שבירת המידות | הרב אמנון יצחק

נציב יום, בלחש.... - אמן.

'שבירת המידות' 

ידוע שאדם מורכב מארבעה (4) יסודות; אש, רוח, מים, עפר מהם נובעות כל המידות הרעות המוטבעות בנפש האדם, כדברי הגאון הקדוש ר' חיים ויטאל (שערי קדושה חלק א' שער ב'). 

אש, יסוד האש ממנו נמשכת הגאווה הנקראת גסות רוח ובכללה הכעס כי מפני הגאווה נתכעס האדם שאין עושים רצונו ונכלל בזה הקפדנות בליבו, אילולא הגאווה לא היה מקפיד בליבו, ובקשת השררה והכבוד להתגאות על הבריות והשנאה לזולתו על היותו גדול ממנו, כל זה מוטבע ביסוד האש. 

הרוח, יסוד הרוח ממנו נמשך דיבור הנקרא: 'שיחה בטלה' והן; לדבר חנף ושקרים ולשון הרע ולגלות את השבחים שלו לבריות ולהתגדל בפניהם, וזה מי שיש בו יסוד הרוח. 

יסוד המים, ממנו התאוות לתענוגים, והתולדות הם שתים (2); החמדה, לגזול ממון חברו, וכל אשר לו להתענג בהם, והקנאה כי יקנא בחברו אשר יש לו ממון רב וכיוצא בזה. 

יסוד העפר, ממנו מידת העצבות וכל הפרטים והתולדות אחת (1), והיא העצלות לקיים תורה ומצוות מפני עצבונו על השגת קנייני הבלי העוה"ז.

אלה ארבע יסודות שהאדם מורכב מהם, ומהם נובעות כל המידות הרעות שמוטבעות בנפש האדם. וכל אדם מורכב בצורה שונה; יש אחד יש לו שמונים אחוז (80%) אש וחמשה אחוז (5%) מים, ועוד ככה, בקיצור מעורבב, אבל כל אחד יש בו... יש אחד המיזוג שלו שווה, יש אחד קיצוני וכו'. לפי זה האופי של האדם, אז זאת אומרת כל אדם צריך לדעת: שהוא נברא במידות מוטבעות בו. 

הרמב"ם אומר: שיש גם מידות שאדם נוטה אליהם בטבעו, אבל הם לא מוטבעות עדין, הוא נוטה, יש לו נטיה אליהם והוא יכול כמובן להגיע אליהם. נגיד אחד לומד תורה - לומד תורה, אבל מגיע לחלישות ופתאום רואים שיש לו נטיה למסחר והוא שואף למסחר ולא חוזר יותר לתורה, אז היה לו את הנטיה אבל כל זמן שהוא למד תורה ולא היה לו בעיות אז הוא למד תורה ולא ידע אפילו שיש לו משיכה למסחר, ואחרי זה התברר שיש בו את הדבר. 

ויש מידות שאדם רוכש וטבעים שאדם רוכש מהחברה, בהמשך חייו, זה תלוי באיזה חברה הוא נמצא, הוא ילך אצל צדיקים – יחכם: "הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ" (משלי יג כ).

אז קודם כל צריך לדעת בכל אדם שיש בו ארבע יסודות, חיב שיהיה בו את כל המינים האלה, אבל במינונים שונים...

כשאדם משנה את טבעו והרגלו, כמובן את הטבעים הלא טובים או משתמש בהם רק כטובים, הרי הוא זוכה לתואר: "עֹבֵד אֱ-לֹקִים" כמו שביאר ה'אגרא דכלה' במעשהו של פנחס: בטבעו הוא היה איש חסד ובראותו נבלה שנעשתה בישראל, שבר את טבעו והרגלו והשתמש במידה ההפוכה, מידת הגבורה והקנאות ועל כך דיקו חכמים ואמרו: 'בדין הוא שיטול שכרו!' בדין - בגלל שהוא שינה את טבעו מחסד לדין, אז בזכות שהוא הפך את טבעו לדין, אז בדין הוא שיטול שכרו. אבל אם הוא היה עושה פעולה שהיא טבועה בו, לא מגיע לו שכר, אבל אם הוא שינה את טבעו, הוא עשה פעולה הפוכה ממהותו, מאופיו - אז מגיע לו שכר על שינוי כמו: 'כל המעביר על מידותיו - מעבירין לו על כל פשעיו'.

בדברי קודשו כותב ה'אגרא דכלה' בזו הלשון: 'דהנה אין תמה בעשותו מצווה שהיא אינה נגד טבעו, אבל בעשות האדם דבר שהוא מתנגד לטבעו בעבור אהבת הבורא, לזה קוראים לו: 'עֹבֵד אֱ-לֹקִים' זה הפרוש שאמרו חז"ל (חגיגה ט): "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱ-לֹקִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ" (מלאכי ג יח) – 'אינו דומה השונה פרקו מאה (100) פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד (101)' ופרש בעל התניא (פרק טו): 'היות שכל לימודם היה ללמוד כל פרק מאה פעמים! כולם היו לומדים מאה פעמים כך היה לימודם, על כן שב הענין להם להרגל טבעי ולא נקרא עדין עֹבֵד אֱ-לֹקִים בזה, מה שאין כן האחת היתרה שהיא כבר לא כטבע לזה יקרא עֹבֵד אֱ-לֹקִים. בקיצור, מי שמשבר את הרגלו ואת טבעו לכבוד השי"ת בזה הוא נקרא: עֹבֵד אֱ-לֹקִים. 

ולא זו בלבד אלא אדם ששיבר טבעיו ומידותיו נקרא: 'צדיק גמור!' ואילו חברו שהורתו ולדתו בקדושה עם תכונות טובות ומשובחות, נקרא: 'צדיק שאינו גמור' כמו שלמדנו בעניין של ר' אליעזר ור' עקיבא; שר' עקיבא - נענה בתפילתו ור' אליעזר – לא. 

ושאלו, ריננו שמה התלמידים והחכמים: 'מה, התלמיד יותר גדול מרבו?!' 

יצאה בת קול ואמרה: 'לא, אלא זה מעביר על מידותיו וזה לא מעביר על מידותיו', 

שאלנו: אפשר שר' אליעזר לא מעביר על מידותיו?! יש תלמיד חכם שלא מעביר על מידותיו?! באמת, תלמידים כאלה גדולי עולם! 

אלא, הוא נולד עם טבעים טובים ר' אליעזר, הוא לא צריך היה להעביר על מידותיו, זה היה הטבע שלו, כך הוא הורגל, אבל ר' עקיבא שינה את טבעו, בהתחלה היה רוצה לנשוך נשיכת חמור ת"ח אח"כ לימד עליהם זכות 

ואמר: "אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ תִּירָא" (דברים י כ) – 'לרבות ת"ח!' אז הוא שינה את טבעו, אדם כזה שמעביר על מידותיו, זאת אומרת משבר את המידות שהיו לו, משנה את הטבע, אז גם הטבע משתנה מפניו! וגם מוחלים לו על עוונותיו!! וכן הלאה.

אז מי שמשבר את טבעו – נקרא: 'צדיק גמור', מי שנולד ככה ולא צריך לשבר: 'צדיק שאינו גמור' זאת אומרת הוא לא גמר את עצמו להיות כזה, הוא בא ככה.

מובא מהרב הקדוש ר' פנחס מקוריץ זכותו תגן עלינו אמן (אמרי פנחס שער ב' דף ב'): 'צדיק גמור פרושו לימוד, גמור זה מלשון גמר הגמור שלמדו את התלמוד', צדיק גמור זה אדם שלימד את עצמו להיות צדיק, זאת אומרת הוא פשוט לימד את עצמו להיות צדיק, שיבר את הטבע, כי גמרא זה מלשון תלמוד לימוד. אדם שהיו בו מידות רעות ושבר אותם, זה נקרא: 'צדיק גמור'. 'צדיק שאינו גמור' - הפרוש הוא: לא לימד את עצמו הוא נולד ככה עם מידות טובות, אז הוא צדיק אבל הוא לא כמו זה שמלימוד של עצמו הפך להיות צדיק, מי ששבר את מידותיו הוא נקרא: 'צדיק גמור!' כאילו הוא צדיק למוד שלימד את עצמו להיות צדיק, זה עדיף ממי שנולד בטבעו ככה, כי הוא לא פעל בעצמו שום דבר על עצמו, ולכן הוא גם לא יכול לשנות סדרי בראשית! ר' עקיבא שהיה צדיק גמור - יכול היה לשנות את הטבע!!

עכשיו נביא כמה עצות מספרי צדיקים כדי שנוכל לשבר את הטבע והמידות הרעות, בשיעורים הקודמים למדנו שהדרך הישרה היא דרך אמצעית. עם זאת כשאדם רוצה לשבר טבע צריך לשנות מקצה לקצה לתקופה מסוימת, עד שיוטבע בו טבע שני (2), היפך מטבעו והרגלו עד כה, ואז כיון שהוא מקצה לקצה, אז הוא ישוב לדרך האמצעית בהמשך הזמן. 

כך הם דברי הרמב"ם בענין (הלכות דעות פרק ב' הלכה ב'): "כיצד רפואתם של חולי נפש? חולי נפש הוא קורא לאלה שיש להם מידות רעות ולא יכולים להשתלט עליהם, מי שהוא בעל חמה, 'עצבני!' 

אומרים לו: 'להנהיג את עצמו שאם הוכה וקולל - לא ירגיש כלל!' 

וילך בדרך זו זמן מרובה עד שיתעקר החמה מלבו, ויחזור לדרך האמצעית שהיא הדרך הטובה ואז ילך בה כל ימיו, ועל הקו הזה יעשה בשאר כל הדעות, אם היה רחוק לקצה האחד ירחק לקצה השני, וינהג בו זמן רב עד שיחזור בו לדרך הטוב" זאת אומרת אדם שאוחז בדרך קיצונית במידה, נגיד עצבני תמיד, על כל דבר קטן הוא מתעצבן, מתפוצץ, הוא צריך להגיע לקצה השני, אֵלם-אֵלם, להיות סותם את פיו בכל מריבה, בכל מצב, אפילו יקרה מה שלא יקרה, תקופה מסויימת עד שירגיש שהוא כבר מבליג-מבליג יחסית, ואז יגיע למדרגה בינונית, לא שלא צריך, אסור לכעוס בשום מצב; על רשעים - מצווה לכעוס! מחללי שם שמים - מצווה לכעוס!! אבל זה רק במקרים נדירים שאתה באמת אוהב ה' ולא סתם עצבני ואז זה מצווה, אבל שאר המקרים כאילו לא לכעוס, 'כאילו עובד ע"ז!' ממש ויכול לצאת מזה לשגעונות עד הריגה.

באור הדבר, כתב הרמב"ם ('שמונה פרקים' פרק רביעי): "רפואת הנפש כרפואת הגוף, אם יחלה ויתחמם האדם יותר מידי, דהיינו; יש לו מעלות חום גבוהות ארבעים ואחד (41) צריך רופא לתן לו מאכלים קרים לקררו יותר מידי, להעמידו על מזג שווה, לא לוקחים מאכלים עכשיו שמחממים ומגבירים תגבורת החום בתוך הגוף – שימות... כי ברגע שהוויסות של הגוף משתנה, אדם חולה, וגם אם יורד משלושים ושבע (37) מעלות למטה - גם כן מסוכן! לכן צריך לשמור על וויסות: 'שינוי ווסת - תחילת חולי!' אומר הרמב"ם, שמתחילים לשנות את הוויסות וחורגים מה-37 מעלות חום מתחיל חולי, אז צריך לדעת: אם יש לו חום גבוה, צריך לאכול מאכלים המקררים מאד את הגוף, לכן שמים לחום חומץ במצח ברגלים - זה מצנן, זה מוריד חום. 

כן בחולי הנפשות, אם נטה אדם אחר מידה רעה, צריך להטות את עצמו עד הקצה השני עד שיעמיד אותו אח"כ בדרך האמצעי" אז זה אומר הרמב"ם. 

אבל הגאון היעב"ץ זכרונו לחיי העוה"ב (מגדל עוז) כותב: "שאין עצה זו ברורה ומוחלטת, שאין סדר זה של רפואה בדוק ובטוח להועיל בכל אופן ובכל אדם ובכל מידה, שלא יתכן להכריח הטבע לקפוץ בפעם אחת מקצה אל קצה אחר המתנגד, לא כך שמענו; בין ברפואת הנפש, בין ברפואת הגוף. הלא אם נצווה למי שמתקרר בחורף: 'שיכנס בחדר חם מאד!' - ימות מיד בלי ספק!! וכן להיפך, אם נתחמם מאד במלאכה ובמרחץ עד שהזיע נצווהו: 'ללכת למקום קר ביותר!' - יסתכן בוודאי!! וכן בכל ההפכים בפתאומיות תתפעל הנפש ביותר, תיבהל ותפרח מיד.

זה מענין מה שהוא אומר כי אלה שהולכים נגיד ל'חמאם טורקי' הם נכנסים לחמאם טורקי ועושים שם חום גדול בתוך המקוואות האלה והכל ואח"כ קופצים ישר למים קרים, כמו 'חיסום' לגוף - ולא מתים!! אולי הוא מתכוון שזה לא עצה שתתאים לכל אדם כמו שהוא אמר שאין עצה זו ברורה ומוחלטת כי זה לא בטוח ובדוק להועיל בכל אופן ובכל אדם ובכל מידה, אז הוא אומר צריך לסווג את זה, אי אפשר להגיד בזה פתרון לכולם בכל מצב וכו'. 

אומנם רבותינו הקדושים מאורי החסידות הכריעו בבירור כדעת הרמב"ם, למשל ר' אלימלך מלז'ינסק זכותו תגן עלינו, (צעטל קטן) אומר (אות טז): "האדם לא נברא בעולם - רק לשבר את הטבע! לכן יזרז את עצמו לתקן מידותיו בשנת שמונה עשרה (18) דווקא, כמו שאבאר, כגון; מי שנולד בטבע של עקשנות, ישבר את טבעו ארבעים (40) יום רצופים, לעשות דווקא להיפך ממה שיעלה במחשבתו, וכן מי שבטבע הוא עצל - ירגיל את עצמו ארבעים יום רצופים לעשות כל דבר בזריזות; הן בהולך לשכב על מיטתו, הן לקום בבוקר ממשכבו, הן בזריזות לבישת בגדים ונטילת ידים, ולנקות את גופו ולילך בזריזות לבית הכנסת תיכף אחר קומו מהספר וכיוצא בהם, וכן מי שטבעו ביישן אבל מהחלק של בושה רעה, כי יש בושה טובה... - ירגיל את עצמו ארבעים יום להתפלל דווקא בקול רם בכוח תנועת אבריו לקיים: "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה" (תהלים לה י) ולברך על התורה בקול רם - עד שיעזרוהו מן השמים להסיר את הבושה הרעה הזו!" 

יש אנשים שקמים על ספר תורה ואומרים ברכה בשקט, קודם כל; הם לא מוציאים ידי חובה את השומעים כי צריכים לשמוע שבע (7) ברכות, וזה מגאווה! הם מתביישים; אולי הם יטעו או משהו, אז הם מתביישים, לא זה לא בושה טובה, זה בושה רעה, זה מגאווה, פחיתות, צריך לברך בקול רם!! ארבעים יום, הוא נותן עצה: לברך בקול ולהתפלל בקול, אומנם שלא יפריע לחבריו אם זה לבד, אז יתפלל בקול... 

כיוצא בזה הוא כתב גם בספר הקדוש נועם אלימלך (פרשת צו, בדיבור המתחיל ולבש הכהן): "נגד מידתו הרע שיש בו באדם יתאמץ מאד לעשות היפך מידה זו, למשל; אם יש בו מידת כעס - יכריח עצמו להתאמץ לבבו להיות רחמן על כל דבר! אם יש בו מידת גאווה - ישפיל עצמו בתכלית השפלות 'מידה כנגד מידה', ואז כאשר יתקן המידות שבו ויתנהג כן ימים רבים כל ימי חייו, אז יקוים בו: 'אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא' (אבות ו ד).

אז הנה הוא הולך לפי שיטת הרמב"ם: שצריך ללכת מיד מן הקצה אל הקצה.

בספר הקדוש אור פני משה (מצטט את לשון הקודש של העוללות אפרים): "מי שמורגל במידה רעה עד מאד ונדבה ליבו לשוב, אזי צריך תחילה לתפוס בקצה האחרון של המידה הזאת, אח"כ בהמשך הזמן יבוא אל דרך המיצוע בסוד: "וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן ... מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה" (שמות כו כח) אז יש שתי (2) קצוות, צריך לרדת מהקצה אל הקצה ואז נהיה הבריח הַתִּיכֹן ואתה מגיע לדרך הממוצע.

וגם מעמיס הענין בפסוק: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ" (במדבר ב ב) אִישׁ עַל דִּגְלוֹ; אִישׁ - זה יצר הרע שנקרא אִישׁ. כאשר הוא עַל דִּגְלוֹ - המיוחד לו, היינו; מידה רעה שהוא מרגיל את האדם בה. בְאֹתֹת - מראה לו שהדבר נחמד ותאווה. אז אין רפואה נגדו. רק יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד - רוצה לומר: הרחק-הרחק מן הקצה אל הקצה, ורמז זקף גדול על מילת מִנֶּגֶד, הטעם זקף גדול הוא מעל המילה מִנֶּגֶד - שצריך אדם לזקוף זקיפה גדולה נגד יצר הרע, עד שיתמיד בהיפוכו זה כמה שבועות! אח"כ בהמשך הזמן, סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ, אז יהיה כבר דרך הממוצעת לא בקודש פְּנִימָה ולא זְרֵה הָלְאָה חוצה רק מידה בינונית: סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד.

עם האמור מפרש הרב הקדוש ר' יעקב מפולנאה זכותו תגן עלינו אמן (בספר הקדוש בן פורת יוסף, פרשת ויחי) מביא על המשנה (אבות פרק ד' משנה א'): 'אֵיזֶהוּ חָכָם? הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם... אֵיזֶהוּ גִבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ... אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ... אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד? הַמְּכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת...' 

הוא אומר: 'שמעתי ממורי - הבעל שם טוב זכותו תגן עלינו אמן, בשם רבי סעדיה גאון: 'כי עיקר בריאת האדם בעוה"ז - לשבר מידות רעות שלו! כגון; אם מחמת חמימות הכבד טבעו להיות כעסן, ראוי לו לשבר טבעו וכעסו מה שאפשר. מי שטבעו בעצבות והוא מקונן ומתאונן גם בעבודת ה' - אין זו מעלה, וכן אם טבעו להולל ובדחן - יראה לשבר טבעו ולעשות ההיפך עד לקצה האחרון, ובזה תובן המשנה: 'אֵיזֶהוּ חָכָם? המשבר טבעו ולומד מִכָּל אָדָם, בניגוד לטבע החכם שהוא לא לומד מאף אחד, כי 'הוא חכם'. אבל 'אֵיזֶהוּ חָכָם? חכם אמתי - זה ששובר את הטבע שלו ומוכן ללמוד מִכָּל אָדָם, זה נקרא: שבירת המידות. 

אֵיזֶהוּ גִבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, מה הפרוש? הוא כזה גִבּוֹר והוא לא מתגבר על שום אדם, אלא נכנע לכל אדם, זה גִבּוֹר, הוא שבר את המידות שלו, בניגוד לטבע של הגיבורים לשלוט באחרים. 

אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ - איפה אתם מכירים עשיר שיש לו מנה (100) ולא רוצה מאתים (200), שיש לו מאתים ולא רוצה ארבע מאות (400)?! איפה ראיתם עשיר שמספיק לו מה שיש לו?! אבל אומרת המשנה: אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? ששובר את טבעו והוא שמח בְּחֶלְקוֹ, לא עושה יותר מאמצים להשיג עוד אושר. 

ו: אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד? הַמְּכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת; מְכֻבָּד - זה אדם שרוצה שיכבדו אותו, וזה שובר את טבעו והוא מכבד אֶת הַבְּרִיּוֹת. אז את כל המשנה הוא מסביר, מי אלה הגיבורים האלה? כל אלה ששוברים את הטבע שלהם! – מדהים-מדהים!!

ויש עוד עצות... אבל בהמשך!

בכל אופן אנחנו מקבלים שבת - שעה לפני הזמן ולכן: 'יִשְׂמְחוּ בְמַלְכוּתָךְ שׁומְרֵי שַׁבָּת וְקורְאֵי עֹנֶג שַׁבָּת'. 

- שבת שלום.