איזו שמחה מותרת בחג הסוכות ובכלל? | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום.

לי שרג בת

אסאצ'לה.

רפואה שלמה בכל איבריה,

נפרד בראשה,

לשלום בית ונחת מהילדים,

ופתקה טובה.

אנחנו חוזרים על שיעור משנה שעברה,

כי כנראה שאנשים לא מבינים את השיעור, צריך לחזור עליו שוב.

ושמחת בחגיך,

אתה ובנך ובתיך ועבדך ועמתך,

והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך.

כולם צריכים לשמוח.

מצווה להרבות בשמחה זו,

ולא היו עושינו אותה עמי הארץ וכל מי שירצה,

אלא גדולי חכמי ישראל,

וראשי הישיבות,

והסנהדרין,

והחסידים,

והזקנים,

ואנשי מעשה.

הם,

שהיו

מרקדים ומספקים

ומנגנים ומשמחים במקדש בימי חג הסוכות.

אבל כל העם,

האנשים והנשים,

כולם באים לראות ולשמוע.

דברי הרמב״ם,

פרק ח' מילוליו,

הלכה יד.

רואים מפורש מדברי הרמב״ם,

שלעמי הארץ ולאנשים סתם לא הניחו להשתתף בשמחת בית השואבה.

אלא,

לעמוד מן הצד ולהסתכל בלבד.

וכן הוא אומר, ולא היו עוסינותה כל מי שירצה.

ולכאורה, הרי כל מצווה מהתורה,

כל אחד מחויב בה.

למה לא הניחו להם?

לא כמו שהיום יש שמחות של התפרקות, כמו מישקולץ ברחובה של עיר,

שמזמין מדי פעם את קליפש, מלצר,

שמחלל יום טוב שני וכל מיני דברים כאלה,

מרקיד

שהוא פסול.

דברים איומים ונוראים, קוראים לזה שמחה. איזה שמחה יש פה, יש פה גאווה שרוחה.

לגדל את שמו שהוא נהיה הרב הגדול,

המושיע הגדול וכו' וכו'.

כבר יצא נגדו הרב ווזנר בחיים חיותו.

דברים קשים ואיומים.

יש תערובת, אנשים ונשים,

גם אם לא עומדים אחד לשני, סמוך ממש.

אבל ההיתקלות בין הנוער,

בנים ובנות, הרבה תקלות, הרבה דברים, הראינו בסרטים בעבר.

וזה לא רק שם, זה בכל מקום שש״ס מארגנים בשביל הפוליטיקה השרוכה שלהם

וכו' וכו'. דברים איומים ונוראים, ומשתמשים בשם שמחת בית השואבה וכו'.

והכל הם זמרים פסולים.

אז למה לא הניחו להם?

לעמי הרוצות

ולשאר הציבור.

כתוב אחד אומר, ושבח אני את השמחה.

וכתוב, אל שמחה מה זו עושה.

לא קשיא.

אה בשמחה של מצווה,

אה בשמחה שאינה של מצווה.

גמרא, בשבת ל'.

והנה גם בשמחה של מצווה, איתא בגמרא.

מר ברי דרבי נא

עבד הילולה לברי.

חזה לרבנן.

דאבו כבד חטובה.

הייתי קאסה דמוקרא בת ארבע מאה זוזה.

בתבר קמיהו ויעציבו.

אז קודם כל, יש שמחה שזה של הוללות,

ויש שמחה של מצווה.

ושבח אני את השמחה, שמחה של מצווה.

ולשמחה, מה זו עושה? שמחת הוללות.

אז ברור שיש חילוק בין שמחה לשמחה.

אבל גם בשמחה של מצווה אנחנו מוצאים

שהגמרא בברכות ל״א אומרת,

הגמרא בברכות אומרת

שמר הבן של רבינה עשה הילולה לבן שלו.

הייתה שמחה.

וראה את החכמים שהיו שמחים מדי.

כבת חטובה.

הביא כוס ששוויה ארבע מאות זוז.

ושבר אותה לפניהם.

ויעציבו.

עוד מעשה.

רב אשר.

עבד הילולה לברה.

גם רב אשר עשה שמחה לבן שלו.

שמחה של מצווה.

חזינו לרבנן.

דאבו כבד חטובה. עוד פעם, גם הם שמחים יותר מדי, יותר מכשיעור.

הייתה קסא דזוגיתא חיברתא

מכוס זכוכית מיוחדת.

ותברכה מאיהו.

ויעציבו. הוא לקח אותה ושבר אותה מול העם.

וכולם נרתעו ונרגעו, כמו שאומרים.

עכשיו מדובר פה,

מה זה מבדחי טובא, שמחים מדי.

אלה האמוראים

ראו

על רבנן ששמחו בחתונה.

זה לא היה מוגזם ביותר.

אלא בהרגשה דקה כחוט הסערה יותר מן המידה שהרגישו שהם עברו קצת את המידה.

בשביל זה הקפידו ושברו

את הכוסות.

כדאי לשבור כלים

של ארבעה מאות תזוזה

כדי למנוע חוט סערה העולה על המידה גם בשמחה של מצווה.

אז זאת אומרת, אפילו שאדם נמצא בסעודה של מצווה, בשמחה של מצווה,

מצווה לשמוח,

אבל

במידה לא לגלוש, לא לעבור, לא לעבור. ואם עוברים,

כדאי להפסיק את המוזיקה,

לכבות את החשמל,

לעשות פעולות,

כן?

בגמרא שם כתוב

רבי ירמיה וייטיב כמד רבי זרע

חז ידאבה כבדח טובה.

רבי ירמיה ישב לפני רבי זרע וראה אותו שהוא שמח מאוד.

אמר ללא סבר למר בכל עצב יהיה מותר?

האם אתה לא סובר

שבכל עצב יש יתרון?

זאת אומרת, עדיף להיות בעצב,

כי יש בזה יתרון,

מאשר להיות שמח יותר מדי?

כתב רבנו יונה, כלומר, בכל עצב שאדם עצב יש בו יתרון.

למה?

כדי שלא ישמח ויימשך אחרי תענוגי העולם הזה.

כשאדם שמח מדי,

אז הוא מחפש להתפרק

בכל מיני עניינים.

ואינו רוצה לומר, האדם יהיה עצב.

לא אומר שצריך להיות עצוב.

שחיצבון הוא חולי הגוף.

כשאדם חולן, הוא יכול לעבוד את הבורא. אם הוא יהיה עצוב,

הוא לא יכול לעבוד את הבורא.

אלא שלא יהיה שמח ולא יהיה עצב, כי אם באמצע, אמצעי. מצב אמצעי.

שמח,

לא עצב,

באמצע.

אבל לא לעבור.

לא לצד זה ולא לצד זה.

כתב רבנו יונה על מה שאמרו חכמים, זיכרונם וברכה, אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה.

אז יש מפרשים שהטעם של הדבר, למה לא ימלא אדם שחוק פיו בעולם הזה?

טעם הדבר מפני חורבן בית המקדש.

אבל שלא בשעת חורבן

מותר.

כותב רבנו יונה,

מה שאמרו חכמים,

אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה.

הוא אומר שיש מפרשים,

כל הטעם זה בגלל חורבן בית המקדש.

אבל לא בשעת חורבן בית המקדש,

מותר למלא שחוק.

ואין זה נכון, אומר רבנו יונה.

ואם כן, לא היה לו לומר, בעולם הזה אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, אמרו חכמים.

אלא משחרב בית המקדש,

אסור לאדם שימלא שחוק פיו.

ומדלא אמרא אחרי שם עינן שאינו תלוי בחורבן,

אלא אפילו בזמן בית המקדש אסור למלות שחוק פיו בעולם הזה.

כי השמחה מרגילה את האדם שישכח המצוות.

וראיתי דבר נפלא בשלטי גיבורים,

וזה לשונו.

הנגינות שמנגנים בשעה שבני אדם מושכים מסוי,

או בשעה שמנהיגים משברים לחרישה,

מותרים,

שאינן אלא לתקן מלאכתן.

זאת אומרת,

אדם מושך מסוי,

אז זה קשה לו,

אבל אם יש לו איזו מנגינה,

אז זה גורם לו שיהיה לו יותר קל.

או בשעת החרישה,

זה מקל.

כמו להבדיל, כשהיום עושים

כל מיני תרגילים אירובי או משהו כזה, שמים מוזיקה שזה כנגד המאמץ וההגיעה בתרגילים,

אז המוזיקה עוזרת

להעביר את זה יותר.

אבל הנגינות שמנגנינה אורגין,

שזה לא עבודה קשה לשבת ולארוג,

זו לא עבודה קשה.

או שאר האומנים באומנותן אסורים.

אסור לשמוע מנגינות.

מנגינות מדובר.

שאינן אלא לשמח את לבבם.

בדבר זה אסור בכל עת.

אסור לשמוע מנגינות כל עת.

ואפילו הזמר שמזמרין בפה בלי כלי,

אסור.

שנאמר, אל תשמח ישראל אל גיל כעמים.

שזה נמשך אחר החסרונות

ואחרי המידות הרעות.

בכלי שיר זה גזרו חכמים מפאת החורבן.

למעלה ראינו שלא ימלא שחוק פיו בלי מנגינות.

במנגינות ראינו רק במקום שזה מקל בשעת עבודה למי שעובדים בעבודה פיזית,

שהיא מייגעת.

אבל מי שבשאר אומנות שאין לו כזה טורח ועמל ויגיעה,

אסור.

ולא רק זה אומר השלטי גיבורים,

אלא גם לזמר בפה בלי כלי אסור. למה?

הפסוק אומר, אל תשמח ישראל אל גיל כעמים.

העמים חיים על מוזיקה.

ומה זה מושך אותם אל החסרונות והמידות הרעות.

וזה מגמרא בסוטה מ'ח'.

אמר רב הונא,

זאת אומרת המקור של שלטי גיבורים,

אמר רב הונא זמרא דנגדה

ודבקרא שרי דגרדאי אסור,

רש״י מפרש, מושכי ספינות בחבל,

זה מותר, שרי,

שאינם אלא לזרזם במלאכתם.

ודה בקרא,

שמזמרים בשעה שחורשים,

ואינו אלא לכוון את השברים שהולכים לכל השיר, דערב עליהם,

שרי,

זה מותר.

דגרדאי של ההורגים, אינו אלא לצחוק.

זה, אין בזה שום היתר.

זה אסור.

הרי לפנינו.

חכמים, זיכרונם לברכה, קבעו מסמרות, אפילו בהבדלים דקים מאוד,

והם שידעו בכוחות הנפש של האדם

אילו מיני שירי ורגשי שמחה,

שהם רק לתועלת,

אלו מותרים.

ואלו סוגים של הרגשים שקרובים לשחוק

ומושכים לחסרונות ומידות רעות.

שלא לדבר על המוזיקות של היום, שכבר כל החרדים

שרים מוזיקות של גויים ממש,

אני לא רוצה להזכיר אפילו את השמות,

ועוד

הזמרים עצמם פסולים במעשיהם ובעניינם,

מתנהלותם, אין להם טיפה טירת שמיים, ונגד מה שפסקו הפוסקים הם עושים נגד,

אין להם שום בעיה, הכל בשביל כסף.

ושם, בגמרא,

כתוב רב הונא, בטיל זמרה.

רב הונא,

היה לו כוח גדול מאוד,

בטל זמרה.

פרש רשי גזר על דורו

שלא יזמרו בביתם

ובבית המשתאות.

היינו אומרים ביום הזה,

גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה.

והוא ביטל את הזמרה בבתים ובבתי המשתאות.

קם מאה אבזה בזוזה,

ולא הבעית.

בזכות זה נהיה שפע כזה גדול

שהיו מוכרים מאה אווזים בזוז,

בשקל,

ואף אחד לא רצה לקנות.

כזה שפע היה,

לא יאומן כי יסופר בגלל שהוא ביטל את הזמרה.

כתב המהרשה דבר נפלא.

על פי מה שכתוב בפרק הרואה.

כתוב, הרואה אווז בחלום

יצפה לחוכמה,

שנאמר,

חוכמות בחוץ טרונא.

מה זה טרונא?

אבז הוא הקולני בעופות הטהורים.

אז רואים שטרונא,

הרינה הזאת היא קשורה לחוכמה. רואה אווז בחלום, שהוא מרנן,

כן?

יצפה לחוכמה,

כי אווז הוא הקולני בעופות הטהורים.

ולזה המבטל זמר האיסור זוכה לרנון החוכמה.

הוא מביא הברכה

במין האווז המורה על זה.

למה הם זכו שמי אווזים יהיו בזוז?

בגלל שהאווז רומז על העניין הזה של הזמרה,

וכיוון שביטלו את הזמרה אז זה מביא חוכמה,

זכו למאה אווזים בזוז.

מכאן לימוד גדול.

עד כמה חייב האדם להיזהר, גם בשמחה של מצווה,

שתהיה ראויה בשלמות המחשבה.

ולא לנטות חס ושלום,

אפילו כחוט הסערה,

לדברים שיגרמו לידי סחוק וקלות ראש.

וכל הזמרים הפסולים האלה,

עם הרבנים הפסולים שאסרו אותם ונפסלו על ידם.

כולם נמצאים רק בשביל להאדיר את שמם.

מעריכים בסלסולים וכל מיני דברים, ומחכים זה ואומרים להם, תמחו כפיים ותשירו ביחד, כולם ביחד, ושותקים פתאום, ותמשיכו וכל זה, ונשים וגברים שרים ביחד, הכל אחד ליד השני.

זה איסור גמור ביותר.

וכל הרבנים שהולכים לשם, הם חתמו שההולך

למקומות כאלה,

אפילו מדביק מודעות כאלה, אפילו מפרסם אותם,

הרי זה בכלל מחטיא רבים.

זה מסייע לעוברי עבירה,

ואלה מחטיא רבים שאין להם חלק לעולם הבא, אז הם נופלים בגזר דין שהם פסקו בעצמם, לא יאומן כי יסופר.

ואין אחד נקי מזה כמעט, כולם נופלים בזה.

כל מי שחתם בפנוכו,

לא יאומן כי יסופר.

ומה נעמו בזה דברי רבנו יונה, זיכרונו לברכה? אמתי מלא שחוק פינו,

ותהיה שמחה מותרת?

בזמן שעושה עמנו נשים ויושענו.

ואז באותו הזמן נשמח

כדי לגלות נפלאותיו וגבורותיו.

כזוהי שמחת הבורא היא מצווה גדולה משום פרסום הנס.

אבל ארגון הידרדרות מזמין זמרים פסולים, כשהם חילונים לגמרי,

בשביל להזמין נשים, לשאוב מהם את הכסף.

ארגון רפורמי,

שכל עניינו זה רק כסף

ורק נשים.

והגיא הסריסן נשים גם כן, יגאל כהן,

רק נשים,

ושוב פעם עם זמרים פסולים והכול.

מה עם כל הדינים האלה? מה עם הגמרות האלה? מה עם השולחן הערוך?

העיקר לובשים פרק

במקבעת של רבנים,

והולכים ומדברים כאילו פה ושם.

מה?

שמחה באומן, מסע שמחה באומן, הכל שמחה, שמחה, הכל שמחה. אין דבר, הכל שמחה.

מדהים.

מה עם כל הדינים האלה?

עוברים על ייסורים חמורים. כתוב שמי שנשמע מוזיקה בביתו, יחרב ביתו.

על זה נאמר, יחרבי ביתו.

ואין לפני כמה שנים,

מבד, מבד.

מרדכי בן דיוויד,

נכנס לו שיטפון לתוך הבית, דפק לו את כל הדיסקים ואת כל המאסטרים שהיו לו שם בתוך הבית.

כתוב.

מי שזמרה בביתו,

יחרב ביתו.

נכנס המים, שטף לו את הכל,

נגרם לו הפסדים גדולים מאוד,

איבד את העבודה וכו'. כמובן שהוא התאזר כוח

וחזר לעצמו להמשיך לחטיא את הרבים.

כבר זקן חטיאר.

די, תעשה תשובה.

אולי יש לך סיכוי שתגיע למקום טוב, אבל אם לא, יש לך דין מחטיא רבים, ככה פסקו כולם.

הוא, ופריד אל-אטרש, הפריד, וכל החבר'ה האלה.

שלא לדבר על שווקה,

וואי, וואי, וואי, מה מחכה לו?

חתם לרב עובדיה יוסף, שהוא מקבל עליו הכול, שבועיים אחרי זה

חזר לסורו,

צלצל אליו, דיבר איתו, אמר לו, לא, זה פרנוסה, פרנוסה,

פרנוסה.

כל הופעה 25,000 שקל,

אין לו מסכן.

סנדוויצ'ים הוא אוכל, אין לו מה לאכול.

25,000 שקל זה בהנחה,

בהנחה לשס,

כן.

ודומה לזה מה שאמרו במדרש,

זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו.

כלומר, אף על פי שזה היום, הוא יום טוב,

ונעשה לנו בו ניסים ונפלאות ואנו שמחים בהם,

אפילו אה,

מה עיקר השמחה?

אינה בעבור יום טוב,

אלא בעבור ה' יתברך,

לפרסם את כל הגדולות והנוראות שהוא עושה עימנו.

לכן כתוב זה היום, עשה ה'

נגילה ונשמחה בו,

בו בקדוש ברוך הוא, לא בו ביום טוב.

בו בקדוש ברוך הוא, נגילה ונשמחה בך, בתורתך.

זה השמחה.

זאת אומרת, גם כשיש שמחה, והקדוש ברוך הוא עושה לנו ניסים ונפלאות וימים תומים,

אנחנו צריכים לשמוח בו.

איך אתה יכול לשמוח בו אם אתה שמח בך?

על הסכום הנכבד שאתה מקבל, על ההופעה,

על הפרסום, במודעות יותר גדול מהרבנים,

ועל זה שאתה שר שירים ומסלסל בקולך,

והנשים המעריצות, הנשואות, הנשואות, אשת איש,

וואי, וואי, וואי, כמה התגרשו כבר בגלל הזמרים הפסולים האלה, כפי שהעיד הרב בן ציון מוצפי,

כמה באו אל האברכים שנשותיהם עזבו אותם עם הילדים בגלל זמרים פסולים.

אז זאת אומרת,

הנה יש לנו דין

שיש מצווה לשמוח, ושמחת בחגיך,

אבל איזה שמחה? שמחה בשם,

ורק המותרת,

ואם לא,

אסור.

יותר מזה,

השמחה שהיו עושים, לא היו משתתפים בה בכלל עמי ארצות והכול, הם עומדים בצד.

מי כן היו?

רק חכמי ישראל,

ראשי ישיבות,

סנהדרין,

חסידים,

זקנים, זה תלמידי חכמים גדולים,

ואנשי מעשה.

הם היו מרקדים, מספקים מנגדים ומסמכים במקדש,

בימי חג הסוכות, אבל כל העם, אנשים ואנשים,

כולם באים רק לראות ולשמוע.

זה הכול.

ולא היו עושים אותה כל מי שרוצה.

אז כל אלה שמארגנים את כל זה,

הרי אלה מחטיאה רבים,

אין ספק.

ואמרתי, כששאלתי את הרב שטיינמן לפני כמה שנים

על הקפות שניות,

האם לעשות הקפות שניות,

הוא אומר, רק אם תהיה צניעות גמורה שלא יהיה איש ואישה יחדיו וכולי.

זה אמר,

הרב שטיינמן,

ואמר, אין מצווה כזו בכלל.

אבל אם עושים כזה דבר, זה צריך להיות. אבל אם יש דבר כזה, לא לעשות, לבטל הכול.

ואצל מישקולץ, תסתכלו מה קורה שם, יא חביבי.

הבאנו סרטונים שאפילו הרימו בחורה על הכתפיים של בחור בתוך כולם.

נו,

ממש שמחה של מצווה.

בשביל דבר כזה שעלול לקרות, הרב שטיינמן אמר,

אסור לעשות.

אבל מי זה הרב שטיינמן מול הרב הגדול ממישקולץ,

עם העממה הגדולה והתלבושת הצבעונית?

מי יכול עליו?

בפרט שמהמשטרה יושבים לידו וכל הדברים וזה, כיבודים וכו' וכו'.

ככה זה, עלמא דשקרא.

אנשים, לא מעניין אותם, מחפשים להתפרק. איפה שיש איזה ריקודים או איפה שיש איזה מוזיקה,

אנשים הולכים.

נו, אז יש להם דינא דה-בקרא.

יש להם דין של שברים כנראה.

כנראה שהם דנים את עצמם כשברים.

ולכן, מדין שברים הם הולכים לכל ההופעות האלה.

רבי חנניהו בן-גשי אומר.