בלבול במידות | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום, מנשה בן מזל, רפואה שלמה בכל האיברים והגידים, ולשמירה על הנכדים, דוד, איילה, אהרן, יהודה ואביגיל, אמן.

וידבר אלוהים אל משה ויאמר אליו אני אדוני,

המדרש בקהלת רבה זן יות זן,

ויאמר אליו אני אדוני,

אמר לו אתה בשר ודם,

לא יכולת לסבול אותם,

אני אדוני רחמן,

בעל הרחמים במידותיי ארחם,

שנאמר

אני עשיתי ואני אשא.

עד כאן המדרש.

מה הביאור של הדברים?

הדברים האלה, וידבר אלוהים אל משה,

דיבר אליו קשות,

ויאמר אליו אני אדוני,

דברי הקדוש ברוך הוא משמשים תשובה לטענה של משה רבנו,

שאמר אותה קודם לכן,

למה הרעות על העם הזה,

למה זה שלחתני?

משום שלא היה יכול לסבול צערן של כלל ישראל.

ומאז באתי אל פרעה,

הרע לעם הזה, והצל לא הצלת.

והוא ראה שמקשים עליהם את השעבוד,

כאילו בגלל שהוא בא,

אז הוא טען טענה, למה הרעות על העם הזה?

למה זה שנחתני?

על זה השיב לו הקדוש ברוך הוא, ויאמר אליו אני אדוני.

מה זה אני אדוני?

המדרש מפרש מידת הרחמים.

ביפה תואר אומר שהקדוש ברוך הוא של משה,

שראוי לו לסבול את הצער של ישראל,

בגלל שהקדוש ברוך הוא בעל הרחמים,

וכל מה שהוא עובד,

כל מה שהוא עושה, עושה לטוב.

כל מה דעביד רחמנא לטבע עביד.

ושהוא עתיד לגאול אותם.

אז ראוי לו לסבול את הצער של ישראל,

ולא להתלונן למה הרעותה.

כל זה היה הרי חשבון לקצר

את הזמן של הגאולה במקום 400, 430, 210. אז על ידי שהכביד עליהם פרעה,

אז זה קיצר את הזמן.

מכל מקום זה הכל נעשה ברחמים.

לומדים מכאן

שאין הפירוש למידה סבלנות

כמו שסוברים העולם.

העולם סוברים סבלנות

זה שהאדם שהוא כבר שלם במידה הזאת,

הוא לא מרגיש הצער והבושה כלל.

שהרי כאן בוודאי

רצה הקדוש ברוך הוא שמשה רבנו ישתתף וירגיש בצער של ישראל.

הסבלנות זה לא כמו שחושבים,

שלא מרגישים כבר צער ובושה כלל.

כי פה ודאי שהשם רצה שהוא ירגיש וישתתף בצער של ישראל.

וגם מסתבר שהאדם השלם,

מפאת תואר נשמתו ומידותיו העדינות,

מרגיש בדרך כלל צער ובושה יותר משאר אנשים,

וכך ראוי להיות.

אלא מה הפירוש של מידת הסבלנות?

לקבל ולסבול צערו בלי רוגז וכעס שמביאים לבלבול הדעת.

ומידה זו נובעת

מתוך שמכיר גודל רחמיו של הקדוש ברוך הוא,

שכל מה שעושה, עושה לטוב.

אז מידת הסבלנות לקבל ולסבול צער בלי רוגז וכעס.

סבלן.

לא מסוגל לסבול

בלי רוגז וכעס.

וזה למה?

כיוון שהוא מכיר את גודל הרחמים של הקדוש ברוך הוא, שמה שעושה, עושה לטוב.

אז לפי מה שכתבנו עד עכשיו,

יוצא שייתכן שאדם יוכל לראות

ולסבול צער וייסורים של חברו,

ולא יתרעם עליהם.

אבל זה יכול להיות משני טעמים סותרים, הפוכים.

סיבה ראשונה שהוא יכול,

לראות בצער ולסבול גם.

אבל לא להתרעם.

אחד זה מחמת גודל רחמנותו,

שהוא עצמו בעל רחמים,

והוא מכיר שהקדוש ברוך הוא בעל הרחמים,

ויודע שהקדוש ברוך הוא עושה הכל לטובה.

לכן הוא לא מתרעם.

גם כשהוא רואה בסבל חברו ובצערו ומשתתף בצערו,

הוא לא מתרעם.

ואי אפשר להיות בעל רחמים אם אתה בעצמך

לא יודע שהקדוש ברוך הוא בעל הרחמים.

ונתן לך רחמים מרחמיך.

מי שנותן לך רחמים זה בעל הרחמים.

אז זה דבר ראשון.

מגודל רחמנותו,

שהוא יודע שהכל עושה הקדוש ברוך הוא.

לטובה, אז לכן הוא לא מתרעם.

וייתכן, סיבה הפוכה,

שמחמת אכזריותו,

הוא לא מרגיש

די בצער של חברו, לכן הוא לא מתרעם.

וכך מצינו גם בשאר ענייני העולם

שאותה הפעולה עצמה ייתכן שתיגרם על ידי מידות הפוכות.

ייתכן שאדם מתעורר להוכיח את הבריות מתוך אהבה ורצון לתקן אותן,

אבל ייתכן שהוא עושה זאת מחמת שנאתו את הבריות.

התוכחה שהוא נותן להם זה לעקוץ אותם, להוכיח להם שהם כלום, שהם אפס, שהם שום דבר, שהם טועים,

אז יכול להיות שאותה תוכחה נובעת משתי סיבות.

או מאהבתות הבריות וברצונו לתקן אותן,

או משנאתות הבריות.

כמו כן, אדם יכול לעשות מאמץ גדול לדקדק בקיום מצווה,

ולא יחוש לכך שאחרים מבזים אותו בגללה.

וזה מפאת מידת הענווה והתמימות שהוא הולך בדרך תמים עם השם.

לא אכפת לו שצוחקים עליו ואומרים לו, אתה מגזים, אתה מדקדק יותר מדי.

אבל ייתכן

שהאדם הזה עושה זאת מחמת גאוותו,

ולא אכפת לו מה אחרים חושבים עליו,

כי הם נחשבים בעיניו פחותי ערך.

ולכן הוא לא חש אם מבזים אותו.

לפיכך יכול לקרות לפעמים

שאדם יעשה פעולה הנובעת ממידה רעה

והיא תחשב לו עבירה,

אבל האדם עצמו טועה בדעתו וסובר שהפעולה שהוא עושה מקורה ממידה טובה והיא נחשבת אצלו מצווה.

אבל כיוון שהיא באה ממידה רעה

היא נחשבת בעצם עבירה.

מצינו דוגמה אצל שאול המלך.

ויאמר שאול מעמלקי הביאום

אשר חמה לעם על מיטב הצאן והבקר למען זבוח לאדוני אלוהיכם.

שמואל הנביא ציווה אותו בשם השם

להשמיד את עמלק

ולא להשאיר מהם כלום.

והם הביאו את מיטב הצאן והבקר.

אז הוא שאל אותו, למה לא שמעת בקול השם?

אז הוא מסביר לו שאנחנו הבאנו את זה בשביל לזבוח לשם.

והרדאק אומר,

למען זבוח לא חמלו על הצאן להנאתם

אלא למען זבוח לשם. אז מה מבין שאול שהוא עשה פעולה

מוצדקת וטובה

ומצווה יחשב לו? ככה הוא מבין.

ומה ישיב לו שמואל הנביא?

ולמה לא שמעת בקול אדוני בתעת לשלל?

בתעש הרע בעיני השם?

בדיוק הפוך ממה ששאול חושב.

מבאר הרדאק

נראה כי רצונך וחפצך היה בדבר?

וחמת השלל וטעת עליו.

ועל כך משיב שאול

אשר שמעתי בקול אדוני

ואילך בדרך אשר שלחני אדוני.

מפרש הרדאק

כשאמר לו שמואל ולמה לא שמעת?

הפסיק שאול לדבריו ואמר אשר שמעתי.

זאת אומרת, כן שמעתי בקול אשם. הוא מכחיש את דברי שמואל הנביא.

הוא אומר, כן שמעתי.

אז מבואר שהטעם האמיתי,

למה הציל שאול את מיטב הצאן?

כדברי הנביא שמואל, בעומק ליבו

היה לשאול נגיעה דקה של תאוות הממון בחמדת השלל,

עד שהוא אמר לו, וטעת, קפצת, מעטת על השלל.

אבל בגלל שהנגיעה הזאת הייתה קטנה מאוד,

לא הכיר שאול עצמו בעובדה שהכוונה שלו למען זבוח לשם הייתה נגועה בתאוות ממון.

וסבר שכל כוונתו הייתה לשם שמיים.

וכל כך היה בטוח בעצמו שכשאמר שמואל הנביא שכוונתו לא הייתה לשם שמיים,

הפסיק אותו שאול בדבריו ולא קיבל את דברי הנביא.

אשר שמעתי.

אז רואים שאדם יכול לעשות פעולה שבעיניו נחשבת מצווה ובעצם היא עבירה.

והוא לא מרגיש.

דומה לענייננו כתב הרב הגאון והצדיק רבי יצחק

אייזקשר, זכר צדיק וקדוש ברוך הוא, בספר חשבון הנפש בהקדמה.

בקיצור דבריו הוא אומר ששאול טעה

וסבר שהקנאה שלו לדוד נבעה ממידת קנאת סופרים,

שזו קנאה רצויה ונחשבת למצווה.

אבל על פי האמת מקורה של הקנאה הזו הייתה

מהמידה של קנאה אסורה ונחשבת לעבירה.

אז הנה עוד מקום שרואים שאפשר לעשות מהלך,

חושבים שזה מנקודה טובה ובעצם זה יוצא מנקודה לא טובה.

באדם שלא יושב לחשב דרכיו

לא יכול להבחין בדברים מאין זה נובע.

רק בעלי חשבונות, מארי דה חושבנה,

אלה שיודעים לחשב כל דבר ומתבוננים בכל דבר,

יכולים להינצל.

כי אדם יכול לבוא לעולם האמת ולהגיד, עשיתי ועשיתי ועשיתי.

יגידו לו, כן, אבל מאיפה זה נבע?

בודקים את השורש, מאיפה זה נבע?

זאת הנקודה.

אז אם שאול המלך,

שהיה משיח השם,

שזכה להיות מלך בגלל הענווה הנפרזת שהייתה לו,

נחבא אל הכלים,

טעה,

ולא הכיר שהפעולה שלו נובעת משמץ דק של מידה רעה,

אז קל וחומר שאנחנו טועים,

יכולים לעשות מעשה אסור,

ולחשוב שהם מקיימים מצווה.

לפיכך, מוטל על האדם לבדוק היטב את כל מעשיו,

אף במקום שנראה לו שכל הכוונה שלו לשם שמיים,

ולהבחין ולברר היטב אם כוונתו בעשיית הפעולות

היא אכן לשם שמיים,

או שמא נובעת ממידה מגונה.

אה...

רבי ישראל סלנטר, זכר צדיק וקדוש ברוך הוא, פעם אחת

דיבר

וכשהוא דיבר

הקשו עליו קושייה חזקה

ועלו לו חמישה תירוצים

לתרץ את הקושייה

אבל הוא הבחין

שהתירוצים יספקו את השואל

אבל הם לא אמיתיים באמת.

השואל שיקשה, כשיקבל אותם יהיה בהלם, וואו!

איזה תירוצים!

אבל הוא בעצמו ידע שיש קושיות על התירוצים עדיין, והם לא תירוצים אמיתיים.

סגורים הרמטי.

אז הוא לא ענה.

זאת אומרת,

אלה שלומדים מוסר כל הזמן יכולים להבחין בפעולות שלהם מהיכן הן נובעות.

אבל מי שלא לומד מוסר,

הוא עושה הכל כלאחר יד, בלי התבוננות, אבל בשמיים,

ידונו אותו בהתאם

לשורש המידה שממנה נבע הדבר.

היו לו עוד מקרים כאלה, רבי ישראל, כל מיני מעשים שתמיד היה שוקל

אם כדאי או לא כדאי להגיד מה לעשות, לא לעשות,

מה המשמעות, מה ההשלכות,

מה התוצאות, מאיפה זה נובע.

ככה צריך בן אדם.

אבל בן אדם חיים על שלוף.

מה שבא לו לענות, העיקר לצאת מהעניין, להתפטר,

להשיב, וזהו, ונגמר הסיפור.

לא להיכנס לעובי הקורה, כמו שאומרים, לא לסבך את עצמו בכל מיני חשבונות.

למה להסתפק?

שחרר, וזהו.

בשמיים הכל נמדד, מאיפה זה בא?

אז מה שבעינינו יכול להיחשב מצווה,

בשמיים יכול לחשב אותו מעשה עבירה.

רבי חנניהו ברגשוי אומר, עושה הקדוש ברוך הוא, וזו קודם ישראל, לפי כוח,

ירבו לעם תורו, ובשבות שנה אמרו אדם העם וסלאם העם, שאת גו ירדין תורו, הוא יהדיר.