כל היורדים לגיהנם עולים.... | הרב אמנון יצחק

כל היורדים לגיהנם עולים....

חומרת האיסור שבאונאת הדברים "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" (ויקרא כ"ה י"ז).

רש"י אומר כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו.

אונאת דיבורים אסורה. אדם אומר אמרה שנונה, מצחיק את הציבור, לא תמיד זה מותר כשזה בא על חשבון השני. החפץ חיים מפרט בהרחבה על מהות האיסור ואומר פעמים הרבה מצוי לאו אחד נוסף לפי מה שרגילים הרבה פעמים לבזות לחברו במעשיו הראשונים או בפגם משפחה או במיעוט חכמתו בתורה או במלאכתו כל איש לפי עניינו. אשר נאמר לו דברים שיכעיסוהו ויבהילוהו ולא יוכל להיעזר מהם ואפילו אם הדבר היה בינו לבין עצמו עובר על לאו ד"לא תונו איש את עמיתו". וזה מדובר באונאת דברים, קל וחומר אם זה בפני אנשים (הלכות לשון הרע, פתיחה – לאוין, י"ג).

חושב אדם לעצמו 'וכי מה עשיתי? הרי כולם צחקו כולל האדם שדובר בו, הוא צוחק בעצמו'. נכון הוא צוחק, אבל בליבו הוא בוכה. מה רצית, שיבכה ברבים? שיהפוך למסכן? שירסק את שארית הכבוד האחרונה שנותרה לו? הוא צוחק כדי לרפד מעט את המכה שהכית אותו. רצחת אותו, שפכת את דמו. כמו שאומרת הגמרא אמר רבי חמא תני תנא קמי דרבי נחמן ברבי יצחק כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים אמר ליה שפיר קאמרת דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חיורא (ב"מ נ"ח ב:). אנחנו רואים שהצבע האדום אוזל מפניו, במקומו בא צבע לבן כצבע המת רחמנא לצלן. אז זה ממש כמו רצח, שופך דמים.

ממשיכה הגמרא ואומרת אמר רבי חנינא כל היורדים לגיהנום עולים חוץ משלושה שיורדים ואינם עולים ואלו הן הבא על אשת איש והמלבין פני חברו ברבים והמכנה שם רע לחברו. וזה צריך הסבר, למה דווקא השלושה האלה בעלי העבירה יורדים לגיהנום ולא עולים? מה החומרה שלהם רבה יותר משאר העבירות?

כדי להבין זאת, צריך להבין קודם מהי עבירה. מה הפעולה או ההשלכה שפועל בעל עבירה. המהר"ל מפראג מסביר העבירה היא פעולת היעדר פעולה שמחסרת את הבריאה. הבורא ברא את כל העולם וציוונו לעשות מעשים מסוימים, ולהימנע ממעשים מסוימים כדי שהעולם שבו אנו חיים יישאר שלם. ולא עוד אלא שיתעלה ויעלה במדרגות נעלות יותר. כשאדם עושה מצווה הוא עולה והעולם מתעלה עמו, כשהוא עושה עבירה הוא יורד והעולם יורד עמו. כל שינוי מציווי הבורא זהו חסרון, או מעצם אי עשיית פעולה שהוא מצווה לעשות, או חמור מכך הוא עושה מעשה שנוגד את רצון הבורא. וזה לא רק חסרון בחסרון תוספת טובה בבריאה, אלא מה עוד שנעשתה כאן פעולה הרסנית שמחבלת בשלמות של הבריאה. בקיצור העבירה גורמת מצב של היעדר וחסרון בבריאה.

לאותם אנשים שעושים מעשים המחסרים את הבריאה, ברא הבורא מקום מיוחד והוא גיהנום. הגיהנום הוא ביטוי לשיא ההיעדר האפשרי. אם ננסה לקרב זאת לשכלנו הדל, זה כמו לדמיין בית מלא ברהיטים, אביזרי חשמל. יש בו את כל מה שנצרך לאדם. לעומתו יש בית ריק לגמרי, שממון, מדבר ציה ושממה. זה הגיהנום, שיא ההיעדר האפשרי. וזה מגיע לאותם אנשים שפעלו במעשיהם דברים שמחסרים את עולמו של הקב"ה. אתה חיסרת מעולמו, אתה תהיה במקום ההיעדר והחסרון.

שלושת העבירות שמונה הגמרא הם בעצם שלוש פעולות של שיא ההיעדר האפשרי. בראשונה מונה הגמרא את הבא על אשת איש. האדם נקרא בשם אדם רק אחרי שנבראה האישה, כמו שאומרת התורה בספר בראשית "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם ... וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם" (בראשית ה' ב'), שמם, שניהם ביחד הם אדם. לפני כן לא אדם. פלגא, חצי. רק לאחר שנוצר השילוב בין איש ואישה אז הם נקראים אדם, וכך אומרת הגמרא ביבמות ס"ג מי שאין לו אישה אינו קרוי אדם. נזר הבריאה האדם זה רק מתי שהוא חי לצד אשתו, וַלא, לא אדם ייקרא. והבא על אשת איש הוא בעצם מחבל בשם אדם, והוא גורם להרחקה ופירוד בין השניים. כי אסורה לבעל ואסורה לבועל, וממילא מתבטל מהם שם אדם. והוא מחבל בנזר הבריאה, בבריאה המובחרת ביותר שברא הבורא, והוא יוצר מצב של היעדר שאין דוגמתו. ולכן בסופו של דבר גם הוא מגיע למקום שבו ההיעדר לא פוסק, הוא יורד לגיהנום ולא עולה.

השני זה המלבין פני חברו ברבים. צלם אלוקים נמצא על פניו של האדם. אדם נברא בצלם. ולכן אמרו הסוטר פני חברו כסוטר פני שכינה (סנהדרין נ"ח:). חלק מן הבורא נמצא בכל אחד ואחד מאיתנו. מאן דנפח מדילי נפח (הזוהר). ומי שמבייש את חברו ברבים וגורם שצבע החיות שנמצא על פניו יעלם, אדם זה מסיר את הצלם אלוקים, צלם החיות מפני חברו, אדם זה ביטל את יצירת האלוקים שברא את האדם כשצלם אלוקים ניכר על פניו. הלך זה והסיר. גם זה הוא מעשה שהוא שיא ההיעדר, שיא החסרון, והוא מחסר את הבריאה המובחרת ביותר שברא הבורא, ולכן גם ענשו שיימצא במקום שהוא שיא ההיעדר בגיהנום שאינו כלה.

והאחרון הוא המכנה שם רע לחברו. שם מורה על המהות של האדם שנושא את השם. לכל אדם יש את שמו המיוחד לו שמורה על מהותו הפנימית שטבע בו הבורא. אדם כזה שמשנה וקורא לחברו בשם אחר שאינו שמו האמיתי, הוא מחבל בתכונות המיוחדות שטבע הבורא בחברו. כן הדיבור שלו הוא רב עצמה, ובכוחו להשפיע ולשנות את המצב המקורי שבו נקרא חברו. לפי זה יוצא שאפילו כינוי שאינו של גנאי אסור. ולכן גם אדם כזה נכנס באותה כת של האנשים המחבלים ומחסרים את הדבר הנפלא והנעלה ביותר שברא הבורא בבריאה, הלא הוא האדם. ולכן ענשם שיהיו במקום שההיעדר לא נגמר לעולם.

מכאן עד כמה צריכים להיזהר בעניין של אונאת דברים. על זה בעצם חרב הבית, שהיו יורים חיצים, זיקים, ומוות, ועקיצות, שהיו עוקצים אחד את השני סביב שולחן שסועדים ביחד. מזה חרב הבית. וזה נקרא שנאת חינם. כאילו כְּמִתְלַהְלֵהַּ היורה חיצים במוות ואומר 'מה עשיתי? כולה דיבורים, בחיאת, אה, קח את זה בקלות, נו, מה אתה יותר מדי רציני'. אז צריך להיזהר בכל הדברים האלה. ואנחנו יכולים בדיבור לבנות עולמות, ואנחנו יכולים להחריב עולמות.

וצריך ללמד את הלשון להוסיף אהבה ואחווה שלום ורעות, ולחזק את נזר הבריאה של הבורא שזה האדם. המילה לשון מלמדת על זה, לשון מתחילה בל', העיקר של הלשון זה עם הל' כלפי מעלה, להרים למעלה, למעלה. הסוף של הלשון זה נ' סופית שיורדת למטה, לגיהנום, שאול תחתית. באמצע יש ש', כאילו יש 2 אנשים, ואחד אמצעי מתווך ביניהם, שתמיד יהיה שלום. ועם הלשון אנשים לשים, לשים את האנשים. אז צריך מוות וחיים ביד הלשון, וצריך להיזהר מאוד מן הלשון. כל האיברים של האדם זקופים, כולם עומדים, כל האיברים, יש רק אבר אחד שוכב, הלשון. ועם זה שהוא שוכב, יש לו כח להחריב את העולם. אז לכן ה' עשה לו כמה חומות, עשה לו שפתיים, לסגור, ושיניים, עוד חומה לסגור. והלשון בשכיבה. ויש כאלה גם שפם! לסגור! עד שאתה תשתמש בלשון, תראה כמה מחסומים אתה צריך לעבור. "אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם" (תהלים ל"ט ב'). אתה לא שומר על הלשון? נשים לכולכם מסכות.

רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (ישעיה מב, כא).

לשמיעת שיעור זה ושיעורים נוספים:

02-3724787