משה רבנו לא זרק אבנים | ר' אלירז טביב

- - - לא מוגה! - - - 

טוב, ערב טוב, בשם השם אל עולם נעשה ונצליח, והשם עלינו ברחמיו ירוויח.

נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים, אחר תיאסף אל עמך.

אמרו חכמינו זיכרונם לברכה בספרי,

מגיד שמיטתו של משה מעכבת למלחמת מדיין.

ואף על פי כן הלך משה ועשה בשמחה.

הקדוש ברוך הוא מצווה את משה

לנקום במדיינים

בגלל שהחטיאו את עם ישראל,

ומודיע לו שימות לאחר המלחמה.

כך שמותו של משה תלוי בביצוע המלחמה.

ובילקוט איתה ובזה הלשון,

אילולא ביקש משה שלא למות,

לא מת.

איך יכול להיות?

אמר לו הקדוש ברוך הוא, אם אין אתה מתנקם בשונאיהם של ישראל,

הכוונה במדיינים, אין אתה מת.

והיה יושב לו עשרים שנה או שלושים שנה,

היה ממשיך לחיות עוד כמה שנים.

אלא אמר משה, אין רשות בידינו לעכב את המצווה.

מיד,

וידבר משה אל העם לאמור, יחלצו מאתיכם.

זאת אומרת, משה מצווה בלא דיחוי

לצאת למלחמה בגלל המצווה.

אחר כך כתוב,

וימסרו בני ישראל.

ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה במדרש רבה,

וימסרו בעל כורחן.

לפי שתלה הכתוב מיתת משה בנקמת מדיין,

נמנעו מללך.

עם ישראל נמנעו מלצאת למלחמה,

כי ידעו שמשה הולך למות אחר המלחמה,

לכן כתוב שנמסרו נגד רצונם.

מי בין דעת לא התפעל ביותר מטהרת ליבו של משה, ריבן של קול ישראל,

שנאמר לו במפורש

כל זמן שאין אתה מתנקם בשונאיהם של ישראל,

אין אתה מת,

ובני ישראל אינם רוצים ללכת,

ואשר שמעו שמתאטאו תלוי בן הקמה זו,

ולכן נמסרים בעל כורחם.

אם כן,

למה באמת נזדרז כל כך?

כי דכתיב לתת נקמת השם במדיין,

והיינו שכל זריזותו של משה בזה לא היה אלא משום נקמת השם במדיין.

הוא החשיב את הנקמה לכבוד השם,

נקמת השם, ולא כמו שהשם אמר לו, נקמת בני ישראל.

הרב הסביר את זה באחד השיעורים.

ולפיכך אמר, אין רשות בידינו לעכב את המצווה,

ונזדרז בשמחה לעשות את רצון כנו,

במסירות נפש למות מיד אחרי נקמה זו.

וידוע מה שאמר שלמה המלך עליו במשלי,

חכם לב ייקח מצוות,

על זה שנזדרז להתעסק בארונו של יוסף כשעם ישראל יצאו ממצרים,

ועם ישראל יתעסקו באותו זמן בביזת מצרים.

שואל המחבר,

אם כן, יש לתמוה.

למה שלח את אלעזר ואת פנחס ולא הלך בעצמו?

הלוא שמע מה שנתברך שאמר לו, נקום נקמת בני ישראל, נקום אתה בעצמך, המשמע ברור.

תמיהה זו היא באמת גדולה עד מאוד,

ובתנחובה במדרש רבה, תמהו רבותינו כן וזה לשונם.

וישלח אותם משה.

אפשר הקדוש ברוך הוא אומר למשה, נקום בעצמך, והוא שולח לאחרים?

והרי בהרבה מקומות נאמר, כאשר ציווה השם, כאשר ציווה השם את משה,

מה קרה פה?

אלא על זה שנתגדל במדיין,

אמר אינו בדין שאני מצר למי שעשו לי טובה.

המשל אומר, באר ששתית ממנו מים,

אל תזרוק בו אבן.

עד כאן.

בגלל שגדל במדיין, אם יצאי להילחם בעצמו,

זה חוסר הכרת הטוב.

הנה למדנו עד כמה יקר שמירת המידות והכרת הטוב,

שבאותה שעה שמוסר כל חייו ממש עבור זירוז במצווה,

ולא מרגיש כלל כי מוסר איזה דבר בזה.

והראייה לכך שהרי יכל לעכב ולהישאר חי,

והוא לא עיכב.

וכלשון חכמינו זכרוננו לברכה השם, שהיה מתאווה משה לראות בנקמת מדיין.

ואחרי כל זאת הוא בעצמו עומד ואינו יוצא למלחמה,

אף ששמע מפורש מפי הקדוש ברוך הוא נקום בעצמך.

וכל כך למה?

כי אינו בדין שיהיה מצייר למי שעשו לו טובה,

שהרי נתגדל במדיין,

פילי פלאים.

אך זהו הדבר שיכול לעכב ציווי של הקדוש ברוך הוא לו נקום בעצמך?

ומה טובה עשו לו המדיינים,

אותם שהחטיאו את עם ישראל והרגו מהם עשרים וארבע אלף,

אשר משה בעצמו מוסר נפשו כדי לראות בנקמתם.

וכל זאת עד כאן ותו לא.

כי ברא דשתית מן המיה לא תשדה בקלה.

בור ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן.

חם בחוץ.

היית צמא, שתית מים ונענית?

אל תכפור בטובה.

הרגש הזה אינו נותן לו למשה לצאת בעצמו.

היינו שמשה רבנו חידש הלכה כאן,

הלכה,

שעל כורחנו צריך לפרש בדבר השם יתברך שאין הכוונה שינקום בעצמו ממש.

שהרי אינו בדין,

אז אין לו בדין. מה הכוונה אין לו בדין?

כלומר שגם זו הלכה שנאמרה למשה בסיני.

איזו הלכה נאמרה פה?

והלכת בדרכיו,

ללמדך כי מה ששמעת נקום,

היינו לאו דווקא בעצמך.

בעצם זה מה שנתכוון הקדוש ברוך הוא.

זה כמו שהיה עם יתרו.

הקדוש ברוך הוא מבקש ממשה שילך ויגאל את עם ישראל.

הוא אומר לקדוש ברוך הוא שהוא צריך לבקש רשות מיתרו.

מה זאת אומרת? הקדוש ברוך הוא מצווה שתלך.

מיליונים סובלים, עינויים, מתים, עובדים בפרך.

הקדוש ברוך הוא אומר לו, לך תגאל אותם.

אתה מסרב?

כי צריך לבקש רשות נחמיו?

לא יפה, הוא התארח אצלו.

כן, זה החשבון הנכון,

ההכרת הטוב,

אפילו שמיליונים סובלים.

כי ברע דשתית מנמיה לא תשדה בקלה.

בור ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן.

עד כאן הלכות מידות

ועומק דין טהרתן.

נסכם.

ראינו שמשה,

למרות שנצטווה על ידי הקדוש ברוך הוא לנקום במדיין,

ולפי מה שאנחנו מבינים, הוא בעצמו היה צריך לצאת למלחמה.

אבל לא,

הוא לא יוצא.

הוא שולח אחרים,

ולכאורה משנה מציווי השם.

כי הוא מבין שהכרת הטוב למי שנהנית ממנו גוברת על הנקמה במדיין.

וכל זה להדגיש לנו כמה חשובה הכרת הטוב.

מכאן נבין כמה חמור מצבם של אלה שלא מוקירים טובה למי שנהנו ממנו.

ועוד יותר הם יוצאים נגדו.

אנו מכירים אנשים שהיו פה, קיבלו טובות גדולות שלא יכלו לקבל באף מקום.

ולבסוף, בגלל שטות, עזבו ולא שכחו כמובן לזרוק אבנים ואפילו סלעים.

מספרים על אחד

שהיה עושה טובה למישהו,

היה מגיש קופסה קטנה בנוסף והובאה שני אבנים קטנות.

אותו אחד שקיבל ממנו את הקופסה הקטנה התפלא מה הצורך באבנים הללו.

אמר לו, כשתרצי לזרוק עלי אבנים, תזרוק עלי את אלו.

השם יזכה אותנו ללכת בדרכיו ולא לשכוח להוקיר טובה.

אמן.