כתינוק הבורח מבית הספר | ר' אלירז טביב

- - - לא מוגה! - - - 

ערב טוב,

בשם השם אל העולם נעשה ונצליח, והשם עלינו בהחמיו ירוויח.

מאמר קט,

וייסעו מהר השם דרך שלושת ימים, ואהרן ברית השם נוסע לפניהם דרך שלושת ימים, לתור להם מנוחה.

וברמב״ן מביא הגמרא בשבת קט ז,

פורענות ראשונה, דכתיב וייסעו מהר השם,

ואמר רבי חמא ברבי חנינא שסרו מאחורי השם,

ובביאור הגמרא מביא ממדרש הגדה שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר,

אמרו שמא ירבה וייתן לנו מצוות,

וזהו בייסעו מהר השם,

והיה מחשבתם להסיע עצמם משם, מפני שהוא הר השם.

מסביר הרב גלינסקי, זיכרונו לברכה, בספרו,

פרשת ויהי בנשוא אהרן נעתקה ממקומה ונשתלה כאן כדי

להפסיק ולחסות בין פורענות לפורענות,

בין פורענות וייסעו מהר השם לבין פורענות המתאוננים.

באיזו פורענות מדובר?

הרי כתוב בסך הכל שנסעו מהר סיני,

וככה הרמב״ן מסביר שנסעו מהר סיני בשמחה,

כתינוק הבורח מבית הספר,

אמרו השם ירבה וייתן לנו מצוות,

וזו הכוונה וייסעו מהר השם,

שמחשבתם לעשייה עצמה מפני שהוא הר השם,

ושמא לולך את עם זה היה מכניסם לארץ מיד.

זאת אומרת, הסיבה לנסיעה שלהם הייתה בגלל שזה הר השם,

וזה נקרא פורענות,

וייתכן שיכלו להיכנס לארץ מיד ללא עיכוב,

בלי החטא הזה.

שואל בחוכמת המצפון,

ולכאורה הלוא נסיעתם הייתה על-פי השם,

והיו מוכרחים ודאי לנסוע,

ולמה אם כן קרם זה כי תינוק הבורח מבית הספר?

אז הוא מסביר במאמר אחר בספר שלו, שנסיעתם לא הייתה באופן קבוע.

הם היו מגיעים למקום מסוים, חוני שם לאיזו תקופה,

עד שהענן היה נוסע, ורק אז

היו מקפלים את הכול ונוסעים אחריו,

לפעמים יום, לפעמים מספר ימים,

ולפעמים חודש ויותר,

וכל זה על-פי השם.

הזלמי נטבעו,

הרענן עלה, והשם רצה שייסעו משם.

הם חייבים לנסוע,

זה לא ברשותם.

ומן ההכרח לומר כי אם אמנם שהיו מחויבים לנסועם מהר סיני,

אבל נראה בהם כי הלכו באיזו מהירות מעט יותר מן הצורך.

זרזו הליכתם עם הכרזת הנסיעה,

בלי כל התחשבות על עזיבת אוצר כל חמדה והואר השם.

בסדר, קיבלתם עוד לעזוב,

אבל למה לא בהרגשת צער קלה?

הרי רק עתה קיבלתם שם תורה במעמד נשגב,

למה להזדרז ולהתרחק משם?

ובמהירות כלשהי זאת

נבחנו ונשפטו כתינוק הבורח מן הספר,

כמו שטבע הילד יברוח מן חיוב ללמוד, כך הם נחשבו,

כשר מאחורי השם,

כאומרים נברחה מהרה השם יערבה לנו מצוות.

ודאי לא נהיה אלא כטועים אם נסבור כפשוטה של דברים, ודאי לא ברחו,

ודאי לא סרו מאחורי השם,

ודאי לא אמרו נברחה מהרה השם יערבה וייתן לנו מצוות.

הלא על דור דעה אנחנו מדברים,

אשר כל אחד ואחד נשא שני כתרים עבור אומרם נעשה ונשמע,

שבכך בעצם הם קיבלו עליהם כאם הכל לפי השמיעה, לפני ששמרו בכלל מה שהקדוש ברוך הוא ציווה.

שעל זה אמר הקדוש ברוך הוא מגיל הרע זה לבנאי,

אז למה שנדון אותם באופן כזה?

ואשר הקטן שבהם הגדיל לראות יותר מחזקאל בן בוזי, כמו שאמרו חכמינו זכרו לברכה,

ששפחה רעתה על הים בקריעת ים סוף,

מה שלא ראה חזקאל הנביא,

אלא נתפסו על תנועה קלה, על איזושהי פסיעה מהירה יותר מן הרגיל בהליכתם מהר ה'.

ופעולה הכי קטנה כזאת

הנה כבר תגיד על פנימיות לבבם.

מעידה מה מסתתר בנבחי הלב, עמוק עמוק מידענו,

כי אם אני השם בוחן לב וחוקר כליות,

דברים דקים שרק הקדוש ברוך הוא יכול להבחין בהם,

לאמור כי היה איזושהי עשרה מאחורי השם.

כתינוק הבורח מבית הספר, כאומרים שמא ירבה

וייתן לנו מצוות.

ביקורת נקובה כזאת העמידה התורה הקדושה, על מי ועל מה?

נוראים הדברים, ומי יאמר זכיתי.

נתבונן בציור כשאחד מבני הישיבה

יקבל מברק מהוריו לבוא מיד הביתה,

בוודאי כי עליו אומנם נסוע תכף מצד הכריח בקשת ההורים,

והנה יאמרו עליו חבריו כי הוא מרקד משמחה לעזוב את הישיבה.

הלו ודאי יתרעם ויטעון אשר מעלילים עליו בחינם,

כי הרי קיבלתי מברק ואני מוכרח לנסוע.

ההכריח לנסוע מהר סיני

היה לבני ישראל פי אלפים יותר מאשר ההכריח של מברק מההורים.

כמו שהסברנו שהייתה נסיעתם על פי השם, חייבים,

ובכל זאת מעיד עליהם הכתוב כי עזוב בשמחה כבורח מבית הספר.

ואומנם

כי הכין יש דין בשולחן ערוך אורח חיים,

שכשהם יוצאים מבית הכנסת אסור לרוץ

וגם לא לפסוע פסיעה גסה,

כדי להראות את קושי הפרידה ממקום קדוש זה.

והרי כבר אנו רואים במה נתפסו דור המדבר, בשביל איזו כלשהי פסיעה גסה מהר ה'.

לדמותם על זה כתינוק הבורח מבית הספר.

הסתכלתם פעם לראות בתינוק היוצא בתום היום מבית הספר?

עוזב הוא ומעילו בידו,

טרם מלביש אותו,

וכשכבר לובשו והנה מכפטר אותו אחרי מהלך שכפרסה,

תוך כרדי ריצה והתרחקות ממקום לימודו.

מה זה אומר לנו?

כל מעשיו אלו מעידים על חוזק רצונו ומאודו להתפטר מן בית הספר.

אם אפילו בעצמו אף לא יודע מאומן מכל העניין אשר אנחנו מטילים עליו, הוא לא מרגיש בכלל בדבר,

וכדמיון זה הוא אשר יוטלה על כל עם השם.

ומה איתנו?

כאשר אנו מקבלים משימה לבצע,

לא הכי נוחה,

תבלינים למשל.

והנה מגיע חול המועד, איי איי איי איזה סוף סוף חופש.

או למשל בסיום הכולל או בתפילה,

איך ההרגשה שירדה מהמסע?

יש אפילו חושבים שכשהם מקבלים פה הרחקה זה נופש.

מישהו פעם ניגש לאברהם הלל וביקש עוד קילו פפריקה?

מה נורא עומק הדין, גם על פציעתו של אדם.

לסיכום,

ראינו שעם ישראל נסעו מהר סיני בצבועו של הקדוש ברוך הוא,

על פי הענן והליכתם בשמחה יתרה.

נחשבה כחטא, כבריחה מהתורה, כעשרה מאחורי השם.

אף הפישוי חייבים לנסוע.

נלמד מזה אנחנו, שכאשר עומדות בפנינו מצוות,

גם כשלא נראות הכי נעימות, שלא נחפש סיבוח ולהיפטר מהם.

ואם כבר קיימנו אותם,

שלא נשמח בסיומם ונזכה לקיים מה שאנחנו מתפעלים בכל יום שלוש פעמים,

ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי.