הנסיון הקל בתחילה | הרב אמנון יצחק

- - - אין זו הדרשה, אלא עיקרי הדברים מספר חכמת המצפון חומש שמות פרשת וארא מאמר קסד' עמ' 1028 - - - 

"וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ז ג).

וברש"י: "מאחר שהרשיע כנגדי וגלוי לפני שאין נחת רוח באומות העולם לתת לב שלם לשוב", נוראות הדברים אע"ג שרוצים לשוב, אבל כיון שאין זה תשובה בלב שלם אין זה תשובה כלל, ולכך טוב לי שיתקשה לבו למען הרבות בו אֹתֹתַי ותכירו את גבורתי.

כן היא הנהגת השי"ת: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו" (ישעיה מג ז), כל הבריאה כולה למטרה אחת בלבד כדי להגביר כבוד השי"ת בעולם, ולכן לו היו שבים אומות העולם בלב שלם לפניו היה מתגדל כבוד שמים עי"ז, אך מכיון שגלוי לפני שלא ישובו בלב שלם, לכן מוטב שיתגדל כבודו יתברך בדרך אחר, ע"י שיקשה אֶת לֵב פַּרְעֹה וירבה אותותיו ומופתיו במצרים, ועי"ז יכירו ישראל את גבורתי, ובהכרת ישראל גבורות השי"ת שוב יתגבר ויגדל עי"ז כבוד שמים.

כן מדתו של הקב"ה מביא פורענות על אומות העולם כדי שישמעו ישראל וייראו, שנאמר: "הִכְרַתִּי גוֹיִם נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם הֶחֱרַבְתִּי חוּצוֹתָם מִבְּלִי עוֹבֵר נִצְדּוּ עָרֵיהֶם מִבְּלִי אִישׁ מֵאֵין יוֹשֵׁב. אָמַרְתִּי אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר" (צפניה ג ו-ז), כל מטרת עונש המצרים במשך י"ב חודש היו רק למטרה זו, כדי שייראו ישראל ויקחו מוּסָר ויבינו את גדולת הקב"ה, ומפורש הוא: "כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו... וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם" (שמות י א-ב), כל העונש שעשה הקב"ה במצרים הוא וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ, ותבוא להכיר ולהבין גדולת וגבורת השי"ת.

הוא אשר נתבאר דמיציאת מצרים אפשר להתבונן ולראות הנהגת השי"ת ודרכיו, כי הרי נתפרש שכל ענין יציאת מצרים היה למען מטרה זו כדי שיראו ישראל ויקחו מוּסָר, ומעתה מבואר שאע"פ שגבהו דרכי שמים מדרכי בני אדם, מ"מ עלינו לראות בתורה ובפרט ביציאת מצרים, ומשם נלמד להבין דרכי שמים. 

ונקח לדוגמא פרט אחד שבו אפשר לראות ולהבין דרכי שמים, והוא המופת הראשון שעשו משה ואהרן לפני פרעה: קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין... וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן... וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם. וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם" (שמות ז ט, י-יב), וזאת עלינו לדעת כי מצרים באותו זמן היתה ארץ מלאה חכמה וכשוף, וכדכתיב גבי שלמה המע"ה (מלכים-א ה יא): "וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם" וגם מחכמי מצרים.

שבח הוא לשלמה המע"ה החכם מכל אדם שחכמתו היא למעלה מחכמת מצרים, ואיתא במדרש (שמות רבה ט' ו'): "באותה שעה התחיל פרעה משחק עליהם ומכרכר עליהם כתרנגולים, וא"ל: "בנוהג שבעולם מוליכים פרקמטיא למקום שצריכים להם, כלום אינכם יודעים כי כל הכשפים ברשותי הם?!", מיד שלח והביא תינוקות מגמנסיא שלהם ועשו אף הם כן, ולא עוד אלא שקרא לאשתו ועשתה אף היא כן, ואף תינוקות בני ד' וה' שנים עשו אף הם כן".

ויש להבין מדוע עשה הקב"ה את המופת הראשון בדרך זה, שיכול היה פרעה לומר שרק כישוף הוא ואף ביכולתו לעשות כן, מדוע לא הכהו בדבר או בשחין באופן שלא יוכלו חרטומי מצרים לעשות כן, אלא דכן הם דרכי שמים שנותן הקב"ה נסיון לאדם באופן שיש בו מקום לטעות, ורוצה הקב"ה לראות האם יוכל להתגבר על הטעות ולהודות בהשגחתו יתברך.

כשבאו משה ואהרן לפרעה ואמרו: "אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ" (שמות ז טז), היה לו לפרעה להכיר את האמת, שהרי ידע שיבוא מושיען של ישראל להוציאן ממצרים, והיה עליו לחשוב: 'אולי אלו הם מושיעי ישראל?', אף בפעם ראשונה שבאו לפרעה היו נסים ומופתים כדאיתא בחז"ל (שמו"ר ה'): "דאותו יום היה יום גנוסיא לפרעה, והיה שם משתה גדול ולא היה שייך כלל להכנס אל המלך, שהרי למלכות בעלמא אין נכנסים ללא נטילת רשות, ובפרט לפרעה וארמונו כדאיתא בחז"ל (ילקוט שמות קע"ו), שהיו אריות סביב בית פרעה, ומ"מ נכנסו משה ואהרן ללא רשות.

ואיתא במדרש: ששבעים ואחד הזקנים שבאו עם משה ואהרן חששו להכנס לפרעה מפני היראה ונשמטו והלכו להם, וא"כ מדוע לא התעורר פרעה לשאול: 'היאך נכנסו משה ואהרן אליו?', ולכאורה מחמת נס זה גרידא היה לו לפרעה לקבל דבריהם ולשלח את ישראל, ובאמת יש לראות שאף פרעה עצמו חש וידע כי אין הדברים פשוטים, שהרי מדוע לא הרגם כמורדים במלכות על עצם כניסתם לבית פרעה, אלא קיבלם ופתח לעיין בספר המלכים ולבקש האם יש מלך לעברים, אלא ודאי שאף פרעה הכיר בכך אלא שלא היה יכול להתגבר על הנסיון הראשון.

כן הם דרכי שמים כי כל החיים נסיונות הם לאדם, והנסיון הראשון שנותן הקב"ה הוא נסיון שיכול האדם להתגבר עליו, אבל אם אינו מתגבר ונכשל בנסיון, מנסה אותו הקב"ה שנית בנסיון אחר קשה יותר שיש לו מקום לטעות, ולכן פרעה שנכשל בנסיון הראשון נוסה שנית במופת דתנין שהיה קשה לו יותר, שיכול לומר דרק כישוף הוא שאף תינוקות היו מסוגלים לעשות כן.

אף נסיון זה דתנין היה בכח פרעה להתגבר עליו ולהכיר באמיתות השגחת השי"ת, שהרי כתיב ויבלע מטה אהרן את מטותם ואיתא במדרש (שמו"ר ט' ז'), שבלע אותם בעודו מטה ולא בהיותו תנין, והמטה נשאר בעוביו כמקודם, אלא כיון שבתחילת האות והמופת היה יכול לדמות לעצמו שאין זה מופת וכי אף ביכולתו לעשות כן, שוב הוקשה בעיניו לראות אח"כ כי טועה הוא, אלו הם כוחות האדם כאשר בתחילת דרכו נמצא בטעות, שוב אין ביכלתו לשנות אח"כ דעתו ולהודות ולראות את האמת.

כן הם דרכי השי"ת, אינו מראה את השגחתו בתחילה אלא נותן מקום לטעות כאילו אין השגחה בעולם, ורק אח"כ הוא רואה את האמת, ולכן בתחילת המופת נראה כאילו ביד פרעה לעשות תנין כמעשי השי"ת, ורק אח"כ הראה הקב"ה וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם, וכל מעשי פרעה עד עתה הכל אין בהם מאומה והוא רק כישוף גרידא.

לו היתה אמונתינו אמיתית ביסוד זה, כמה נקל היה לנו לרכוש את מדת הבטחון, שהנה כאשר רואה האדם מכשולים וקשיים בחייו, נשברת רוחו ואינו מאמין שוב בעזר ה' ובסייעתא דשמיא, ורק בסוף הדרך מראה הקב"ה את הנהגתו, והסיבה שאין אנו מבינים זאת כי איננו יודעים ומבינים דרכי שמים, וסבורים אנו כי הנהגת הקב"ה היא כפי הנהגת בני אדם, ומדרכי אנוש כי בעת שאחד רוצה להיטיב לחבירו אינו מתמהמה אלא מיטיב לו מיד, אך כאשר נדע כי לא דרכיכם דרכי נבין כי בְּאָחוֹר יְשַׁבְּחֶנָּה.

נסיון זה שיש בו מקום לטעות אין זה סוף הדרך, אלא יש עדיין מצב גרוע יותר, דאיתא ברמב"ן להקשות מדוע בתחילה כתיב: וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה, ואח"כ: "כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ" (שמות י א), דבתחילה רק הקשה הקב"ה אֶת לִבּוֹ, והיינו שנטל הקב"ה את כח השפעת המכות שלא יעשו עליו רושם, אך עדיין היה יכול להתעורר מעצמו, אך כאשר לא עמד אף בנסיון זה הכביד השי"ת אֶת לִבּוֹ, עד שלא היתה כלל יכולת ואפשרות להתגבר על זה. 

(אור יחזקאל)