לשאוף לקדושה | ר' ארז איתן

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ערב טוב,

בעזרת השם יתברך וברשות כבוד הרב.

השיעור יהיה להצלחת

כבוד הרב אמנון יצחק שליטה,

ולחזרה בתשובה של כל עם ישראל, בעזרת השם,

ולהילול נשמת

שרה בת שולמית,

מנוחתה עדן.

ויאמר משה, ויאמר אדוני אל משה,

אמור אל הכהנים בני אהרון,

ואמרת אליהם, לנפש לא יטמע בעמיו.

הפסוק הזה מובא בויקרא חפה לפסוק א',

הפסוק הראשון.

לפני שנתחיל לבאר את המוסר שבפסוק,

ננסה להבין קצת מהפשט.

יש פה כמה שאלות,

כמו כפילות הלשון,

אמור ואמרת.

אז הרמב״ם מביא בשם רש״י,

אמור ואמרת זה אומר להזהיר הגדולים על הקטנים, שלא חס ושלום יגיעו לידי איסור, שיעזרו להם בידיים לעשות איסור,

למרות שהם עדיין לא מצווים, אבל להזהיר את הגדולים על הקטנים,

שלא יעשו איסור.

זה אמור ואמרת, להזהיר הגדולים על הקטנים.

יש עוד פירוש שרבנו בכיה מביא,

אמור,

האמירה הראשונה זה שהכוהנים שהוא יטמא למת מצווה,

למרות שהוא מוזר לא להטמא למתים,

מצווה עליו להטמא למת מצווה.

האמירה השנייה, ואמרת,

זה שלא יטמא לאחרים.

כוהן גדול לא מטמא גם לקרוביו,

כוהן אדיוט יכול להטמא לשבעה קרובים שלו.

יש גם בעל התורים, אבי,

שאל הכוהנים

זה אומר,

זה לא חללים, זה בגימטיה יוצא אותו דבר.

למה הוא אומר,

אל הכוהנים, בני אהרון?

הוא יכל להגיד, בני אהרון לבד.

מי שבני אהרון הם כוהנים, לא?

אבל למדנו שמי שחלל,

אומנם הוא מבניו של אהרון,

אבל הוא לא שייך בכל המצוות של הכוהנים,

הוא לא יכול לעלות לדוכן, לשא את כפיו,

הוא לא יכול לדעת תורה ראשון, לקרוא בתורה,

אסור לו לעבוד בבית המקדש.

אבל עדיין, התורה אומרת

שהחללים

לא קשורים לפרשה הזאת של טומאת המת,

כי אין להם איסור להטמא למת, הם ממילא לא עובדים במקדש וכו'.

עוד פירוש של הכלי יקר.

הכלי יקר מביא שתי האמירות, אמור ואמרת, האמירה הראשונה

זה אומר שהם קדושים מצד הייחוס שלהם,

שאהרון זה אביהם,

אז ממילא היוצא מן הטעות טהור,

בגלל שהם הבנים שלו, אז הם קדושים.

והאמירה השנייה זה הקדושה של המשרד עצמם,

שאפילו אם לא היו בני אהרון, הם עובדים במקדש,

אז כבר יש להם קדושה.

גם פה מביא בעל התורים את הגימטרייה, בני אהרון.

הוא מביא קודם כל שבני אהרון ולא בנות אהרון,

שהבנות,

שהן כוהנות כביכול,

אין להן את האזהרה של הטומאת מתים,

למה בכלל יש את ההזהרה של לא להיטמע למת?

הכוהן לא יכול להיות טמא ואחר כך להתעער, לחכות שבעה ימים, הוא צריך להיות מוכן

לעבודה בבית המקדש.

האנשים,

בכל מקרה,

אין להם את הציווי הזה, זה לא שייך אליהם לעבודה במקדש,

אז ממילא לא שייך אליהם הציווי הזה של לא להיטמע למתים.

אז גם לחללים וגם לאנשים

אין להם שום איסור

להיטמע למתים.

ויש פה עוד משהו שמביא גימטרייה, הבא על התורים,

שבני אהרון זה שווה, זהו גם בעלי מומין.

כהן שהוא בעל מום,

אמנם הוא לא יכול להקריב קובנות והוא פסול מלעבוד במקדש,

אבל הפרשה הזאת שייכת גם בו,

שלא להתעמל למתים,

בניגוד לחלל.

אז אומר פה בעל חוכמת המצפון,

ובמדרש רבה

פי חרביו

עד עוד הכתיב יראת השם טהורה עומדת לעד.

אמר רבי לוי,

מהירה שנתיירא אהרון לפני הקדוש ברוך הוא זכה וניתנה לו הפרשה הזו

שאינה זזה ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות.

איזה פרשה?

פרשת טומאת המת,

שנאמר, ויאמר אדוני אל משה אמור אל הכהנים בני אהרון.

וצריכים להבין איזו זכות היא,

איזו זכות היא לאהרון שאסור לו להתעמל למתים?

זאת שאלה.

ומדברי רבותינו, זיכרונו לברכה, משמע שזו זכות,

וכי אם היה מותר לו להתעמל למתים, האם זו הייתה חובה?

עוד שאלה,

וכן מה ששמח דרשתו על הפסוק

יראת השם טהורה עומדת לעד.

מה זה שייך לפסוק שאמרנו על טומאת המת?

אמר השם אל משה אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת עליהם וכו' לא להתעמל למתים.

אז מה זה שייך לפסוק שהוא הביא

יראת השם טהורה עומדת לעד?

ואיך משמע הדרש הזה מהפסוק ההוא?

אז הוא ממשיך ואומר

הנה כשאדם מתנהג על פי טבעו,

ואינו עושה אפילו פסיעה קלה אחר הסכמת רצונו,

ועל פעולותיו נחתמים בטבעת היצר הרע.

הרי הוא בבחינת מה שאמרו חכמים, זכרונן לברכה,

רשעים יצר הרע שופטן.

מה זה אומר רשעים יצר הרע שופטן?

זה לא אומר שהם עולים למעלה ויצר הרע שופט אותם.

שם זה בית טין, זה משהו אחר.

זה אומר שפה בחיים, כל החלטה שיש להם,

הם עומדים בפני שאלה, זה מותר, זה אסור, ללכת לפה, ללכת לשם.

מה עושים כשיש שאלה? הולכים לשופט, לאן הם הולכים?

יצר הרע.

כל דבר הוא מאייץ להם, הוא אומר להם מה לעשות לרעתם.

וככה הם נופלים.

אז הוא אומר פה, להפך מזה,

האדם השלם הוא להפך מזה,

שאינו עושה שום מעשה אלא בהסכמת התורה.

כמו שכתוב, צדיקים, יצר הטוב שופטן.

ומה שהתורה מסכמת, מה שהתורה מסכימה כביכול,

שזהו הטוב, והוא ממהר לעשותו אפילו אם זה נגד טבעו.

אפילו אם זה משהו שעכשיו מרגיש לו נגד הטבע שלו, נגיד הוא עייף,

והוא מרגיש שאם עכשיו הוא לא הולך לישון, הוא לא יקום בבוקר,

והוא לא יאכל לתפקד ולא כלום,

אבל הוא חייב לסיים איזה משהו ולעשות איזה דבר מצווה,

אפילו שזה נגד הטבע שלו,

בכל זאת,

ייקוב ודין את האר הוא כותב פה.

מה זה ייקוב ודין את האר?

זה מובן שם במסכת

סנהדרין.

מסביר שם

ייקוב ודין את האר שאם יש מולך מצב

שיש כרגע דין שאתה צריך לעשות איזושהי מצווה, איזושהי פעולה,

שזה דבר מצווה,

שזה הלכה שאתה חייב לעשות,

אז אלה שהולכים בעצת היצר הרע, הם אומרים,

מה זה, יש כמו לי עכשיו פה

הר גדול, איך אני יכול לעבור אותו?

מה זה, אם אני לא אישה, אם אני לא אכל את זה, אם אני לא, איך אפשר לעבור את זה? זה לא,

אני בשר ודם.

אז הוא אומר, לא, בכל זאת, ייקוב הדין את האר. מה זה הדין?

הדין זה ההלכה, מה שצריך לעשות עכשיו בלי פשרות,

הוא אפילו יכול לעקוף את האר, לשבור את האר, לאכול את האר, הכול.

לא משנה מה,

ייקוב הדין את האר, והוא ממשיך, כמו שכתוב,

מושכני אחריך נרוצה.

זה מובא בשיר השירים בפרק הראשון.

מושכני אחריך נרוצה.

מסבירים שם במסכת קידושין שיש שתי דרכים לקנות בעל חיים.

שתי דרכים.

דרך ראשונה,

היותר קלה,

שקוראים לה ואי בא פשוט.

קוראים לה ואי בא. הדרך השנייה, הפחות נעימה,

שכותב שם מקיש עליה במקל והיא רצה,

רצה לקראתו.

אז זה בא להגיד לנו,

שאם הקדוש ברוך הוא רוצה למשוך אותנו, מושכני אחריך מלשון משיכה וקניין,

רוצה לקנות אותנו שני העם שלו, ויש לו ציוויים לתת לנו,

אז הוא קורא לנו, אם זה ברמזים,

אם זה בציוויים שיש בתורה,

אז מושכני אחריך בדרך של קורא לה ואי בא, לא בדרך של המקל, של לתת לנו מכות עם המקל, ואז אם צריך לבוא.

עזוב ומושכני אחריך, נרוצה.

אחריך נרוצה.

נרוץ למצוות בלי מקלות.

בלי מקלות.

לא צריך את המקלות כמו שיש לנו היום, כל שני וחמישי יש

פרשה חדשה, פעם האיראנים, פעם הפלסטינים, עכשיו הם

מעיפים עלינו עפיפונים של התעברה, כל שנייה יש להם משהו אחר.

אולי הם למדו את זה מהעפיפונים של ביבי, אני לא יודע מאיפה הם למדו את זה.

אז הוא אומר, מושכני, אחר כך נרוצה,

שלא צריך מקל,

רק הוא קורא לנו ברמז אפילו, רצים אחריו.

אז הוא ממשיך,

אפילו למדבר,

אפילו למדבר,

שאין שום עבור להשגת רצונו,

וזה מן הניסיונות הקשים ביותר, כמו שכתוב,

זכרתי לך, חסד נעורייך,

אהבת כלולותייך, לכתך ארעי במדבר, בארץ לא זרועה.

זו דוגמה, כמו שאמרנו קודם,

היה להם ניסיון שקשה להבין אותו.

זה לא סתם, מושכני, אחריך נרוצה.

הם באו עם כל הילדים,

מיליונים, בלי אוכל, בלי כלום.

מושכני, אחריך, בסדר, הוא קורא ורצים אחריו, לאן רצים,

למדבר,

ולא רק שאין להם מספיק אוכל,

הוא גם אומר פה בדרך

שזו ארץ לא זרועה.

אפילו אם ירצו לקחת, לא יודע, חיטים, זרעים, לא יודע, לקחת משהו שיהיה להם

ממה להתפרנס, גם זה אי אפשר.

לא צומח שדות במדבר.

אז הוא אומר, בכל זאת, אחריך נרוצה.

ואינו שומע מה שטבעו תמיד מצלצל, תמיד באוזנו.

טבעו זה הטבע, זה היצר הרע, מה שהוא תמיד אומר לו באוזן.

אלא מה שהתורה דורשת ממנו,

הוא מסר בכל נפשו אך ורק לציווי התורה.

זה מה שמעניין אותו.

מצינו,

כשמתו נדב ואביהו לפני השם,

כתוב וידום אהרון.

רק על הפסוק הזה אפשר לתת דרושה שלו, אבל

יש דוגמה שהחפץ חיים מביא הסבר על זה, על וידום אהרון.

מה זה וידום אהרון? לא כתוב

וישתוק אהרון,

וכל מיני מילים כאלה, או תיאורים שזה לא דומה.

אז לא כתוב שהוא רק שתק, או רק לא דיבר, או משהו כזה.

אז מה זה אומר?

אם מביאים לאדם איזושהי בשורה,

טובה או רעה, לא משנה.

אז אתה יכול,

אפילו שהוא שותק ולא אומר מילה, ולא מגיב, אתה יכול לראות על הבעת פנים שלו,

אם הוא שמח, אם הוא עצוב,

אם הוא שלו,

אם הוא ברוגז,

יש כל מיני דברים שאפשר לראות עליו.

אז אומר החפץ חיים, עליו השלום,

זה לא כמו דומם. דומם, אתה מביא לו איזושהי בשורה.

מה, אתה יכול לראות עליו איזה שוני, איזושהי

השתנות במידה שלו, במשהו? כלום, אתה לא רואה כלום. זה כמו שעכשיו תבוא,

תגיד לסטנדר כך וכך בשורה,

נו,

אתה לא רואה שום דבר. אז זו הבחינה של וידום אהרון,

שלא רק הוא שתק ולא אמר כלום ולא התרעם על המידות של הקדוש ברוך הוא, אלא הוא קיבל את הדלת בשמחה,

באהבה, כי הוא ידע,

תכף נראה בהמשך, שעל ידי זה נתקדש שם שמיים, על ידי המיטה של הבנים שלו.

אז לכאורה, הוא אומר,

איזה שבח אצל אהרון הכהן שלא היה מרנן אחרי מידותיו של הקדוש ברוך הוא?

מה היה לו לעשות, כיוון שאין בעתו, לאחיותם?

הוא היה יכול לעשות משהו?

בסדר, זה אהרון,

אהרון ממש גדול שבענקים, הוא בוודאי יודע, הלוואי שנגיע לדרגות כאלה, שכל מה שבא מהשם, כל מה שבא מהשמיים

זה רק לטובה, ואפילו מה שנראה רע זה כרגע טוב,

אבל הוא היה בדרגה כזאת, הוא היה בדרגה יותר גבוהה.

כי בדרגה רגילה, מה הוא מוכרח לומר

שבא עליו דבר כזה?

כל מה דעביד רחם ענא,

לטעבו דעביד.

כל מה שבא מהקדוש ברוך הוא מגיע רק לטובה.

וכן אצל נחום איש גמזו,

גם זו שהיה אומר על כל צרה שלא תבוא,

גם זו לטובה.

ואמרו רבותינו, זיכרונה לברכה,

חייב האדם לברך על הרעה

כשם שמברך על הטובה.

אותו דבר,

הכוס ישירות ישראל ושם ה' יקרא,

יגון והנחה ימצאה

ושם ה' יקרא, אותו דבר.

אז הוא אומר,

אז רק זה הוא הטוב האמיתי.

אזי,

אין צורך לומר הכל מה ידעא וידרחם ענא,

כי מי שטוען דבר ערב,

הוא לא צריך להגיד כל מידע וידרחם ענא.

מי שטוען עכשיו משהו שהוא ערב לו, שהוא טעים,

מה, זה שייך בכלל שהוא יגיד, נגיד, מביאים לו משהו לטעום?

זה שייך שהוא יבוא עכשיו ויגיד, עושה כזה פרצוף?

טוב, בסדר, זה אכיל, יאללה, בסדר, אני צריך לאכול, אפשר להעביר את זה.

שייך שהוא יגיד דבר כזה, זה דבר שהוא טעים לו, שהוא ערב לו.

אז אין שום שייכות, שום סיבה, שהוא יגיד דבר כזה,

גם זו לטובה. כאילו שזה בא משהו רע,

ואז יש לו איזושהי הסתפקות.

אז הוא אומר שיש לו דחיקה שהוא לא שמח בחלקו אם הוא אומר דבר כזה.

וזה בשבילנו כביכול דרגה גבוהה,

להגיד על כל דבר הכל לטובה, הכל מהשמיים.

אז הוא אומר עדיין,

זה מראה שיש לו דחיקה והוא לא שמח בחלקו,

במאה אחוז.

ולכן, מי שהגיע למדרגה כל כך גבוהה,

כי הוא מרגיש שזהו הטוב האמיתי,

ואין לו שום נטייה אחרת, כי היא מה שבוחרת לו התורה,

הוא מרגיש

שהוא עצם הטוב.

ולא צריך לומר כל מה דעה בדרך המנה, כי אין לו שום דחיקה.

אדרבה, הוא מרגיש שמחה עצומה,

כמובן במסירת ישרים פרק יט, וזה לשונו.

אך בעלי הדעה האמיתית

אינם צריכים לטעם זה, כי הרי אין להם לכוון עצמם כלל.

הם לא צריכים עכשיו לכוון מה טוב, מה לא טוב.

וכל מה שהתגברו עיכובים נגדם,

עד שיצטרכו עם יותר כוח לאווירה.

הנה יאמץ ליבם וישמחו להראות תוקף אמונתם כשר צבא הרשום בגבורה,

אשר יבחר לו תמיד במלחמה החזקה ביותר להראות תוקפו וניצחונה.

מה אומר פה בעל מסילת ישרים?

שאם יש לו מתנגדים על דבר שזה כביכול נגדו,

או שזה לא מתאים לו כרגע,

שזה נראה לו לא בטבע שלו,

אז אדרבה, הוא יודע שהוא מקבל שמחה, הוא יודע שזה

רק לטובתו, הוא יודע שזה עצם הטוב.

ואדרבה, הוא רוצה אפילו להוכיח

לכולם שהוא שמח בזה, שהוא רוצה להמשיך בדרך הזאת. כמו שהוא אומר פה, שר צבא הרשום בגבורה,

אשר יבחר לו תמיד במלחמה החזקה ביותר להראות תוקפו וניצחונה.

אדרבה, הוא רוצה שתהיה מלחמה כמה שיותר גדולה, שכולם יראו, שיהיה כביכול קידוש השם,

ואז יראו שהדרך שהוא בחר זה הדרך הטובה.

אז הכוונה, מה הוא אומר בהתחלה?

הוא אומר בהתחלה,

אך בעלי הדעה האמיתית אינם צריכים לטעם זה.

מה מתכוון לטעם זה?

לטעם, מה שאמרנו מקודם,

הטעם שהוא צריך להגיד לעצמו כל מה, הוא אומר,

כל מה דאביד רחמנא, לטב הוא דאביד.

הוא לא צריך להגיע לדרגה כזאת, להביא טעם כזה.

הוא בדרגה הרבה יותר גבוהה,

שכל מה שבא אליו, אפילו שזה נראה רע, לו או לאחרים,

בשבילו זה הטוב הכי טוב שיכול להיות, והוא מקבל אדרבה, הוא מקבל שמחה מזה.

כמו אהרון, אומרים לו שמתו לו שתי בניו.

שמח.

הוא אמנם לא מראה את זה, אבל הוא שמח,

הוא יודע שהתקדש עם שמיים.

אז אהרון הכהן הגיע למדרגה הגבוהה זו,

עד שהיה מרגיש גזירת השם לטוב בעצם,

ולא היה לו שום צער, אלא אדרבה היה שמח,

כמו מי שמשיג טובה גדולה,

ולא היה לו צריך לאמור כל מאי דאביד רחמנא, לטב עוד דאביד.

וזהו פירוש של ויידום אהרון,

פירוש

שלא היה אומר אפילו כל מאי דאביד רחמנא, לטב עוד,

כי לא היה לו שום דחיקה מגזירת השם.

מכיוון שאמר לו משה,

הוא אשר שדיבר השם לאמור בקרובי אקדש וכו',

ויידום אהרון.

מה זה בקרובי אקדש?

הוא רומז לו שבקרובי, אלה שקרובים שלו,

יתקדש עם שמיים על ידם.

אז הוא קיבל עליו את הדין בשמחה,

שעל ידי בניו יתקדש עם שמיים.

ועל כן זכה שבשכר שתיקתו נתייחד עמו הדיבור,

שנאמרה לו לבדו פרשת שטויי יין,

כמו שכתוב,

וידבר אדוני אל אהרון לאמור,

יין ושכר על תשת עתה ובנך, עתה ובניך איתך,

בבואכם אל אוהל מועד ולא תמותו.

עד עכשיו, בגלל עוון העגל,

לא זכה שנתייחד עמו הדיבור.

היו פסוקים שראינו שהקדוש ברוך הוא דיבר איתו, אבל ביחד עם משה.

וידבר משה אל אהרון ואל משה, אל משה ואל אהרון ביחד.

אבל עכשיו, בגלל השתיקה שהוא קיבל על עצמו את הייסורים באהבה ובכזאת שמחה,

הוא לא הרגיש בזה שום רעש, הוא זכה שנתייחד עמו הדיבור פעם ראשונה, שזה נאמר רק לא הפרשה הזאת.

זאת גם לא הפעם הראשונה שהשם מעיד עליו שהוא שמח בליבו,

כמו שהיה לפני גאולת ישראל ביציאת מצרים.

הוא שלח את משה,

ומשה נתערש שם האחיו הגדול הצטער או התבייש שבא האחיו הקטן לגאול את עם ישראל.

הקדוש ברוך הוא מעיד עליו, ברכה ושמח בליבו.

אז עוד פה אנחנו רואים זאת הפעם השנייה שהשם מעיד עליו.

אז הוא אומר פה שזה רק טוב בעצם שנתקדש שם שמם על ידי בניו,

ולפיכך כתבה התורה עליו המעלה הגדולה הזאת,

אשר לא כל אדם זוכה לכך.

אמנם כמה הגיע צריך האדם עד שיגיע למדרגה הגדולה הזאת,

כי האדם החי על פי טבעו אינו מוצא בו שום התנגדות ומפריע.

אדרבא, טבעו מסייע לזה

כי הוא מרגיש ערבות לשעתו.

לפי הטבע, לפי היצר, הוא עכשיו מרגיש טוב עם זה, אם זה משהו שזה נגד התורה.

אז לא תהיה לו שום התנגדות, לא יהיה לו שום מפריע.

אדרבא, טבעו מסייע לזה

כי הוא מרגיש ערבות לשעתו.

מה זה לשעתו? זה רק לעכשיו, אחר כך

השם מרחם.

ותואם את העם מתוק לחיקו,

אבל בבקשת השלמות הוא מוצא מפריעים וניסיונות על כל פסיעה וכל צעד.

רואים שהם רוצים לעשות דבר מצווה.

אז יודעים כמה הפרעות יש וכמה מתנגדים יש וכמה יצרה יש לו מספיק חיילים.

אז טבעו מנגד הוא,

ודמיונו מראה לו היתרים לתאר את השרץ בטעמים רבים.

זה כמו שהסביר לנו הרב את המלאך דומא,

מראה לו את כל הדמיונות

למה כל זה, זה טוב.

כמו מי שעדיין לא זכה להכיר את כל העניין של הכשרות,

של הזמרים, לא משנה מה,

הדמיון מראה לו את כל ההיתרים שאפשר,

שזה בסדר.

כולם אוכלים את הבשר, כולם אוכלים את הבדצים,

כולם שומעים, אתה לא רואה, כל הרבנים,

כולם עם זקנים, מה זה, הרב הראשי, הרב ה...

אז ככה הייצר מביא להם דמיונות

שזה בסדר.

ועלול להיחשב בכל רגע ורגע לזה,

וצריך לזה זהירות גדולה,

ולשים לבב שלא יפול חס ושלום ברשות הרצון.

כי יקשה לו מאוד

לפרוש בשעה שהרצון תובעו.

בשעה שהוא כבר מגיע לניסיון הזה, לצומת הזה,

קשה לו כבר לפרוש מזה. זהו, כבר תפס אותו,

אז הרצון תובע אותו, קשה לו לברוח מזה.

כי הרצון אינו מניחו לראות את האמת כמו שהתורה דורשת ממנו,

ונחשב כשומא בשעת הניסיון.

או כרגע כמו עיוור, לא משנה מה, תראה לו את כל ההוכחות,

את כל מה שאתה רוצה,

מה שלא תראה לו,

הוא עושה כמו עיוור. או שהוא לא רוצה לשמוע, או שהוא לא רוצה לראות.

הוא מוכרח להגדיר את עצמו בגדר חזק

ובהסכמה חזקה שלא יפרוץ את הגדר.

בגלל זה לימדות אותנו חכמים שכל אדם חייב לעשות לעצמו,

זה נקרא גדר וסייג.

חייב.

או גדר של ממון, אם הוא

לא עומד באיזשהו משהו, לא יודע מה, לקום, או לעשות איזה דבר מזווה,

כל מה שהוא לא ירצה לעשות.

אם הוא רואה שהוא לא עומד בזה,

או שיקנוס את עצמו,

אם זה בתענית או בגופים אחרים.

גם כתוב בתהילים,

שאם הוא יכול לעמוד בזה גם, הוא יכול גם אפילו להישבע,

להישבע כדי לקיים את הנדר, אם זה משהו שהוא חייב לקיים אותו, כתוב שם

נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקיך.

כך אומר דוד המלך על אב השלום.

ובלי גדר וסייג אין אדם בטוח בעצמו,

כי בעת שהרצון טובו אינו מרגיש אלא רצונו ולא יותר.

ונדמה לו שהרצון הוא היתר גמור,

ובכל כך צריך גדר שלא ייכשל חס ושלום.

אז כל אחד צריך לשמור

שתמיד תעשה גדר לעצמו, לא צריך שמישהו יגיד לו,

שיביא לו איזה עונש,

שיביא לו איזה משהו. אתה רואה שאתה

חלש באיזשהו משהו, באיזושהי מידה,

אתה חייב לעשות גדר לעצמך.

אומר את זה גם הרמב״ם שם בהלכות דעות.

הוא כותב,

אם האדם יעבור לו את הדרך הישרה,

מהי הדרך הישרה? הדרך האמצעי.

ואם הוא הגיע למצב שיש לו במידה כלשהי, במצווה כלשהי, שהוא חלש בה והוא הגיע כבר לחולשה,

אז מה הוא יעשה?

זה לא יעזור לו שהוא רק

ישתפר לעת עתה ואחר כך הוא יתעקם עוד פעם לצד השני.

אז הוא אומר, ילך לדרך הקיצונית, לא בדרך כלל מה שהוא אומר לדרך הישרה, הוא ילך לדרך הקיצונית השנייה,

כדי שאז הוא יתרגל לאט לאט,

וכמו נגיד מישהו שהוא רגיל לשתות,

והוא רואה שהוא שוטה והוא משתכר,

אז הוא יגרור את עצמו שלא ישתה תקופה מסוימת בכלל, חוץ מקידוש והבדלה ממה שהוא חייב.

או מי שלא יכול לקום,

כמו שהרב עושה,

שעתיים לפני תקום.

אז אם כבר אתה אחר, תקום מאוחר, אז לפחות תגיע בזמן, לא תאחר את התפילה.

אפשר לדוגמה כמו שיש איזה מסגר,

יש איזה ברזל שהוא ככה עקום.

אם אתה עכשיו רק תאשר אותו,

אז עדיין יש את הכוח שהוא טיפה יחזור להקמימות שלו, לצד הזה.

אז מה הוא עושה? הוא עושה הפוך.

לוקח אותו לקצה השני,

ואז אם כבר הוא יתקשר, אז הוא יהיה ישר, הוא לא יחזור

לצד העקום שלו.

ככה זה יהיה לו יותר קל.

והגדר הוא לכל אחד ואחד, לפי המצב והניסיון שלו, לפי העת והזמן,

ודבר המסור לליבו של אדם,

וסוף סוף יתקדש עם שמיים על ידו.

והכול משבחים אותו, כמה נעים מעשיו, כמה נעים בדרכיו.

ואף שבתחילה לא הייתה דרכו נכונה בעיני הבריות.

אבל כשמחזיק בדרכיו,

ישבחו אותו אחר כך כמה נעים בדרכיו,

וברצות השם, דרכי איש,

גם אוהביו ישלים איתו.

אז בהתחלה זה נראה לבריות,

שהוא נוהג בדרך משונה,

שדרך לא כמו שכולם נוהגים, שזה נראה להם מוזר, שזו לא הדרך שצריך לנהוג.

כמו שהרב סיפר שבהתחלה, שרק התחיל.

להחזיר בתשובה, והוא אמר לכל מיני רבנים כאלה ואחרים

שאנשים התעוררו וחזרו בתשובה, ושמו ציציות ונשמע להם כמו איזה, מאיפה הבאת את זה בכלל? מה זה, אגדה? אין דברים כאלה, מה אנחנו אומרים?

עשרות שנים אנחנו נותנים להם שיעורים, בקושי רוצים לזוז.

אבל רואים שאחרי שהוא מחזיק בדרך הזאת,

כולם מסכימים איתו, ורואים שזאת הדרך שהוא דבק בה והצליח.

ואצל אהרן הכהן מצינו,

שאמרו חכמים, זיכרונם לברכה,

שנתיירא שמא מעלתי בשמן המשחה.

יצאה בת קול ואמרה, כתל חרמון שיורד על הרי ציון.

מה היה שם בפרשה הזאת של

כל העניין של זקן אהרון, שהוא פחד שהוא מעל בשמן?

הרי אחרי שמשה משך את כל המשכן ואת כל כליו,

משך את הכהן הגדול, את אהרון.

אז היה לו את שמן המשחה,

שגם יש בו הרבה סודות גדולים והיה לפי כמות מדויקת.

אז בהתחלה הוא משך עליו את השמן על הראש,

נטף לו על הזקן.

משה רשי, נשארו לו ככה

כמה טיפות על הזקן של השמן.

אז משה רבינו עליו השלום שמח,

שמח בשמחת אביו, בשמחת אחיו.

הוא הרגיש שזה ממש כאילו נוזל על הזקן שלו, השמן הזה, שמן המשחה.

ואז הוא נתיירא, הוא אמר, רגע,

אם זה נשאר פה כמה טיפות,

כאומים חכמים,

שנשארו לו שתי טיפות על הזקן, כמו שתי מרגליות.

אז משה פחד שמא מעלתי בשמן המשחה, שמתי יותר מדי, מה זה נשארו שתי טיפות? הכול צריך להיספק בפנים או בבגדים,

איך זה נשטיירו שתי טיפות.

אז הוא פחד שהוא מעל בשמן המשחה גם.

היא עשתה בת קול ואמרה,

מה היא אמרה? זה מובא בתהילים,

כשמן הטוב על הפנים יורד על הזקן,

זה כאן אהרון שיורד על פי מידותיו.

מה זה אומר?

כשם

שטל אין בו מעילה,

כי מוזכר שם הפסוק את הטל,

כשם שטל אין בו מעילה, ככה גם שמן המשחה אין בו מעילה.

אז משה נרגע, הוא אמר בסדר שהוא לא מעל בשמן,

ואז פתאום אהרון נתיירא ונזדעזה.

הוא אמר, אם משה לא מעל, אולי אני מעלתי. הוא אמר למשה, אולי אני

לא ראוי בכלל שמשכת אותי בשמן הזה,

נשתערו לי שתי טיפות פה על הזקן.

מה, הבגדים שלי נהנים מהערך של השמן הזה? היה אמור להספג.

אז שוב יעשתה בת קול ואמרה,

מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד.

כמו שמשה לא מעל, גם אתה לא מעלת.

ואז נרגע אהרון,

ששתיהם לא מעלו בשמן המשחה.

אז הוא ממשיך פה ואומר על הפסוק,

בוודאי המגדיר עצמו בכל מידע אפשר,

בכל מה שנוגע לקיום התורה.

מאירה שלא ייפגע באיסור גופא,

ומחמת זה עשה גדר לעצמו שלא להיטמא למתים.

מאירה, פה נחשל חס ושלום באכילת קודשים או עבודה בטומאה.

עד אז אף אחד לא ציווה את אהרון או את הכהנים לא להיטמא למתים.

הוא הביא את זה מעצמו, הוא רצה להישאר, לשאוף להיות קדוש.

חס ושלום, מי שבא למקדש והוא טמא, הוא אוכל קודשים כשהוא טמא,

חייב מיתה.

זה לא עונש, יש לך הזדמנות שנייה.

אז מהאירה הזאת,

אהרון הגדיר גדר לעצמו שלא להיטמא למתים.

וזהו פירוש מילת יראה,

שהיה מתיירא אשר מייחשל חס ושלום,

ולפיכך היה מגדיר את עצמו מטומאה,

כדי שיהיה בטוח בעבודתו שתהיה טהורה,

אף שקשה לקבל על עצמו גדר כזה,

שהכל מרננים אחריו שהוא מובדל מהבריות,

וגם איננו גומן חסדים עם המתים.

כמו שאמרנו מקודם, זה נראה לבריות כאילו מוזר,

מאמין סלימא אותך לא להיטמא למתים. עכשיו יש איזה

הלוויה, אפילו של משפחה שחורה או משהו,

וכהן גדול גם מסרו לו לקרוביו להיטמא.

אז הם לא מבינים, איך אתה לא גומן חסד עם המתים?

בכל זאת, הוא היה מעמיד את עצמו על הגדר בלי להסתכל על שום דבר בעולם, ולא עוד,

אלא שאחרים מתלמדים ממנו ללכת בדרכיו ולעשות כמעשהו.

אז בסוף הסכימו איתו.

וזה שאמרו חכמים, זכרונו לברכה,

בשביל יראה,

שירה אהרון,

והיה מגדיר את עצמו שלא להיטמא למתים מדעת עצמו,

זה היה מדעת עצמו,

זכה שלא להיטמא למתים, היינו שהתורה הסכימה על ידו.

וזו זכות גדול שמנהגתו נתוספה פרשה בתורה,

שהתורה העמידה הנהגתו לדין,

וזה שמסיים המדרש, עד ההוד הכתיב, יראת השם טהורה עומדת לעד. עכשיו אנחנו מבינים את הפסוק, בהתחלה משהו קישר לפסוק שלנו,

יראת השם טהורה עומדת לעד, היינו,

שיראתו הטהורה, מה שהגדיר את עצמו שלא ייחשל,

זכה שתהיה עומדת לעד, ונעשה דין לכל העולם.

זה שהוא הגדיר את עצמו, זה נעשה דין בתורה, מצווה מדאורייתא,

שלא להיטמא למתים.

אז אנחנו יכולים ללמוד

שכל אחד מאיתנו צריך לשאוף לקדושה,

אפילו שאנחנו לא כוהנים,

לא להיטמא לכל דבר, אם זה מאכלים,

אם זה דברים אחרים שיכולים לפגוע בנפש,

לשאוף לקדושה תמיד ולגדור לעצמנו גדר.

כל מה שאנחנו רואים כשאנחנו חלשים,

ישר ללכת לקצה השני, לא רק לתקן את זה ובסדר, מחר נעשה את מה שאמור לעשות היום,

אלא הפוך.

אתה רואה שאתה נכשל במשהו?

תלך לקצה השני עד שאתה תתיישר.

צריך גם לזכור את העניין של להגיע לדרגה גבוהה,

לא רק להגיד שכל מה שבא מהשמיים הוא בא לטובה,

כי אמרנו שזה אומר שיש לך איזושהי דחיקה שאתה לא שמח בחלקך.

צריך להגיע לדרגה,

הלוואי, כמו של אהרן הכהן,

שהוא אומר,

מה זה אומר? הוא מרגיש בעצמו שכל מה שבא, אפילו שזה נראה רע לכולם,

מבחינתו זה הדבר הכי טוב שיכול להיות, ויש לו שמחה גדולה מזה,

וככה אתה תמיד בשמחה, אין לך שום שאלות כלפי מהלך, חס ושלום, אין לך שום טענות,

אין לך שום שאלות.

כל מה שבא עליך, לא משנה מה, כמה קשיים זה,

כמה שכירות, לא משנה מה,

תמיד זה רק לטוב.

מה, אתה יודע יותר טוב מהקדוש ברוך הוא? הוא יודע בדיוק מה לתת לך.

היה פה עוד משהו בסוף.

כן.

שאהרון, שהוא לא מעלה את עצמו מלהטמא אפילו לקרובים שלו,

שלכהן עדות מותר להטמא לשבעה קרובים,

אז המציאות,

שאהרון מעלה את עצמו מלהטמא,

הפך לפרשה וציווה מדאורייתא לכל הדורות אחריו.

אז הוא אומר שאם אתה עכשיו מגדיר את עצמך ומחזיק במשהו

שהאחרים חושבים שזה לא נכון, או משהו בסגנון,

לא רק שבשמיים יסכימו איתך, גם בסוף כולם ידעו, יכירו את האמת ויסכימו איתך,

וזה יהפך לדין, וכולם ידעו שכל מה שעשית זה היה

כמו שהקדוש ברוך הוא רצה,

וככה נוכל להתעלות בעזרת השם.

אז שהשיעור יעלול נשמת,

כמו שאמרנו, שרה בת שולמית,

ויעזרנו השם על דברות קבועות שמו,

שנזכה כולנו להתעלות בתור אווירת שמיים,

שנזכה על הגאולה, השלמה ואומרה ואימנו, אמן ואמן.

רבי חנניהו, הנה כמו שאומר,

צוות ברוך הוא לזכורת את ישראל,

לפי חשיבה אליהם תורה ומתוות שאיניהם, אבל אין חפץ למען צדקו.