מעשה מדהים - קורי העכביש שהצילו מכומר

הרב שמעון משה חי רחמים שליט"א: וזה קורי העכביש, שהצילו ממאכל טרפה, ומהטות משפט צדק. בוא נראה, לא סתם פתחנו בזה. עד היום ידענו, שקורי העכביש הצילו רק את דוד המלך, בברחו מפני שאול. לאחר שנשמע את הסיפור המדהים, שאירע עם אחד מגדולי הדורות, נלמד שהקב"ה שולח את החרק הקטן הזה, שנקרא 'עכביש', כדי להציל גם צדיקים אמיתיים, שבכל דור ודור.

המעשה מובא בהקדמה לספר 'כח שור', להגאון רבי יוסף משה בן רבי מנחם מנדל שטיינהרץ, ובו תיאור מופלא על ההצלה הגדולה, שהייתה למחבר, מכומר שניסה להכשיל אותו במאכלות אסורות.

היום לא רק כמרים מנסים להכשיל...

כומר אחד, היה רגיל להתווכח עם הגאון המחבר זצ"ל, בעניינים שונים. ופעם אחת, נסוב הויכוח על הפסוק: "לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן" (משלי יב כא).

כאשר האפיקורוס טען: שמצד השכל, והחקירה ההגיונית, הוא דבר בלתי אפשרי. לא יכול להיות! ואף הביא ראיות לדבריו,

אך בעל ה'כח שור', אותו צדיק, רבי יוסף משה בן רבי מנחם מנדל, סתר את דבריו ואת כל הראיות שלו, עד שהלה הלך מביתו, כשהוא סר וזעף.

כעס עליו, אותו כומר. והחליט לנסות את הדבר בעצמו. הוא ינסה להכשיל את בן שיחו, אותו הרב, כדי להיווכח במו עיניו, אם הקב"ה שומר עליו, או לא. וכך מסופר, הלך המין הזה, וקנה שלושה (3) תרנגולים מסורסים, ופיטם אותם רק בבשר חזיר. עד כי עבו ושמנו מאוד. נתן להם לאכול בשר חזיר, בשר חזיר, אז הם שמנים. הוא שלח למוכריו בשוק, על ידי אחד ממשרתיו הנאמנים,

תוך שהוא מצווה עליו כדברים האלה: "אם יבוא לקוח, וירצה לקנותם, נקוב לו במחיר גבוה, פי כמה וכמה ממחירם הרגיל, כדי שירד מהר מהעסקה. אך אם תראה את הרבנית, אשתו של בעל 'כח השור', מגיעה לשוק כדי לקנות תרנגולים, תוריד לה את המחיר, ותמכור לה את העופות במחיר זול. ואפילו פחות משווים, ולמה? כדי שתסכים לקנות ממך את התרנגולים".

והכל יהיה בסדר, כמו שהוא מתכנן.

וכך היה, מורי ורבותי, בשעת המעשה, הרבנית באה לשוק. היא ראתה תרנגולים כל כך מפוטמים, שמציעים לה אותם במחיר כה מוזל, קנתה מיד את הסחורה, והביאה לביתה בשמחה עצומה, והחלה בבישול הסעודה.

דרכו והנהגתו בקודש של גאון זה, הייתה שכאשר היה עסוק בסוגיה פלונית, לא היה מכניס שום דבר לפיו, עד אשר נתברר לו העניין ההוא, כל צרכו. עד שלא היה מסיים את הסוגיה, לא היה מכניס שום דבר לפה.

וכיוון שהבטיחנו הקב"ה ש: "לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן" (שם שם שם), התקשה המחבר, ביום ההוא, בדבר הלכה קשה ביותר. היה לו סוגיה קשה בהלכה, לא מצליח לפתור. וגם הפעם, לא חרג ממנהגו זה, ולא הכניס אוכל לפיו,

למרות שהרבנית הודיעה לו, כי היום, יש לו סעודה טעימה עם עופות מפוטמים, הממתינים לו. חם חם.

בעלת הבית, שחששה שהבשר יתקלקל, הטמינה את המרק עם הבשר, עד ליום הבא. ובני הבית, אכלו באותו יום, רק לחם וביצים.

ויהי ממחרת, כאשר באה לקחת את קדירת הבשר, לחמם אותה על הכיריים שוב, היא הבחינה, לתדהמתה, שהקדירה, התכסתה כולה בקורי עכביש. אה, בתוך המקרר, קורי עכביש.

היא שואלת בעלה: "מה לעשות?".

והגאון הורה לה, שתניח את הקדירה עם קורי העכביש, בצד, כמות שהיא, ותבשל את יתר הבשר שנשאר לה.

אבל, גם באותו יום, ההבטחה מתקיימת, שלא יאונה לצדיק כל רע, כָּל אָוֶן, ובעל הבית, נקרא לסעודת 'פדיון הבן', ולא אכל באותו יום. ... כלל בביתו.

ושוב הטמינה הרבנית את הקדירה, ליום, למחרת.

ובבוקר, שוב היא מוציאה כדי לחמם, ורואה שוב פעם, קורי עכביש כיסו על פי הקדירה. שוב היא חיכתה, הותירה את זה בצד, והתייעצה עם בעלה, והורה לה אותו דבר לעשות: 'להניח שוב פעם את זה בצד, ולבשל את שארית הבשר' וכך עשתה.

כל בר דעת, אומר הרב, שלא דבר ריק, הוא יבין, שבסופו של דבר, תהיה בכך הצלה גדולה לבעל ה'כח השור'. מי שרואה את כל הציור, מההתחלה.

אבל עוד סיפור ההצלה, עוד לפני סיפור ההצלה על הזה, הצילו הקב"ה ממזימה נוספת, של איש רע מעללים.

ובהקדמת הספר שלו, 'כח השור', מובא;

שביום השלישי של הדיונים, הגיעו אליי שני (2) אנשים לדיון, על סכום כסף גבוה מאוד, והגאון צירף לדיון, שני (2) דיינים, מתלמידיו המובהקים. והנה, בעת שישב למשפט, שלח הרב את משמשו, להביא לו מעט טבק מן השוק. אחד מבעלי הדין, שהבחין בכך, יצא אף הוא החוצה,

ואמר לשמש: 'שהוא רוצה להביא את הטבק לאב בית הדין. "הנה, לי יש טבק. אני עיראקי, מריח טבק, הנה, בבקשה".

כן. השמש, בתמימות רבה, הסכים. לקח את הטבק, וחזר אחרי דקות ספורות. ובעל הדין, אכן יצא השוקה וקנה את הטבק, אבל הטמין בשולי הכלי, בו היה מונח הטבק, שלוש (3) מטבעות זהב. כנראה שהוא שלח אותו לאיזה מקום, משמה לקחת, שזה היה שייך לו, ומשמה היה עוד שלוש (3) מטבעות של זהב, שהוא שם. והניח את הטבק עליהן, כדי שיהיו מכוסות, וכל זאת כדי להוכיח לכולם, שהרב נכשל באיסור קבלת שוחד.

- הוא תכנן מזימה.

האיש מסר לשמש את הכלי, על מנת שימסרהו לרב. ולאחר שהדיינים שמעו את טענותיהם של בעלי הדין, ויצאו האחרונים מחוץ לאולם הדיונים, והרב ובית דינו נכנסו לעומקא דדינא (לעומק הדין, למדו את הדין בעיון), התחילו לשקוע בסוגיה כדי להוציא לאור משפט צדק, על פי דיני התורה הקדושה, דעת אב בית הדין, נטתה לזכות את בעלי הדין, הנזכר, שהביא את הטבק, לפי הדין, והדיינים ניסו להוכיח לו, כי הצדק עם בעל הדין שכנגדו, אבל אב בית הדין לא שמע להם, והוכיח מכמה וכמה טעמים וסיבות, שהצדק עם הראשון, נגד בעל הטבק והמטבעות.

וכך התפלפלו במשך כל היום, באין מכריע, עד שהחליטו שיסיימו את המשפט למחרת.

כשהרב הגיע לביתו, והודיע: שגם היום הוא לא יכול לאכול את הקדירת בשר השלישית (3), עד שיסיים את הסוגיה!'.

שוב פעם, הרבנית, לא היה לה ברירה אלא להטמין את זה. 'אשה כשרה עושה רצון בעלה' כבר שלוש (3) קדירות, אה?

מישהי אחרת הייתה זורקת לו את העוף בפרצוף, מה זה?! שלוש (3) בישולים הכנתי, טרחתי כל היום, אתה לא אוכל?! - תתבייש לך! יאללה, הולכים לבית הדין, גירושין. ופה, במסירות נפש!

היא אומרת: "טוב" - 'אשה כשרה עושה רצון בעלה' החזירה את זה גם בחזרה למקרר.

במשך כל הלילה, לא נתן אב בית הדין שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה, כדי שרצה לחקור את בירור הדין. ובשל היותו ער, במשך זמן כה רב, הרבה לשאוף את הטבק יותר מהרגלו. צריך להתעורר, אז... הוא שואף ושואף,

עד שהטבק אזל מהכלי, והמטבעות שהיו שם, נגלו לעיניו. אוי ואבוי! ויחרד אב בית הדין לקראת המראה, לאמר: "מי שם זאת באמתחתי?".

עם בוקר, הזעיק אליו את השמש, ודרש ממנו במפגיע, לגלות לו מי קנה עבורו את הטבק?

ויספר לו את השמש את כל העניין עם בעל הדין, והרב ציווה שישלחו, תכף ומיד לקרוא לאיש ההוא, וכשבא לפניו, הוכיחו הרב על פניו, והשיב לו את שלושת (3) המטבעות, אשר ביקש לעוור בהן את עיניו, ולעוות בהן את המשפט.

וכאשר התיישבו הדיינים למשפט, סיפר להם הרב את כל העניין, ונשאו ונתנו בהלכה, ללא כל נטייה "והצדיקו את הצדיק, והרשיעו את הרשע" כפי דיני התורה.

והרב נתן תודה לה' על כך שמנעו ממנו, מנע ממנו לעשות עוול במשפט.

כך קרה, שבעוד טרם נתגלתה לאב בית הדין, ההצלה הגדולה, שהייתה לו בעניין התרנגולים, זה הצלה קודם ההצלה. והצילו השי"ת, גם מנטילת שוחד. שכן, אם הדין היה נגמר כבר ביום הראשון, לא היה הרב מרבה בעישון הטבק, ולא היה מבחין במטבעות, והיה פוסק דין, שלא כדין אמת,

והוא יכל, אותו יהודי, להוציא פסק דין: "הנה, הרב הזה קיבל שוחד".

והרב בכלל לא היה יודע, שהשלוש (3) מטבעות, התחבאו לו מתחת לטבק.

אבל כיוון שהקב"ה שומר כל צדיקיו, שלא תבוא תקלה על ידם, נמשך הדין עד למחר, ובלילה התגלה דבר השוחד.

וכעת, מורי ורבותי, נחזור לעניין הבשר;

משהסתיים הדיון, בשעה טובה, ניגשה הרבנית, להאכיל, סוף סוף, את בעלה מהעופות המפוטמים שהיא קנתה בשוק. והנה, כשהיא פותחת המקרר, שוב פעם העופות מכוסים להם, הקדירה מכוסה בקורי עכביש. שלוש (3) פעמים כבר, הקדירה מכוסה בקורי עכביש.

ותמהר לספר לבעלה, והכיר הרב, כי לא דבר ריק הוא. מה, לא יכול להיות כבר, שלוש (3) קדירות, אותו סיפור? ומאת ה' הייתה זאת.

ועתה ציווה על אשתו: "אל תגעי יותר בקדירה זו, אל תבשלי את הבשר, עד אשר נראה, מה רצון השי"ת בעניין הזה", חכי, תשאירי את זה בצד".

ובאותו היום, הגיע האפיקורוס הזה, לביתו של הרב, והחל להתווכח איתו על הפסוק, "נו, נו מה הרב אומר על הפסוק "לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן" (שם שם שם), אה? זה יכול להיות או לא יכול להיות?

הוא רצה להכשיל את הרב.

ובלהט הויכוח, אמר לו: "הנני יודע שכבוד הרב, צדיק גדול, וגם הוא אינו בכך ברוב ענותנותו, אבל כל העולם אומרים: שהוא צדיק! ולמרות זאת, יכול אני להעיד, שבשר חזיר נכנס לפה שלך, כבוד הרב".

ככה הוא אומר לו, אותו אפיקורוס.

השתומם הרב, בשאלה של אותו אפיקורוס, ואמר לו: "איך תרהיב בנפשך, לומר כזה דבר, שאני אכלתי בשר חזיר?!".

ויען האפיקורוס, ויאמר: "הלא אשתך, קנתה את שלושת (3) התרנגולים, אשר אנכי פיטמתי אותם בבשר חזיר, שומן חזיר, וגם נודע לי, כי שחטת אותם ואכלת מהם",

ככה הוא חשב. הוא לא ידע שהוא רק שחט ובישל.

ובמקום להשיב לו, הרים הגאון את ידיו ועיניו השמימה, ובירך שנית את הקב"ה יתברך, שהצילו ושמר אותו מתקלה גדולה!!

ואח"כ, פתח וסיפר לאפיקורוס את כל העניין, והראה לו את ג' (3) הקדירות, עם קורי העכביש שעליהם, והוכיח לו, שחור על גבי לבן, שכל הבשר שנשאר שם, מבלי שנכנס לפיו אפילו חתיכה אחת, לא הוא, ולא איזה, בני ביתו.

והשתומם גם הכופר, ויאמר בקול גדול (בראשית כב יב): "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה", ולא יאונה לידך כל און.