שלום בית וחינוך ילדים - ג | הרב אורי יצחק

שבוע טוב! ברוכים הבאים. 

בשבוע שעבר דברנו בס"ד על הסדר והנקיון בבית  בין השאר...

מילתא דבדיחותא?8

וכשסיימתי, נזכרתי: 'שלא ספרתי לכם בדיחה!'  אז אמרתי: 'אני אפתח היום בבדיחה שקשורה לענין':

היה איזה מישהו שניגש לרב ואמר: 'תראה כבוד הרב! אני כבר לא יכול יותר, די-די! גמרה עלי אשתי, היא לא מסודרת היא לא נקיה, אני נכנס הביתה - זה מזעזע! אין לי חשק להיכנס לבית בכלל, בעיות של שלום בית קשות!'. 

אז הרב אומר לו: 'טוב, אתה רוצה שיהיה לך שלום בית?' 

הוא אומר לו: 'בטח שאני רוצה אבל זה קשה זה בעיה קשה!' 

הוא אומר לו: 'לא! אפשר לפתור את זה בקלות', 

אומר לו: 'כן, איך עושים את זה?' 

אומר לו: 'תכניס עז הביתה', 

הוא אומר לו: 'מה?' 

אומר לו: 'עז! עז. תכניס עז הביתה', 

הוא אומר לו: 'מה אני יעשה עם העז בבית?' 

אומר לו: 'אתה באת עכשיו לתחקר אותי?! אמרתי לך: תכניס עז תשמע מה שאני אומר - זהו, זה הכל ותראה איך הכל יסתדר'. 

אמר לו: 'בסדר! הרב אומר - אני עושה'.

הלך הביא עז הכניס הביתה, עובר יום-יומים (1-2) שבוע-שבועים (7-14) 

הרב אומר לעצמו: 'בא הנה, היהודי ההוא עם העז לא חזר אלי מאז, מענין: מה קורה אתו?' 

יום למחרת הוא פוגש אותו במקוה, אומר לו: 'מה קורה אתך?' 

אומר לו: 'ברוך ה'! הכל בסדר', 

אומר לו: 'יפה! שלום בית הכל הסתדר?' 

אומר לו: 'ברוך ה'! הכל בסדר', 

אומר לו: 'ומה עם העז?' 

אומר לו: 'הכל בסדר', 

אומר לו: 'מה הכל בסדר, מה, מה קורה?' 

אומר לו: 'העז? הכל בסדר! היא בבית', 

הרב הסתכל עליו בהלם! אומר לו: 'מה, העז עדיין בבית שבועים?!' 

אז הוא אומר לו: 'למה הייתי אמור להוציא אותה?' 

אז הוא אומר: 'רגע-רגע! יש פה משהו שלא הבנתי, העז אתה אומר שהיא בתוך הבית?' 

אומר: 'כן היא בבית', 

אומר לו: 'מה קורה עם הריח?' 

הוא אומר: 'העז התרגלה...'?

נו, אני שואל אתכם אחרי בדיחה כזאת יש עוד למשהו טענות על אשתו? המצב שלנו עוד טוב! אה? - ישתבח שמו! טוב, זה היה בשביל הבדיחות כדי שתחייכו לנו במוצאי שבת. עכשיו נהיה יותר רציניים בעזרת ה'.

משה ואהרן – הערך של שלום בית!

אגיד לכם רעיון מדהים! להבין את הערך של שלום בית; 

התורה מספרת לנו בפרשיות האחרונות, שהקב"ה משכנע את משה ומשה במשך שבוע (7) ימים מרוב ענוותנותו מתחמק מהז'וב (התפקיד) והקב"ה לא מוותר! 

ובסוף משה רבנו אומר לקב"ה: "וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" 

ואז מה אומר הפסוק? "וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד יג-יד) 

קודם כל; מכאן אנחנו לומדים: מהפסוק הזה את ענין הבחירה, עובדה שהקב"ה אומר לו: "יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא" אז למה שבוע הוא מנסה לשכנע אותו? הרי הקב"ה יודע שבסוף אהרן יְדַבֵּר! כיון שהקב"ה לא מתערב בבחירה, כנאמר: 'הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה' (אבות ג טו) רגע! ואני שואל אתכם: ומי דיבר? 

{מה זה שאלות? דרך אגב לגבי שאלות אני אשתדל לענות מה שאפשר, אם לא בשיחות הבאות גם בנושא חינוך ילדים  אתם יכולים לשלוח שאלות כרגע אני מדבר על שלום בית, כשאני אסיים את בפרוייקט של שלום בית נעבור לחינוך ילדים, כדי שלא יהיה לנו סלטה מטבוחה, אז ככה לאט לאט נעשה סדר בין ההורים ואח"כ נגיע לילדים בסדר? אבל את השאלות אתם יכולים לשלוח...} 

ותכל'ס! מי דיבר עם פרעה? משה או אהרן? לפי מה שכתוב בפסוקים - משה. בהמשך אתם תראו שמשה מדבר, אלא מה, תשימו לב! אהרן היה המתורגמן של משה, תראו שכתוב: "וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ" (שמות ז א) - אז התרגום אומר "וְאַהֲרֹן אֲחוּךְ יְהֵי מְתוּרְגְּמָנָךְ" הוא יהיה המתרגם שלך, אבל בתכלס' משה דיבר.

אז בואו תראו דבר מדהים! 

כתוב פה: "וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה" כשהוא אמר "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח". 

וע"ז מביא רש"י הקדוש, שימו לב! מה הוא כותב: 'רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר כָּל חֲרוֹן אַף שֶׁבַּתּוֹרָה עוֹשֶׂה רֹשֶׁם!' דהיינו: יש עונש! וְזֶה לֹא נֶאֱמַר בּוֹ רֹשֶׁם וְלֹא מָצִינוּ שֶׁבָּא עֹנֶשׁ עַ"יְ אוֹתוֹ חָרוֹן' כך אומר רבי יהושע בן קרחה. 

לעומתו 'אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: 'אַף בְּזוֹ נֶאֱמַר בּוֹ רֹשֶׁם' למה מה כתוב? "הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי" מה פתאום כתוב "הַלֵּוִי" מה אנחנו לא יודעים שהוא לוי? אלא 'שֶׁהָיָה עָתִיד לִהְיוֹת לֵוִי וְלֹא כֹּהֵן, וְהַכְּהֻנָּה הָיִיתִי אוֹמֵר לָצֵאת מִמְּךָ' משה היה צריך להיות הכהן ואהרן היה צריך להיות הלוי, אפילו שהם שניהם אחים, אבל זה הכהן וזה הלוי, זה משה היה צריך להיות. מֵעַתָּה לֹא יִהְיֶה כֵן אֶלָּא הוּא יִהְיֶה כֹּהֵן וְאַתָּה הַלֵּוִי, כמו שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹקִים בָּנָיו יִקָּרְאוּ עַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי" (דברי הימים-א כג יד).

אז לפי רבי יוסי מה יוצא: שמשה כן נענש: הוא ירד מדרגתו מכהן ללוי! אבל לפי ר' יהושע בן קרחה לא היה פה עונש זה לא עונש, אז איך זה מסתדר? 

עכשיו תראו איזה דבר: כשיתרו יוצא לקבל את עם ישראל ביציאתם ממצרים כתוב: "וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ" (שמות יח ב) מה זה שִׁלּוּחֶיהָ? - גירושיה, אז הוא גרש אותה, מאיפה לומדים את זה? "אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ" 

כשאמר לו הקב"ה: "לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם" (שמות ד יט) אז כתוב שמה: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם" וכו' (שמות ד כ) 

אומר רש"י: "וְיָצָא אַהֲרֹן לִקְרָאתוֹ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱ-לֹקִים (שמות ד כז), 

אָמַר לוֹ: 'מִי הֵם הַלָּלוּ?' 

אָמַר לוֹ: 'זוֹ הִיא אִשְׁתִּי שֶׁנָּשָׂאתִי בְּמִדְיָן וְאֵלּוּ בָנַי', 

אָמַר לוֹ: 'וְהֵיכָן אַתָּה מוֹלִיכָן?' 

אָמַר לוֹ: 'לְמִצְרַיִם', 

אָמַר לוֹ אהרן למשה: 'עַל הָרִאשׁוֹנִים אָנוּ מִצְטַעֲרִים (שהם בעבדות!) וְאַתָּה בָא לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם?!' אתה מביא עוד עבדים לפרעה? 

שימו לב! דרך אגב, הבנים של משה לא עבדים, למה? כי הם משבט לוי ושבט לוי לא היו בעבדות, כל הבעיה זה ציפורה, מה, אתה הולך להביא אותה להיות שפחה?! 

אָמַר לוֹ אהרן למשה: 'עַל הָרִאשׁוֹנִים אָנוּ מִצְטַעֲרִים (שהם בעבדות!) וְאַתָּה בָא לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם?!' 

אָמַר לָהּ: 'לְכִי לְבֵית אָבִיךְ', 

אבל ציפורה לא סמכה על פרעה שלא ישעבד את שני בניה, ולכן 'נָטְלָה שְׁנֵי בָנֶיהָ וְהָלְכָה לָהּ'.

אתם שומעים? אייייייי. 

מה יוצא? שהוא חזר לאשתו אח"כ נכון? חזר אליה? תגידו לי, אם הוא היה נשאר כהן הוא היה יכול לחזור לציפורה? לא יכול לחזור, זאת אומרת זה שהקב"ה הוריד אותו מדרגת כהן לדרגת לוי - מה יצא מזה? שהוא יכל 'להחזיר את גרושתו' אז לפי ר' יהושע בן קרחה יוצא: שלא היה פה חרון אף, אדרבא! זה היה לטובתו, נכון? 

אבל מה יוצא לנו מזה? אתם יודעים מה יוצא לנו מזה? תחזיקו חזק את הכסאות! יצא לנו מזה: ששלום בית יותר גדול מכהונה גדולה!!!

לפי ר' יהושע בן קרחה: שלום בית - יותר גדול מכהונה גדולה! אֶה, כדאי לא להיות כהן גדול, כדי שיוכל להחזיר גרושתו. 

אתם מבינים מה זה אומר? - פסססססס חזק ביותר!

מה גדול יותר; השלום או האמת?

כתוב: "אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: 'לֹא מָצָא הקב"ה כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (תְּהִלִּים כט, יא) (עוקצין ג יב)

 אין כלי שנושא ברכה בתוכו יותר מהשלום, השלום זה הכלי הכי מבורך שיש בעולם! 

כתוב בפסוק: "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח יט) צריך לאהוב גם את האמת וגם את השלום.

שואל ע"ז הרב דסלר בספרו מכתב מאליהו: ומה קורה כשהאמת והשלום לא הולכים ביחד? מי עדיף; האמת או השלום? 

אומר הרב דסלר: השלום עדיף! האמת הוא רק כלי למטרת השלום. 

וממי לומדים את זה? מהקב"ה בכבודו ובעצמו! איפה? אצל שרה ואברהם. 

כששרה אמרה: "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן" (בראשית יח יב) איך זה יכול להיות שיהיו לנו ילדים?! כשאדוני זָקֵן. 

אבל כשהקב"ה אומר את זה לאברהם, הוא לא אמר שהיא אמרה: "וַאדֹנִי זָקֵן" ה' אומר שהיא אמרה: "הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי" (בראשית יח יג) כאילו היא תלתה את זה בעצמה, אם היה אומר "וַאדֹנִי זָקֵן" – זה בעיה! כי לא מסכסכים בין זוג, יפה?

ממי עוד אנחנו לומדים שהאמת הוא רק כלי שרת לשלום? מאהרן הכהן בעצמו! 

אהרן הכהן מה כתוב עליו? המשנה בפרקי אבות: "הִלֵּל אוֹמֵר: 'הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן: אוֹהֵב שָׁלוֹם, וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה" (אבות א יב). 

אוהב שלום או רודף שלום?

מה ההבדל בין אוֹהֵב שָׁלוֹם ל: רוֹדֵף שָׁלוֹם? יש אוֹהֵב שָׁלוֹם ויש רוֹדֵף שָׁלוֹם מה ההבדל ביניהם? זה שתי הגדרות אחרות לגמרי!

 אוֹהֵב שָׁלוֹם - זה אחד שאוהב שיהיה שלום תמיד, מקדים שלום לכל אדם, תמיד שמח שיש שלום בין אנשים, מדרבן אנשים להשלים, הכל יפה! זה אוֹהֵב שָׁלוֹם. יפה.

אבל זה לא דרגה של 'רוֹדֵף שָׁלוֹם!' זה דרגה אחרת לגמרי, אתם יודעים מה זה דרגה של רוֹדֵף שָׁלוֹם? זה כאשר אדם יודע: שהוא צודק! והשני - לא בסדר. והשני עכשיו בא אליו בטענות: 'שהוא לא בסדר!' והוא יודע: שהוא בסדר. 

ובשביל השלום הוא אומר לו: 'וואלה אתה צודק! 'חטאתי עוויתי פשעתי' באמת אתה צודק אתה, איך לא שמתי לב? לא ידעתי! אני באמת לא בסדר!' 

מכאן ניכר: שהוא רודף את השלום! למה? 

כי היה צריך לומר לו: 'מה, אני יסביר לך! לא הבנת את הקטע תשמע רגע זה לא ככה!' 

אבל מזה היה יכול ליצור מלחמות. 

אז הוא אומר: 'בשביל מה עכשיו נכנס לחרקשות? להסביר לו להצטדק לקבל להאמין?... הכי פשוט! אומר: 'וואלה טעיתי – סליחה!' גמרנו, אין עכשיו סיבה לכעוס, די במילת: 'סליחה!' מכל הלב להתנצל: 'אני הלוא בסדר! תסלח, תמחל לי איך אני מפצה אותך'? 

מה אתה רואה מכאן? זה באמת בן אדם שרודף שלום! כי הוא מוכן לוותר על הכבוד שלו, על האמת שלו- והעיקר: שיהיה שלום. זה דרגה אחרת לגמרי, זה רודף שלום.

מה כתוב על אהרן, מה היה עושה? - וואלק זה לא בן אדם פשוט! זה אהרן הכהן!! הוא משלים בין אנשים, למה הוא משועמם?! יש לו זמן לעשות כל מיני דברים כאלה!? 

פוגש את הבן אדם מה אומר לו? 'אתה שמעתי שהיה לך אקשן עם פלוני, תדע לך: שהוא לא נעים לו לבקש ממך את הסליחה! למה? כי בטח אתה כועס עליו מאוד ובטח קשה לך לסלוח לו, אז הוא ביקש: שאני יבוא בתור סנגור, אני יודע שאתה קצת מכבד אותי, אז הוא ביקש: שאני יבקש בשבילו את הסליחה, אני השליח שלו'. 

כאשר משהוא כמו אהרן הכהן בא לבקש סליחה בשביל פלוני הוא לא יגיד לו: "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ?" (במדבר יד כ) - מה השאלה?! 

ואח"כ הוא עושה את אותו דבר עם השני. 

הבקשה הקטנה של אהרן הכהן;

אבל יש עדיין בעיה! אתם יודעים מה הבעיה? כשהם יפגשו הפצעים יכולים להפתח מחדש, כשהם ידברו על זה, אז מה היה עושה אהרן הכהן? 

והוא היה אומר להם: 'אבל הוא ביקש עוד בקשה קטנה; שהוא כל כך בצער על מה שהוא עשה, שהוא ביקש: שלא תזכיר לו לעולם, לעולם. תמחק מהפרוטוקול תעשה ריסט' נגמר, לא היה ולא יהיה! כך שבאמת הוא ידע: שסלחת לו, אל תזכיר לו את זה אף פעם!' 

ובזה מה הוא עשה? הוא סתם את הגולל! עכשיו אין אפשרות לפתוח את הז... וכשהם יפגשו: 

- 'אהלן! מה שלומך? הכל בסדר?' 

- 'כן, אהרן היה אצלי כיבדתי אותו, מכובד כן'.

 סוגרים את הענינים: 'להתראות – שלום'. מדלגים הלאה, לא פותחים. 

אייייי. רבותי! תקשיבו טוב!! כתוב שכשאהרן הכהן נפטר, הלכו בהלויה שלו שמונים אלף (80,000) בחורים ששמם: 'אהרן', (מסכת כלה פרק ג) מאיפה הם באו? 

אומרים חז"ל: ש שמונים אלף (80,000), הילדים האלה, הכהנים הקטנים האלה היו תוצאה של שלום בית שהוא עשה! שמונים אלף (80,000) זוגות ואז הם השלימו ביניהם, הם השלימו אחד עם השני הביאו ילד לעולם וקראו לו: 'אהרן'. 

רגע! שמונים אלף (80,000) שנולדו להם כהנים וקראו להם: 'אהרן' וכמה היו כאלה שלא נולדו להם ילדים? או שנולדו להם בנות? מה, יקראו לה 'אהרונית?' נולדו להם בנות ומה עם האחרים, זה רק השמונים אלף (80,000) זוגות שהוא עשה ביניהם שלום בית.

אשאל אתכם שאלה: איך הוא הספיק? - אין מצב! זה נס!! לא יאומן כי יסופר, אתם יודעים מה זה לעשות שלום בית בין זוג? בא הנה, לפעמים זה לוקח חודשים! ולפעמים שנים!! עד שאתה מצליח לתפור את הזוג הזה אחד לשני, שמונים אלף (80,000)???

אתם יודעים פעם היה לי זוג, ישבתי אתם שעות, טחנתי אותם, עד שהבאתי אותם זהו, היה שם חביט על חביט, אתה מביא אותם למצב של: די! היא סולחת הוא סולח, פותחים דף חדש! 

ואז אתה אומר לבעל: 'זהו? סגרנו? פותחים דף חדש?' 

הוא אומר: 'די! אני פותח דף חדש אפילו שהיא עשתה לי...' 

עוד פעם! מחדש!! עד שכבר זה... - שתוק! עד שכבר סגרנו: 'ואפילו...' ועוד פעם מתחיל, 

אז אהרן פתר את הבעיה: לא להזכיר "אליפת-מת" לא מזכירים עוונות ראשונים. מתקדמים קדימה.

שמונים אלף (80,000)! מתי הוא הספיק אהרן הכהן? מהבוקר עד הערב - הוא רק עובד (בבית המקדש) במשכן, איפה הלימוד תורה שלו! איפה... מה הולך פה? – מדהים! אז אהרן הכהן מלמד אותנו: השלום עדיף על האמת! משנים מפני השלום. 

אומר הרב דסלר יותר מזה, תקשיבו טוב! מה הוא כותב: שאם אתה אמרת אמת - ויצא מזה מחלוקת, מחלוק"ת אותיות: 'חלק מות' - אתה שקרת! כי זה לא רצון ה' ושמו של הקב"ה שלום. 

ואם אתה שקרת ויצא מזה שלום - אתה אמרת את האמת!! 

שמעתם? יוואלק, איפה אנחנו ואיפה זה? אנחנו רוצים: קודם כל להיות צודקים, אבל כתוב: 'אל תהיה צודק תהיה חכם, תהיה חכם! זה לא רק בכביש...:) אל תהיה צודק תהיה חכם, קודם כל תהיה בבית שלך עם הרבנית, קודם כל את עם בעלך, זה שאנחנו צודקים תמיד אנחנו צודקים, למה, אנחנו רואים תמיד איך אנחנו בסדר והשני לא בסדר, אבל זאת חוכמה?! 

הקב"ה ישתבח שמו נתן לנו זוג עינים, למה שתים (2)? אחת לראות כמה השני בסדר והשניה כמה אנחנו לא בסדר! ואילו אנחנו עושים הפוך! אנחנו מסתכלים כמה אנחנו בסדר וכמה השני לא בסדר, אַה? 

לכן תשימו לב! בכל מקום נאמר: 'עין רעה' לא נאמר עחנים רעות, אין דבר כזה, עין רעה - זה רק אחת, זה העין שאתה מסתכל על השני שהוא לא בסדר, זאת העין הרעה, לכן בלעם היה "שְׁתֻם הָעָיִן" (במדבר כד ג) עין אחת סגורה כמו הצלפים, סורים עין אחת בשביל שזה יכוון בול, אייייי.

האמת קשה! מה לעשות? אבל זה האמת: והשלום מעל האמת!!

טוב, דיברנו על הענין של האהבה, רציתי להוסיף בזה עוד ענין: 

" עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה ";

כתוב: "עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" (משלי י יב) אתם שומעים? איך האינדיקציה שלי לדעת: אם אני אוהב מישהו? אני אתן לכם דוגמא.

נוקשים בדלת, תוק תוק תוק תוק, אתה רואה את האשה פותחת את הדלת 

והשכנה אומרת לה: 'הבן שלך עשה ככה וככה וככה!' 

ואתה רואה האמא הזאת אומרת: 'הבן שלי? מה פתאום! לא יכול להיות שיעשה דבר כזה, היית רוצה שיעשה דבר כזה, אני לא מאמינה עליו, לא יתכן בעולם דבר כזה'. 

ואז היא אומרת לה: 'תגידי, איך זה שאת תמיד מתלוננת על הבן שלי? שמת עליו עין? מה קרה? מה יש לך נגדו?' 

בקיצור, אתה רואה את האמא הזאת מתווכחת עם השכנה עוד לפני שהיא בדקה אם החא צודקת לא צודקת, איך זה יכול להיות? - "עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה". 

שימו לב טוב! כשאנחנו אוהבים מישהו באמת - לא נתפס לנו שהוא יכול לפשוע, כלפינו, כלפי אחרים - לא יכול להיות! אנחנו רואים בו כליל השלמות, מי שאנחנו באמת אוהבים, ככה אתה שומע איך האמהות תמיד מגינות על הילדים שלהם, זה טבעי! כי הם אוהבים "עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" בסדר, אתם מסכימים איתי? - מסכימים.

אני שואל: למה אנחנו לא שומעים את האמהות את האשה על בעלה: 'בעלי! יעשה דבר כזה? ח"ו! אני לא מאמינה' 

או שנשמע את הבעל אומר: 'אשתי! תעשה דבר כזה? לא יכול להיות בעולם דבר כזה! מה פתאום? אין על אשתי'. 

אם עוד לא הגעת למצב הזה - אתה חסר באהבה, לא הגעת למצב הזה - את חסרה באהבה. מה האינדיקציה? מהילד. שַׁם בילד אין לך אינטרסים, אז לכן האהבה היא זורמת, עם הבעל ועם האשה יש חרקשות, אז לכן יש מניעות, יש הפרעות, צריך להוריד את המניעות ואת ההפרעות וצריך להגיע למצב כזה: שאנחנו לא נוכל להאמין שיש מצב כזה! שאפשר להאשים את הרבנית שלנו במשהו?! 

הבנתם? חומר למחשבה... 

אני בינתיים נותן לכם כללים, כשאנחנו נרד לפרטים... 

וכבר אמר רבנו בחיי, בספר חובות בלבבות: 'בעקבות הפעולות נמשכים הלבבות' צריך לעשות פעולות של אהבה, פעולות של שלום, פעולות של קירוב, של פרגון, של הערכה, לא טוב להיות כל הזמן ביקורתיים, אתה רוצה להיות ביקורתי - תהיה כלפי עצמך! לא כלפי אחרים, קודם כל כלפי עצמך. 

וגם אל תהיה כל כך ביקורתי כלפי עצמך, למה? שלא תיכנס לדכאון! תשאיר קצת אויר אל תגמור על עצמך יותר מידי, אבל ביקורת צריכה להיות כלפי האדם עצמו. איך אתה יכול לדרוש דבר מאחרים אם אתה לא עומד בקריטריון? אם אתה לא שואף לשלמות - אתה דורש מהשני שישאף לשלמות?! מה אתה רוצה ממנו? וגם אם אתה שואף לשלמות ובת הזוג שלך לא שואפת לשלמות, אז זה סיבה לבקר אותה?! 

אמרנו: כל דבר צריך להיות בחכמה , אם אתה רק תבקר והאשה שומעת כל הזמן רק ביקורת-ביקורת-ביקורת - כמה היא יכולה לסבול? אז גם אם אין לה את האומץ והחשק להתוכח אתך ושנמאס לה לשמוע ממך דברי ביקורת - אז מחילה  את זה בפנים, אבל זה יוצר משקעים! זה לא טוב זה לא בריא. זה לא איזה מישהו שאמרת לו את אשר יש לך לומר והלכת, זה מישהו שאתה צריך לחיות אתו כל החיים!!

זהירות: לא עוקצים בצחוק!

פעם אמרתי, יש טעות שעושים זוגות במיוחד בתחילת הנישואין, מה הם עושים? הם עוקצים אחד את השני, בצחוק כזה, יורדים אחד על השני, מביא לה ירידה יורדת עליו, יורד עליה בסתלבט בצחוקים כזה - הם עושים לעצמם צרות צרורות להמשך החיים! 

למה? כי הרבה פעמים, לדוגמא בת הזוג לא מתאים לה מה שאמרת והיא נפגעה, אבל כדי לא להראות לך שהיא נפגעה כדי שלא תמשיך לרדת עליה בנושא - אז היא מראה לך שהיא לא נפגעה, אבל יש לה עכשיו בפנים פצע והפצע הזה הופך להיות מוגלה במשך הזמן ועוד-ועוד פעם אתה עוקץ אותה ועוד ואתה עוד פעם מדבר על זה והיא לא מראה לך, יכול להיות מכמה סיבות: שמזה שהיא לא רוצה שתראה שהיא פגיעה וכו' או שיש איזה ענין מסוים שהיא לא רוצה ופתאום אחרי עשרים-עשרים וחמש (20-25) שנה! ואז אתה רואה כשהיה לכם איזה ענין או ויכוח חלילה, אתה רואה פתאום היא מוציאה את זה 

ואתה אומר: 'אבל זה היה בצחוק! מה? צחקנו, את צחקת עלי אני צחקתי עליך... מה קרה? אני לא התכוונתי ברצינות', 

נו, לך תטפל עכשיו בכל מה שיש לה בפנים, זה משהוא שהיא נושאת בתוכה שנים רבות! אתה לא יכול למחות זה במחיאת יד לוחצים על הכפתור וזה נמחק. 

עכשיו דבר כזה יכול לגרום שבמשך כל השנים האלה הקשר ביניכם, האהבה ביניכם, כל מה שצריך להיות ביניכם לא היה תקין כיוון שהיה משהו שהפריע לה ולפעמים היא אפילו לא יודעת מה מפריע לה, זאת אומרת זה יושב לה בתת ההכרה, בתאים האפורים כמו שאומרים וזה לא צף לה, אבל יש לה איזה מחסום איזה מניעה משהו מפריע לה היא אפילו לא יודעת להגיד מה מפריע לה. מה גורם לצער ממך או לדחיה ממך או לא יודע למה...

אז לכן צריך מאוד להזהר בצחוקים האלה! זה כאילו בצחוקים אחד יורד על השני, כאילו לראות מי כאן שולט בענינים - מאוד מסוכן! אז באותו רגע לא מרגישים את זה, אבל אחרי שנים רבות זה צף ואז זה בעיה לפתור. 

אין אופציה אחרת! הסתירה בפסוקי שלמה;

עוד דבר שאמרנו: בני הזוג צריכים לקחת בחשבון: 'שאין אופציה אחרת!' אנחנו חיים ביחד - ישתבח שמו! אז כתוב בחז"ל: שכשפוגשים את החתן אחרי החתונה שואלים אותו: 'מצא או מוצא?' (יבמות סג:) ומה הוא צריך לענות? מצא או מוצא מה הוא צריך לענות? – מצא'. למה? יש סתירה משולשת אצל שלמה המלך כביכול;

בפסוק אחד הוא אומר: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'" (משלי יח כב) אז פה בלשון עבר – "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב" מה ההמשך? "וַיָּפֶק" מה זה וַיָּפֶק? הוא הוציא מהכוח אל הפועל את רצון ה', הוא הוציא מהכוח אל הפועל את רצון ה'. 

ובפסוק השני כתוב: "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה" (קהלת ז כו) פה זה כבר לא לשון עבר אלא זה לשון הווה: "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה" אַה - כשאתה לא מצאת בעבר אלא אתה מוצא כל הזמן - אשתך בבית מַר מִמָּוֶת. מה הכוונה? 

כשאתה משווה את אשתך כל הזמן לנשים אחרות 

ואתה אומר: 'זאת מבשלת יותר טובה מאשתי, זאת יותר נקיה מאשתי, זאת יותר מסודרת מאשתי, זאת יותר יפה מאשתי...' 

מה, אשתך יכולה להתחרות עם כל הנשים בעולם?! מה קרה? אז אם אתה בגדר של מוצא - אז זה פשוט שאשתך תהיה מַר מִמָּוֶת, כי 'הדשא של השכנים תמיד יותר ירוק'...

והנה שלמה המלך אומר פסוק שלישי: "אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי" (קהלת ז כח) 

כמה נשים היו לו? אלף (1,000) - והוא אומר: "בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי". 

איך זה יכול להיות? אז יש פה סתירה משלשת; מצד אחד אמרת שמצאת: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב" מצד שני אתה אומר: "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה" תחליט: היא טוֹב או מַר מִמָּוֶת? ואח"כ אתה אומר: "וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי"

אז מצאת או לא מצאת? ואם מצאת מה מצאת? מצאת טוֹב או מצאת מַר מִמָּוֶת? כביכול סתירה משולשת. 

לא רק זה: בפסוק השני שכתוב "וּמוֹצֶא אֲנִי" פה מתחילה הבעיה: איפה שיש "אֲנִי" - גאוה שם יש מַר מִמָּוֶת, המילה "אֲנִי" מסמלת את הגאוה. 

ולכן אתם רואים כשמשה רבנו אומר: "וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ" (שמות טז ז) הוא לא אומר ואנחנו (עם האות אלף'), אלא הוא אומר "וְנַחְנוּ" הוא מוריד את האל'ף של האני שבתוך אנחנו. אין "אני" בתוך "האנחנו" זה רק "נחנו" זה משה רבנו. מה ההפך מ"אני"? – אַיִן! להפוך את האותיות אני לאין, "אין" זה הענוה ו"אני" זה הגאוה.

תשמעו פוליטיקאים מדברים, במשפט אחד (1) אומר לפחות ארבע (4) פעמים: "אני"; אז אני עשיתי כשאני באתי אני... אני-אני אני אני-אני כל המשפטים, גאוה. 

דוגמא; אתה רוצה לתאר שנסעת לראש העין, אז אתה אומר: 'אתה יודע? נסעתי אתמול לראש העין', 

אבל אם אתה בעל גאוה אז מה אתה אומר? 'אתה יודע "אני" אתמול נסעתי לראש העין', הכנסת את ה-אני, בשביל מה להגיד אני? אתה כבר אמרת נסעתי ובתוך ה-נסעתי יש אני, מי זה 'נסעתי' הוא?! בטח אני, לא, זה "אני" נסעתי, זה לא נסעתי סתם... 

אז יש פה סתירה משולשת של שלמה המלך: מצא, מוצא, מצאתי -או לא מצאתי. 

אור תשמעו איזה דבר מדהים! אם אדם מָצָא - זהו, לא מחפש יותר ולא עושה השוואות, מסתפק במה שיש לו "וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'" הוא הוציא מהכוח לפועל את רצון ה'. אבל אם אתה מדוור כל הזמן - החיים שלך יהיו מַר מִמָּוֶת.

מה אומר שלמה המלך? אני הייתי על התקן של השני כאילו, כי לקחתי אלף (1,000)! אז הייתי על התקן של "וּמוֹצֶא" לכן לא מצאתי, כי עדיף להיות על התקן של הראשון של "מָצָא". 

רק שלמה המלך היתה לו סיבה אחרת: למה הוא לקח אלף נשים? כדי לעשות שלום בעולם, לכן הוא התחתן עם כל מיני סוגים כדי לחבר את כולם, אז היתה לו מחשבה מכיוון אחר, אבל הוא אומר: תכלס' זו ההוכחה! אין יותר טוב מ: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב".

חלוקת תפקידים מוגדרת;

עכשיו דרך אגב, גם בגימטריא זה יוצא מענין! למה? אם נקח "מָצָא אִשָּׁה" כמה זה בגימטריא? 306 נכון, כמה זה איש? 311 נכון, עכשיו - אז כמה הפרש בין איש לאשה? 5 נכון, האיש מצווה על לימוד התורה, מצווה על שמירת המצוות, האשה פטורה נכון? רק שלאיש יש לו הפרש של 5 חמישה חומשי תורה של הלימוד תורה על האשה - אז "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב" שהאשה יודעת: שהתפקיד שלה לאפשר לבעלה ללמוד ולעסוק בלימוד התורה, שישב וילמד תורה כמו תלמיד חכם כמו שאמרנו : "נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ" (משלי לא כג) מבינה את היעוד שלה, היא "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" שישב וילמד תורה - "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב". 

אבל בפסוק השני כתוב: : "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה"  אַה, "הָאִשָּׁה" יוצא גימטריא של איש, עם ה- ה. זה אותה גימטריא, יוצא שעכשיו הם 'שווה זכויות' אַה? מה אומר הפסוק? "מַר מִמָּוֶת!" למה? עכשיו לך תתחיל ויכוחים, מי צריך לעשות כל מה שצריך לעשות: 

הבעל אומר: 'אני הולך ללמוד', 

אז היא אומרת לו: 'גם רוצה ללכת ללמוד', 

יאוולק, נו, הוא רוצה לבנות סוכה, 

אז גם היא אומרת לו: 'גם אני רוצה לבנות סוכה', 

אין חלוקת תפקידים מוגדרת, ברגע שאין חלוקת תפקידים מוגדרת - יש 'חרבו דרבו'. 

בפסוק השלישי מה כתוב: "וְאִשָּׁה" אַה "וְאִשָּׁה" זה כבר יותר מהאיש האחד, אומר שלמה המלך: "לֹא מָצָאתִי" - אין דבר כזה! זה לא שייך בכלל. 

זה גם כן על דרך הרמז - ישתבח שמו לעד!

אז אנחנו רואים: שבעצם כשיש חלוקת תפקידים מוגדרת בבית, אז הכל יכול להתנהל כמו שצריך, אבל אם אין הגדרת תפקידים וכל אחד עושה לפי הבנתו - זה סיבה לצרות. 

כשהאשה מבינה שהתורה היא העיקר;

דוגמא: יש אנשים ששוכחים שהם התחיבו לפרנס את האשה, בכתובה הם התחיבו, עכשיו זה תלוי באיזה דרגה רוחנית נמצאת האשה ובאיזה דרגה רוחנית נמצא הבעל.

הגמרא מספרת על אשתו של אחד מחכמי ישראל רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא שבאה אליו אשתו ואמרה לו: 'אין לנו מה לאכול בבית לאשה ולילדים אין מה לאכול!' 

אז הוא אמר לה: 'נשארו עשבים על גדות הנהר, יש עוד מה לאכול', (עירוכין כב.)

מה אתם אומרים על זה? זה הגמרא מספרת, למה? כי הבעל וגם האשה היו בדרגה כזאת רוחנית של הסתפקות במועט והבינו את ערכה של התורה והעיקר שהבעל לא יתבטל מתורה. זה תרבות שאנו לא יכולים להבין אבל זה מציאות, זה היה המציאות, היום אתה יכול לעשות דבר כזה?! 

אז אתה רואה שברוב חוצפתו של בעל שלא תגיד שהוא לומד תורה, אלא הבן אדם בטלן! הוא התחיב לפרנס ואשתו עובדת מהבוקר עד הערב והיא מפרנסת והוא עוד מתעמר עליה, מתפלסף עליה, משתמש בכסף שהיא עובדת, מה הולך פה?! 

אז משפחה תקינה שהאשה עובדת והבן אדם לומד תורה והאשה מבינה את ערך התורה והכל זורם בהרמוניה ומבינים את הענינים - זה משהו אחר, אבל זה כשבאמת הבעל תלמיד חכם ובאמת משקיע בתורה. אבל אשה שרואה את בעלה "דורי דורי" לא לומד, לא עובד ולא כלום והיא עובדת מהבוקר עד הערב והיא מפרנסת וגם משגיחה על הילדים, גם מטפלת בהם וגם מטפלת בו בתור 'ילד מגודל!' והוא עוד יש לו טענות?! איפה השכל? 

אז בודאי שצריך שקודם כל בין בני הזוג יהיה הגדרה: למה אנחנו שואפים? מה הגדרת התוכנית שלנו? מה כל אחד עושה? כשהדברים ברורים, כשכל אחד יודע מה התפקיד שלו, מה הרצון שלו? איך זה מתחבר ביחד שתי הרצונות שתי התפקידים מסדרים את הענינים -הכל יזרום. 

אבל אם כל אחד חושב: 'שהוא צודק! והשני לא בסדר' - זה אנדרלמוסיה! אייייי.

ולא לא דברתי דוקא על אשת קריירה, דיברתי על אשה שהולכת לעבוד לא אשת קריירה, לא נכנסתי לקטע הזה, אבל אשה שהולכת לעבוד בשביל שבעלה ישב וילמד תורה – אשריה! זה מראה שזו אשה שאכפת שבעלה ילמד תורה. אז היא מורידה מעליו את כל הענינים שהוא בעצם חיב. 

כי ע"פ התורה הוא חיב לפרנס! היא לא חיבת לו כלום. היא לא מחויבת לפרנס שום דבר. אבל בגלל שהיא רואה את הצורך שהוא ילמד תורה וכדי שזה לא ירד מלימוד התורה שלו - אשריה ואשרי חלקה!

יש מצד אחר, יש תלמידי חכמים שגם קצת עובדים והרבה לומדים, גם זה יש, כל אחד לפי המדרגה הרוחנית שלו. והן לפי ההבנה של האשה וההשתתפות ביחד אתו, אבל חיב להיות בהסכמה, בהרמוניה, באהבה ובשמחה! לא מתוך לחצים או ויכוחים ומריבות וכדומה. 

3 מצות הקשות ביותר!

צריך לדעת: שיש לנו את השלוש (3) מצוות הקשות ביותר בתורה, מה הן המצוות הכי הקשות? 

1. שלום בית, 

2. חינוך ילדים 

3. וכיבוד הורים. 

זה שלוש המצוות הכי קשות! אתם יודעים למה? משום שבשלוש המצוות הללו צריך עבודת המידות, זה לא משהו שאתה מניח תפילין ואתה לא צריך להפעיל מידות פה, לשים טלית, לנטול ידים, לברך - באלה אין עבודת מידות, כי צריך לעשות את זה כמו שצריך בהלכה, אבל אין פה עבודת מידות. אבל בשלוש מצוות הללו אתה צריך עבודת המידות! ולא חד פעמי!! נון-סטופ רגע רגע, גם כשאתה לא נמצא ברגע של ההתנסות - אתה צריך לעבוד על המידות שלך שכשתגיע לרגע ההתנסות - יהיה לך את הכלים ואת הכח לעמוד בנסיון. כי אם לא תתרגל את עצמך ולא תעבוד על זה - לא תצליח! זה לא הוקוס פוקוס, זה ניסיונות לא פשוטים!! אז אם אתה לא עובד על עצמך כל הזמן, לומד ועובד, לומד את עבודת המידות מספרי המוסר ומתאמן עליהם כל הזמן - כשתגיע לניסיון לא תצליח לעמוד. אז זה עבודה קשה ביותר!! זה לא משהו של זבנג וגמרנו. לכן יש ענין גדול: לא רק ללמוד את הנושא של שלום בית, אלא ללמוד הרבה מוסר ולעבוד על המידות שלנו.

זה כמו לפני כמה זמן שמעתי מישהו שאומר: שצריך לעבוד על המידות, עכשיו באותו רגע חייכתי לעצמי למה? כי המידות שלו גדולות והכרס ענקית, אז רק רגע איך זה יכול להיות? הרי במידות יש גם את הענין של 'מיעוט אכילה', אז איך יש לבן אדם כרס כזאת גדולה? ממה זה בא? מהאויר? מהשמים?! אז זה גם עבודת המידות,, מה זה לא עבודת המידות, עבודת המידות זה בהרבה תחומים, אז זה גם עבודת המידות לשמור על הכרס שלנו. 

הרי הראב"ד אמר: שאם אדם רוצה שיחשב לו תענית - שלפני שהוא מסיים לו את האוכל נשאר לו עוד איזה ביס תשאיר אותו בצלחת, לא לקחת את הביס האחרון, זה עולה לו כמו תענית! בן אדם משאיר את הביס האחרון, מה, אבל זה לא 'בל תשחית'? חראם! מה, ילך לפח! לא-לא! זה לא בל תשחית, בל תשחית זה לעשות לבטן שלך בל תשחית כשאתה ממלא אותה עד הסוף, זה בל תשחית, תשאיר קצת אויר, הרמב"ם אומר: יאכל שלושת רבעי, לא תמיד ישבע עד הסוף, זה לא בריא!

אבל גם מבחינת המידות: החוכמה היא כשאדם רוצה יגיד לעצמו: 'לא!' "בא לי" מה זה בא לי? - זה תאוה! מה זה בא לי? בא לי אבל לא! - למה? כי אני רוצה לעבוד על המידה של התאווה.

אז עבודת המידות זה בהרבה תחומים, מיעוט ככה, מיעוט ככה, מיעוט ככה, תסתכלו בפרקי אבות: 'בְּמִעוּט שֵׁנָה, בְּמִעוּט שִׂיחָה...' (אבות ו ו) מיעוט זה מיעוט-מיעוט מיעוט, כל דבר צריך למעט לא להרבות. 

יש מושג כזה שנקרא: "נבל ברשות התורה" (רמב"ן יט ב) מה זה? שמותר לך, אבל מי אמר שזה טוב? התורה לא הגבילה אותך כמה תאכל שוקולדים, נכון? לא כתוב בתורה כמה לאכול שוקולדים, נו, אז מותר?! יאלה תתחיל לטחון שוקולדים, זה נקרא: "נבל ברשות התורה" אם אתה יותר מידי מגזים, כי כל דבר צריך להיות בפרופורציות וכן ע"ז הדרך בהרבה דוגמאות.

מילתא דבדיחותא?9

אספר לכם עוד בדיחה, אתם נראים מאוד רציניים הערב...:) איזה אחד היה בעל חנון כזה, 

אז החברים שלו אמרו לו: 'תשמע! אתה לא יכול להשאר ככה אשתך מטפסת עליך ככה, אתה חיב לעצור את הדבר הזה, זה לא יתכן ככה שהיא תמשיך לעשות את הדבר הזה, מה זה? אתה שוטף כלים, אתה מנקה את הבית, אתה מטפל בילדים, היא רק מחלקת פקודות מה זה הדבר הזה!? אתה חיב להראות מי הגבר בבית!' 

אז הוא אמר: 'אז מה אני צריך לעשות?' 

אמרו: 'תבוא תדפוק על השולחן ותגיד: 'אני פה הגבר זהו! נגמר!' ככה'. 

אמר להם: 'בסדר'. 

הלך הביתה דפק על השולחן ואמר לה: 'תקשיבי טוב עכשיו! מהיום: אני פה הגבר!! זהו! הליפת-מת! די! לא יכול יותר! נגמר!' 

אז היא אומרת לו: 'מה נגמר?' 

הוא אומר לה: 'הסבון בכיור', 

אחלה גבר...:) 

מילתא דבדיחותא?10

יש בדיחה הפוכה; יש איזה אשה אחת ששמעה את חברה שלה אומרת: 'זהו! אני פתרתי את הבעיה עם בעלי נגמר הסיפור, זהו'. 

אומרת: 'מה זאת אומרת?' 

- 'זהו! הוא לא יחליט מה לעשות והוא לא יחליט לי, די מספיק!' 

אמרה לו: 'תקשיב טוב! מהיום אני לא רואה אותך ממטר ומאז הוא יישר קו מספיק', 

אז היא אומרת לה: 'מה את אומרת? ככה אמרת לו ונפתרה הבעיה?' 

אז היא אומרת לה: 'כן מספיק!' 

אז ההיא הלכה הביתה ואמרה לבעלה: 'תקשיב טוב! אני לא רואה אותך ממטר'. 

אחרי שבועים נפגשו שוב, אז היא אומרת לה: 'נו, אמרת את זה לבעלך?' 

אז היא אמרה לה: 'כן, אני אגיד לך את האמת אני אמרתי לו את זה, באותו יום שאת אמרת לי,' 

- 'נו-נו, ומה היה?' 

היא אומרת: 'אמרתי לו ומאותו יום לא ראיתי אותו ממטר', 

- 'נו, וגם למחרת?' 

היא אומרת: 'גם לא, ביום השלישי התחלתי לראות כי נפתח קצת העין...' - ה' ירחם, רח"ל! 

לא אלימות פיזית ולא מילולית;

אוי ואבוי למי שמרים יד רח"ל, מי שמרים יד, לא מי שמוריד יד, מי שמרים את היד, ככה כתוב: "לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ" (שמות ב יג) אומר משה רבנו, לא כתוב למה הכיתה, כתוב לָמָּה תַכֶּה בלשון עתיד, רק שאדם מרים את היד עוד לא הוריד אותה הוא כבר נקרא: "רָשָׁע!". היתה לו כוונה להרים, הרים את היד כוונה להכות – נקרא: 'רָשָׁע!' - רח"ל! כל שכן ח"ו אפילו בצחוק, מכה את אשתו או דוחף אותה, 

- 'לא-לא מרביץ רק דחפתי אותה...' 

אלק, דבר כזה גדולי הפוסקים אומרים לבן אדם: 'תן לה גט! לא בשביל זה מתחתנים עם אשה'. 

פשוט! איזה מין דבר זה? אתה ראית פעם מישהו מרביץ לעצמו? אם הוא מרביץ לעצמו - הוא צריך פסיכיאטר, פסיכולוג לא יעזור, אם אתה מרביץ לאשתך זה כאילו שהרבצת לעצמך, מי אתה? מי אשתך? אתם אחד! אין דבר כזה, מה זה הדבר הזה? 

זה אלימות פיזית מר... אבל גם אלימות שהיא אלימות מילולית, נבלות הפה, קללות, אני לא מדבר על מה זה עושה בחינוך ילדים כשילד שומע את ההורים ככה. אבל אני מדבר כרגע בשלום בית לא בקשר חינוך ילדים...!

הנשק של עם ישראל – בפה!

קודם כל צריך לדעת: שמי שמנבל את הפה - אומרת הגמרא: "בַּעֲוֹן נַבְלוּת פֶּה צָרוֹת רַבּוֹת, וּגְזֵירוֹת קָשׁוֹת מִתְחַדְּשׁוֹת, וּבַחוּרֵי שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל מֵתִים, יְתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת צוֹעֲקִין וְאֵינָן נַעֲנִין!" (שבת לג.)

קח בחשבון שכל פעם שאתה מנבל את הפה, איך אומרים בלשון העם: 'אתה הורג חיילים!' קח בחשבון: אתה קללת - אתה הרגת חייל עכשיו, מה אתה עושה?! למה? דין עריבות! 'עם ישראל ערבים זה לזה' מה הנשק של עם ישראל? – הפה! 

כתוב: "אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב" (ישעיה מא יד) – 'מה תולעת זו אין מכה ארזים אלא בפה כך אין להם לישראל אלא תפלה' (מכילתא דרשב"י) ברגע שאתה מנבל את הפה, אתה מטמא את הפה - אתה יורה בעצמך, אתה יורה בחיילים שלך, זה יכול להיות חיילים וזה גם יכול להיות בני תורה, אתה הורג אנשים בניבול פה שלך. 

זה בלי קשר לענין של שלום בית, אבל זה קודם כל שאנשים ידעו, כמה חמור לנבל את הפה.

והיום לצערנו הרב! זה הפך להיות מציאות של שמקללים קללות חיבה, שמעתם על קללות חיבה? זה מציאות, אתה רואה אחד פוגש את חבר שלו 

ואומר לו: 'אהלן! יא חתיכת... ככה וככה', 

מקלל איזה קללות - רח"ל! אתה מסתכל עליו ואתה אומר: 'הוא לא נורמאלי, למה הוא מקלל אותו?' ואתה רואה את שניהם צוחקים מפסוטים, מה זה? זה 'קללות חיבה'. 

זה אדם מרגיל את עצמו להוציא נבלות הפה ואז זה משתחרר גם בלי חיבה. 

השומר פיו בקדושה – ברכותיו מתקימים!

מה עושים? יש לנו פה וצריך לקדש אותו, אדם שישמור על עצמו; מנבלות הפה, משקרים, מלשון הרע, מכל מיני דברים רעים, כתוב: שהפה שלו הופך להיות מבורך! מה שהוא אומר -מתקיים. אז כמה אנחנו צריכים לשמור על הפה שלנו, זה על צד השלילה.

על צד החיוב: כמה צריך לפרגן לבין הזוג לבת הזוג, מה יש? מה כל כך קשה להגיד לבן הזוג: 'איזה יופי!'. 

אני אתן לכם דוגמא: בעל נכנס הביתה, מה אומר? 

- 'איזה יום קשה היה לי היום, אני גמור!' 

מה אשתו אומרת לו? 'למה אני בטח שיחקתי?' 

למה הם אמרו את זה? הם דורשים צומי, אתם שומעים? 

הוא אומר לה: 'כמה היה קשה לי היום, אז תשחררי צומי!' 

והיא אומרת: 'למה אני בטח שיחקתי?!' 

למה? כי גם היא רוצה צומי. 

יש אצלינו בראש בעין 'משפחת צומאים' מה זה...? כמה היה נחמד אם זה היה הפוך; 

אם הבעל היה נכנס הביתה והיה אומר לאשתו: 'בא הנה! איך את נראית? כמו אחרי יום עבודה מפרך! נשמה! אני אמזוג לך משהו לשתות?' 

והיא היתה אומרת לו: 'מה פתאום? ח"ו! אני אמזוג לך, אתה באת מהכולל אתה בטח עייף! 'התורה מתשת כוחו של אדם' (ע"פ סנהדרין כו:)

כמה זה היה נחמד! אַה? אפילו אם היו רבים על זה, מי ימזוג למי - כיף לריב! מי ימזוג למי. נכון שזה נראה בדיחה לא מציאותית? למה? 

אני שואל: לפני החתונה של הבן אדם, במיוחד אצל החבר'ה החילונים, שהם יוצאים כמה חודשים לפני כן. אז לפני כן, איך הוא פירגן לה ודיבר יפה ו... למה? - להשיג את המטרה.

תראו לפני החתונה הכל כמו סרט הודי, איך הוא מגיש, הכל בתנועות סיבוביות, איך מגיש לה את הזר פרחים, איך הוא פותח לה את הדלת של המכונית, הכל ככה עוד קצת - והוא עף...! הכל תנועות סיבוביות. 

אחרי החתונה? תנועות חדות! הבן אדם נהיה נינג'ה, מה קרה? זהו, עד כאן היה חתונה ועכשיו מתחילים להיות אמיתיים. 

- 'אני לא יכול לסבול את הרמאות הזאת!' 

הוא נהיה אמיתי, מי ביקש ממך להיות אמיתי? תמשיך כמו לפני כן - תחיו באושר ועושר! עד היום ההוא... תמשיך כמו לפני החתונה, היית טוב! שיחקת אותה על הכיפאק, את שיחקת אותה על הכיפאק! - תמשיכו! 

לא ממשיכים...

אתה רואה בן אדם נכנס הביתה, אומר את אחד המשפטים שהכי מרגיזים את האשה! מה הוא אומר? 

- 'יש משהו לאכול?' 

למה זה משפט מרגיז? בשביל מה אתה שואל? איייי. 'יש משהו לאכול?' הרי ברגע שהיא הכינה לך לאכול, אתה יושב לאכול, אתה ישר יושב לאכול? מה פתאום! 'יש משהו לאכול?' 

היא אומרת לך: 'כן! הכנתי לך דוקא משהו שאתה אוהב' 

- 'אה! יופי בסדר, אז את יכולה לחמם לי?' 

- 'כן אני יכולה לחמם לך', 

בינתיים מה הוא עושה? הוא הולך לסלון, אם זה חילוני - אני לא יודע פותח עיתון או פותח את פי האתון - ירחם ה'! אני לא יודע מה, מתעסק במשהו, אם ב"ה דתי - פותח ספר יושב ללמוד. 

ואז אתה שומע את האשה מהמטבח אומרת לו: 'דוד! מוכן!' 

מה הוא אומר לה? 'עוד רגע'. איך זה מרגיז! אתה בקשת שיחממו לך את האוכל נכון? אז היא חיממה לך את האוכל, נו, אז תראה לה שאתה מעריך את מה שהיא עשתה ואתה אמרת שאתה רעב! נו, אז תיגש לאכול, מה זה: 'עוד רגע!' ??? 

הרב משה פיינשטיין זצ"ל זתע"א פסק: שמי שאומר לאשתו: "עוד רגע" כשהיא הכינה את האוכל ושמה על השולחן - עובר על עברה שנקראת: "אונאה"! מה זה אונאה? - צער. אתה מצער את אשתך, הרי כשהיא הכינה את האוכל למי היא הכינה? הכינה לה?! אתה פעם ראית אשה מכינה לעצמה אוכל? - אין דבר כזה! אתם מכירים אשה משהכינה לעצמה אוכל ואמרה: 'אני אפנק את עצמי! היום אני אכין לעצמי...' - אין לה זמן! איזה פינוק?! מה אתה מבלבל את המח, אם היא אוכלת זה הכל 'על הדרך' על הדרך היא אוכלת, אבל כשהיא מכינה לך או לילדים – 

אז היא אומרת: 'היום אני אפתיע אותו! אני יפתיע את הילדים, אני יעשה ככה, אני יעשה ככה...' אז מי היה בראש שלה? אתה והילדים, נו, אז תעריך את זה.

טוב, הוא הגיע התיישב ליד השולחן, מתחיל לאכול ואז מה הוא אומר? 'מה קרה? נשפך לך כל המלח?' - ה' ירחם! אה?

יש אשה שהכינה לך את האוכל, תראה אותה עומדת ליד הצלחת ומה אומרת לו: 'איך זה? טעים? חריף? מלוח?' 

וההוא לא עונה, למה? הוא מקיים: "אין משיחין בשעת הסעודה ואפילו בדברי תורה" (משנה ברורה קע א) אבוס עינק, תשחרר איזה פרגון, תגיד משהו!! 

פתאום להגיד משהו מועיל: 'למרק של האמא שלי - לעולם לא תגיעי! חבל לך על הזמן להתאמץ אפילו...' 

איזה בעל זה, זה נקרא "בעל אמיתי" אמיתי?! - זה רשעות! 

מי ביקש ממך להגיד כאלה דברים? מה, אתה בעגלק (בשכלך)? יש לך שכל בכלל? מה הועלת במשפטים האלה? מה אתה עושה? יורה לאשתך במצח כדור, מה, מה, מה אתה עושה? מה המטרה של משפטים כאלה? 'נשפך לך כל המלח'??? 

יש מעשים מחז"ל הצדיקים שאכלו צלחות מלח! רק כדי שהנשים לא יתבישו. 

ומובא מעשה: שכמה חכמים הלכו לאיזה אלמנה והגישו להם לאכול מרק והראשון שטעם... פתאום החכמים רואים אותו אוכל מהר, לא הבינו, מה, יש לו בולמוס של רעב מה קרה לו? מסתכלים עליו משתאים, הוא סיים את הצלחת שלו ולקח את הצלחת של השני, סיים גם את זה לקח של השלישי, אכל לכולם את הצלחות וכולם מסתכלים עליו 

ואומרים: 'מה קרה לו? מה זה, רוח שטות! מה קרה לו?' 

לא ידעו מה לעשות אבל שתקו ואז כשהוא סיים לאכול - אז הוא אמר לאלמנה: 'תודה רבה לך! תזכי למצוות, היה טעים מאוד כולנו נהנינו' 

איזה כולנו? תגיד אתה איזה כולנו?... 

יצאו משם שאלו אותו: 'מה פשר הענין?' 

אז הוא אמר להם: 'כשהוא טעם מן הצלחת וזה היה קצת מלוח והוא ידע שהן אניני טעם, שאם יטעמו אחד מהם ח"ו יעוות קצת את פרצופו והאלמנה יכולה להפגע! - אז הוא העדיף שכל הבושת והצער יעבור עליו והעיקר שהאלמנה לא תפגע. אז היה מוכן לסבול את כל זה!'. 

נו, אז מה אתה יושב בבית ומקטר ביקורת: 'אתמול זה היה יותר טעים...' 

זה-זה-זה... בשביל מה אתה עושה את זה? תפרגן!

אמר לי פעם מישהו: 'כבוד הרב! אשתי בעייתית, היא כל הזמן עושה לי אוכל מלוח, כמה שלא הסברתי לה, לא יודע נשפך לה המלח כל הזמן, לא יודע, החלפתי מלחיות, שמתי לה הרבה אורז בפנים, לא עוזר! לא עוזר, אין טקט בתבלון'. 

אמרתי לו: 'אתה אשם', 

אמר לי: 'אני אשם?! למה אני אשם?' 

אמרתי לו: 'אני אגיד לך, תשמע מה תעשה, מחר כשאתה הולך הביתה, כשתשב לאכול, תגיד לאשתך את המשפט הזה: "נשמה! אני רוצה להגיד לך: מזמן לא טעמתי מרק כזה!!" זהו. 

לא אמרת 'מלוח' לא אמרת 'טעים', לא הגדרת, אמרת "מזמן לא טעמת מרק כזה" 

ואומר לי: 'נו, ומה עזרתה לי בזה? שאני אסבול את המלוח שלה והיא תעשה לי עוד יותר מלוח?' 

אמרתי לו: 'חכה עוד לא נגמר הפרויקט', 

אומר: 'כן ומה ההמשך?' 

- 'בערב לפני שאתה הולך לישון: 'נשמה! אני רוצה להגיד לך, הטעם של המרק עוד בפה שלי!' 

הוא אומר לי: 'ואי ואי! מה יחכה לי יום למחרת!..' 

אמרתי לו: 'זו הטעות שלך! אתה יודע למה אתה טועה? כי עד היום אשתך שמעה רק ביקורת, אז מה? היא המשיכה לעשות לך את אותו מרק מנחוס, כי אמרה: 'ממילא הוא לא מעריך! וממילא הוא כל הזמן רק מקטר, אז שימשיך לאכול את זה עד סוף שארית חייו.... למה שאני אשקיע בו בכלל?! הוא לא יודע להעריך! כמה שאני מתאמצת, כמה שאני עובדת קשה, - בסוף הוא רק מקטר! והוא רק ככה והוא רק ככה, ככה... לא רוצה יותר להתאמץ בשבילו!' 

אבל ברגע שאתה תתחיל לפרגן - אתה פתאום תראה את אשתך פוגשת את השכנה במדרגות 

ואומרת לה: 'תגידי! איך את עושה את החמין שלך?' 

והיא פוגשת שכנה אחרת ואומרת לה: 'תגידי איך את עושה את האורז? שיוצא לך ככה אחד אחד!' 

וככה היא לאט לאט תתחיל להתענין... ברגע שיש הערכה - אז יש השקעה! היא תתחיל לשאול נשים אחרות ואז לאחר תקופה קצרה אתה תתחיל לאכול את כל הבישולים של כל השכנות ושל כל החברות שלה -אתה תאכל מדגם מכל הדברים האלה, גם היא לא תעשה לך כל פעם את אותו תבשיל, תגוון היא עוד דברים אחרים, אם היא צריכה היא תגיע עד לבית של אלה שכותבים את הספרים של הבישולים היא תגיע אליהם הביתה, אם אתה תדע להעריך ולפרגן כמו שצריך. כשיודעים לפרגן לאנשים - יש כיף להשקיע! אבל כששומעים רק כל הזמן ביקורת – 

אז אדם אומר: 'זה מה יש! לא מתאים לך? זה הבעיה שלך!' הבן אדם ננעל.

אתה רוצה להשיג ממשהו משהו? - תפרגן לו! 

- 'לא, אני מרגיש שזה חנפות, זה חנפות...' 

- טעות! איסור חנפות - זה לרשעים, פרגון זה לא חנפות, פרגון זה צורך של השני. 

כשאתה רוצה לחזק בן אדם - אתה צריך לעוד אותו, מה זה פרגון? זה לתת לו עידוד! לתת לו כיף, לתת לו חשק, למה שהוא יעשה אם כל הזמן הוא שומע רק ביקורת? - זה מוריד את האויר! כמה אפשר! תן טפיחה על השכם! 

תסתכל על עצמך, כשאתה בעבודה שלך או בכולל, עשית משהו, או אמרת איזה דבר תורה איזה חידוש, 

כשבאים לך ואומרים לך: "בא הנה! איך חשבת על זה"? 

אַה! אתה לא מרגיש באותו רגע: 'ישתבח שמו! זכיתי!!' ? 

כמובן שאדם צריך לעבוד על עצמו את עבודת הגאווה, להיות ענו, אבל זה לא קשור שאתה צריך להיות שמח להודות על זה שהקב"ה זיכה אותך לחדש חידוש או זיכה אותך ליעל את המערכת בעבודה. 

אבל אם אתה עכשיו התאמצת באיזה פרויקט, עשית את הזה... ובסוף אנשים מסתכלים עליך מהצד ולא מדברים כלום, או שמבקרים אותך עוד - זה מיאש! ולצערנו זה הטבע של האנשים וצריך לעבוד על הטבע הזה, לעבוד על המידה הזאת.

תראו אדם קנה עכשיו חולצה חדשה, אני יודע מה, יש היום כל מיני חברות, איך זה נקרא? 'מותג', קנה חולצה ככה משהו הולך ככה עם הצוואר הופ הופ, הופ פופ פופ עומד באיזשהו מקום ועומד לידו משיהו 

ואומר לו: 'יש לך כתם פה!' 

הוריד לו את כל האויר! 

חשב: 'יגיד לו יש לך חולצה יפה!' ייאלק מכל החולצה ראית דוקא את הכתם?! למה אתה לא מסתכל על כל השאר? - תראה איזה חולצה יפה! גודל של חולצה יפה? הוא רואה פה כתם! 

למה אתה מחפש כתמים? תחפש את היופי אצל השני, לא את הכתמים! על עצמך תסתכל אם אני הולך עם כתם או לא כתם, על השני אל תחפש אצלו כתמים, תחפש: מה אצלו טוב! ותפרגן לו על הטוב שלו - אז הוא יהיה עוד יותר טוב, כל שכן בין בני הזוג. 

ה' יזכני ויזכה אותנו: לראות תמיד את הטוב ולהיות טובים, ברוכים תהיו.