כפי המעלה כך כח התביעה | ר' אהרון מרציאנו

- - - לא מוגה! - - - 

ויקח למשה וידבר אדוני אליו מאוהל מועד לאמור.

אז הוא מסביר לנו מה זה אומר לאמור.

לאמור, צא ואמור להם דברי כיבושים.

בשבילכן הוא נדבר עם שכן מצינו שכל שלושים ושמונה שנה שהיו ישראל במדבר.

כמדונים מן המרגלים ואילך לא נתייחד הדיבור עם משה שנאמר

ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר השם אליי לאמור.

אליי היה ג'יבור.

אז הוא מסביר לנו פה

שהקדוש ברוך הוא אמר למשה להגיד לעם ישראל

דברי כיבושים.

ומה דברי כיבושים?

בשבילכם הוא נדבר עימי.

אז הספר מקשה פה

יש לו כושה. הוא אומר

מאמר זה מטמיע.

כלום דברי כיבושים אין אלו.

הלא שברו אותי להם לבני ישראל שחשובים כל כך

עד שבשבילם עלה משה רבנו לנבואה וזכה לדבר עם הקדוש ברוך הוא.

ולולא ישראל לא היה הקדוש ברוך הוא מדבר עם משה.

שהרי כל שלושים ושמונה שנה שהיו ישראל מדונים מן המקום

לא נתייחד הדיבור עם משה.

הרי שמאמר זה דווקא מחשיב את בני ישראל.

ולמה, איפה נאמר על זה דברי כיבושים?

אז הוא שואל פה איפה הדברי כיבושים הם?

כי הוא רואה פה שמשה רבנו זכה לדבר עם הקדוש ברוך הוא בזכות עם ישראל.

אז לא רואים פה שזה דברי כיבושים, הפוך.

אז הוא עונה לנו,

אכן אין אמת הדבר שדברי שבר הן הדברים הללו.

הוא מסכים שזה שבחים אבל דווקא מפני שאין אנשי מעלה.

דווקא מפני היותם עם סגולה.

מחילה דווקא מפני היותם עם סגולה.

ודברי השבח מתהפכים עליהם להיות תביעה ומשפט והם צפויים לעונש.

כי אם יש להם יתרון מעלה על פני אומות אחרות,

אז גם התביעה להם גדולה הם מתבקשים להיות עולים

בכל יום מעלת השלימות, וכשהם חוטאים חטאם כפול.

אז הוא אומר לנו שכן זה נכון, זה שבחות,

אבל יכול להיות שזה גם דברי כבושים.

למה?

כי אם זה לא,

אם עם ישראל הם אנשי מעלה או עם סגולה, אז

זה שבחות.

וזה גם יכול להיות גם דברי כבושים.

הוא מסביר לנו אחר כך למה.

דברי כבושים זה לשכנע אותם,

להגיד להם כמה חשובות.

אבל זה גם מגרעת הם לא עושים את רצון השם. כשלא עושים את רצון השם,

בגלל שישראל אולי יש לנו כל אומות אלוהים של כבוד.

אבל הכיבושים זה לגנע אותם,

אבל אנחנו חושבים שהם עסקו.

זה הרי בזכותם משה, שבן אדם אשם.

דמי כשישראל, משה לא היה ראוי.

לכן בן אדם אשם. רק בשביל ישראל זה נקרא כיבושים.

אוקיי.

אז הוא מסביר לנו סיפור.

מסבכים על רבי ישראל אבסלאנטר,

זכרונו לחיור הבא,

שפעם תרץ חמב״ם קשה שרבים ייגעו בפתרונו,

והוא פרץ בבכי והסביר את בחיו.

כי אם הוא מחונן כל כך בכישרונות,

מחונן.

כי אם הוא מחונן כל כך בכישרונות,

ויש לו היכולת להגיע לעמוקות

בקלות גדולה מאחרים.

מחילה. בעמקות גדולה.

בעמקות בקלות גדולה מאחרים.

הרי התביעה עליו גדולה יותר משל אחרים שלא נכונו בכישרונות כאלו.

שהרי האדם נשפט לפי כישרונותיו, ולפי זה השליחות

שעליו למלא בעולם הזה היא יותר גדולה משל אחרים,

שאין להם אותם הכישרונות ואותם האמצעים

להרביצת תורה ויראה.

אז הוא מסביר לנו שיש שיפור שמספר על הרבי ישראל מסלנטור, שפעם

הוא תירץ איזה רמב״ם היה, איזה קושיין ברמב״ם, והוא תירץ את זה והוא התחיל לבכות.

ולמה הוא הבכיר?

כי הוא הבין

שאם הוא יכול לתרץ את הכושייה הזאת, זאת אומרת שיש לו הרבה חוכמה

ומעלה גדולה,

והוא לא ראה כאילו שהוא תירץ את זה וזה דבר טוב, הוא ראה מזה, הוא ראה את החסכון,

הוא ראה שבשמיים התביעו אותו,

למה?

כי הוא יכול לתרץ את הכושייה של הרמב״ם, אז יש לו מעלה גדולה, אז הוא ראה את החסכונות שלו,

ובגלל זה הוא בכר.

מה קרה?

הוא ראה כמה יצבעו אותו לפי גודל הכרתו. אם הכרתו גדולה, תומכים אותו לפי ההכרה שלו.

אם יש סחר שלו קטן, תומכים בסחר קטן. אוקיי.

אם הסחר גדול והכרה גדולה, אז התביעה היא גדולה.

התביעה היא גדולה.

אם האדם לפי המעלה שלו, כמו שבישראל הם עם סחר שלו, לכן התביעה עד אמת על איזה עולם.

אז מעלתו גרמה לו פחד ואימה עד לדחיין.

ואילו בעולם הבלתי מוסרי, המנהג הוא שבעלי כישרון

מתגאים ומתייערים ודעתם זכה עליהם כשאין מ...

זכה עליהם. זכה.

זכה עליהם כשהם מצליחים במשהו.

אבל האדם הגדול, כשהוא מרגיש יתרון מעליותיו ויתרון תבונתו,

הרי הוא רואה בזה דברי כיבושין,

תוכחה ומשפט,

והוא מרגיש כאן שלא מילא את תפקידו ושליחותו.

אז הוא אומר פה שבעולם בלי מוסר,

הבן אדם יותר,

כפי שיותר בן אדם חכם וגדול,

שיש לו כאילו דוקטור או עורך ג'ין או דברים כאלה.

כמו המדען של הפסוקיה, שמת השקעה.

כן.

אז הם מתגאים מזה.

ובעולם איפה יש מוסר, אז הבן אדם לא מתגאה מזה,

הוא רואה את החסכונות שלו, איך התביעה

תהיה גדולה עליו.

בהתאם להכרה שלו.

בהתאם להכרה שלו.

אוקיי.

כל איש אשר יראת אלוהים נוגעת בלבבו

יפחד מהתביעה שיתבעו שם בעולם האמת,

על שלא מילא את תפקידו בהתאם לתכונותיו וכשכונותיו,

שחנן לו הקדוש ברוך הוא.

הוא ייטבע על כך שבמקום להצטער על מיעוט עבודתו,

עוד דעתו זכה עליו ואף נוהג להתגאות בסגולותיו וכשכונותיו.

אל יסתפק ואל יתנחם

במה שקנה חוכמה

בשל חריפות מעלותיו, אלא יהיה מצוי

בתביעת עצמו מתמדת על שלא ניצל את מה שהתביע בו הקדוש ברוך הוא, לכבוד השם.

אז הוא מסביר לנו בסוף שבן אדם ירא שמיים הוא צריך לפחד תמיד

מהתביעה שיכול להיות עליו

ולא להתגאות שאם הבן אדם נגיד הוא למד כמה שעות תורה הוא לא צריך להגיד ברוך השם למדתי ככה וככה וככה.

לא מעניין כמה השגות יש לו, כמה השגות, כמה גנאים יש לו. מדברים על הגנות, על גדלות.

הוא לא צריך להגיד,

תמידות להיות גס רוח וגאווה, אוקיי.

הוא לא צריך להיות גס רוח וגאווה.

הפוך, הוא צריך להגיד, אם יש לי הבנה כזו, אז התבילה עליי

תהיה גדולה.

ואז רואים מפה שצריך

לפחד מהתבילה יותר מלהתגאות מהדברים שעושים.

מי שזכה להבנה, ספר והכל, שידע,

שזה מחייב אותו הרבה, יותר ממהר. גם הוא יערש בהתאם לזה שהוא לא ניצל את המאה אחוז שהוא ירוק.

זה לא כמו שחושבים בעולם הלא מוסרי.

שאדם שיש לו הרבה סכם ויש לו סגות, הוא לא מתעמת בכלל.

מתי שהוא ירצה הוא יוכל להבין,

אבל הוא לא מתייגע ללמוד, כי הוא מבין מהר שכשאתה לא צריך לתעמת.

התורה מבקשת שאדם ילמד, ילמד, ילמד, ילמד, יבין, יתאמץ, יעמיק,

בשביל להסיק כמה שיותר לקטש עם שמיים יותר יחידים.

זהו.