,

אלא שכנגד פרישות מעבודה זרה בהרגיש גופם ונפשם

נתקצרה הרוח שבאמונת שכלם.

מעתה

נבין היטב את הקל וחומר של

הן בני ישראל לא שמעו אליי.

ואיך ישמעני פרעו? אמרנו שזה אחד מקל וחומר שבתורה.

אם בני ישראל שהתורה מעידה עליהם, ויאמן העם וישמעו,

אם הם נתקצרה רוחם במצב של התנגדות חומר גופם,

כשהאמונה נפגשה עם חומר הגוף

הייתה התנגדות

והם נכנעו

לחומר גופם,

פרעה הרשע שאף פעם לא הגיע לאמונה כלל,

וצעק בקול מי השם אשר ישמע בקולו,

אז על אחת כמה וכמה,

איך ישמעני פרעו?

אז זה קל וחומר, חזק מאוד.

כמו שראינו שאפילו אחר שכבר קיבל מכות נאמנות

בהתוודה חטאתי הפעם

אדוני הצדיק ואני ועמי הרשועים,

אבל מיד שחדלו הקולות והברד,

ויכבד ליבו הוא בעבדם.

יש לך קוצר רוח גדול מזה?

והנה למדנו מכאן

ורעדה תוך חזנו

עם אנשים כאלו

שנאמר עליהם בתורה

ביאמן העם,

ומשה רבנו עליו השלום נענש על זה שאמר והן לא יאמינו לי,

כמו שאמרו חכמים זיכרונו לך על הפסוק, מה זה הביא ידיך?

מזה שבידך אתה צריך ללקוט,

שאתה מוציא שם רעל בניי,

הם מאמינים בני מאמינים,

אמר לו הקדוש ברוך הוא.

אף על פי כן כשהגיעו למצב אחר, שונה מזה שהיה,

נחלשה אמונתם

ולא שמעו אל משה.

איי איי איי, תראו מה זה, תראו מה זה, רואים מותות, רואים מופתים, מבינים, יודעים מי זה משה,

אבל עם כל זה נחלשת האמונה כשמתחלף המצב

ולא שמעו אל משה.

אז מה נענה אנחנו אחריהם בדור כזה שבעוונות

הרבים אבדה האמונה ונחרטה מפיהם

והשקר חוגג

וצרות הכלל והפרט

מתרבות בכל יום בגוף ונפש

מה ניקח לעבוד את השם?

יש הרבה בחורי ישיבה

יושבים ולומדים שנים

ועוסקים רוב הימים בפלפולים בשס ופוסקים

ואף על פי כן אינם יודעים בשס כלום.

שלא לדבר על קיום

מה שכתוב בשס.

וכבר צבחו על זה גדולי ישראל.

ואומר הרב לופיאן זכר צדיק וברכה ואני שמעתי מפיו הקדוש לחפץ חיים

זכר צדיק וקדוש לברכה שאמר בזו הלשון

מה מתפלפלים שם בחורי הישיבה?

טבע אני מאוד

איך יוצא בחור מהישיבה מבלי להיות בקיא לכל הפחות בשני סדרים גמרא.

אוי

לאותה בושה.

והנה אותם הבחורים

גם הם עולה ברוחם כמה פעמים הרהורי חרטה.

למה אין להם ידיעה בשס?

אבל לדאבון לב

ההרהורים האלה חולפים ועוברים.

ואין להם קיום אלא לפי שעה

ואחר כך נעלמים.

חוזר האדם לטבעו ולרצונו בחסל.

ולא לחינם טען האבן עזרא זכרונו לברכה במליצותיו.

פעם תשובי ופעמיים תשובבי.

פעם לקונך

ורבות לרצונך.

ואיך יטמא עוונך?

אה,

אבן עזרא שואל את הנשמה.

תגידי, מה קורה איתך?

פעם את שבה לפני הקדוש ברוך הוא,

ופעמיים את משובבת, עושה מעשה שובבות ומתרחקת ממנו.

פעם את עושה לקונך,

ורבות לרצונך.

אז איך יטמא עוונך?

והדבר פשוט, כי כשהרוח מתקצר,

קצר רוח,

אז החומר בא במקומו,

והרצון הטבעי משתלט על האדם.

ואז הרי הוא נעשה כבעל חי,

שוכח אמונתו ומגביר את אהבתו.

אוהב רק את עצמו.

בכל מחשב אותם נתונים לעונג גופו.

ועל זה וכיוצא בזה צבחה אי, אבן עזרא, זיכרונו לברכה.

אם פעם לקונך,

מרבות לרצונך, איך יטמא עוונך?

אתמול היה אצלי יהודי

שעשה שינוי

והחליט שהוא הולך ללמוד

ולא עובד.

הוא אומר שנכנס חזק מאוד

ללמוד שעות רבות.

אבל אחרי תקופת מה נכנס למצב חושך,

כמו שיש ימי אהבה ויש ימי שנאה, ככה זה נקרא אצל חכמים.

יצרנה אלוף העולם

בשביל להוריד את האנשים מהמקום הגבוה שהם מגיעים ושואפים אליו.

אבל אסור להיחלש באמונה.

זה מה שקרה לישראל.

ויאמן העם,

ואחרי זה קוצר רוח.

כשיש התנגשות

בין השכל

לבין הרגש,

אם אדם לא מרגיל את עצמו להיות שליט ברוחו,

אז הוא נופל.

ולכן עלינו לזכור תמיד

לשמור את עצמנו היטב, לא לבוא לידי קוצר רוח.

כי אם לכלוא את הרוח ולחזק את הרוח בספרי מוסר, לסעד אותה,

לתמוך את הרוח,

ואין עצה ואין תמונה אחרת, בלי לימוד מוסר אי אפשר.

בוקר וערב,

כמו שמקבלים עון מלכות שמיים בוקר וערב,

אחרת האדם שוכח מאלוקיו,

ככה חייבים מוסר בוקר וערב.

בוקר וערב.

וכמו שנאמר, אחזק במוסר

אל תרף

נצריה כי היא חייך.

אם אתה עוזב חלילה את המוסר, אתה מאבד את החיים.

ואמרו חכמים, זיכרונם לברכה,

במדבר הבא, סוף פרשת שלח.

למשל לאחד שהיה מושלך לתוך המים,

הושיט הקברניט את החבל ואמר לו,

תפוס חבל זה בידך

ואל תניחהו,

שאם תניחהו,

אין לך חיים.

כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, כל זמן שאתם מדובקים במצוות,

ואתם דבקים, ואתם הדבקים באדוני אלוהיכם,

חיים כולכם היום.

וכן הוא אומר,

אחזק במוסר אל תרף

נצריה כי היא חייך.

למדנו.

קשה מאוד.

למה?

למה

אחרי אמונה שהייתה לישראל

במשה ואהרון

ובהצלחת שליחותם

והאפשרות לגאול אותם מארץ מצרים.

למה?

מה קרה שפתאום נהיה קוצר רוח?

למה?

מעבודה קשה, כשמחוברים לחומר

אז קשה לאדם להחזיק את מה שהגיע להכרה בשכל

ואם הוא לא יצליח להפוך

את ההכרה השכלית

לחושית

הוא תמיד ייפול,

אין מה שיבלום

אלא אם כן הוא ילמד מוסר תדיר

ויכלה את הרוח שלא תתפרץ ולא תתייאש

וייתן לה תימוכין וסעד

וחיזוק

על ידי לימוד המוסר.

זה מה שצריך להבין.

לכן בכל תחום, בכל עניין,

גם מה שאדם משיג בשכלו,

כשהחומר מתנגש איתו,

שמה הוא נופל. וזה הבחינה והבדיקה לחכמים, תלמידי חכמים,

צדיקים וכולי.

האם הם מסוגלים

לכלוא את הרוח

ולא לתת לה להתפרץ

ולא להיכנע ולכרוע ברך

בפני הנפש הבהמית

או לא?

אלה שצידדו,

שהשמענו אתמול,

שצידדו בי לאורך כל הדרך

מאף שלחוני

לעשות את המשימה נגד הזמרים הפסולים,

כמעט כולם, למעט הגדולים ביותר,

נכשלו,

נכשלים ומכשילים בזה הם בעצמם

ונמצאים בחתונות שמופיעים שם הזמרים הפסולים וכולי.

אחת בפה ואחת בלב.

אחת בשכל אבל אין בלב.

לא יכולים להעביר את הידיעות שלהם, את העקרות שלהם ואפילו את הפסקים שלהם

שיהיו מושרשים בלבם כחוש

שמה שהם אמרו והוציאו מפיהם ובכתבם

זה איסור גמור.

לא יכולים.

אין הרבה אנשים אמיתיים.

רבי חנניהו ברגשיו אומר רוסון, הקודש ברוך הוא זה...