שלום בית וחינוך ילדים - ג | הרב אורי יצחק
- - - לא מוגה! - - -
שבוע טוב, ברוכים הבאים.
בשבוע שעבר דיברנו
בסייעתא דשמיא
על הסדר והניקיון בבית בין השאר.
וכשסיימתי נזכרתי שלא סיפרתי לכם בדיחה.
אז אמרתי, אני אפתח היום בבדיח,
שקשורה לעניין.
היה איזה מישהו,
כשניגש לרב,
אומר לו, תראה, כבוד הרב,
אני כבר לא יכול יותר.
די.
די, גמרה עליי אשתי.
היא לא מסודרת,
היא לא נקייה.
אתה נכנס הביתה, זה מזעזע, זה מזעזע. אין לך חשק להיכנס לבית בכלל.
בעיות של שלום בית קשות.
אז אומר לו הרב,
טוב,
אתה רוצה שיהיה לך שלום בית?
הוא אומר לו, בטח שאני רוצה, אבל זה קשה,
זה בעיה קשה.
הוא אומר לו, לא, אפשר לפתור את זה בקלות.
הוא אומר לו, כן, איך עושים את זה?
הוא אומר לו, תכניס עז הביתה.
הוא אומר לו, מה?
הוא אומר לו, עז, עז.
תכניס עז הביתה.
הוא אומר לו, מה אני אעשה עם העז בבית?
הוא אומר לו, אתה באת עכשיו לתחקר אותי?
אמרתי לך, תכניס עז,
תשמע מה שאני אומר, זה הכל, תראה, הכל יסתדר.
הוא אמר לו, בסדר, הרב אומר, אני עושה.
הלך, הביא עז,
נכניס הביתה.
עובר יום, יומיים, שבוע,
שבועיים,
הרב אומר לעצמו, בוא'נה, היהודי ההוא אמעז,
לא חזר אליי מאז.
מעניין מה קורה איתו.
יום למחרת הוא פוגש אותו במקווה.
הוא אומר לו, מה קורה איתך?
הוא אומר לו, ברוך השם, הכל בסדר.
הוא אומר לו, יפה.
שלום בית, וזה, הסתדר הכל? הוא אומר לו, ברוך השם, הכל בסדר.
הוא אומר לו,
ומה המעז?
הוא אומר לו, הכל בסדר.
הוא אומר לו, מה הכל בסדר?
מה קורה?
הוא אומר לו, העז, הכל בסדר, היא בבית.
הרב מסתכל עליו בהלם.
הוא אומר לו, מה, העז עדיין בבית?
שבועיים?
אז הוא אומר לו, למה הייתי אמור להוציא את העץ?
העז?
אז הוא אומר לו, רגע, רגע,
יש פה משהו שלא הבנתי.
העז, אתה אומר שהיא בתוך הבית. הוא אומר לו, כן, היא בתוך הבית.
הוא אומר לו, ומה קורה עם הריח?
אז זה בסדר, העז התרגלה.
נו, אני שואל אתכם, אחרי בדיחה כזאת יש למישהו עוד טענות על אשתו?
המצב שלנו עוד טוב, אה?
יש את הבעיה שמה.
טוב, זה היה בשביל הבדיחות ככה שהתחייכו לנו מוצאי שבת.
עכשיו נהיה קצת יותר רציניים, בעזרת השם.
אני אגיד לכם רעיון מדהים
להבין קודם כל את הערך
של שלום בית.
התורה מספרת לנו בפרשיות האחרונות
כשהקדוש ברוך הוא משכנע את משה
לגאול את עם ישראל,
ומשה במשך שבוע ימים,
ברוב ענוותנותו,
מתחמק מהג'וב,
והקדוש ברוך הוא לא מוותר.
ובסוף משה רבנו אומר לקדוש ברוך הוא,
ויאמר בי אדוני שלחנה ביד תשלח.
ואז מה אומר הפסוק?
וייחר אף אדוני במשה.
ויאמר הלא אהרון אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא,
וגם הנה הוא יוצא לקראתך ורעך ושמח בלבו.
קודם כל מכאן אנחנו לומדים הפסוק הזה את עניין הבחירה.
עובדה שהקדוש ברוך הוא אומר לו, ידעתי כי דבר ידבר הוא.
אז למה שבוע הוא מנסה לשכנע אותו?
והקדוש ברוך הוא יודע שבסוף אהרון ידבר.
הקדוש ברוך הוא לא מתערב בבחירה, הכל צפוי והרשות נתונה.
ואני שואל אתכם, רגע, ומי דיבר?
מה זה?
שאלות?
ומי דיבר עם
דרך אגב, לגבי שאלות,
אני אשתדל לענות מה שאפשר,
אם לא,
בשיחות הבאות.
גם בנושא חינוך ילדים אתם יכולים לשלוח שאלות.
כרגע אני מדבר על שלום בית. כשאני אסיים את הפרויקט של שלום בית נעבור לחינוך ילדים,
כדי שלא יהיה לנו סלת המטבוכה.
אז ככה לאט לאט, קודם כל נעשה סדר בין ההורים, אחר כך נגיע לילדים.
בסדר?
אבל את השאלות אתם יכולים לשלוח.
אז איפה היינו?
שהשם לא שולט בפסוקים, כן, כן.
עכשיו,
חוץ מזה, אמרנו, מי דיבר תכלס עם פרעה, משה או אהרון?
לפי מה שכתוב בפסוקים, משה.
בהמשך אתם תראו, כתוב, משה מדבר.
אלא מה, תשימו לב,
שאהרון היה המתורגמן של משה.
תראו איפה שכתוב, והוא יהיה נביאיך על אהרון,
אז התרגום אומר, והוא יהיה מונח.
הוא יהיה המתרגם שלך.
כן?
אבל בתכלס, משה דיבר.
אז בואו תראו דבר מדהים.
כתוב פה,
וייחר אף אדוני במשה.
כשהוא אמר, שלח נא בייתי שלח.
ועל זה מביא רשי הקדוש,
שימו לב מה הוא כותב.
רבי יהושע בן כרחה אומר, כל חרון אף שבתורה
עושה רושם.
דהיינו, יש עונש.
וזה לא נאמר בו רושם.
ולא מצינו שבא עונש על ידי אותו חרון.
כך אומר רבי יהושע בן כרחה.
לעומתו,
אמר לו רבי יוסף,
אף בזו נאמר בו רושם.
למה? מה כתוב?
הלא אהרון אחיך הלוי.
מה פתאום כתוב?
הלוי. מה, אנחנו לא יודעים שהוא לוי?
אלא שהוא היה עתיד להיות לוי, ולא כהן.
והכהונה הייתי אומר לצאת ממך.
משה היה צריך להיות הכהן,
והאהרון היה צריך להיות הלוי.
אפילו שהם שניים אחים.
כן?
אבל זה הכהן, וזה הלוי.
זה משה היה צריך להיות.
מעתה לא יהיה כן.
אלא הוא יהיה כהן, ואתה לוי.
כמו שנאמר בספר דברי הימים, ומשה איש האלוהים בניו יקרעו על שבט הלוי.
אז לפי רבי יוסי, מה יוצא?
שמשה כן נענש, הוא ירד בדרגתו מכהן ללוי.
אבל לפי רבי יהושע בן כורחה,
לא היה פה עונש. זה לא עונש.
אז איך זה מסתדר?
עכשיו תראו איזה דבר.
כשיתרו
יוצא
מקבל את פני עם ישראל
ביציאתה ממצרים.
כתוב, ויקח יתרו חותן משה את ציפורה אשת משה אחר שילוחיה.
מה זה שילוחיה?
גירושיה.
אז הוא גירש אותה.
מאיפה לומדים את זה?
הוא אומר, אשי הקדוש,
אחר שילוחיה,
כשאמר לו הקדוש ברוך הוא במדיין לך שוב מצרימה,
אז כתוב שם, ויקח משה את אשתו ואת בניו וכו',
אומר אשי, ויצא אהרון לקראתו,
ויפגשהו בהר האלוהים.
אמר לו, מי הם הללו?
אמר לו, זוהי אשתי שנסעתי במדיין,
ואלו בניי.
ואמר לו, והיכן אתה מוליכן?
אמר לו, למצרים?
אמר לו אהרון למשה,
על הראשונים היינו מצטערים
כשהם בעבדות.
ואתה בא להוסיף עליהם?
אתה מביא עוד עבדים לפרעה?
שימו לב, דרך אגב,
הבנים של משה לא עבדים. למה?
כי הם שבט לוי, שבט לוי לא היו בעבדות.
כל הבעיה זה ציפורה. מה, אתה הולך להביא אותה להיות שפעה?
אמר לו, על הראשונים אנו מצטערים, ואתה בוא נוסיף עליהם?
אמר לה, לכי לבית אביך.
אבל ציפורה לא סמכה על פרעה, נטלה את שני בניה עימה.
ואלחלה.
אתם שומעים?
איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי.
מה יוצא?
שהוא חזר לאשתו אחר כך.
נכון?
חזר אליה?
תגידו לי,
אם הוא היה נשאר כהן,
הוא היה יכול לחזור לציפורה?
לא היה יכול לחזור.
זאת אומרת, זה שהקדוש ברוך הוא הוריד אותו מדרגת כהן לדרגת לוי,
מה יצא מזה?
שהוא יכל להחזיר גרושתו.
אז לפי רבי יהושע בן כרחם היוצא, שלא היה פה חרוניו.
אדרבה, זה היה לטובתו.
נכון?
אבל מה יוצא לנו מזה?
אתם יודעים מה יוצא לנו מזה? תחזיקו חזק את הכיסאות.
יוצא לנו מזה ששלום בית
יותר גדול מכהונה גדולה.
לפי רבי יהושע בן כרחם, ככה.
זה.
שלום בית
יותר מכהונה גדולה.
אה?
כדאי
לא להיות כהן גדול,
אבל להחזיר גרושתו.
אתם מבינים מה זה אומר?
פשששש!
חזק ביותר.
כתוב לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי נושא ברכה גדול יותר מן השלום.
אין כלי
שנושא ברכה בתוכו
יותר מהשלום.
שלום זה הכלי הכי מבורך שיש בעולם.
כתוב בפסוק האמת
והשלום אהבו.
צריך לאהוב גם את האמת.
וגם את השלום.
שואל על זה הרב
דסלר בספר מכתב מאליהו.
ומה קורה כשהאמת והשלום לא הולכים ביחד?
מי עדיף?
האמת או השלום?
אומר הרב דסלר, השלום עדיף.
האמת הוא רק כלי
למטרת השלום.
אתם עקלים?
וממי לומדים את זה?
מהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו.
איפה?
אצל שרה, אימנו.
אצל שרה ואברהם.
כשהיא אמרה ואדוני זקן,
איך יכול להיות שיהיה לנו ילדים?
ואדוני זקן.
כשהקדוש ברוך הוא אומר את זה לאברהם,
הוא לא אומר שהיא אמרה ואדוני זקן.
הוא אומר שהיא אמרה כי זקנתי.
כאילו היא תלתה את זה בעצמה.
אם היה אומר ואדוני זקן.
בעיה.
לא מסכסכים בן זוג.
אה?
ממי עוד אנחנו לומדים
שהאמת הוא כלי שרת לשלום?
מאהרן הכהן בעצמו.
אהרן הכהן,
מה כתוב עליו?
אומרת המשנה בפרקי אבות,
היוו מתלמידיו של אהרן,
אוהב שלום
ורודף שלום,
אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.
מה ההבדל בין אוהב שלום לרודף שלום?
יש אוהב שלום, יש רודף שלום, מה ההבדל ביניהם?
זה שתי הגדרות אחרות לגמרי.
אוהב שלום זה אחת אוהב שיהיה שלום תמיד.
מקדים שלום לכל אדם,
תמיד שמח שיהיה שלום בין אנשים.
מדרבן אנשים להשלים.
הכל טוב ויפה. זה אוהב שלום.
יפה.
אבל זה לא דרגה של רודף שלום, זו דרגה אחרת לגמרי.
אתם יודעים מה זה דרגה של רודף שלום?
זה כאשר אדם יודע שהוא צודק
והשני לא בסדר.
והשני עכשיו בא אליו בטענות שהוא לא בסדר.
והוא יודע שהוא בסדר.
ובשביל השלום, הוא אומר לו, וואלה, אתה צודק.
חדתי, עוויתי, פשעת. באמת, אתה צודק אתה.
איך לא שמתי לב? לא ידעתי.
באמת, אני לא בסדר.
כאן ניכר שהוא רודף את השלום. למה?
כי הוא היה צריך להגיד לו, שמע, מה? רגע, חכה, אני אסביר לך, לא הבנת את הקטע. בוא תשמע, רגע, זה לא ככה.
אבל מזה היה יכול ליצור מלחמות.
זאת אומרת, בשביל מה? יכנס עכשיו לחרקשות, להסביר לו,
יצטדק, יקבל, יאמין, לא יאמין.
הכי פשוט, הוא אמר לו, וואלה, טעיתי, סליחה.
הוא אמר,
אין לו סיבה עכשיו לכעוס. די, הרגשתי שיחה מכל הלב.
מנצל.
אני לא בסדר, אני הלא בסדר. תסלח לי, אתם חלים.
איך אני מפצה אותך?
מה אתה רואה מכאן?
זה בן אדם שבין ה... באמת רודף שלום.
כי הוא מוכן לוותר על הכבוד שלו,
על האמת שלו,
והעיקר שיש שלום.
לדרגה אחרת לגמרי,
זה רודף שלום.
מה כתוב, מה אהרון היה עושה?
וואלכ, זה לא בן אדם פשוט, זה אהרון הכהן.
הוא הולך משלים בין אנשים.
למה, הוא משועמם?
יש לו זמן לעשות כל מיני דברים כאלה?
פוגש את הבן אדם, מה אומר לו?
אתה יודע, שמעתי שהיה לך אקשן עם פלוני?
תדע לך שהוא...
את הפתק אמרנו תמיד נותנים לפני.
כן.
איפה היינו?
אה?
כן, אז הוא היה משלים עם אנשים. איך הוא משלים עם אנשים?
הוא הולך לבן אדם.
הוא אומר לו, היה לך, אני יודע רק שאני מה הוא.
והוא לא נעים לו לבקש ממך את הסליחה, למה?
הוא אומר, אתה בטח כועס עליו מאוד, ואתה בטח, קשה לך לסלוח לו.
אז הוא ביקש שאני אבוא בתור סנגור.
אני חושב שאתה קצת מכבד אותי.
אז הוא ביקש שאני אבקש בשבילו את הסליחה.
אני השליח שלו.
שמישהו כמו אהרן הכהן בא אליו
לבקש סליחה בשביל פלוני, הוא לא יגיד לו, סלחתי כדבריך?
מה השאלה?
ואחר כך הוא עושה את אותו דבר עם השני.
אבל
יש עדיין בעיה, אתם יודעים מה הבעיה?
כשהם ייפגשו,
הפצעים יכולים להיפתח מחדש
כשהם ידברו על זה.
אז מה היה עושה אהרן הכהן?
היה אומר להם,
והוא ביקש עוד בקשה קטנה,
שהוא כל כך בצער על מה שהוא עשה,
שהוא ביקש שלא תזכיר לו את זה לעולם, לעולם.
תמחק מהפרוטוקול, תעשה reset, נגמר.
לא היה ולא זה.
וכך הוא ידע שבאמת צלחת לו. אל תזכיר לו את זה אף פעם.
ובזה מה הוא עשה? סתם את הגולל.
עכשיו אין אפשר עוד לפתוח את הזה. וברגע שהם ייפגשו, אהלן, מה שלומך? הכל בסדר?
כן,
אהרן היה אצלי, כן, תסכל מצוות, שלחת אותו מכובד, היה זה.
סוגרים את העניינים, תראות שלום,
דלגים הלאה, לא פותחים.
איי, איי, איי, איי, איי. רבותיי, תקשיבו טוב.
כתוב שכשאהרון הכהן נפטר,
הלכו בלוויה שלו
80 אלף
פרחי כהונה ששמם אהרון.
מאיפה הם באו?
אומרים חכמינו זיכרונם לברכה,
שה-80 אלף פרחי כהונה, הילדים האלה, הכוהנים הקטנים האלה,
היו תוצאה של שלום בית שהוא עשה ל-80 אלף זוגות,
ואז הם השלימו ביניהם, חזרו אחד לשני,
הביאו ילד לעולם וקראו לו אהרון.
רגע,
זה ה-80 אלף שנולדו להם בנים וקראו להם אהרון,
וכמה היו כאלה שלא נולדו להם ילדים,
או שנולדו להם בנות,
מה יקראו להם? רונית?
נולדו להם בנות!
ומה עם אחרים?
זה רק השמונים אלף זוגות שהוא עשה ביניהם שלום בית.
אני שואל אתכם שאלה,
איך הוא הספיק?
אין מצב, זה לא... זה הכל... זה נס.
לא יאומן כי יסופר.
אתם יודעים מה זה לעשות שלום בית בן זוג?
בואו, לפעמים זה לוקח חודשים, לפעמים שנים,
עד שאתה מתחיל,
מצליח לתפור את הזוג הזה אחד לשני.
שמונים אלף?
אתם יודעים, פעם היה לי זוג,
ישבתי איתם שעות,
טחנתי אותם,
עד שהבאתי אותם ל...
זהו, היה שם, איך אומרים, חבית על חבית.
אתה מביא אותם כבר למצב של די,
היא סולחת, הוא סולח,
פותחים דף חדש,
ואז אתה אומר לבעל,
זהו,
סגרנו, פותחים דף חדש?
הוא אומר, בסדר, די,
אני פותח דף חדש,
אפילו שהיא עשתה לי עוד פעם מחדש,
עד שכבר זה סטוק,
עד שכבר סגרנו.
ברגע שהוא אומר, אפילו שזה לא מתה, זה לא מתה, ועוד פעם תתחיל.
אז אהרן, איך אומרים, אהרן פתר את הבעיה.
לא להזכיר אליפת מת.
לא מזכירים עוונות ראשונים.
מתקדמים קדימה.
80 אלף פרחי כהונה.
מתי הוא הספיק, אהרן הכהן?
מהבוקר עד הערב הוא רק עובד
בבית המקדש, במשכן.
איפה הלימוד תורה שלו? איפה כל ה...?
מה הולך פה?
מדהים.
אז אהרן הכהן מלמד אותנו, השלום עדיף על האמת.
משנים מפני השלום.
אומר הרב דסלר יותר מזה, תקשיבו טוב מה הוא כותב.
הוא כותב,
שאם אתה אמרת האמת
ויצאה מזה מחלוקת, מחלוקת אותיות חלק מוות,
אתה שיקרת.
כי זה לא רצון השם.
ושמו של הקדוש ברוך הוא שלום.
ואם אתה שיקרת ויצא מזה שלום,
אתה אמרת את האמת.
שמעתם?
יאווילג.
איפה אנחנו ואיפה זה?
אנחנו רוצים קודם כל להיות צודקים.
אבל כתוב, אל תהיה צודק, תהיה חכם
תהיה חכם
זה לא רק בכביש
אל תהיה צודק, תהיה חכם
קודם כל בבית שלך עם הרבנית
קודם כל את עם בעלך
זה שאנחנו צודקים תמיד אנחנו צודקים
למה אנחנו רואים תמיד איך אנחנו בסדר והשני לא בסדר
אבל זה חוכמה?
הקדוש ברוך הוא השתבח שמו לעד, נתן לנו זוג עיניים
למה שתיים?
אחת לראות כמה השני בסדר והשנייה כמה אנחנו לא בסדר
ואנחנו עושים הפוך, אנחנו מסתכלים כמה אנחנו בסדר וכמה השני לא בסדר
אה? לכן תשימו לב כל מקום שנאמר עין רעה לא נאמר חיניים רעות
אין דבר כזה
עין רעה זה רק אחת
זה העין שאתה מסתכל על השני שהוא לא בסדר
זאת העין הרעה
לכן בלעם היה שתום העין, עין אחת סגורה כמו הצלפים
סוגרים עין אחת שזה יכוון בול
איי איי איי איי איי איי. טוב
דיברנו
על העניין
של האהבה רציתי להוסיף בזה עוד עוד עניין
כתוב על כל פשעים
תכסה אהבה
אתם שומעים?
איך האינדיקציה שלי לדעת אם אני אוהב מישהו?
אני אתן לכם דוגמה
נוקשים בדלת
אתה רואה את האישה פותחת את הדלת
והשכנה אומרת לה
הבן שלך עוד פעם עשה ככה וככה וככה
אתה רואה את האימא הזאת אומרת
הבן שלי?
מה פתאום
לא יכול להיות שהוא יעשה דבר כזה
היית רוצה שהוא יעשה דבר כזה, אני לא מאמינה עליו
לא ייתכן בעולם דבר כזה
ואז היא אומרת לה תגידי איך זה שכל הזמן רק את מתלוננת על הבית שלי? תגידי את שמת עליו עין?
מה קלה?
מה יש לך נגדו?
קיצור אתה רואה את האימא הזאת
מתווכחת עם השכינה עוד לפני שהיא בדקה אם היא צודקת, לא צודקת.
איך זה יכול להיות?
על כל פשעי תכסה עליו.
תקשיבו טוב,
כשאנחנו אוהבים מישהו באמת,
לא נתפס לנו שיכול להיות שהוא פושע.
כלפינו, כלפי אחרים,
לא יכול להיות.
אנחנו רואים בו כליל השלמות,
מי שאנחנו באמת אוהבים.
ככה אתה שומע איך האימהות מגינות תמיד
על הילדים שלהן.
זה טבעי,
כמו אבי,
ועל כל פשעים תכסה אהבה.
בסדר? זה אתם מסכימים איתי?
מסכימים?
היא שואל,
למה אנחנו לא שומעים את האימהות,
את האישה אומרת על בעלה,
בעלי יעשה דבר כזה?
חס ושלום, אני לא מאמינה.
או שנשמעת הבעל אומר, אשתי,
תעשה דבר כזה?
לא מסתבר, לא יכול להיות בעולם דבר כזה. מה פתאום?
אין על אשתי.
אם עוד לא הגעת למצב הזה,
אתה חסר באהבה.
לא הגעת למצב הזה? את חסרה באהבה.
מה האינדיקציה? מה הילד?
שם בילד אין לך אינטרסים.
אז לכן האהבה היא ככה, זורמת!
עם הבעל, עם האישה, יש חרקשות.
אז לכן יש מניעות, יש הפרעות.
צריך להוריד את המניעות וההפרעות,
שנגיע למצב כזה שאנחנו לא נוכל להאמין שיש מצב כזה.
שאפשר להאשים את הרבנית שלנו במשהו.
הבנתם?
חומר למחשבה.
אני בינתיים נותן לכם כללים, חכו, כשאנחנו נרד לפרטים.
אתה עושה מאוד מגן, משהו אחר.
למה?
מה רע לך בזה?
קשה, אה?
האמת קשה.
מה לעשות?
אבל זה האמת.
והשלום מעל האמת.
וכבר אמר רבנו בחיה,
אמרנו בספר חובות הלבבות,
בעקבות הפעולות נמשכים הלבבות.
צריך לעשות פעולות של אהבה.
פעולות של שלום,
פעולות של קירוב,
של פרגום,
של הערכה.
לא טוב להיות כל הזמן ביקורתיים.
אתה רוצה להיות ביקורתי?
תהיה כלפי עצמך,
לא כלפי אחרים.
קודם כל כלפי עצמך.
וגם אל תהיה יותר מדי ביקורתי כלפי עצמך.
למה? לא תיכנס לדיכאון.
תשאיר קצת אוויר, אל תגמור על עצמך יותר מדי.
אבל ביקורת צריכה להיות כלפי האדם עצמו.
איך אתה יכול לדרוש משהו מאחרים אם אתה לא עומד בקריטריון?
אם אתה לא שואף לשלמות, אתה שואף שהשני שואף לשלמות? מה אתה רוצה ממנו?
וגם אם אתה שואף לשלמות,
ובת הזוג שלך לא שואפת לשלמות,
אז יש סיבה לבקר אותה?
אמרנו, כל דבר צריך להיות בחוכמה.
אם אתה רק תבקר,
והאישה שומעת רק כל הזמן ביקורת, ביקורת, כמה היא יכולה לזבול?
אז גם אם אין לה את האומץ והחשק
להתווכח איתך ולומר לך שנמאס לה לשמוע דברי ביקורת,
אז היא מכילה את זה בפנים.
אבל זה יוצר משקעים.
זה לא טוב, זה לא בריא.
זה לא איזה מישהו שאתה אמרת לו את מה שיש לך לומר והלכת.
זה מישהו שאתה צריך לחיות איתו כל החיים.
פעם אמרתי,
יש טעות
שעושים זוגות,
במיוחד בתחילת הנישואין.
מה הם עושים?
הם עוקצים אחד את השני,
בצחוק כזה, יורדים אחד על השני, זה מביא לו ככה, מביא לה ירידה, היא יורדת עליו, הוא יורד עליה.
מסתלבט, בצחוקים כזה.
הם עושים לעצמם צרות צרורות להמשך החיים.
למה?
כי הרבה פעמים,
דוגמה, בת הזוג,
לא מתאים למה שאמרת, והיא נפגעה.
אבל כדי לא להראות לך שהיא נפגעה,
כדי שלא תמשיך לרדת עליה בנושא, אז היא מראה לך שהיא לא נפגעה.
אבל יש לה עכשיו בפנים פצע,
והפצע הזה הופך להיות מוגלה במשך הזמן.
זה לא נפגע.
ועוד, ועוד פעם אתה עוקץ אותה, ועוד פעם זה, ועוד פעם תדבר על זה, והיא לא מראה לך.
יכול להיות מכמה סיבות, יכול להיות מזה שהיא לא רוצה, שתראה שהיא פגיעה,
וכולי, או שזה עניין מסוים שהיא לא רוצה.
ופתאום אחרי עשרים, עשרים וחמש שנה, אתה פתאום תראה שהיא,
שהיה לכם איזה ויכוח או עניין או מריבה חלילה,
אתה רואה פתאום היא מוציאה את זה.
אתה אומר מה זה היה בצחוק, מה צחקנו, את צחקת עליי, אני צחקתי עלייך
מה קרה? אני לא התכוונתי ברצינות.
אני אומר לך, תטפל עכשיו בכל מה שיש לה בפנים.
זה משהו שהיא נושאת בתוכה שנים רבות.
אתה לא יכול למחוק את זה במחי יד, יאללה,
לוחצים על הכפתור וזה נמחק.
עכשיו, דבר כזה יכול לגרום שבמשך כל השנים האלה
הקשר ביניכם,
האהבה ביניכם, כל מה שצריך להיות ביניכם לא היה תקין בגלל שהיה משהו שהפריע לה ולפעמים היא אפילו לא יודעת מה מפריע לה.
זאת אומרת, זה יושב לה בתת ההכרה בתאים האפורים, כמו שאומרים, וזה לא צף לה,
אבל יש לה איזה מחסום, יש לה איזה מניעה,
משהו מפריע לה, והיא אפילו לא יודעת להגיד מה מפריע לה.
מה גורם לה לצער ממך, או דחייה ממך, או לא יודעת ממה,
או לא יודעת מה.
אז לכן צריך מאוד מאוד להיזהר בצחוקים האלה, שזה כאילו בצחוקים אחד יורד על השני כדי להראות מי כאן שולט בעניינים.
מאוד מסוכן.
אז באותו רגע לא מרגישים את זה. אחרי שנים רבות
זה צף, ואז הבעיה לפתור.
עוד דבר שאמרנו,
בני הזוג צריכים לקחת בחשבון שאין אופציה אחרת.
אנחנו חיים ביחד,
השתבח שמו.
אז כתוב בחזל,
שכשפוגשים את החתן אחרי חתונה,
שואלים אותו,
מצא ומוצא,
ומה הוא צריך לענות?
מצא ומוצא, מה הוא צריך לענות?
מצא ומוצא. מצא...
למה?
יש סתירה משולשת אצל שלמה המלך.
כביכול.
בפסוק אחד הוא אומר מצא אישה מצא טוב
ויפק רצון מאדוני.
אז פה זה בלשון עבר מצא אישה מצא טוב.
מה ההמשך? ויפק, מה זה ויפק? הוציא מן הכוח אל הפועל.
את רצון השם.
הוא הוציא מהכוח אל הפועל, את רצון השם.
בפסוק השני כתוב
ומוצא אני את האישה
מר ממוות.
פה זה כבר לא לשון עבר, זה לשון הווה.
ומוצא אני את האישה
מר ממוות.
אה, כשאתה לא מצאת בעבר,
אלא אתה מוצא כל הזמן,
אשתך בבית מר ממוות.
מה הכוונה?
כאשר אתה משווה את אשתך כל הזמן לנשים אחרות,
ואתה אומר, זאת מבשלת יותר טוב מאשתי,
זאת יותר נקייה מאשתי,
זאת יותר מסודרת מאשתי,
זאת יותר יפה מאשתי,
זאת, זה,
מה, אשתך יכולה להתחרות עם כל הנשים בעולם?
מה קרה?
אז אם אתה בגדר של מוצא,
פשוט שאשתך תהיה מר ממוות.
הבדל ששל השכנים תמיד יותר ירוק.
והנה שלמה המלך אומר פסוק שלישי,
ואישה בכל אלה לא מצאתי.
כמה היו לו?
אלף.
אומר בכל אלה לא מצאתי.
איך יכול להיות? אז יש פה סתירה משולשת.
מצד אחד אמרת שמצאת.
מצא אישה, מצא טוב.
מצד שני אתה אומר,
ומוצא אני את האישה
מר ממוות. אז תחליט, היא טוב או מר ממוות?
ואחר כך אתה אומר, ואישה בכל אלה לא מצאתי.
אז מצאת או לא מצאת? ואם מצאת, מה מצאת? מצאת טוב או מצאת מר ממוות?
כביכול, סתירה משולשת.
לא רק זה,
בפסוק השני שכתוב, ומוצא אני,
פה מתחילה הבעיה.
איפה שיש אני, גאווה,
שמה ישמר ממוות.
המילה אני מסמלת את הגאווה.
לכן תראו שמשה רבנו אומר לעם ישראל,
ואנחנו מה כי תלינו עלינו.
הוא לא אומר ואנחנו.
הוא אומר ואנחנו, הוא מוריד את האלף של האני שבתוך האנחנו.
אין אני בתוך אנחנו, זה רק אנחנו,
בלי אני.
זה משה רבנו.
מה ההפך מעני?
אין.
תהפוך את האותיות עני, אין.
עין זו ענווה, אני זה הגאווה.
תראו, תשמעו פוליטיקאים מדברים.
במשפט אחד,
ארבע פעמים הוא אומר אני.
לפחות
אז אני עשיתי, כשאני באתי, אז אני, אני, אני, אני, אני, אני, אני, אני, כל המשפטים שלהם.
גאיזה.
דוגמה, אתה רוצה לתאר שנסעת לראש העין,
אז אתה אומר, אתה יודע,
נסעתי אתמול לראש העין.
אבל אם אתה בעל זערון,
אז מה אתה אומר? אתה יודע,
אתמול אני נסעתי לראש העין, נכנסת את העני.
של מה להגיד אני? כבר אמרת נסעתי, זה כבר בתוך הנסעתי, יש אני.
מי זה נסעתי? הוא?
בטח אני.
לא, זה אני נסעתי, זה לא נסעתי סתם.
איי, איי, איי, איי.
איפה היינו?
נו?
אז
מה הייתי עושה בלעדיכם, תגידו לי?
אז עכשיו,
עכשיו יש פה סתירה משולשת
של שלמה המלך.
מצא, מוצא, מצאתי.
או לא מצאתי.
אומר, תשמעו איזה דבר מדהים.
אם אדם מצא,
זהו.
לא מחפש יותר, לא עושה השוואות.
מסתפק במה שיש לו?
ויפיק רצון מהשם.
הוא הוציא מהכוח לפועל את רצון השם.
אבל אם אתה מדאור כל הזמן,
החיים שלך יומר ממוות.
מה אומר שלמה המלך?
אני הייתי על התקן של השני.
אני לקחתי אלף.
אז הייתי על תקן של מוצא.
לכן לא מצאתי.
כי עדיף להיות על התקן של הראשון, של המצא.
רק שלמה המלך היה לו סיבה אחרת למה הוא לקח אלף.
של לעשות שלום בעולם,
לכן הוא התחתן עם כל מיני
כל מיני סוגים כדי לחבר את כולם.
אז הוא היה לו כיוון אחר, מחשבה מכיוון אחר.
אבל הוא אומר, תכלס, תדעו לכם, זו ההוכחה.
אין יותר טוב ממצא אישה, מצאתו.
עכשיו, דרך אגב,
גם בגימטריה זה יוצא מעניין.
למה?
אם ניקח
מצא אישה,
כמה זה בגימטריה?
306, נכון?
כמה זה איש?
311, נכון?
עכשיו,
אז כמה הפרש בין איש לאישה?
חמש,
נכון?
האיש מצווה על לימוד התורה,
מצווה על שמירת המצוות.
האישה פטורה,
נכון?
רק כשהאיש יש לו הפרש של החמש,
של החמישה חמשי תורה, של לימוד התורה על האישה,
אז מצא אישה,
מצא טוב.
כשהאישה יודעת
שהתפקיד שלה לעזור לבעלה בלימוד התורה, שישב וילמד תורה,
יהיה תלמיד חכם, כמו שאמרנו,
נודע בה שערים בעלה בשבטו עם זקני ארץ.
היא מבינה את הייעוד שלה, שהיא עזר כנגדו,
שישב וילמד תורה?
מצא אישה?
מצא טוב.
אבל בפסוק השני כתוב, ומוצא אני את האישה.
האישה זה יוצא גימטריה של איש.
עם הה,
זה אותו גימטריה.
יוצא שעכשיו הוא משווה זכויות.
אה?
מה אומר על זה הפסוק?
מר ממוות.
למה?
עכשיו לך תתחיל ויכוחים.
מי צריך לעשות כל מה שצריך לעשות?
הוא אומר, אני הולך ללמוד.
הוא אומר לו, מה? גם אני רוצה ללכת ללמוד.
יא ולק.
נו, הוא רוצה לבנות תסוכה. הוא אומר לו, מה? גם אני רוצה לבנות תסוכה.
אין חלוקת תפקידים מוגדרת.
ברגע שאין חלוקת תפקידים מוגדרת, יש ארבוד ארבו.
בפסוק השלישי, מה כתוב?
ואישה.
אה, זה ואישה, זה כבר יותר מהאיש בעד.
אומר שלמה המלך, לא מצאתי, אין דבר כזה.
זה לא שייך בכלל.
אה?
זה גם כן על דרך הרמז.
אשתבא שמונעד.
אז אנחנו רואים שבעצם כאשר יש חלוקת תפקידים מוגדרת בבית
אז הכל יכול להתנהל כמו שצריך
אבל אם אין הגדרת תפקידים
וכל אחד עושה על פי הבנתו
זו סיבה לצרות
דוגמה
יש אנשים ששוכחים
שהם התחייבו
לפרנס את האישה בכתובה, הם התחייבו
עכשיו
זה תלוי באיזה דרגה רוחנית
נמצאת האישה
ובאיזה דרגה רוחנית נמצא הבעל
הגמרא מספרת לנו
על אשתו של אחד מחכמי ישראל, לא זוכר כרגע את שמו
כמדומני זה היה ריש לקיש
שבאה אליו אשתו ואמרה לו אין לנו מה לאכול בבית לאישה ולילדים אין מה לאכול
אז הוא אמר לה נשארו עוד עשבים על גדות הנהר
יש עוד מה לאכול
מה אתם אומרים על זה?
אז הגמרא מספרת
למה?
כי גם הבעל וגם האישה היו בדרגה כזאת רוחנית
של הסתפקות במועט והבינו את ערכה של התורה
והעיקר
שהבעל לא יתבטל מתורה
אז זה דרגות שאנחנו לא יכולים להבין אבל זה מציאות, זה היה מציאות
היום אתה יכול לעשות דבר כזה?
אז אתה רואה
ברוב חוצפתו של בעל
שלא תגיד שהוא לומד תורה, בן אדם בטלן
הוא מתחייב לפרנס
ואשתו עובדת מהבוקר עד הערב, היא מפרנסת והוא עוד מתאמר עליה
מתפלסף עליה
משתמש בכסף שהיא עובדת
מה הולך פה?
אז במשפחת קינה שהאישה עובדת והבן אדם לומד תורה והאישה מבינה את ערך התורה והכל זורם בהרמוניה
ומבינים את העניינים ו...
זה משהו אחר
אבל זה כשהבעל באמת תלמיד חכם,
באמת משקיע בתורה אבל האישה שרואה את בעלה דורי דורי
לא לומדת
לא עובד, לא כלום, והיא עובדת מהבוקר עד הערב, מפרנסת,
וגם משגיחה על הילדים, וגם מטפלת בהם, וגם מטפלת בו בתור ילד מגודל.
והוא עוד יש לו טענות.
איפה השכל?
אז בוודאי שצריך,
קודם כל שבין בני הזוג יהיה הגדרה לדעת למה אנחנו שואפים,
מה תוכנית העבודה שלנו,
מה כל אחד עושה.
כשהדברים ברורים, כל אחד יודע מה התפקיד שלו,
מה הרצון שלו, איך זה מתחבר ביחד, שני הרצונות,
שני התפקידים, מסדרים את העניינים.
הכל יזרום.
אבל אם כל אחד חושב שהוא צודק
והשני לא בסדר,
זה אנדרלמוסיה.
-יא,יא,יא,יא,יא,יא.
לא, אני לא דיברתי בדווקא על אשת קריירה, אני דיברתי על אשה שהולכת לעבוד.
לא אשת קריירה, לא נכנסתי לקטע הזה.
אבל אישה שהולכת לעבוד בשביל שבעלה יישב וילמד תורה,
אשריה.
זה מראה שזו אישה
אכפת לה שבעלה ישב וילמד תורה.
אז היא מורידה מעליו את כל העניינים שהוא בעצם חייב.
על פי התורה הוא חייב לפרנס, היא לא חייבת לו כלום.
היא לא מחויבת לפרנס שום דבר.
אבל בגלל שהיא רואה את הצורך
שהוא ילמד תורה,
וכדי שזה לא ירד מלימוד התורה שלו,
אשריה ואשר חלקה.
יש מצד אחר,
יש תלמידי חכמים שגם
קצת עובדים
והרבה לומדים.
גם זה יש.
כל אחד
לפי המדרגה הרוחנית שלו,
ולפי ההבנה של האישה
וההשתתפות
ביחד איתו. אבל זה הכל צריך להיות בהסכמה,
בהרמוניה, באהבה, בשמחה.
לא מתוך לחצים או ויכוחים או מריבות וכדומה.
הלאה.
צריך לדעת
שיש לנו את השלוש מצוות
הקשות ביותר.
בתורה.
מהם המצוות הכי קשות?
שלום בית,
חינוך ילדים וכיבוד הורים.
זה שלוש המצוות הכי קשות. אתם יודעים למה?
משום שבכל שלושת המצוות הללו
צריך עבודת המידות.
זה לא משהו שאתה מניח תפילין
ואתה לא צריך להפעיל מידות פה.
ללכת עם טלית, ליטול ידיים, לברך, פה אין עבודת מידות.
פה צריך לעשות את זה כמו שצריך,
אבל אין פה עבודת מידות.
בשלוש המצוות הללו אתה צריך עבודת המידות ולא חד פעמי, נונסטופ.
רגע, רגע.
גם כשאתה לא נמצא
ברגע של ההתנסות,
אתה צריך לעבוד על המידות שלך שכשתגיע לרגע ההתנסות
יהיה לך את הכלים והכוח לעמוד בניסיון.
אם לא תתרגל את עצמך
ולא תעבוד על זה,
לא תצליח.
זה לא הוקוס פוקוס.
זה ניסיונות לא פשוטים.
אז אם אתה לא עובד על עצמך כל הזמן,
לומד ועובד. לומד את העבודת המידות בספרי המוסר.
ומתאמן עליהם כל הזמן,
כשתגיע לניסיון
לא תצליח לעמוד.
אז העבודה קשה ביותר זה לא משהו של זבנג וגמרנו.
לכן יש עניין גדול
לא רק ללמוד את הנושא של שלום בית, אלא ללמוד הרבה מוסר
ולעבוד על המידות שלנו.
זה כמו שלפני כמה זמן
שמעתי איזה מישהו
שאומר
שצריך לעבוד על המידות.
עכשיו, באותו רגע חייכתי לעצמי.
למה?
כי המידות שלו
גדולות.
והכרס,
ענקית.
אז אמרתי, רגע, איך יכול להיות? הרי במידות יש גם עניין של מיעוט אכילה.
אז איך יש לבן אדם כרס כזאת גדולה? ממה זה בא?
מהאוויר? מהשמיים?
אה?
לא שומע.
מהרעב.
מהרעב, אה?
כן, שנים רבות.
אז זה גם עבודת המידות. מה, זה לא עבודת המידות?
עבודת המידות זה בהרבה תחומים.
אז זה גם עבודת המידות לשמור על הכרס שלנו.
הרי הרמב״ם אמר שאם
אדם רוצה שיחשב לו תענית,
שלפני שהוא מסיים את האוכל נשאר לו עוד איזה ביס,
תשאיר אותו בצלחת.
לא לקחת את הביס האחרון.
זה עולה לו כמו תענית.
בן אדם משאיר את הביס האחרון. מה, אבל זה לא בל תשחית?
חרם!
מה, ילך לאפה?
לא, לא, זה לא בל תשחית.
בל תשחית זה לעשות לבטן שלך בל תשחית.
שאתה ממלא אותה עד הסוף.
זה בל תשחית.
תשאיר קצת אוויר.
הרמב״ם אומר, יאכל שלושת רבעי.
לא תמיד אם יסבע עד הסוף.
זה לא בריא.
אבל גם מבחינת עבודת המידות.
החוכמה היא שאדם רוצה להגיד לעצמו לא.
בא לי. מה זה בא לי? זה טייבה.
מה זה בא לי?
בא לי אבל לא.
למה?
כי אני רוצה לעבוד על המידה של התאווה.
אז,
עבודת המידות זה בהרבה תחומים.
מעוד ככה, מעוד ככה, מעוד ככה. תסתכלו בפרקי אבות. מעוד שינה, מעוד שיחה, מעוד זה, מעוד, מעוד, מעוד.
כל דבר צריך למעט,
לא להרבות.
יש מושג כזה שנקרא
נבל ברשות התורה.
מה זה?
שמותר לך.
אבל מי אמר שזה טוב?
התורה לא הגבילה אותך כמה תאכל שוקולדים, נכון?
לא כתוב בתורה כמה לאכול שוקולדים.
נו,
אז מותר.
יאללה, תתחיל לטחון שוקולדים.
זה נקרא נבל ברשות התורה.
אם אתה יותר מדי מגזים,
כל דבר בפרופורציות.
וככה, זה הדרך
על הרבה דוגמאות.
הלאה.
אני אספר לכם עוד בדיחה, אתם נראים לי יותר מדי רציניים הערב.
איזה אחד
היה בעל חנון כזה.
אז החברים שלו אמרו לו, תשמע, זה אי אפשר ככה, אשתך מטפסת עליך וזה.
אתה חייב לעצור את הדבר הזה, זה לא ייתכן ככה שתמשיך לעשות לך את זה. מה זה? אתה שוטף כלים, אתה מנקה את הבית,
אתה מטפל בילדים,
ורק מחלקת פקודות. מה זה הדבר הזה?
אתה חייב להראות לה מי הגבר בבית.
אז הוא אומר לה, אז מה אני צריך לעשות?
תבוא, תדפוק על השולחן, תגיד, אני פה הגבר, זהו, נגמר.
ככה.
אמר להם, בסדר.
לך הביתה.
דפק על השולחן, אמר לה, תקשיבי טוב עכשיו. מהיום?
אני פה הגבר.
זהו.
אליפת מט.
די.
לא יכול יותר.
נגמר.
אז היא אומרת לו,
מה נגמר?
הוא אומר לה, הסבון בכיור.
אחלה גבר.
איזו בדיחה הפוכה, שאיזה אישה אחת שמעה את חברה שלה שאומרת,
זהו, אני פתרתי את הבעיה, אין בעלי, נגמר הסיפור.
זהו.
אומרת לו, מה זאת אומרת? הוא אומר, זהו, הוא כבר לא אומר לי מה לעשות,
הוא לא יחליט לי, ודיי, מספיק.
אמרת לו, תקשיב טוב, מהיום אני לא רואה אותך ממטר.
ומאז הוא יישר קו,
די,
מספיק.
אז היא אומרת לו, מה את אומרת? ככה עמדת לו וככה נפתרה הבעיה?
אז היא אומרת לו, כן, מספיק.
טוב, ההיא הלכה הביתה,
בא לבעלה,
אמרה לו, תקשיב טוב,
אני לא רואה אותך ממטר.
אחרי שבועיים הם נפגשו שוב.
אז היא אומרת לה, נו,
אמרת את זה לבעלך?
אמרה לו, אמרה לה, כן, אני אגיד לך את האמת, אני אמרתי לו את זה
באותו יום שאת אמרת לי.
זאת אומרת, נו, ומה היה?
היא אומרת, אהה,
אמרתי לו, ובאותו יום לא ראיתי אותו ממטר.
אומרת לנו, מאז יום למחרת, גם לא.
אומרת, נו, ומה היה ביום השלישי?
ביום השלישי, אומרת, התחלתי לראות כי נפתח לי קצת עין.
שמי רעב.
רחמנא לצלן.
אוי ואבוי
למי שמרים יד,
רחמונא לסלאם.
מי שמרים יד,
לא מי שמוריד יד,
מי שמרים את היד,
ככה כתוב.
כתוב למה תכה רעיך אומר משה רבנו.
לא כתוב למה הכית.
כתוב למה תכה בלשון עתיד. זאת אומרת, רק כשאדם מרים את היד,
עוד לא הוריד אותה, הוא כבר נקרא ראשו.
היה לו כוונה להרים,
הרים את היד, כוונה להכות, נקרא רשע כבר.
נחמונו לסלאם.
כל שכן, אם חס ושלום, אפילו בצחוק
מכה את אשתו,
או דוחף אותה. לא, לא מרביץ, רק דחפתי אותה על...
דבר כזה,
גדולי הפוסקים אומרים לבן אדם,
תן לה גט.
לא בשביל זה מתחתנים עם אישה.
פשוט.
איזה מין דבר זה?
אתה ראית פעם מישהו מרביץ לעצמו?
אם הוא מרביץ לעצמו, צריך פסיכיאטר.
פסיכולוג לא יעזור.
אם אתה מרביץ לאשתך, זה כאילו שרבצת לעצמך.
מי אתה? מי אשתך?
אתם אחד.
אין דבר כזה.
מה זה הדבר הזה?
זה אלימות פיזית,
מנדקר שמי.
אבל יש גם אלימות
שהיא אלימות מילולית.
נבלות הפה, קללות,
אני לא מדבר על מה זה עושה בחינוך ילדים,
שילד שומע את ההורים ככה.
אבל אני מדבר כרגע בשלום בית, עוד בלי קשר לחינוך ילדים.
לאן הגעתם?
קודם כל צריך לדעת
שמי שמנבל את הפה,
אומרת הגמרא,
בעוון נבלו את הפה, מתים בחורי ישראל.
תיקח בחשבון שכל פעם שאתה מנבל את הפה,
איך אומרים, בלשון העם,
רחמנא לצלן, אתה הורג חיילים.
תיקח בחשבון, אתה קיללת, אתה הרגת החייל עכשיו.
מה אתה עושה?
למה? דין ערבות.
עם ישראל ערבים זה לזה.
מה הנשק של עם ישראל?
מה כתוב, מה הנשק של עם ישראל?
הפה.
כתוב, אל תראי תולעת יעקב.
מה כוחה של התולעת בפה?
אף עם ישראל, הכוח שלהם בפה.
ברגע שאתה מנבל את הפה, אתה מטמא את הפה,
אתה יורה בעצמך, אתה יורה בחיילים שלך.
זה יכול להיות חיילים, זה יכול להיות גם בני תורה.
אתה הורג אנשים.
בניבול פה שלך.
זה בלי קשר לעניין של שלום בית, אבל זה קודם כל שאנשים ידעו
כמה חמור לנבל את הפה.
והיום, לצערנו הרב,
זה הפך להיות מציאות שמקללים קללות חיבה.
קללות חיבה.
שמעתם את המציאות?
אתה רואה אחד פוגש את החבר שלו,
הוא אומר לו, אהלן, יא חתיכת, ככה וככה.
מקלל איזה קללות, רחמנא ניצלן.
אתה מסתכל על אותו, הוא אומר, הוא לא נורמלי.
למה הוא מקלל אותו?
ואתה רואה, לא, שניהם צוחקים, מבסוטים.
מה זה?
לא, זה קללות חיבה.
זה אדם מרגיל את עצמו להוציא נבלות הפה,
ואז זה משתחרר גם בלי חיבה.
מה אתם עושים?
יש לנו פה שצריך לקדש אותו.
אדם שישמור על הפה שלו מנבלות הפה,
משקרים, מלשון הרע, מכל מיני דברים רעים,
כתוב שהפה שלו הופך להיות מבורך.
מה שהוא אומר,
מתקיים.
אז כמה אנחנו צריכים לשמור על הפה שלנו?
זה על צד השלילה,
על צד החיוב.
כמה צריך לפרגן לבן הזוג, לבת הזוג?
מה יש? מה כל כך קשה להגיד לבן הזוג
איזה יופי,
איפה?
אני אתן לכם דוגמה.
בעל נכנס הביתה.
מה הוא אומר?
איזה יום קשה היה לי היום.
אני גמור.
מה אישתה אומרת לו?
למה אני בטח שיחקתי?
למה הם אמרו את זה?
הם דורשים צומי.
שומעים?
הוא אומר לה, כמה היה קשה לי היום,
אז תשחררי צומי.
והיא אומרת, למה אני בטח שיחקתי? למה? גם היא רוצה צומי.
יש אצלנו בראש העין, משפחת צומעי.
מה זה אצלנו?
כמה זה היה נחמד אם זה היה הפוך.
אה?
אם הבעל היה נכנס הביתה והיה אומר לאשתו,
פששששששששששששש. בוא'נה איך את נראית
כמו יום, אחרי יום עבודה מפרך.
שמע, אני אמזוג לך משהו לשתות?
והיא אומרת לו, מה פתאום? חס ושלום. אני אמזוג לך, אתה באת מהכלל.
אתה בטח עייף מהלימוד. התורה מטשת כוחו של אדם.
אה?
כמה זה היה נחמד, אה? אפילו אם היו רבים על זה, מי ינזוג למי
כיף לריב מי ימזוג למי.
אה, נכון שזה נראה בדיחה לא מציאותית?
למה?
אני שואל אותך, מיכאל.
שומע, מיכאל?
לפני,
לפני החתונה של הבן אדם,
במיוחד אצל החבר'ה החילונים שהם יוצאים כמה חודשים לפני כן,
אז לפני כן,
איך הוא פרגן לה ודיבר יפה, למה?
להשיג את המטרה.
תראו, לפני החתונה הכל כמו סרט הודי.
אה?
איך הוא מגיש, הכל בתנועות סיבוביות.
איך הוא מגיש לה את הזר פרחים?
איך הוא פותח לה את הדלת של המכונית?
אה?
הכל ככה, עוד קצת הוא עף.
הכל תנועות סיבוביות.
אחרי החתונה, התנועות חדות.
הבן אדם נהיה נינג'ה.
מה קרה?
זהו.
עד כאן היה חתונה, מעכשיו
מתחילים להיות אמיתיים.
אני לא יכול לסבור את הרמאות הזאת.
הוא נהיה אמיתי.
אני ביקש ממך להיות אמיתי.
תמשיך כמו לפני כן, תהיו בו אושר ואושר.
עד היום ההוא.
תמשיך כמו לפני העתונה.
היית טוב, שיחקת אותה על הכיפאק.
את שיחקת אותה על הכיפאק. תמשיכו!
לא ממשיכים.
אתה רואה בן אדם נכנס הביתה?
אומרת, אחד המשפטים הכי מרגיזים את האישה.
מה הוא אומר?
יש משהו לאכול?
למה זה משפט מרגיז?
בשביל מה אתה שואל?
איי, איי, איי.
יש משהו לאכול?
הרי
ברגע שהיא הכינה לך לאכול,
אתה יושב לאכול.
אתה ישר ישר יושב לאכול?
מה פתאום?
יש משהו לאכול?
מה היא אומרת לך? כן, הכנתי לך.
דווקא משהו שאתה אוהב.
אה, יופי, בסדר.
אז את יכולה לחמם לי?
כן, כן, אני אחמם לך.
בינתיים, מה הוא עושה?
הולך לסלון.
אם זה חילוני,
הוא פותח עיתון, אני יודע מה, יפתח השם את פי עתון, או לא משנה מה.
תעסק במשהו.
אם הוא, ברוך השם, דתי,
פותח ספר.
שב ללמוד.
ואז
אתה שומע את האישה מהמטבח אומרת לו,
דוד!
מוכן!
מה הוא אומר לה?
עוד רגע!
איך זה מרגיז.
אתה ביקשת שיחמו ממך את האוכל, נכון?
אז החימימה לך את האוכל.
נו, אז תראה לה שאתה
אתה מעריך את מה שהיא עשתה.
אתה אמרת שאתה רעב.
נו, אז תיקש לאכול.
מה זה עוד רגע?
הרב משה פיינשטיין, זכר הצדיק לברכה,
זכותו תגן עלינו.
פסק
שמי שאומר לאשתו עוד רגע כשהיא הכינה את האוכל ושמה על השולחן
עובר
על עבירה שנקראת הונאה.
מה זה הונאה?
צער.
אתה מצער את אשתך.
הרי כשהיא הכינה את האוכל, למי היא הכינה? היא הכינה לה?
אתה ראית פעם אישה
מכינה לעצמה אוכל?
אין דבר כזה.
אתם מכירים אישה שהכינה לעצמה אוכל? אמרה, אני מפנק את עצמי,
היום אני אכין לעצמי,
אין לה זמן לנשום איזה פינוק, מה, תמבלבל את המוח.
אם היא אוכלת זה הכל על הדרך, על הדרך היא אוכלת.
אבל כשהיא מכינה לך או לילדים,
זאת אומרת, היום אני אפתיע אותו, אני אעשה לו ככה, אני אעשה לילדים ככה, הם אוהבים ככה, אני אעשה להם ככה.
אז
מי היה בראש שלה?
אתה והילדים.
נו, אז תעריך את זה.
טוב,
הגיע, מתיישב ליד השולחן,
מתחיל לאכול,
ואז מה הוא אומר?
מה קרה? נשפך לך כל המלח?
השם מרחם.
אה?
יש אישה, שאיך שהכינו לך את האוכל,
אתה רואה אותה עומדת ליד הצלחת?
ומה עומדת לו?
איך זה?
טעים?
חריף?
מלוח.
והוא לא עונה.
למה?
הוא מקיים אין מסיחין בשעת הסעודה.
אבו סאנאק,
תשחרר איזה פרגון, תגיד משהו.
במקום להגיד משהו מועיל,
למרק של אימא שלי בחיים שלך את לא תגעי. חבל לך על הזמן להתאמץ אפילו.
איזה בעל זה.
זה נקרא בעל אמיתי.
אמיתי.
זה רשעות.
מי ביקש ממך להגיד כאלה דברים? אתה בעגלק, אתה, יש לך שכל בכלל?
מה, מה הועלת במשפטים האלה?
מה אתה עושה?
יורה לאשתך במצח, כדור.
מה, מה, מה אתה עושה? מה המטרה של משפטים כאלה?
אשפוך לך כל המלח.
יש מעשים בגמרא וחזל
על צדיקים שאכלו צלחות מלאות מלח רק בשביל שאנשים לא יתביישו.
כך מובא בגמרא מעשה שכמה חכמים הלכו לאיזה אלמנה
והגישו להם לאכול מרק
והראשון שטעם,
לא זוכר את שמו,
פתאום החכמים רואים אותו אוכל מהר.
לא הבינו מה יש לו, בולמוס של רעב, מה קרה לו?
מסתכלים עליו ומשתאים.
הוא סיים את הצלחת שלו, לקח את הצלחת של השני.
סיים גם את זה, לקח של השלישי.
אכל לכולם את הצלחות, כולם מסתכלים עליו, אמרו, מה קרה לו?
מה זה רוח שטות? מה קרה לו?
לא יודעים מה לעשות, אבל שתקו.
ואז, כשהם סיימו, כשהם סיימו, כשהוא סיים לאכול,
אז הוא אמר לאלמנה, תודה רבה,
בלארץ, כאילו מצוות, היה טעים מאוד, כולנו נהנינו.
איזה כולנו, תגיד אתה, כולנו.
יצאו משם, שאלו אותו, מה פשר העניין?
אז הוא אמר להם, שהוא טעם הצלחת,
וזה היה קצת מלוח.
הוא ידע
שהם ענייני טעם, שאם הם יטעמו,
אחד מהם אולי, חס ושלום,
יעוות קצת את פרצופו,
והאלמנה יכולה להיפגע,
אז הוא העדיף שכל הבושת והצער וזה יהיה עליו,
והעיקר שהאלמנה לא תיפגע.
אז היה מוכן לסבול את כל זה.
נו,
אתה יושב בבית ומקטר ביקורת.
אתמול זה היה יותר טעים.
זה, זה, זה, זה.
בשביל מה אתה עושה את זה? תפרגן.
אמר לי פעם מישהו, אמר לי, כבוד הרב,
אשתי בעייתית.
היא כל הזמן עושה לי אוכל מלוח.
כמה שלא הסברתי לה.
לא יודע, נשפך לה מלח כל הזמן, לא יודע.
החלפתי לה מלחיות, שמתי לה הרבה אורז בפנים.
לא עוזר, לא עוזר הכל.
אין לה, אין לה טקט, אין לה טקט בתבלון.
אמרתי לו, אתה אשם.
הוא אומר לי, אני אשם? למה אני אשם?
אמרתי לו, אתה רוצה לשמוע לי מה אתה עושה?
מחר כשאתה הולך הביתה,
כשאתה יושב לאכול,
תגיד לאשתך את המשפט הזה.
שמע,
אני רוצה להגיד לך,
מזמן לא טעמתי מרק כזה.
לא אמרת עם מלוח,
לא אמרת טעים,
לא הגדרת. אמרת מזמן,
לא טעמת מרק כזה.
הוא אומר לי, נו, ומה עזרת לי בזה?
שאני אסבול עוד את המלוח שלה ואתעזה לי עוד יותר מלוח?
אמרתי לו, חכה, עוד לא נגמר הפרויקט.
הוא אומר לי, כן, ו...
בהמשך אמרתי לו בערב
לפני שאתה הולך לישון
תגיד לה
שמה אני רוצה להגיד לך
הטעם של המרק עוד בפה שלי
הוא אומר לי וואו וואו מה יחכה לי יום למחרת
אמרתי לו זה הטעות שלך
אמרתי לו אתה יודע למה אתה טועה
כי עד היום אשתך שמעה רק ביקורת
אז מה?
היא המשיכה לעשות לך את אותו מרק מנחוס
כי היא אמרה ממילא הוא לא מעריך
וממילא הוא כל הזמן רק מקטר אז שימשיך לאכול את זה עד סוף ימי שארית חיוב
למה שאני אשקיע בו בכלל
הוא לא יודע להעריך כמה שאני מתאמצת וכמה שאני עובד קשה בסוף הוא רק מקטר והוא רק ככה והוא רק ככה
לא רוצה להתאמץ בשבילו
אבל ברגע שאתה תתחיל לפרגין אתה תראה פתאום
את אשתך פוגשת את השכנה במדרגות
והיא אומרת לה תגידי איך את עושה את החמין שלך?
והיא פוגשת שכנה אחרת והיא אומרת לה תגידי איך את עושה את האורז?
שיוצא לך ככה אחד אחד?
וככה היא לאט לאט תתחיל להתעניין את זה ברגע שיש הערכה
אז יש השקעה
היא תתחיל לשאול
נשים אחרות
ואז תוך תקופה קצרה אתה תתחיל לאכול את כל הבישולים של כל השכנות
וכל החברות שלה אתה תאכל מדגם מכל הדברים האלה
גם היא לא תעשה לך כל פעם את אותו תבשיל
היא תגוון,
היא תלמד עוד דברים אחרים
אם היא צריכה היא תגיע עד לבית של אלה שכותבות את הספרים של הבישולים היא תגיע אליהם הביתה
אם אתה תדע להעריך ולפרגן כמו שצריך
כי כשיודעים לפרגן אנשים יש להם כיף להשקיע
אבל כששומעים רק כל הזמן ביקורת
אז בן אדם אומר זה מה יש אני לא מתאים לך
זה הבעיה שלך
בן אדם ננעל
אתה רוצה להשיג ממישהו משהו?
תפרגן לו
לא אני מרגיש שזה חניפות
זה חניפות
חניפות זה לרשעים
פרגון זה לא חניפות
פרגון זה צורך של השני
כשאתה רוצה לחזק בן אדם
אתה צריך לעודד אותו מה זה פרגון זה לתת לו עידוד?
לתת לו כיף?
לתת לו חשק?
למה שהוא יעשה אם כל הזמן הוא שומע רק ביקורת?
זה מוריד את האוויר
כמה אפשר?
תודה רבה.
תן תפיעה לשכם.
תסתכל על עצמך.
כשאתה בעבודה שלך
או בכולל
עשית משהו או אמרת איזה דבר תורה, איזה חידוש,
ובאים אליך ואומרים לך, פשש, בואנה,
איך חשבת על זה?
אה?
מה, אתה לא מרגיש באותו רגע
שאתה בא שמו, זכיתי?
כמובן שאדם צריך לעבוד על עצמו, על עבודת הגאווה,
להיות עניו,
אבל זה לא קשור לזה שאתה צריך להיות שמח,
בזה שהקדוש ברוך הוא זיכה אותך לחדש חידוש,
או זיכה אותך לייעל את המערכת בעבודה.
אבל אם אתה עכשיו התאמצת באיזה פרויקט,
עשית את הזה,
ובסוף אנשים מסתכלים עליך מהצד ולא מדברים כלום.
או שמבקרים אותך עוד.
זה מייאש.
ולצערנו זה הטבע של האנשים,
וצריך לעבוד על הטבע הזה, לעבוד על המידה הזאת.
תראו, אדם קנה עכשיו חולצה חדשה,
אני יודע מה,
יש היום כל מיני חברות,
איך זה נקרא? מותג.
קנה חולצה, מותג, משהו ככה, פשש.
תראה אותו הולך ככה עם הצוואר ככה, הופ, הופ, הופ.
עומד באיזשהו מקום, פתאום מישהו עומד לידו,
ואומר לו,
יש לך כתם פה.
הוריד לו את כל האוויר.
עכשיו יגיד לו איזה חולצה יפה,
יש לך כתם פה.
וואלך, מכל החולצה ראית דווקא את הכתם? למה אתה לא מסתכל על כל השאר?
תראה איזה חולצה יפה, זה גודל של חולצה יפה, הוא רואה פה כתם!
למה אתה מחפש כתמים?
מחפש את היופי אצל השני, לא את הכתמים.
על עצמך תסתכל אם אני הולך עם כתם או לא כתם.
על השני, תחפש אצלו כתמים.
תחפש מה אצלו טוב.
ותפרגן לו על הטוב שלו.
אז הוא יהיה עוד יותר טוב.
כל שכן
בין בני הזוג.
השם יזכני,
יזכה אותנו לראות תמיד את הטוב ולהיות טובים.
ברוכים תהיו.