אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ

- - - לא מוגה! - - - 

ככה אנחנו מוצאים אצל פרעה.

בשואה שבאה עליו המכה,

אמר השם הצדיק

והעני ועמי הרשעים.

ולאחר שהסירו את המכה,

וירא פרעה כי הייתה הר רווחה ואכבד את ליבו,

ולא שמע עליהם כאשר דיבר אדוני.

פרעה

לא הכיר מתוך המכות את החסד של הקדוש ברוך הוא.

הוא ראה בהם רק עונש.

עונש על המעשים.

ולכן הוא אמר, אדוני הצדיק

ואני ועמי הרשעים.

הוא הצדיק את השם שמביא עליו ייסורים,

כי הם בתור רשעים ראויים לכך.

משום כך

לא בא על ידי זה לתשובה,

כי הוא חשב שזה לא בא לעורר אותו,

זה בא להעניש אותו.

בסדר, קיבלתי את העונש, די.

ברגע שעזבו אותו המכות בייסורים, חזר לדרכו.

ושלמה המלך, החכם מכל אדם, מביא על זה פסוק מדהים,

מדהים.

אם תכתוש את האוויל במכתש בתוך הריפות

בעלי לא תסור מעליו איוולתו.

יש מכתש, מה שקוראים אצל האנשים הוואן,

איפה שהיו טוחנים את הכורכום והקינמון וכל הדברים האלה. היום יש מקסרים, אבל פעם זה היה,

אז יש מכתש ויש עלי.

וקודשים את התבלינים.

אם תיקח עכשיו אוויל

ותכניס אותו לתוך המכתש, יש יותר גרוע מזה, וכל פעם אתה מנחית עליו אחד עם הברזל או עם הנחושת,

טח, ישר בראש שלו.

אם תכתוש את האוויל, אומר שלמה המלך,

במכתש, בתוך הריפות,

איפה שכל התבלינים,

בעלי,

לא תסור מעליו איוולתו, הוא יישאר אוויל,

לא תסור.

חכמים מפרשים,

מישהו מכה את האוויל,

עד שהוא מעלה את השבט, את העלי,

לשנות לו,

הוא כבר שוכח את הראשונות.

שמעתם?

עכשיו נותן לו מכה, אה, הוא צועק.

אחר כך מרים עוד פעם את המכתש, את העלי, בשביל לתת במכתש עוד פעם.

אז בינתיים הוא רואה שיש רווחה. היי, הפסיק.

הפסיק.

והוא לא יודע שזה מתרומם לעוד אחת.

מקבל עוד אחת וצועק, וואי, אי, אי, אי, אי, אי, אי.

מרימים עוד פעם.

אומר, הנה, הרווחה. ככה היה פרעה. עשר מכות הוא מקבל.

אחת אחרי השנייה,

כל פעם שזה מפסיק לפרק זמן, לפני שתבוא השלישית, הרביעית, החמישית, העשירית,

הוא נרגע.

יש רווחה.

ולכן,

יפה מאוד המשל במכתשת,

כי לפעמים

מגביהים את העלי לגובה יותר כדי להנחית מכה יותר.

אז הוא מרגיש שיש פסק זמן יותר ארוך, הוא בכלל נרגע.

אולם, האוויל לא מרגיש בזה.

ולהפך, מכיוון שיש הפסקה יותר גדולה בין מכה למכה,

הוא רואה בזה יותר רווחה,

ושוכח כבר את ההכאות

יותר ויותר.

חכמים אמרו שהמשל הזה נאמר על פרעה,

שהתנהג כאוויל הזה,

בשעה השראה הרווחה לרגע, חזר לדרכו הראשונה.

לא רק פעם אחת,

כי אם חמש פעמים,

אחת אחרי השנייה,

כל חמשת המכות הראשונות,

הוא הקשה את ליבו,

ומייד ששרה ממנו המכה,

חזר כלעומת שהיה.

בחמש מכות האחרונות

כבר הקדוש ברוך הוא נכנס לתמונה,

והשם הכביד את ליבו.

אחרי שהתגלה שפרעה

לא הגיע להכרה בחסד השם

מתוך המכות הראשונות,

נמצא שאפילו אם היה שולח את ישראל,

לא היו משיגים המכות את מטרתן,

שהוא יבוא על ידן לתשובה.

משום כך חיזק השם את ליבו,

שלא ישלח את ישראל,

עד שיבואו עליו עוד מכות גדולות,

שהן כבר נוגעות לגופו ממש,

ואז

אמצעים יותר נמרצים,

שאולי יועילו להביא אותו לידי הכרה בחסד השם.

כך היה גם בחיר ננווה.

רצה הקדוש ברוך הוא שישובו אליו. גויים.

השם לא חפש שימותו אנשים.

גם לא מדלתא.