מה בין נבואת משה רבינו לנבואת שאר הנביאים? | הרב עמנואל טולדנו

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מה הוא אומר?

אפשר להתחיל.

אפשר להתחיל, בסדר.

אחרי חטא העגל

הקדוש ברוך הוא אמר

שהוא ישלח מלאך,

הוא לא יעלה איתנו,

פן

לפי שהוא, פן ייחר אפו, וחס ושלום.

כי לא אלה בקרבך,

כי העם כשעורף אתה,

פן אכלך בדרך.

וישמע העם

את הדבר הרע הזה, והתאבלו ולא שתו, איש הידיעו עליו.

הורידו את הכתרים במעמד הר סיני,

שאמרו נעשה ונשמע,

אמרו נעשה ונשמע,

אז המלאכים עשו כתרים לכל אחד.

זה היה אידיוס, זה כתר.

זה כתר כזה, אני יודע, מאיזה חומר.

זה היה כתר תכשיט.

עכשיו הם הורידו את כל התכשיט הזה, הורידו אותו.

וערי כן אמר הקדוש ברוך הוא, ואומר השם אל משה,

אמור אל בני ישראל,

אתם עם כשעורף.

רגע אחד העליה בקרבך וכיליתיך,

ואתה יורד עדיך מעליך ועדה מאזרח.

והתנצלו בני ישראל

את עדים מהחורב,

ומשה ייקח את האוהל. עכשיו,

אני מתחיל לדבר מקודם על זה.

משה אמר,

מנודה לרב,

מנודה לתלמיד.

היות שהקדוש ברוך הוא

לא רוצה לבוא איתם,

הם מנודים, הוא עזב אותם.

אז גם מנודה לתלמיד.

לכן, מה עשה משה רבנו?

לקח את האוהל שלו, הפרטי שלו.

היה לו אוהל פרטי, כולם היו להם אוהלים פרטיים.

לקח את האוהל שלו ונטע לו מחוץ למחנה, הרחקין המחנה.

מחוץ למחנה,

וגם הרחקין המחנה אלפיים, מה אומר רשי?

וקרא לו אוהל מועד.

מה זה אוהל מועד?

אומר רשי,

אומר רשי,

וקרא לו, והיה קורא לו אוהל מועד.

בית ועד למבקשי תורה.

הרי ככה, מי שהיה לו שאלה,

והיה קול מבקש השם,

מי שיש לו איזה שאלה בהלכה,

יצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה.

והיה קול מבקש השם,

יצא,

יש לו שאלה בהלכה, הוא רוצה לשאול את משה רבנו,

או שאלה לקדוש ברוך הוא, אז הוא יוצא אל אוהל מועד.

אין מחוץ למחנה.

חז״ל אומרים במסכת ברכות

דף סמי ג',

תנו רבנן,

כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה.

היו שם רבי יוסי,

רבי נחמיה, רבי יהודה,

פתחו כולם בכבוד אכסניה, הם דיברו

בכבוד אכסניה, אמרו דרשות,

הם עשו להם קבלת פנים,

והם מוכנים להריח אותם,

אולי גם לתמוך בהם במזונות,

אז דרשו כולם בכבוד אכסניה.

דרש רבי יהודה ראש המדברים בכל מקום,

זה רבי יהודה ורבי אל-עיה.

הוא דרש

על הפסוק הזה, והיעקל מבקש השם יצא אל אוהל מועד מחוץ למחנה.

אומר, כמה היה כל המחנה?

אפילו אם אחד, נגיד האוהל של משה רבנו היה במערב,

במערב המחנה.

אפילו אם אחד היה במזרח,

אז הוא צריך לבוא כל המחנה, כמה כל המחנה? יב מיל.

ועוד מיל אחת שהיה, אומר רשי כאן, שהיה האוהל רחוק

באלפיים אמה מן המחנה.

למה אלפיים אמה ולא יותר?

כדי שגם מי שיהיה לו שאלה בשבת לא יצטרך לתת חוץ לתחום.

בתוך אלפיים אמה,

האמת, אלפיים אמרו זה רק מדרבנון,

מן התורה זה רק יב מיל.

טוב, אז בסדר, על כל הפנים.

אז היו יוצא, אז מי שיוצא יב מיל

או יג מילין,

כדי לשמור, אפילו מי שיוצא יג מילין, זה רק יג מילין,

מן המזרח עד המערב ועוד אלפיים אמה אחרי זה.

נקרא מבקש השם,

תלמידי חכמים שהולכים מעיר לעיר

וממדינה למדינה בשביל ללמוד תורה,

כל שכן שהם נקראים מבקשי השם.

זה היה,

אז מה זה כבוד אכסניה פה?

אם אתם מארחים מבקשי השם,

אז זה אכסניה חשובה.

אם האורחים הם חשובים,

אז אכסניה היא חשובה.

לכן כולם דרשו בסגנון הזה שתלמיד חכם,

אמנה, תלמיד חכם,

כולם דרשו בסגנון הזה.

אם התלמיד חכם הוא כזה חשוב, אז אכסניה היא חשובה.

טוב,

עכשיו אני אספר סיפור.

אני, לפני ארבעים שנה, ארבעים וכמה שנים,

הייתי גר ברשבאום,

ברחוב רשבאום.

כמה שנים גרתי שם.

היה שם יהודי זקן אחד

שהיה שוחט ובודק ברומניה.

והיה גר אצל ביתו בגבעתיים.

הוא היה בא כל יום,

היה בא בצהריים, מ-16 בערך,

והוא יושב ומכין שיעור,

ובערב היו באים שניים-שלושה יהודים זקנים מוויזניץ,

היו באים לשם, שומעים את השיעור שלו.

היה אומר להם שיעור.

היהודי הזה היה כבר למעלה מ-80,

והוא היה טורח בחורף, בקיץ,

תמיד-תמיד.

והיה לפעמים נפל בדרך,

לפעמים כלב הפיל אותו,

פעם נפל מעצמו,

והיהודי הזה לא יעזוב את השיעור, זה היה החיים שלו.

הייתה תקופה שהוא נחלה.

אני הלכתי לבקר אותו בגבעתיים.

רק נכנסתי, אני מוצא אותו לומד בדף גמרא,

השיעור היה בדף ביבמות,

בדפים האחרונים.

רק נכנסתי, אוי, הרב תולדן,

טוב שבאת, אני, יש לי שאלה בגמרא, בוא,

בוא תעזור לי.

תגיד לי, מה קושיה ומה תרצועי? לומד רק עם רשי.

בוסיס דיקשיא ובוסיס דרטרץ.

אני רואה יהודי,

אני באתי ב-11 בבוקר.

כל היום הוא היה מכין את השיעור.

ואחרי כן, ב-16 היה בא ללדלמן,

היו לו שאלות, היה עולה לרב חיים לשאול.

רב חיים קניבסקי, שמש מראווה.

וגם אותי היה שואל, בשביל זה התיידדתי איתו,

שהיה הרבה פעמים שואל אותי.

והיינו מדברים,

והוא היה יושב ולומד, זה ראיתי,

איי, איי, איי,

יהודי יקר.

לאחר כך הוא נפטר,

והוא באמת אמר להם שיודיעו לי, אבל הם לא הודיעו לי.

אז בלוויה לא הלכתי.

ללוויה לא הלכתי, לא ידעתי.

אבל אחרי כן, בשבעה עשו אזכרה,

ולא דע לי שעושים אזכרה, וגם אני הלכתי לאזכרה.

זה היה בבית הקברות, זכרו מאיר.

והיה שם רב אריה שכטר,

כנראה רב אריה שכטר הוא שעזר לו,

הוא ארגן לו את השיעור.

הוא אולי גם היה נותן לו קצת כסף

כל חודש. אני לא יודע על כל פנים אם

הוא מסוגל לעשות את זה.

אז ככה,

והיו שם עוד כמה,

ורב חיים קניבסקי גם הלך,

כי הוא היה מקורב אליו כאן, תמיד שאל אותו.

אז גם הוא היה באזכרה.

טוב,

אז כולם דיברו,

כל אחד דיבר כמה מילים, הספט קצת

עליו וסיפרו עליו.

אחרי כן,

לא הכירו אותי, לא כיבדו אותי לדבר.

אף אחד לא הכיר אותי.

אחרי כן אני אמרתי להם,

רצו לומר קדיש, אמרתי להם, אני עוד לא דיברתי.

אני צריך לדבר.

אז שאלו מזה, זרבתו, אמרו, הוא העזיר אותנו להודיע לך,

אבל לא הודיעו לי.

טוב, התנצלו.

אז טוב, אז אמרתי להם,

אמרתי להם, מה אמרתי את הדרושה הזאת?

כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה,

אומר רשי, למה קוראים לזה כרם?

כי היו יושבים שורות-שורות.

זה כמו כרם מסודר.

אז כשנכנסו רבותינו,

פתחו כולם בכבוד דחשניה, ורבי יהודה, ראש המדברים, אמר,

והיה כל מבקש השם.

אמרתי להם, אני לא דואג לרבי יהודה לבן.

לפי שהוא היה מבקש השם

ברמה גבוהה,

יהודי זקן,

והיה בא כל יום ללמד, ללמוד, ללמוד את גמורה, דף גמורה,

ולומר אותו בערב

מגבעתיים עד לכאן שני אוטובוסים,

וכמה פעמים נפל,

ובכל זאת, ובזה נקרא מבקש השם באמת.

תלמידי הרכבים שמחטטים רגליהם,

כדי ללמוד תורה, זה נקרא מבקש השם.

והפסוק אומר,

יצמח לב מבקשי השם.

התעללו בשם קודשו, יצמח לב מבקשי השם.

מי שיש לו התואר הזה שהוא מבקש את השם,

יכול להיות שמח.

וזה, רבי יהודה לב היו קוראים לו יהודה לב.

יהודה לב, זיכרונו לברכה,

הוא היה מבקש השם.

ועליו אני לא דואג כלום.

אבל מה שאני רוצה להגיד לכם,

יהודי גבעתיים,

אתם רואים, אני אספר לכם עוד סיפור קטן.

אני הייתי בא בצהריים, בקיץ, ביולי,

והייתי בא מן הישיבה

ב-1400,

והיו עוצרים לי ברחוב מתתיהו, והם ממשיכים.

ואני עולה מרחוב מתתיהו, רואה איזה יהודי זקן,

יושב על האבן,

והיהודי הזה היה גר פה בווילה איפה שהיום פויזן גר.

רבי יהודה פויזן גר שם, היה בניין הזה, היה וילה שלו.

הוא היה גר בווילה.

שאלתי אותו, מה אתה עושה כאן?

באמצע היום, מסכן יהודי זקן, מה אתה עושה פה?

למה אתה לא בבית?

הוא אומר לי, מה אני אגיד לך, אז למה בבית?

אני רק רואה את הקירות,

אותם הקירות כל הזמן.

כאן אני בא, אני רואה מכוניות,

יותר נוח לי פה, פשוט משתעמם, מסכן.

אז לפחות

יש לו דבר במה להתעניין,

לראות את המכונית הזאת, את המכונית הזאת.

אבל שם זה אותן הקירות.

אמרתי להם, תראו מה ההבדל

בין עם הארץ

לתלמיד חכם.

זה היהודי רבי ידלב שלמד תורה,

וכמה דבוק היה בגמרא,

זה היה נותן לו חיים,

נותן לו חיות.

איזה שמחה היה לו, איזה סיפוק היה לו כל הזמן.

היה לו סיפוק.

אתה רואה שהוא שמח,

אבל האחרים משתעממים. לך לרמת גן, לגנים, תמצא יהודים זקנים.

אין להם,

אין להם, הם לא מתעניינים כבר בעולם הזה, בכלל לא מעניין אותם.

למה הם רואים? מה אכפת להם אם נתניהו יהיה ראש ממשלה או גנץ יהיה ראש ממשלה? זה לא מעניין אותם בכלל.

הם מחכים

לסוף שלהם,

וזה דבר שמקצר את החיים.

העצבות והדאגה מקצרות את החיים.

אבל זה שיש לו סיפוק,

מאריך ימים.

לכן כל פעם הייתי,

רציתי, הייתי פעם במעלות,

בעיר מעלות, ראיתי איזה יהודי זקן

מה הוא עושה, כל היום משתעמם, לא, אין לו מה לעשות.

אז רציתי לסדר להם מושב זקנים,

שיבואו ללמוד בבוקר,

יבואו ללמוד ולארגן להם מישהו שיעשה להם תה,

ויביאו עוגיות

או ביסקוויטים כל בוקר,

ונביא להם מישהו שידרוש עליהם

קצת הלכות, קצת דרשות,

כדי להאריך ימיהם.

הרצון שלי היה לא רק בשביל תלמוד תורה,

זה פשוט יאריך להם את החיים.

שלא ישבו משועממים כל היום,

גם השינה שלהם לא שינה טובה.

האדם כל היום משועמם, אבל לא ישן טוב.

אם היה להם סיפוק,

אמרתי לאנשי גבעתיים,

אני מייעץ לכם,

תתחברו לאיזה שיעור גמורא ותתרגלו מעכשיו

ללמוד כל יום דף גמורא,

אז זה יהיה לכם

שיבה טובה ואחרי טוב.

אבל אם אתם,

אם אתם לא, אז זה ישעמם לכם בסוף, לא יהיה לכם חיים טובים.

זו הדרשה שלי שדרשתי.

על הפסוק, והיה מבקש השם.

ראיתי היום בבעל התורים אומר,

היה כל מבקש השם אצל אוהל מועד.

אומר מכאן שבשביל ללמוד תורה צריך לגלות מן הבית.

הנה, אתה רואה, כל מבקש השם אצל אוהל מועד, אצל חוץ למחנה.

טוב, עכשיו

אני אמשיך לחלק השני של הדרשה,

היום

כתוב,

אחרי אני פסוק מספר על שבחו של משה רבנו.

כתוב, והיה בצאת משה אל האוהל.

הוא היה בא גם למחנה.

והוא יוצא לאוהל,

וכל עם ישראל היו עומדים בפתח העולם ומסתכלים עליו איך שהוא יוצא.

והביטו אחר משה עד בואו האוהלה.

וכשהוא היה מגיע לאוהל,

והיה במום משה האוהלה,

ירד עמוד הענן ועמד בתח אוהל ודיבר עם משה.

זה דבר, איזה שבח גדול זה.

היו אומרים, אשרי ילוד אישה,

שכשהוא מגיע לאוהל שלו,

השכינה באה.

רואים את העמוד ענן שהולך לפני ישראל,

מה שכתוב בפרסות ושאלה,

שהקדוש ברוך הוא היה עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה.

להנחותם בדרך.

אותו עמוד ענן היה בא לאוהל של משה,

וכולם רואים שהשכינה באה אחריו.

היו אומרים, אשרי ילוד אישה,

אשרי ילוד אישה,

אשרי ילוד אישה, שכך מובטח שהשכינה תיכנס אחריו לפתח אוהלו.

ואז מספרת התורה,

זה דבר אחד,

מספרת התורה,

וראה כל העם את עמוד הענן עומד פתח אוהל, וקם כל העם והשתחווה איש פתח אוהלו לעמוד הענן, לשכינה.

ודיבר השם אל משה פנים אל פנים,

כאשר אדבר איש אל רעהו,

ושב אל המחנה

ומשרתו יהושע בן נון, נער לא ישיב מתוך האוהל.

בפסוק הזה כתוב ההבדל,

השבח של גודל הנבואה,

ההצגה הנבואית של משה רבנו.

א',

פנים אל פנים דיבר איתו הקדוש ברוך הוא, כאשר דבש איש אל רעהו.

כל הנביאים היו מתנבאים בחלום הלילה,

כשהם ישנים,

ואז בחלום היה להם את הנבואה.

או ביום, אם מפיל עליהם תרדמה,

כמו אצל אברהם בברית בין הבתרים,

מפיל עליו תרדמה, ואז הוא אמר לו ברית בין הבתרים.

למה אחרי, כשאדם ישן,

אז החושים של הגוף

לא פעילים.

הוא לא, הוא לא, בלי חיות, הוא לא,

אין לו,

אין לו את

הרצונות של הגשמיות.

אז יכול הוא לקבל את הנבואה.

אבל משה רבנו לא היה צריך, זה היה

פנים אל פנים, ער.

הוא היה, את הנבואה הוא קיבל כשהיה היה ער.

וגם הוא קיבל את זה אפילו כשהיה זקוף.

אצלם מביא הרמב״ם, אני אקרא לכם את הרמב״ם.

שדניאל, כשהיה מקבל נבואה,

היה יד,

הפנים שלו היו כלפי מטה.

אבל משה רבנו היה זקוף.

ועוד דבר,

עכשיו,

ושב אל המחנה.

זה באמת, מה זה עושה פה?

מדברים על ספחו של משה רבנו,

מה מספרים לנו שהוא שב אל המחנה?

ואחרי כן,

ומשרתו יהושע בן נון נער, מה העניין יהושע?

כאן מדברים,

בפסוק הזה מדברים על שואה של משה רבנו, מה מכניסים פה את יהושע.

אז הקושייה הזאת

ראיתי בזוהר הקדוש, פרשת ויתחנן.

ששם בזוהר מסופר

שרב אלעוזר ועוד אחד איתו הלכו בדרך

ופגשו שם יהודי,

שגם הוא הולך.

לא דיבר איתם, לא דיברו איתו.

רק ראו אותו שהיה ממלבל בשפתיו.

היה מרחש בשפתיו.

כנראה היה, אולי, אומר קריאת שמע, אולי היה.

אחרי כן הם נכנסו למערה,

גם הוא נכנס אחריהם למערה.

ואמר להם

שהוא רוצה לומר איזה דבר תורה.

אז הביא להם את הפסוק הזה ושואל,

לא רשת ספה ולא ספה רשת.

הראש של הפסוק מדבר על השוואה של משה,

על גודל המעלה של הנבואה שלו.

דיבר השם עם משה פונים אל פונים,

פה אל פה אדבר בו.

כאשר אדבר איש רעו הוא לא נבהל.

הוא לא נבהל.

ושב אל המחנה ומשר טוב.

מה זה נוגע עכשיו של המחנה?

ומה זה משרתו, יהושע אבינו? מה מדברים על יהושע?

יש בחז״ל

איזו דרשה על זה, אבל אני אומר מה שכתוב בזוהר.

בזוהר כתוב שכל הפסוק מדבר בשבחו של משה.

מה זה ושווה למחנה?

לפי שכל הנביאים, כשהיו מקבלים נבואה,

היו מתמוטטים

מהריכוז לקבל נבואה

היה מאוד מזיק לה.

איך אמר דניאל?

ועודי נהפך עליי למשחית.

אומר הרמב״ם, ועשתונותם מטרפות.

מה זה עשתונותם מטרפות?

המחשבות שלהם,

המחשבות שלהם

מתבלבלות.

הוא לא יכול לחשוב ישר,

הוא חושב מכאן לכאן, מכאן לכאן.

זה נקרא עשתונותיו מטרפות.

והם צריכים אחרי זה התאוששות.

אחרי הנבואה היו צריכים להתאושש.

אבל משה רבנו לא היה נבהל והוא היה ושב אל המחר.

אתה שומע, יהודה,

מה זה ושם המענה?

שהוא מייד כשזה גמר להתנבא,

הוא הולך להגיד, לא היה צריך התאוששות.

הוא כבר היה עם השכל שלו,

עם הדעת שלו,

כמו שהיה קודם הנבואה, ואולי יותר,

כי עכשיו הוא קיבל גם נבואה,

הוא היה קים יותר.

הוא היה הולך

ומייד מדבר עם המחנה.

אז זה מראה גודל הנבואה שלו. א',

דיבר איתו פנים אלפונים,

וזקוף,

וב',

לא היה צריך להתאושש, הוא היה כל כך

רגיל לנבואה,

וזך וטהור, לא היה נבהל מן הנבואה.

ומה הדבר השלישי, משרתו ישועה בן נון?

לא היה מישהו מתוך אוהל.

הפשט הוא,

גם יהושע היה מתנבא. כל זמן שמשה רבנו היה חי,

שפע הנבואי שיש על משה היה משפיע גם על יהושע,

והיה מתנבא בדרגה גבוהה.

הרי הרמב״ם אומר שיש הרבה דרגות בנבואה,

כמו שיש חכם גדול,

חכם יותר גדול, חכם יותר קטן.

גם בחוכמה יש דרגות, גם בנבואה יש דרגות.

נביא זה יותר גדול מזה,

אז הוא היה מתנבא בדרכה גבוהה. זה הפירוש, לא ימיש מתוך האוהל.

זה כמו שהנער שמואל משרת את השם, היה משרת, הכוונה,

לומד נבואה מעלי.

שמה, בשילה.

בשילה.

כשהמשכנה היה בשילה.

אז זה,

אבל אומר הזוהר,

בספר יהושע,

כשהיה

צר על ירחו,

אז נגלה אליו מלאך,

אבל הוא לא ידע על זה מלאך,

ראה אותו עם חרב שלופה בידו.

איש.

שאל אותו, הלנו אתה או אם נצרינו?

אחרי כן אמר לו, לא מכם ולא מנצרים. אני מלאך

שבאתי לתבוע אתכם.

למה אתם ביטלתם אמש,

אמש ביטלתם את התמיד ועכשיו אתם בטלים את תלמוד טיירו?

אמר לו, תגיד, בעיקר על מה אתה באת?

אמר לו, על עטה באתי.

על ביטול תורה.

אז מיד, וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק.

הוא לן בעומקה של תורה.

זה כתוב שם.

אז כתוב שם, ויפול יהושע על פניו.

כשהוא אמר לו שהוא מלאך,

הוא נפל על פניו מרוב

לא יכול לסבול את הקדושה של המלאך.

הוא נבהל מזה.

אז רואים,

כשהיה משה רבנו חי,

הוא היה מתנבא.

לא היה מישהו מתוך אוהל, היה מתנבא בנבואה בדרגה גבוהה. לא היה מישהו מתוך אוהל.

הוא כמו היה מקבל נבואה בדרגה גבוהה,

כיוון שמשה רבנו הייתה נבואה בדרגה גבוהה מאוד,

אבל אחרי שמת רבנו משה,

אז הוא ירד מכוחנווה שלו.

היה נבהל אפילו ממלאך.

אז זה גם, אם כן, גם הסיפה של הפסוק

זה שבחו של משה,

שכשהיה משה חי,

היה משהו. האם את היסוד הזה שכשיש נביא,

גם אחרים מושפעים?

איפה כתוב שאחרי שהוא מת, אז הוא ירד מכוח הזה? מה, מה?

איפה כתוב שאחרי מיתת משה ירד מכוח הזה?

אחרי מיתת משה?

שמה יהושע זה היה אחרי מיתת משה, בזמן שצר על ירחו.

בא להם מלאך, הוא נפל על פניו נבהל,

וכאן הוא היה בדרגה

נבואה גדולה בזמנו של רבנו.

באמת היסוד הזה כתוב מפורש בספר

בספר שמואל,

שמואל א', פרק כ'.

כתוב שם

ששאול היה מחפש את דוד,

נתפוס אותו.

הוא שלח שלוחים לניות, איפה ששמואל היה.

בניות היה שמואל הנביא,

והיו לו תלמידים שלומדים להתנבא,

לומדים נבואה. כמו שלומדים להתחכם,

לומדים גם נבואה. נבואה זה רשת חוכמה גדולה,

ולשלוט על עצמו,

לעבוד על עצמו, להיות ערש המים

ומאמין גדול, ואז יכול לבוא לידי נבואה.

אז כתוב שם שהשלוחים שבאו

לניות

חלה עליהם נבואה, גם כן שרתה עליהם השכינה,

והתחילו להתנבא.

ולא חזרו אליו,

לא חזרו אליו.

אז הוא שלח שליחים אחרים,

גם השליחים האחרים התנבאו.

שלח עוד שליחים שלוש פעמים.

כולם התנבאו.

אז הוא הלך בעצמו.

הוא הלך לניות, הוא בעצמו התנבא.

שאול המלך עצמו התנבא.

אתה רואה למה, איך ומה הוא התנבא?

בגלל ששם היה שמואל הנביא,

הנביא הגדול,

אז מתוך שפע הנבואה שהיה על שמואל,

זה השפיע גם על שאול וגם על השניים שלו.

היסוד הזה נמצא, ומצאתי גם בספר בראשית,

כשהגר ברחה מפני שרה,

אז בא מלאך אליה ואמר לה, מה אתה עושה פה?

אמרה מפני גברתי,

שרה גברתי אני בורחת,

אבל אמר לה המלאך

תחזרי אל גברתך

ויינך הרע ויולט בני, לא הייתה עוד בריון,

כדי,

וקראת שמו ישמעאל.

שמה,

אז כתוב שהגר אמרה,

הגמא לא מחרה רועי,

ותקרא שם המקום, כאל חי רועי.

מה?

כן הייתה הרע.

אם המלאך אמר לה הייתה הרע, נכרה רע. היא כבר הייתה רע?

היא כבר הייתה הרע. לא, לא בטוח. אולי היא נח

עטיב הריון.

לא, לא שכבר הייתה רע.

אולי, אולי כמו שאתה אומר,

אני לא אומר מה שאני אומר, לא ברור.

על כל פנים, אז הגר אמרה,

מלאך כשהייתי בבית אברהם אבינו,

היה לה שפע נבואי מכוח הנבואה, היה שפע שהיה על אברהם ושרה.

אבל עכשיו כשאני בחוץ,

איך גם הלום אני זוכה לנבואה?

זה התפלא.

אומר, תקרא שם המקום ההוא, באר לה חי רועי.

כשהקדוש ברוך הוא רואה את המסכנים והוא,

באר לה חי רועי.

אז אתה רואה מהלום,

היא הבינה, כשהייתי בבית אברהם,

מתוך שהיה שפע הנבואה על אברהם,

גם אני הייתי רואה מלאכים.

אבל עכשיו שאני לא אצל אברהם,

איך אני רואה?

איך אני זוכה לראות מלאך, ולא רק מלאכיה,

כמה מלאכים?

זה היסוד הזה, נכון.

מה שראיתי,

יהודה, אתה שומע? ראיתי בזוהר

שאותו אישוס אמר להם כל הדרשה הזאת,

הוא מוסיף ואומר להם.

ואני אומר לכם עוד משהו.

אני עכשיו זכיתי לומר דבר תורה.

אבל תדעו לכם, זה רק בכלל שאני על ידכם,

שאתם חכמים,

אז יש לי שפח של תורה גם לי.

אבל כשאני אסתלק מכם,

כבר לא אוכל לומר דבר תורה.

שגם בתורה,

אם הראשי והנמצא,

והוא לומד בעיון,

יש לו,

כי השם ייתן חוכמה מפר דעתונה.

גם החוכמה זה כמו נבואה, כזאת שבה הוא נותן חוכמה.

זה משפיע גם על התלמידים.

אבל אם אני אסתלק מכם, אני לא אוכל.

זה אמרתי בהספד על אדם גדול,

שאמרתי שכיוון שאדם גדול נפטר,

נחסר תורה גם בשבילנו.

אז אמרתי שאולי

הרב לוי,

הרב לוי, אני רצו שאני אספיד, אבל לא בעלי דעתי,

הייתי מספיד את זה, זה היה טוב להגיד עליו

שהוא כל כך היה מעמיק

ובר דעת, ועכשיו שהלך.

אז לא רק הוא הלך,

זה משפיע על כולנו שאין לנו את הדעת כל כך.

עכשיו

אני רוצה לקרוא,

לראות, לקרוא את הרמב״ם.

הרמב״ם בהלכות יסודי התורה, פרק ז׳

‫הנה, מסודי התורה לידע שהאל מנבא את בני האדם.

זה אחד מן העקרים של התורה שצריך לדעת

שעל הקדוש ברוך הוא מדבר עם בני אדם.

ואין ענבו אכלה אלא על חכם גדול בחוכמה,

גיבור במידותיו.

לא יצרו מתגבר עליו

בשום דבר שבעולם,

אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד.

הוא בעל דעה רחבה, נכונה עד מאוד.

אדם שממולא בכל המידות האלו,

שלם בגופו כשייכנס לפרדס ויימשך.

לא הבנתי מה זה שלם בגופו.

אם אדם יהיה למשל גידם,

הוא לא יכול להיות נביא?

כמו שלא יכול להיות כהן. מה? גם כהן הוא לא יכול להיות.

מה, מה? זה לא כבוד להשם שיעבוד אותו אחד שאין לו... לא, זה לא קשור לנבואה על הכהונה. למה כתוב? הנבואה, אני חושב, הוא יכול להיות.

למה הוא יותר משלם בגופו? יכול להיות.

הרמב״ם אומר,

הרמב״ם אומר, דווקא אם משלם בגופו?

זה לא מובן לי.

כשייכנס לפרדס ויימשך באופן באותם העניינים הגדולים,

ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג,

והוא מתקדש הולך ופושש מדרכי כלל העם,

ההולכים במחשכי הזמן.

הוא הולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל ודברים בטלים.

אלא ולא מעוודת זמן תעוודותיו. דעתו

פנויה תמיד למעלה, קשורה.

עכשיו תראו,

אומר, כשם הנביאים מעלות מעלות הן.

כמו שיש בחוכמה חכם גדול מחברו,

כך בנבואה

נביא גדול מנביא.

וכולם אין רואים מראה

הנבואה אלא בחלום באזון הלילה

או ביום לאחר שתפול עליהם תרדמה.

כמו שנאמר במראה אלא ותודה,

בחלום אדבר בו.

וכולם כשמתנבאים,

אבריהם מזדעזעים,

וכוח הגוף כשל,

כושל, כשל,

ועשתונותיהם מטרפות,

ותישאר הדעת

פנויה להבין מה שתראה.

כמו שנאמר באברהם, הנה מה חשיכה גדולה נופלת עליו.

וכמו שנאמר בדניאל, ואהודי נהפך עליי למשחית,

ולא עצרתי כוח.

כשאדם היו מתנבאים,

הנבואה

הייתה

מזעזעת אותם,

וכי עשתונותיהם מתטרפות. מה זה עשתונות?

המחשבות.

הוא כבר לא חושב ישר.

הוא מתבלבל במחשבה,

ממחשבה למחשבה.

הדברים שמודיעים לנביא במראה הנבואה

הם דרך משל.

מודיעים לו, ומיד יחכה בליבו

פתרון למשל במראה הנבואה.

וידע מה הוא.

כמו הסולם שראה יעקב אבינו,

ומלאכים עולים ויורדים בו,

הוא היה משל למלכויות ושעבודן.

וכמו החיות

שראה יחזקאל

והסיר נפוח ומקל שקד שראה ירמיה,

והמגילה שראה יחזקאל

והיפה שראה זכריה.

כולם הם משל,

וכן שרבים. מהם אומרים המשל ופתרונו,

כמו אלו,

ויש שהם אומרים הפתרון בלבד,

ופעמים אומרים המשל בלבד ולא פתרון.

כמקצת דברי יחזקאל וזכריה,

וכולם במשל ודרך חידה הם מתנבאים.

כל המתנבאים

בכל עת שירצו.

אין מתנבאים בכל עת שירצו, אלא מכוונים דעתם,

ויושבים ומתמודדים שאין הנבואה שורה, לא מתוך עשות ומתוך שמחה.

לפיכך בני הנביאים לפניהם נבל וטוב וחליל,

וכינור, והם מבקשים הנבואה.

כל הדברים שאמרנו הם דרך נבואה לכל הנביאים הראשונים

והאחרונים חוץ ממשה רבנו רבן של כל הנביאים.

ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים?

כל הנביאים בחלום ובמראה.

ומשה רבנו מתנבא והוא ער ועומד.

שנאמר, ובבוא משה אלוהל מועד לדבר איתו,

הוא ישמע את הקול מתדבר אליו.

אז הוא היה ער, הוא בא בדרך, הוא עוד עומד.

לא נפל, לא היה בתרדמה.

כל הנביאים על ידי מלאך.

לפיכך

רואים מה שהם רואים במשל ובחידה.

אבל משה רבנו לא על ידי מלאך, שנאמר, פה אל פה אדבר בו.

ונאמר,

ודיבר השם אל משה פנים אל פנים.

ונאמר, תמונת השם יביט.

כלומר, שאין שם משל,

אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל.

הוא שהתורה מעידה

עליו במראה ולא בחידות,

שאינו מתנבא בחידה,

אלא במראה שרואה הדבר על בוריו.

כל הנביאים ירעים ונבנים מתמוגגים,

ומשה רבנו אינו כן.

ושהכתוב אומר,

כאשר ידבר אישי רעו.

כלומר,

כמו שאין אדם ליבה לשמוע דברי עברו,

כך היה כוח בדעתו של משה רבנו,

להבין דברי הנבואה,

והוא עומד על עומדו שלם.

אנחנו למדנו בזוהר שזה מה שכתוב

ושב אל המחנה.

הוא כבר יצא למחנה לומר להם את הנבואה

עם יישוב הדעת, הוא לא יצר התאוששות.

הרמב״ם לומד את זה מזה שכתוב,

כאשר ידבר אישי רעו.

כמו כשאדם מדבר אישי רעו, הוא לא נבהל.

הוא מדבר איתי מישהו, אני לא נבהל ממנו.

כך היה גם עצם משה.

אבל זה מה שאמרתי, זה הפסוק הזה,

ודיבר השם אל משה פנים אל פנים.

כמו שכתוב בזוהר, הכל כתוב ברמב״ם.

ויש להתפעל איך שהרמב״ם ידע

את כל הדברים האלה, ואין לזה.

אה, פה אין מקורות.

מה שעה עכשיו?

עשרה לשמונה.

עשרה לשמונה.

אז כמה זמן דיברתי כבר?

אה?

אבי חנניה בן הקשה אומר,

רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל.

לברכה חירבה להם תורה ומצוות, שנאמר אז נחבץ

מען צדקו יגדיד תורה ויאדיר.