שער עבודת האלקים - חובות הלבבות - פתיחה | הרב אמנון יצחק
\n
- - - לא מוגה! - - -
\n
אמר המחבר, מפני שביארנו במה שעבר את חיוב
ייחוד האלוהים בלב שלם,
לייחד את השם יתברך בלב שלם
ולדעת את אחדותו יתברך
ואת האופנים של בחינת הטובות על האדם,
התחייבנו לזכור אחר כך מה שהאדם חייב
לנהוג בו כשיתבררו אצלו,
והוא קיבול עבודת האלוהים
כפי אשר יחייבהו שכל למטיב על מי שהטיב לו.
זאת אומרת שאנחנו מחויבים להודות לקדוש ברוך הוא על הטובות שהוא עושה לנו.
וראוי להקדים בפתיחת השער הזה באור אופני הטובות.
מהם האופנים שאנחנו מקבלים טובות?
בחיובי ההודאה כמה אנחנו חייבים להודות על הטובות שאנחנו מקבלים?
מבני האדם קצתם לקצתם.
אז קודם כל אנחנו נראה בני אדם שעושים טובות
אחד לשני.
כמה הודאות ומהן ההודאות שצריך להודות על הטובות בין בני האדם,
בינם לבין עצמם.
ואחר כך נעלה מזה אל מה שאנחנו חייבים בו, לבורא יתעלה מן השבח
וההודאה על רוב חסדו וגודל טובו עלינו. ואחר כך אנחנו נביט
כלפי מעלה לראות כמה גודל החיובים והשבחים שאנחנו צריכים לתת לבורא יתברך
על הטובות שהוא מטיב לנו.
ונאמר,
כי מן הידוע אצלנו, כי כל מטיב אלינו אנו חייבים להודות לו,
כפי כוונתו להועיל לנו.
זאת אומרת, אנחנו מחויבים להודות
לכל מי שמטיב אלינו,
לפי מה?
לפי הכוונה שלו להועיל לנו.
גם אם לא יצא לפועל מה שהוא התכוון לתת לנו או לעשות לנו,
אנחנו מחויבים להודות לו כפי הכוונה שלו להועיל לנו.
ואם יקצר במעשהו לדבר שיקרה, ואם נחיהו, הוא יטיב אלינו.
והוא לא הצליח.
ניסה לעשות.
וקצרה ידו.
והוא לא יכול להטיב לנו, והוא נמנע ממנו הטבה שהוא רצה להטיב לנו. נגיד, הוא רצה להביא לנו ג'ונט
היום
והכין הכל, וחס ושלום נשפה חסיר.
אז מה אנחנו? לא נודה לו.
הודעתו חובה עלינו.
מה עוד
שהוא עשה 70 מנות,
ועכשיו, אתמול דיברתי איתו, אז הוא הוסיף עוד 50 מנות.
במיוחד.
אז כבר לסיר הראשון נראה לי שעוד מעט אם כל אחד יאכל ככה כמה שצריך, אז זה לא יישאר לך הרבה.
ואם יקצר במעשה עוד דבר שקריאו וימנעהו מהטיב אלינו, הודעתו חובה עלינו, כיוון שנתברר לנו
כי דעתו עלינו לטוב
וכי כוונתו להועיל לנו.
אז כשאתה יודע שיש אחת כזה שרוצה כל כך להטיב לך, ורוצה להועיל לך,
וקצרה ידו מלהטיב לך. קרה משהו שהוא לא יכול לקיים את זה,
לא ברצונו, נאנס.
ודאי וודאי
שנרגיעהו ונודה לו, והכול, תודה,
תודה, תודה, תודה.
ואם תגיע לנו שום טובה על ידי מי שלא כיוון בה אלינו,
יסתלקו מעלינו חיובי ההודעה לו, ואיננו חייבים בה.
אם הגיעה אלינו עכשיו טובה ממישהו והוא לא התכוון בכלל,
האם אנחנו מחויבים
להודות לו על זה?
לא חייבים להודות לו.
נכון?
אם תגיע לנו שום טובה על ידי מי שלא כיוון בה אלינו,
יסתלקו מעלינו חיובי ההודעה לו,
ואין אנו חייבים בה.
עכשיו, כאשר נתבונן
זאת אומרת, לפי זה אנחנו לומדים כלל אחד.
כשמכוונים לטובתנו ולא חייבים להודות למי שעושה כן,
אפילו שהוא לא הצליח לעשות.
ומי שלא כיוון לטובתנו,
ויצא לנו טובה,
לא מכוונת ממנו, אנחנו לא חייבים לו.
ברוכים הבאים אשריכם. אני אומר לכם, צריך להקדים את השעור, הבאים יותר.
אתם לא אוהבים לישון.
וכאשר נתבונן בטובות בני אדם קצתם אל קצתם, אינן יוצאות מאחד מחמישה פנים.
תראה, משהו מדהים עכשיו.
היפך הסברה שאנחנו חושבים.
היפך הסברה, מה שנלמד עכשיו, מה שאנחנו חושבים.
ורבנו בחייה יגלה לנו את אמיתות הדברים כמו שהם מונחים בשורש
הפנימיות שלנו.
תשמעו.
עכשיו נתבונן בטובות של בני אדם על בני אדם,
וזה אחד מחמישה פנים.
מה אחד?
יש טובה של אב על בנו,
שהאב מתיב לבן.
תכף נברר איזה סוג טובה זאת.
יש טובה של אדון על העבד.
מה אתם אומרים?
טובה של האבא לבן זה כמו טובה של האדון לעבד?
לא. למה לא?
האבא, מה?
הוא יותר מחויב?
יותר קשור?
מה?
האדון יותר מחויב לעבד?
אדון לעבד מחויב יותר, למה הוא מחויב? זה קניינו, הוא יכול לזרוק אותו, להגיד לו, אדון ילך הביתה.
גם את הבן?
הבן שלו?
אולי בקנה האדון, לא? הלכתית, כאילו? כן, אחרי גיל שש.
האבד יש לו נגיעה? למה הוא קשה? למה הוא לא יכול להתנתק עם אלינו?
האבא, יש לו יותר רחמנות על הבן?
מה?
נגיעה יותר לבן.
יש לו יותר נגיעה, יותר קשור, מה?
העבד אפשר לשחרר. הוא אומר שגם בן אפשר לשחרר עד גיל שש. הרמב״ם אומר שעד גיל שש אתה חייב עם זונות
של הבן, אבל מאחרי שש אתה לא חייב.
אז אתה מדבר על רחמים, אנחנו מדברים על טובות
מי שמיטיב
אז טובת האב על הבן, טובת האב על הבן זה אחד
טובת האדון על העבד
טובת העשיר על הרש
כדי לקבל שכר שמיים
יש סוג טובה שלישי
זה שעשיר מיטיב לעני כדי לקבל שכר בשמיים
ויש ארבעי
טובה של בני אדם קצתם לקצתם לקנות השם והכבוד והגמול לעולם הבא
למה הם מיטיבים?
הם לא מיטיבים סתם
זה מקנה להם שם שהם תורמים, כמו היום של חברות
תורמות לארגונים ולמוסדות כדי להאדיר את שמם שהם נותנים, כן,
שם בכבוד וגמול לעולם
והחמישי
זה טובת החזק על החלש
בעבור חמלתו עליו ושהוא כואב את עניינו
לפעמים אדם גיבור,
חזק
נכנס
להושיע
ולהיטיב
לחלש
לאיזה סיבה
שהוא חומל עליו
וכואב לו עניינו
עכשיו נעיין במה שסיפרנו
אם אינה תלויה בדבר
כי אם לתועלת מי שמטיבין עליהם או לא
עכשיו המבחן שלנו צריך להיות ככה
האם טובה שמטיב האדם לזולתו
בין אם בנו עבדו עני, חלש וכו',
האם הטובה הזאת שמטיבים
היא לתועלת רק
של מי שמטיבים לו?
או שזה לתועלת
של המיטיב.
מה הכוונה של מיטיבים?
מיטיבים
בגלל שהוא זקוק לטובה
או מיטיבים בגלל שאתה זקוק
מהטובה?
בגלל מה?
יש אותו איזשהו מותר. הנותן, הנותן, מה איתו?
הנותן לא, הנותן מתיר לעצמו, אבל הוא נותן את זה בגלל שעושה אחד קצר.
זה פחות לא, לא, אני חושב שזה יהיה מלא שום מאחורים עליו, ולא כשוב על העצמו.
זאת אומרת, אני לא יכולה להגיד שזה לא יפה.
יש לו רווח לכם.
עכשיו אתם
תראו כמה אנחנו טועים.
תחילה אנחנו נלמד
על הטובה של האב על בנו.
מן הידוע הוא
כי הוא מכוון רק לתועלת עצמו בו.
האבא מכוון
בטובות שהוא נותן לילד
רק לטובתו הוא האבא.
למה?
כי הבן נתח מהאב.
עם עוצם תקוותו בו.
יש לו תקווה גדולה מהבן הזה.
שהבן הזה ילך בדרכיו.
שהבן הזה יאדיר את שמו.
שהבן הזה יהיה לכבוד ולתפארת, לא לבושה וביוש.
והלא תראה
כי הוא מרגיש עליו יותר מגופו.
האבא מרגיש על הילד יותר מגופו,
במאכל,
במשתה,
בכסות.
הוא דואג לו קודם כל לילד.
ודוחה מעליו כל נזק.
וקל בעיניו,
בעיני האב, סבל הטורח והיגיעה בעד מנוחתו.
כשהוא רוצה,
שתהיה מנוחה לילד,
הוא מוכן לסבול טורח והיגיעה.
כולם מכירים את זה שההורים קמים בשעה שתיים בלילה
להרגיע את הילד, להשקות אותו, להחליף לו,
לדאוג למנוחתו.
אם משהו הוטבעו עליו, אעבוד מן הרחמים והחמלה על בניהם.
וכל זה למרות
שהשם הטבע בנו טבע של חמלה ורחמים כלפי הבנים.
לא הוטבעו בנו חמלה ורחמים כמו לבנים של השכנים.
זה לא הוטבע בנו.
זה העניין של פיתוח,
שאנחנו יכולים לפתח אצלנו את מידת החמלה והרחמים,
אבל ככה הוטבע שאב ואם קשורים לילדים שלהם.
יש להם חמלה ורחמים עליהם מאוד.
ועם כל זה שהוטבע בנו חמלה ורחמים,
האב תקוותו מבנו.
והוא מכוון לתועלת עצמו בו.
עם כל זה הוא מכוון תועלת האבא של עצמו בילד שלו.
ולמרות זה שהאבא מכוון
לעצמו,
חייבה התורה,
וגם השכל,
על הבן
את העבודה והכבוד ביראה
כלפי אביו.
כמו שכתוב, איש אמו ואביו תיראו,
שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך ואמר בני כבד אב
ועבד אדוניו.
ואם האבא מוכרע בזה בדרך הטבע והטובה לאל
והוא שליח בה בלבד. וכל זה,
אפילו שהאבא מוכרע בדרך זה מן הטבע כי השם שם לו את החמלה והחנינה והוא לא עושה טובה לבן
כי נטעו בו את החמלה והחנינה כלפי בנו והוא עושה את זה בטבע.
לא שהוא עושה את זה מרצון.
ועוד שהוא מתכוון לטובת עצמו האבא.
והטובה היא בעצם מהאל יתברך
שאם השם לא היה נותן בטבע האדם
את החמלה והרחמים אז היו משליכים כמו גורים של חתולים
ומניחים אותם והולכים.
והוא רק שליח האבא
בטובות האלה.
זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא,
כדי שילדים יוכלו לגדול ולהתפתח כראוי וכו',
השם לקח את ההורים שליחים,
נטע בהם טבע של חמלה וחנינה כלפי הילדים.
והילדים זה כל עולמם, אבל זה לא בגלל שהם,
לא בגלל שהם באמת עושים את זה עם רצון נקי.
כי אם כן, היו עושים את זה כלפי כל ילד בשכונה,
בעיר, במדינה.
לא, יש להם את זה דווקא לילדים,
כדי שיהיו שליחים של הקדוש ברוך הוא להעמיד את הילדים
על הרגליים, מה שנקרא.
אבל האבא בעצם הוא כוסף
לטובות ולתקווה שיש לו מן הילד הזה.
ובכל אופן, אנחנו חייבים בכיבוד אב ואם וביראת
ההורים ובעבודה לפניהם וכו'.
למרות שאנחנו יודעים שההורים מתכוונים לכוונת הטובה שלהם. אני חוזר רגע, ואתם תגידו מה שאתם רוצים.
ומן הידוע, אומר רבנו בהל,
כי האב מכוון רק לתועל את עצמו בו.
כי הבן,
עם עוצם תקוותו
או תשוקתו, יש גרסה אחרת,
עם עוצם תקוותו בו,
שהוא מקווה מאוד תקוות גדולות, יש לו בילד.
והלא תראה כי הוא מרגיש עליו יותר מגופו, במאכלו ובמשתהו ובכסותו, ולדחות כל נזק מעליו,
ולנקל בעיניו סבל הטורח ויגיע עבד מנוחתו.
עם מה שהוטבעו עליו, אעבוד מן הרחמים והחמלה על בניהם.
ולמרות כל זאת, כל זה הוטבע בו,
חייבה
התורה הקדושה וגם השכל הישר שהבנים יעבדו,
יכבדו ויראו את ההורים שלהם.
כמו שאמר הכתוב, איש אמו ואביו תיראו,
שמע בני מוסר אביך,
אל תטוש תורת אמך,
בן יכבד אב ועבד אדוניו.
וכל זה למרות שהאב מוכרח בדרך הטבע
לרחם ולחמול על הבן ולגדל אותו ולהעניק לו אוכל ומשתה והכל, כי הוא לא יכול.
הוא לא יכול לא לתת לו.
זה כאילו נגד הטבע,
שאבא או אמא לא יחמלו על הילדים. כמו שאתם שומעים היום, זורקים לפח ועושים ככה ומוכרים ילדים וכל מיני קשקושים.
זה בגלל שאנחנו כבר בסוף העולם.
והוא רק שליח לתת את הטובות לילד.
למרות זאת אנחנו חייבים בטובה.
כן, מה אתם רוצים להגיד?
מה סיבה את עכשיו, בבקשה,
באב המתחיל?
בגלל שהוא מקווה, שהוא יושב,
ואומר,
קודם כל, יש לאנשים קנאה.
למה שלהוא יהיה ילד ולו לא יהיה ילד?
קודם כל.
אז זה היה סיבה, אבל זה קנאי. לא, יש כמה סיבות. קודם כל.
זה מתחיל כשהוא רוצה להביא ילדים קודם. עוד אין לו ילדים, אז הוא רוצה להביא ילדים.
אז הוא רוצה להביא ילדים.
אחד,
יש לו קנאה מאחרים. הוא לא רוצה שכולם יהיו להם ילדים, ואותו ישאלו, מה הם הילדים שלך? איפה הילדים שלך? איפה הילדים שלך?
אין לו ילדים.
הוא מתבייש מזה.
תמוה אחת, איפה אתה גר?
הוא לא רוצה להגיד ברחוב, הומלס.
הוא רוצה שיהיה לו בית.
אבל נותנים לך, מה אכפת לך? נותן לך מקום בחינם. תישן שמה, תישן שמה, תישן שמה. לא, הוא רוצה משלו.
הוא רוצה משלו.
לא.
אז קודם כל זה מכינה.
דבר שני,
כל בן אדם רוצה לראות את ההמשכיות שלו.
זה כאילו הוא מבין, אם הוא מת ואין המשך,
אין מי שימשיך את כל מה שהוא.
אז הוא רוצה מישהו שימשיך.
אז האינטרס שלו מי?
זה שיבוא,
או הוא שיהיה לו המשך.
אז הוא דואג להמשכיות שלו.
וכשיש לו ילד שהולך בדרכיו,
הוא שמח.
ואם הוא הולך נגדו,
אז כל התקווה שלו, בשביל מה הגעתי? בשביל מה סחבתי אותך תשעה חודשים?
אומרת האימא. בשביל מה סחבתי אותך תשעה חודשים, אם זו התוצאה שאני מקבלת?
אז היא אומרת במפורש,
היה משתלם אם תהיה כמו שאני מבינה.
אבל אם אתה לא כמו שאני מבינה, חבל שטרחתי.
תשמע ביטויים בבתים, תשאל את האימה עוד, תשאל את העבוד.
אז זאת אומרת,
התקווה של האדם בעצם היא מטובתו הוא.
ובכל אופן,
אנחנו חייבים להודות להם על פי התורה ועל פי השכל.
כן.
מי מצווה?
מצווה למה?
תקווה של האדם עכשיו.
אז מה, הוא מצווה גם לתת צדקה, וענק תעניק,
והוא מצווה לרחם על הבריות, והוא מצווה להוכיח אותם, והוא מצווה הרבה ציוויים, ואת כולם הוא עושה בכיף?
בסדר.
אז אחרי שאתה עושה,
עשית את המצווה.
האם המצווה הזאת זה נשמע,
פירושו של דבר, שאין לך שום צד והנאה ממנה?
זה מה שאנחנו מבררים.
האם כשאדם עושה משהו,
הוא עושה את זה לתועלת עצמו,
או שהוא עושה את זה לתועלת של המכוון?
זאת אומרת, למי שתורה אמרה לעשות.
זו השאלה.
לפי זה יוצא שהאב מכוון לתועלת עצמו.
ולמרות זאת,
חייבים בהודעתו.
ברור עד פה.
דוגמה שנייה.
כלפי הוריו הקודמים לא.
אבל טובת האדון על עבדו,
טובת האדון על עבדו,
הלוא הוא,
טובת האדון על עבדו ידועה.
מה ידוע?
שהאדון מכוון לתקן
ממונו בממונו
עם צורכו לעבודתו.
העבד זה נקרא ממונו.
קנה עבד.
קנה עבד. קונים עבד.
אז זה ממון.
הוא מתקן ממונו בממונו.
איך הוא שומר על ממונו?
עם העבד שלו שנקרא ממונו.
אז למה הוא קנה עבדים?
למה הוא קונה משרתים?
למה הוא סוחר פועלים?
לתקן איתם את ממונו.
אז זה תועלת שלו.
הוא לא דואג לעבד
שיהיה לו כל חסרונו.
הוא לוקח את העבד
בשבילו לתקן ממונו בממונו.
כיוון שהוא צריך אותו לעבודתו.
והוא אינו מכוון בזה,
כי אם תועלת עצמו, רק לעצמו הוא מתכוון.
אם העבד יהיה סורר
או לא טוב,
הוא ישחרר אותו.
ועם כל זה,
כבר חייב הבורא יתברך
בעבודתו שהעבד מחויב בעבודת האדון ובהודאתו.
וחייב העבד להודות ולכבד את האדון אפילו שהעבד יודע שהוא עובד איתו ומעביד אותו לטובתו.
בכל אופן, הוא חייב בעבודתו והודאתו. כמו שכתוב בפסוק במלאכי,
בן יכבד אב
ועבד אדוניו.
כמו שבן מחויב לכבד את אביו,
ככה העבד מחויב לכבד את אדונו.
בן
יכבד אב
וגם עבד את אדוניו.
אז רואים שלא מתכוון האבא
ולא מתכוון האדון
לעשות רק למען הבן או העבד,
והם מחויבים בעבודתם,
והם מחויבים בעבודתם, מה שהם מבקשים.
מחויבים בתור המחייבת.
אפילו שהוא לא מתכוון.
אבל,
טובת העשיר על הרש.
אמרנו, עבד זה עבד, אנחנו לא יודעים מה זה עבד.
הוא מקבל, הוא מקבל. בכל אופן, הוא דואג לו לכסות,
למאכל, למשתה, ללינה.
הוא נותן לו הרי מקום.
אז על החלק הזה שהוא נותן לו,
אפילו שזה משתלם לאדון,
צריך להודות.
אפילו שברור וידוע מה הכוונה של האדון,
חייב להודות לו.
חייב לעשות את עבודתו.
מה, לתרום תמות השם שלך או לתרום תמות השם שלך או לתרום ידעתי כתובה בניסים?
נגיע עכשיו.
אבל טובת העשיר
על הרש.
עשיר שמטיב לרש, לעני,
כדי לקבל שכר שמיים.
למה הוא נותן העשיר לרש?
בגלל שכר שמיים.
הרי הוא כסוחר שהוא קונה הנאה גדולה קיימת,
יגיע אליה אחר זמן.
בטובה קטנה ואבודה ונבזית,
שיתננה מיד.
ולא נתכוון אלא לפאר נפשו באחריתו בטובה שהפקידה אלוהים בידו לתיתה למי שיהיה ראוי לה.
ממש בושה וחרפה.
תשמעו.
העשיר,
השם נתן לו הרבה כסף.
הוא נותן לעני,
לא בגלל שהעני זקוק.
לא בגלל שהשם העשיר אותו כדי לתת לעניים.
וכאילו הוא כמו פקיד,
שבא אליו אדם שהפקיד כסף בבנק ומבקש את כספו.
והפקיד מרגיש שהוא עוד עושה לו טובה שהוא נותן לו.
צוחק עליו, תעמוד בתור.
הוא בא לקחת את הכסף שלו שהוא השקיע בבנק, הפקיד מתפרנס מזה שהוא השקיע בבנק,
והפקיד מרגיש שהוא מעליו.
חוצפה.
במקום שתרד את הלקוחות ותודה להם שהם משקיעים בבנק כי לך יש משכורת,
אז כאילו הם חייבים לך.
זה הערה צדדית, כן?
על הבנקים והאגרות והעמלות וכו'.
אבל
עשיר, השם נתן לו חושר בשביל שייתן לעני את העני עמך.
עת שלעני הכסף עמך נמצא אצלך, ואתה צריך לתת את זה לעני.
ללא שום טובת הנאה, ללא כלום, זה חובה.
אם לא יטבעו אותך.
אבל מה עושה העשיר?
הוא נותן לעני בשביל לקבל טובה מן השמיים.
זה סוחר.
סוחר.
מה הוא עושה?
הוא קונה הנאה גדולה קיימת.
זאת אומרת, הוא מקבל דבר
שלא ייפסל.
מה הוא קונה?
הוא קונה עולם הבא.
גן עדן,
שזה יגיע אליו לאחר מכן, השקעה
שהיא רק
קיימת
לנצח ואינה נפסדת.
בתמורה למה?
לטובה קטנה,
חמישה שקלים,
מאה שקלים,
אלף שקלים.
בטובה קטנה,
אבודה,
כי כשהוא נתן, נתן, אין לו יותר מזה כלום. זה הלך
ונבזית.
כי ביחס למה שהוא מקבל,
זה כלום, אפס.
והוא נותן אותה מיד.
ומה הוא מתכוון כשהוא נותן?
לפאר את נפשו באחריתו,
בטובה שהפקיד האלוקים בידו לתת אותה למי שיהיה ראוי לה.
והוא על זה נותן, על מנת לקבל שכר.
זה בעצם מופקד אצלך על לתת, אתה לא עושה טובה, אתה חייב.
והוא מתכוון, ברוכים הבאים.
והוא מתכוון
רק לתת אותה,
הוא מתכוון לתת אותה כדי להעשיר את עצמו לחיי העולם הבא.
ומן הידוע,
למרות שזה ככה, וביארנו את זה, ברור,
כי ראוי להודות אותו ולשבחו.
שמעתם?
ועני ראוי להודות לו ולשבח אותו, למרות שהוא יודע שאם אין שכר לעולם הבא ואין זה, מי יסתכל על המבטלות הדלת?
מי ייתן לו בכלל?
הרי יש עשירים שלא פותחים את הדלת,
גם לסיבה זו לא פותחים.
גם לסיבה זו, שיהיה להם שכר לעולם הבא, גם לא פותחים את הדלת.
לשבח, שהבן אדם נותן.
לשבח אותו, הוא נותן, יש כאלה לא נותנים.
לשבח אותו, הוא נותן,
הוא כתובת, אפשר ללכת אליו,
הבן אדם הזה קוראים לו כבר גביר.
אתה מבין?
נו, אבל מה לעשות? הנה, אתה רואה,
חובה לשבח אותו.
חובה לשבח אותו.
אף על פי שהייתה כוונתו לפאר את נפשו באחריתו.
כל הכוונה של העשיר,
לפאר את עצמו באחריתו.
עם כל זה,
נתחייבה לו ההודעה,
כמו שאמר איוב, ברכת עובד עלי תבוא.
- חה-חה-חה-חה.
שהיה איוב מפרנס את האנשים שהיו עובדים,
שאין להם כלום, עניים, מרודים, אין להם כלום, היו באים אצל איוב,
והיו מברכים אותו, מברכים אותו, אז ברכת עובד, עליי תבוא,
היו מברכים אותי כל הזמן על זה שאני נותן להם.
ועוד אמר, אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשה יתחמם,
שהיה נותן להם מחלצות,
היה נותן להם בגדים, להלביש אותם מהגז,
צמר, להתכסות ולהתחמם, היו מברכים אותו.
אז רואים,
שנותנים ברכות למי שנותן.
היום, לדוגמה, אנחנו נאכל צ'ונט,
אז אנחנו צריכים לברך צ'ונט אנג'ל,
אנחנו צריכים לברך את שי, למה?
עכשיו, השאלה, מה הוא התכוון?
למה הוא הביא לנו את הצ'ונט?
לפי מה שכתוב פה,
הוא רוצה שכר.
הוא מבין שיש בזה שכר,
הוא יודע שאנחנו לא רעבים.
מי רעב בשעה שלוש וחצי, ארבע בבוקר,
לאכול צ'ונט בשעה כזאת?
אבל הנה, באים אנשים, יש צ'ונט, באים.
אבל לא באו בשביל זה, אני חושב, אני חושב שבאו בשביל השיעור.
אבל השאלה, מה אתה התכוונת?
אבל לא כולם יבואו לשיעור.
בשביל שיבואו אנשים לשיעור?
את החולים האלה שיבואו, חיסול הצ'ונט גם, גם, לא רק, גם.
אז אתה התכוונת, אתה אומר, בשביל להגדיל תורה עולה הדירה.
במעם השכר לחיי העולם הבא, שאתה מכין צ'ונט וכולם אוכלים, והברכות וכולי.
גם על הדרך.
על הדרך, בי דה ווי.
אבל חייבים להודות לו, אפילו הוא מתכוון, רק שיהיה לו שכר לעולם הבא,
חייבים להודות לו.
ככה כתוב.
כן?
ולא כולם עושים את זה, רק לקבל שכר.
ברור, אני רואה עליך שאתה מתכוון לפעמים גם לא על מנסחר,
אבל הבירור הזה הוא לא כמו שאנחנו מבינים.
בדקי דקויות קשה מאוד, קשה מאוד שמצווה בנתינה תהיה לשמה גמור.
זה שאתה תהיה כמו בנקומט
או כספומט,
שאתה תהיה כזה שאין לו שום רגש כלפי הנתינה,
זה לא כל כך קל.
זאת אומרת, בשביל שזה יהיה נטו, נטו, נטו,
זה צריך עבודה גדולה מאוד, זה לא כל כך.
זה לא שייך באופי. לא, זה לא שייך באופי, זה צריך
התרגלות במחשב... זה לא אופי.
אופי זה בן אדם שפועל בלי שום מחשבה,
והוא עושה את הדברים. אבל יכול להיות שהאופי שלו לתת,
תכף נראה, מתוך חמלה. לא בגלל שהוא משקיט,
משקיט את הצער שלו.
הוא לא יכול לראות אדם
עני או רעב,
הוא לא יכול לאכול כשהוא רואה אותו ככה. הוא לא יכול לאכול.
כדי לסלק את הבעיה הזאת, הוא נותן לו לאכול.
לא בגלל שהוא רוצה שהוא יאכל.
היה מעדיף שלא יעבור לפניו אדם כזה.
אבל כיוון שעבר לפניו ובא לפניו,
הוא כבר לא יכול, הוא חייב לתת לו בשביל שהוא ישתחרר.
אז אנחנו נברר את זה תכף. הנה, החלות הגיעו.
ובכן,
אבל
טובות בני אדם קצתם על קצתם,
טובות בני אדם קצתם על קצתם,
בעבור אהבת השבח
והכבוד
וגמול העולם,
הנה, למה הוא הביא לי עכשיו את אשריך?
האם זה בגלל שהוא רוצה שאני אשתה, או שהוא מבין שיש שכר שנותנים לרב
את המשקה?
אתה לא יכול לדבר עוד כמה שאלות.
הסברים.
השאלה, מה הכוונה?
אז אני שואל, למה לדוגמה,
למה לדוגמה, תכף נצלם את זה, למה לדוגמה לא מחלקים תה פה לכולם?
אם זה, אתה דואג, הנה הוא משתעל עכשיו. למה לא רוצים להביא לו שתייה?
הוא לא רב.
הוא לא יתרגל. שיהיה רב, ניתן לו.
אבל אם הוא לא רב, אז לא נותנים לו. כי לתת לרב, בכל אופן, יש בזה,
יש מתן שכר בצידו.
אבל הרב, כל דבר מופך, גם עבודה, גם מדינה, כל דבר זה האמת.
אתה רואה? יפה. סוף סוף תפסת.
סוף סוף תפסת.
אז הכל זה אינטרסים,
ואנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו נעבוד את הבורא ונקיים את מצוותיו ללא אינטרס,
לשמה זה נקרא,
לשם המצווה בלבד,
בלי צד שלנו.
אבל למה לעבודות כאלה נותנים בין אישורים?
אז את מי עוד?
איך עשו את זה,
זו העבודה. איך מגיעים? איך מגיעים? זה לא להגיד.
איך מגיעים?
איך?
איך?
אמרתי, אתה צריך להיות כמו כספומט.
כספומט לא מרגיש מה שהוא עושה.
הוא לא מרגיש טובה.
ואם מישהו הלך,
הוא לא אומר לו, הלו, מה עם תודה?
אין שום דבר.
לקחת, לא לקחת, הכנסת, הוצאת, בשבילו זה אותו דבר.
אם נגיע לדרגה כזאת, זה לשמה אורגינל.
אבל צריך לעבוד על זה. זה לא להגיד,
כן, בטח, אני,
מה, בוא, זה בטח, אני חייב לתת.
אין דבר כזה, כי אנחנו נוכל להוכיח שזה לא ככה, כי לא בכל אדם זה אותו דבר.
לא לכל אדם אתה נותן אותו דבר.
אם הוא יבוא פעמיים ואתה תגיד לו, אדוני, כבר קיבלת,
אז סימן שזה לא אותו דבר.
ויש לנו הרבה צדדים להראות למה זה לא אותו דבר.
למה לא כמו שאנחנו חושבים?
עכשיו, שימו לב.
אז אמרנו,
עכשיו טובות בני אדם קצתם על קצתם,
יש טובות של בני אדם,
שמיטיבים
קצת אנשים לקצת אנשים.
בעבור מה הם מיטיבים להם?
אהבת השבח, הם רוצים לקבל שבח.
כבוד.
וגמול העולם, הם רוצים לקבל גמול. זה מאדיר אותם, זה מחשיב אותם.
אנשים מתייחסים אליהם אחרת.
זה נותן להם פרסטיג'ה.
פרסטיג'ה.
זה כמו אלה שמטיבים בצורה כזאת לסיבות האלה,
זה כמו מי שעוצר דבר אצל חברו,
שם אצלו באוצר, כן?
או מפקיד אצלו ממון.
למה הוא עושה את זה? למה הוא נותן לו את הכסף שלו, את הזה?
מפני שהוא ירא שיצטרך לאחר זמן.
מבחינת
שלח
לחמך על פני המים,
כי ברוב הימים תמצאנו.
אז הוא אומר, אני נותן פה, נותן פה, נותן פה. לך תדע, יום אחד אני אזדקק.
אז האנשים האלה שנתתי להם,
הם יחזירו לי גם.
דרך אגב, זו טעות
שמתבררת לאנשים מהר מאוד,
שהרי גם אנשים שמלווים לאנשים כסף לא מחזירים להם בכלל.
לא,
שנתנו להם, ואחר כך מצפים מהם שגם ייתנו להם.
כמו שאומרים, יד לוחצת, רוחצת יד.
אבל,
הוא אומר, הוא עוצר דבר אצל חברו, הוא מפקיד אצלו ממון, מפני שהוא ירא שיצטרך לאחר זמן.
זו הסיבה שהוא נותן.
לא שהוא נותן לו, הוא נותן ממש, נותן לו.
נותן לו ממש בשביל שיהיה לו.
אבל הכוונה שלו בנתינה,
שהוא יחזיר לו.
לדוגמה, אחת באה לחתונה,
נותן צ'ק. מה הוא מתכוון?
שכשהוא יבוא, אז הוא ייתן. אז לדוגמה,
אם צריכה להיות לו חתונה או בר מצווה סמוכה לאירוע הזה,
הוא ייתן לו גם צ'ק גדול.
למה?
הזיכרון הוא עוד טרי,
ואז הוא יצטרך להחזיר לו גם כן בגדול.
אבל אם רק בעוד
עשרים שנה הוא יחתן ילדים,
אז הוא ייתן לו משהו ככה, לצאת ידי חובה.
הוא יזכור בכלל, לך תדאם, הוא יחיה בכלל.
אז לא כדאי להשקיע יותר מדי.
חישובים כאלה עוברים אצל אנשים. עוברים, עוברים, עוברים, עוברים, עוברים, והם בסיס לשיקולים מה נותנים, למי נותנים, כמה נותנים וכו'.
אבל מה המטרה?
כי מי שעוצר או מפקיד ממון,
כדי שיצטרך פעם אחרת, יוכל לקבל גם.
האלה שקצתם על קצתם,
לומדים את זה גם על המשפחות האחרונות של הבורא?
זאת אומרת, גם בהם אין אתם שיקולים כאלה כאלה שיקולים?
ודאי, יש אנשים שעושים את כל מה שעושים בשביל לקבל שכר, נטו.
נטו. לכן כתוב,
אל תהיו כעבדים ומשמשים את הרב על מנת לקבל פרס.
זאת אומרת, רוב העולם עובד על מנת לקבל פרס.
ואלה שהם באמת בדרגה גבוהה, הם עובדים שלא על מנת לקבל פרס, אלא לעשות את האמת מחמת האמת,
מפני האמת.
כיוון שצריך לעשות את האמת.
לא בגלל שתקבל כבוד, ולא פרס, ולא גמול, ולא כלום.
אבל זו דרגה גבוהה, זו דרגה של אוהבי השם.
זו דרגה גבוהה, צריך להגיע אליה.
ובהתחלה עובדים שלא לשמה, עד שמגיעים לנשמה.
אי אפשר להגיע ישר לנשמה, אין דבר כזה.
עד שהרמב״ם אומר שאם אדם יקיים מצווה אחת לשמה, הוא בין העולם הבא.
זה לא פשוט.
מה?
בשביל זה, בשביל זה, רצה הקדוש ברוך הוא זכות ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, כדי שיעשו לפחות אחת,
לשמה.
וזה הכרטיס לחיי העולם הבא.
כי בלי הכרטיס של אמת אמיתית נקייה אי אפשר לעבור את הטאנל.
אתה לא יכול לעבור.
צריך מטבע שפותח את השער.
צריך אמת.
בשביל זה לומדים.
למה לומדים?
בשביל להתחיל להבין.
זה לא חייב להתכוון, זה נכון בהתחלה, זה אתה... יהי רצון, יהי רצון.
עכשיו,
אז אמרנו ואף על פי שכוונתו לתועל את עצמו בטיבו לזולתו, כשהוא מטיב לזולת הזה כוונה שלו לתועל את עצמו,
חייב,
חייב לו השבח וההודעה עליה.
אפילו שאתה יודע מה התוכנית שלו, מה הכוונות שלו,
חייב בשבח והודעה,
כמו שאמר החכם שלמה המלך, רבים יחלו פני נדיב
בכל הריאה לאיש מתן.
זאת אומרת,
רבים מחלים פני נדיב.
מברכים אותו, משבחים אותו, הגביר הזה וזה וזה וזה וככה וככה.
זאת אומרת, רבים יחלו.
ואמר מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו.
זאת אומרת, כשאדם נותן ונותן,
זה מרחיב לו.
אנשים מכבדים אותו, פותחים לפניו.
פלוני בא, פלוני בא, פלוני בא. מי? אחד שיש לו ארנק מלא תפוח.
פלוני בא, פלוני בא. בכבוד, בכבוד, בכבוד.
זוז, זוז, זוז. תזיזו. שב, שב, שב, שב. שב, מה קרה?
ולפני גדולים ינחנו הכסף הזה, המתן הזה שהוא נותן,
כמה שהוא משחרר יותר,
זה מרחיב לו אפילו אצל גדולים.
יא ביי ביי.
אז רואים שחייבים בטובות גם מי שמתכוון לתועל את עצמו,
כשנותן למטרות של שבח, כבוד וכו'.
אך טובות החומל על העני הכואב לו,
הוא מכוון בה לדחות צער מעל עצמו.
אחד,
יש לו חמלה לעניים,
והוא נותן להם לאכול, ונותן להם בגדים, ונותן להם הכול.
למה? למה הוא מכוון?
הוא מכוון להסיר ולדחות צער מעל עצמו.
כי הוא מוצא את הצער ויש לו עוגמת נפש וכאב על מישהו חמל עליו. הוא לא יכול לראות אותו במצב כזה.
למה כתוב כרחם אב על בנים
ולא כרחם אם על בנים?
כי האימא מרחמת על עצמה.
היא לא יכולה לראות את הבן שלה ככה וככה וככה. היא לא יכולה לראות אותו ככה.
אז על מי היא מרחמת?
בזה שהיא משתיקה אותו, מאכילה אותו, מלבישה אותו,
היא נרגעת.
אז בעצם הרחמים שלה על עצמה, כי היא לא יכולה לסבול את זה שהילד שלה מצב כזה וכזה.
הבן, האבא,
הוא יותר קשוח מהאימא ברגשותיו,
והאבא הוא יותר תקיף כלפי הילדים יותר מהאימא,
והוא מחפש את טובת הבן באמת.
יותר כדי לחנכו, לישרו לו, והיא לא במסילה העולה בתקל.
לכן התביעות שלו ממנו הן יותר.
אז הוא המרחם האמיתי.
למה? כי בחמלה של האימא על עצמה,
אז היא מוותרת לילד, שותקת, אין דבר, אין דבר. עזוב אותו, עזוב אותו, הוא יהיה בסדר, הוא יהיה בסדר. כי היא לא יכולה, כואב לה.
אם הילד מצטער, בוכה או משהו, כואב לה.
אז היא לא יכולה, אז היא מבקשת מאבא שיניח לו,
כדי להעביר מעצמה את הצער, כי היא לא יכולה.
אז היא דואגת לעצמה, היא לא דואגת לילד.
והאבא יותר דואג לילד לחינוכו בשביל להוביל אותו בדרך העולה בתאיר.
לכן,
כרחם אב על בנים.
אך מי שהטובות שלו
על העני זה מתוך חמלה, חומר על העני הכוהם לו,
ומכוון לדחות הצער מעל עצמו שמצא אותו מעוגמת נפשו וכאבו למי שחמר עליו.
וזה כמו מי שמרפא כאב שמצא הוא בעצמו בטובת השם עליו,
ואיננו נשאר מבלתי שבע.
גם אחד כזה משבחים אותו.
כמו שאמר איוב, אם יראה עובד מבלי לבוש
ואין כסות לאביון,
אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי התחמם.
אז רואים שגם אלה מכבדים
את מי שנתן להם, בלי הבחנה מאיזה סיבה נתן להם.
וכבר נראה
ממה שהקדמנו,
כי כוונת כל מיטיב לזולתו מבני אדם,
שימו לב,
כי כוונת כל מיטיב לזולתו מבני אדם
היא לתועל את עצמו תחילה.
לקנות לו קישוט נאה לעולם הזה או לעולם הבא.
או לדחות צער מעל נפשו.
או לתקן את ממונו.
מה זה לדחות צער מעל עצמו?
כמו שכואב לו שהוא רואה מישהו ככה.
אז כדי להסיר את הכאב שלו,
הוא עושה את זה, זה לדחות צער מעל נפשו.
לא לתקן את ממונו, כמו עבד המועדון.
ואין כל זה מונע משבחם והודאתם,
מיראה
ומאהבה אותם
ומאשיב להם את גמולם,
אף על פי שכל הטובות שהם מטבעים,
שאולים בידם.
זה השם נתן להם את היכולת והכוח להטיב בכלל.
כל מה שהם עושים זה שאול בידם, זה לא שלהם.
ולמרות זאת,
שזה לא שלהם,
אנחנו צריכים להטיב,
אנחנו צריכים
להודות להם ולשבח אותם.
וטובתם אינה תמידית.
ומדובר על אנשים שהם לא יתמידו.
אתה יכול לבוא פעם אחת והוא ייתן לך, פעם שנייה הוא יגיד לך, אדוני,
שנה הבאה.
השנה כבר קיבלת,
להתראות.
וטובתם אינה תמידית,
ולא נדיבותם נמשכת.
בחסידותם מעורבת
עם כוונת תועלת נפשם,
או לדחות את ההיזק ממנה,
או שהיא עושה את כל זה כדי לדחות את ההיזק ממנה.
אז זאת אומרת, למרות שהחסידות הזאת מעורבת
עם הכוונה של התועלת לנפשם,
או לדחות את ההיזק ממנה,
למרות כל זאת צריך לתת להם את השבח וכו'.
אם כן, כמה אדם,
מסקנה רבותיי,
אם כן,
כמה האדם חייב
מן העבודה והשבח
וההודאה
לבורא הטובה
והמטיב בה לא.
זאת אומרת, אלה הטובה שאולה בידם,
ואנחנו חייבים בהודאתם,
והם חויבים בטובה,
ואנחנו חייבים בהודאתם.
אז כמה אנחנו נהיה חייבים
למי שהוא בורא את הטובה,
והמטיב בה לא,
שאין תכלית לטובתו, היא ללא הפסקה.
זה לא נדיבות מזדמנת,
אלא טובה תמידית.
מתמדת ונמשכת,
ובלי כוונה של תועלת,
ולא בשביל לדחות נזק,
רק נדבה וחסד ממנו על כל המדברים.
על מי מדובר?
על מי מדובר?
על הקב' ברוך הוא היחיד
שיכול לתת
תמיד בנדיבות,
לא למטרת תועלת עצמית, לא להסיר מעצמו נזק,
טובה שהוא ברא אותה כדי להיטיב,
וכל הברואים
מטיבים אחד לשני מכוחו,
אז כמה חייבים
בטובתו ובדעתו.
עד שאתה מטיב, עד שאתה מודה לעשיר,
תודה לקדוש ברוך הוא שעשירו,
ותודה לשם
שנתן לו,
נתן לו לתת לך למרות האנוכיות והאגואיסטיות שהוא עושה,
שהוא מתכוון לטובתו,
אבל אם השם לא היה נותן לו
את האנוכיות הזאת,
לא היית מקבל גם.
לא היית מקבל.
אנחנו צריכים להודות לחנווני,
שהוא פותח ב-4 בבוקר, מקבל את החלב, הלבניה והכל.
הוא מתכוון בשבילנו?
מה הוא מתכוון בשביל הפרנסה שלו? אם לא היה לו פרנסה, הוא היה פותח מכולת?
הוא לא היה פותח מכולת.
עכשיו הביאו חלות, למה הם עומדים 24 שעות?
בשביל שיהיה לנו פה לארוחה בבוקר?
לא.
הם רוצים להרוויח כסף, אם לא היה רווח, לא היו פותחים.
אז אנחנו צריכים להודות לשם על זה שנתן לאנשים להיות אנוכיים ואגואיסטיים.
כי אחרת, אם כל אחד לא היה לו את הצד הזה, לא היה פועל בשביל השני מאומה.
אז לכן,
חסד הבורא, איך הוא ברא את העולם?
עולם חסד.
אתה חוזר על אותו דבר, אתה חוזר על אותו דבר, זה נכון מה שאתה אומר, רק תראה לי את החנווני הזה.
העבודה, נכון, נכון, נכון, נכון, אז עכשיו אם יהיה בן אדם
שילך ויחלק חלב ולחם,
אני אומר עכשיו, ילך, יחלק חלב ולחם בשעה ארבע בבוקר,
יניח ליד הדלתות של אנשים שהוא יודע שאין להם מה לאכול ובבוקר לא יהיה להם מה לשתות,
והוא רץ לזה, באמת מכוון לשם שמיים,
לא למטרת, אני אמרתי שלא,
ולא למטרת השכר, באמת, לא בגלל,
אלא בגלל שהוא יודע שהשם רוצה שהבנים שלו יאכלו וישתו ולא יחסר להם.
אשרף של מי שעושה דבר כזה.
אשרף של מי שעושה פנים צוחקות
ודואג לאלה שהם בשכונה, אין להם אפשרויות.
אשרף של מי שעושה את זה בכל מקום.
זאת אומרת,
זה הנכון,
אבל גם אם זה לא נכון,
ועושים לא נכון,
אבל נהנים מהם,
צריך להודות להם ולשבח אותם.
מישהו אמר פעם תודה על הדבר, תודה שהבאת את הדואר?
דבר אולי לא, כי זה רפורטים, אבל הכל... דבר, דבר.
כן.
הוא נותן רפורטים, נכון, אבל מכל מקום,
הדבר,
עוד מתרעמים עליו. איפה היית? לא ראיתי אותך, אמרו. למה אתה מבין מאוחר? למה אתה...
תגיד תודה, בן אדם רץ, מביא לך, אתה מבין דברים.
מישהו חושב? הוא אומר, מה, הוא מרוויח כסף, מה טוב שנגיד לו תודה?
כן, אבל אם הוא לא היה עושה את זה,
ואם אכן ואני אותו דבר, תגיד לו.
אתה יודע מה?
שכנעת אותי, אני לא עובד יותר בדואר, שלום.
ואכן ואני אומר, אתה יודע מה? שכנעת אותי, מה, אני אתן בלקום בארבע?
סוגר את החנות, יאללה, ביי.
וכל אחד שתעיר לו את הערה, יסגור,
מה תעשה?
אבל זה אל תיתן לו.
אה?
אתה תבוא לאחד, תעשה טובה, תפתח פה חנות, תעשה פה משהו.
למה אתה מוכר רק שמה? תבוא אצלנו, תמכור. למה אתה... אנחנו מתחננים שיקרבו אלינו,
את כל הדברים.
אדם שיש לו מתחת לבית מאפייה ומכולת וצרכניה ובית כנסת והכול לידו.
הוא צריך להודות שהשם השפיע עליו.
מצב כזה נפלא שהכול נמצא מתחת,
כמו שאומרים, לביתו.
יש אחד שצריך ללכת למכולת מרחק ככה ולבית כנסת מרחק 20 דקות,
וללכת לשם ככה וככה.
בכל יום תעשה חשבון כמה חיים הוא מפסיד בשביל שהוא צריך להתרוצץ ממקום למקום,
לקבל דברים.
פה זה בכלל גם שיעור, גם צ'ונט, גם חלות, גם חמוצים, גם הכול.
הנה יבואו לפני שיעור ביטחון,
לא כולם, אבל זה לא חלבני ולא דבר.
ודאי.
ודאי.
אתה לא מצלם,
אנשים לא רואים בעולם כמה אנשים יושבים פה עכשיו.
אתה יכול לראות לעולם כמה אנשים יש פה?
זה לא יאומן, בשעה כזאת מ-3 בבוקר קמים,
השתבח הבורא.
זה לא בגלל הצ'ונט. מה פתאום בגלל הצ'ונט מחכה, מתי נאכל אותו?
אתה מבין? יש 100 צופים. שכאלה תלמידי חכמים,
100 צופים?
100 בתי אב כרגע צופים בנו בשידור ישיר.
זה לא בשביל ה... מכל העולם. זה לא צ'ונט.
זה לא בגלל הצ'ונט.
זה הראייה, זה הראייה. השכמים לא בשביל הצ'ונט.
אבל מכל מקום,
אז כמה אנחנו צריכים להודות למי שברא את הטובה ומיטיב תמיד בלא הפסקה, ואין לו מזה לא תועלת ולא הסרת נזק, וכו' וכו' וכו'.
וממה שראוי לעמוד עליו,
כי כל מיטיב לזולתו מבני אדם,
מכל המינים אשר זכרנו,
אין לו יתרון
על מי שמיטיב לו,
אלא במקרה מן המקרים.
זאת אומרת,
אין לך יתרון ממנו, ולך אין יתרון ממנו, אלא במקרה מן המקרים. מה זה מקרה מן המקרים?
שאחד הוא פחות בנכסיו, ואחד יותר בנכסיו.
אחד חזק יותר, ואחד חלש יותר.
וכן, על זה הדרך. זאת אומרת, יש רק,
מבחינת האנושיות,
כולנו אותו דבר. אתה אדם, ואתה אדם, ואתה איש, ואתה אדם.
אבל מקרים יכולים לקרות, פעם זה למעלה, פעם זה למטה, פעם זה יש לו, פעם זה אין לו.
אז חוץ מהמקרים הכל שווה באנושות,
בישות, בעצמיות.
אנחנו נמשלים וקרובים זה לזה בעצם ובדמות ובחיבורים שלנו
ובצלם ובטבע וברוב המקרים שלנו.
זאת אומרת, כאילו, מה אתה יותר ממני?
ככה אנשים אומרים, מה אתה יותר ממני?
מה אתה מחשיב את עצמך?
כאילו, מי אתה?
מי אתה?
מה יש פה?
מה אתה סוג אחר? מה, מה אתה?
אתה בדיוק כמוני.
רק מקרים משתנים אצל בני האדם, אבל מצד העצם,
בדמות,
בחיבור שלנו וכולי, אנחנו שווים.
ועם כל זה,
חייב מי שמטיבים לו מן העבודה למטיב מה שסיפרנו,
שבח והודאה והכול,
למרות שהוא מין מינו.
עכשיו, אם היינו חושבים
כי מי אשר מטיבים לו בתכלית החסרון,
אנחנו מטיבים עכשיו למישהו שהוא בתכלית החסרון והגריעות,
בהרכבה שלו ובחיבור ובדמות שלו,
היה חייב בעבודה יותר.
אם אנחנו מטיבים למישהו שהוא מסוג נחות ופחות וגרוע מאיתנו בהרבה,
אז עצם זה שאנחנו מתעסקים באחד כזה ונותנים לו,
הוא חייב בהודאה עוד יותר.
עוד יותר הוא חייב בהודאה.
ניקח דוגמה.
שכן
מיטיב לשכן.
אז הוא חייב לו בהודאה בשבח, כמו שאמרנו, נכון?
אבל אם פתאום מגיע שר,
שר, אליו הביתה,
והוא נותן אותה טובה,
שוב,
שוב, למה הטרחת את עצמך?
פשיק, כור כבוד,
ומתלהב.
מה? כי יש
פער גדול ביניהם. אמנם אין שינוי במין, אבל נגיד שיש שינוי גם במין.
כמה צריך להרגיש.
ואם בא מלך,
בכבודו ובעצמו,
וזן אותו ושם אותו על שולחנו וכולי וכולי, כמה צריך הודאה ושמע.
וכן, כאשר נחשוב כי המטיב בטובה,
לא רק שהמטיב
הוא מטיב למישהו שהוא גרוע ופחות והרבה ממנו,
אלא המטיב בטובה הוא שלם בכל, בכל הוא שלם.
שלמות גמורה, אין בו שום גרעון.
ומי שמטיבים לו הוא גרוע מכל נמצא וחלוש מכל נברא,
אז השכל מחייב
תוספת עבודה למטיב הזה עד בלי תכלית.
זה מה שאנחנו חייבים לקדוש ברוך הוא,
שהוא השלם, הגמור והמטי והאמיתי,
ואנחנו הגרועים והפחותים ביותר ביחס אליו,
ואנחנו הנבראים שלו וממנו,
אז כמה אנחנו צריכים להודות ולשבח לקדוש ברוך הוא על כל רגע ורגע שאין טובתו נפסקת.
הרי בשעה שאנחנו שומעים ורואים ומדברים כרגע,
זו טובה נמשכת בכל רגע שאנחנו רואים ושומעים ומבינים וחשים וטועמים.
כמה צריך להודות לו?
כמה צריך?
על הודאה פעם אחת נותן לך משהו, איזו טובה,
שתהיה בריא. רואה אותו עוד פעם, אשריך.
תאמין לי, אני לא שוכח לך את זה, מה שעשית לי.
כמה, כמה, כמה, כמה.
ופה טובה, מתמידה,
ובן אדם, שום דבר.
וגם כשהוא מודה ומשבח, בקושי.
למה אני נותן לכם פוש? למה אני נותן לכם פוש?
בקדיש,
קדיש זה יותר בקדושה.
נקדישך ונעריצך, קדיש זה יותר.
זה יתגדל ויתקדש מרבה שאנחנו רוצים שסוף סוף הקדוש ברוך הוא יתגדל ויתקדש כמו בעולם,
שהעולם יכירו וידעו,
והקדוש ברוך הוא מחכה לתיקון השלם של העולם ורוצה לראות את כל הברואים נהנים ממנו ומקבלים את טובו וחסדו,
ולא מונעים ממנו את הטבתו בגלל מעשיהם הרעים.
והוא רוצה, ואנחנו שואפים,
ואנחנו צועקים שאנחנו רוצים שיתגדל ויתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא.
אז אם בן אדם עונה, אמן,
אמן, אמן, אמן, כאילו זה תרחב...
בשבילו, תרחק, קדוש ברוך הוא, ביי, התגדל, עזוב אותי, מה זה, בעיה שלי?
אמן, אמן.
איש כאלה בכלל מדברים, מדברים.
זמן קדיש מדברים, השם מרחם, מדברים.
גדול עוונו מנסו, מדברים.
תאר לך, בן אדם נמצא עכשיו באיזה טקס ומחלקים לו תעודות ומשבחים ואומרים את הסיפור שלו.
או קצין שמקבל צלש ומספרים את הגבורה והמסירות שלו,
איך הוא קפץ על הטנקים,
איך הוא עשה,
ופתאום כולם
הלכו לאכול צ'ונט.
ומדברים.
וזה, וזה, וזה, וזה, והוא רוצה שכולם ישימו לב,
ישימו לב, תראו מה אומרים עליי.
תשמעו רגע, שקט, נו, שקט.
הוא רוצה שישמעו, ואף אחד לא שם לב אליו.
אה?
מורה עולם,
התגדל והתקדש, מר הבא, והוא מדבר איתו, וזה, זה, זה,
שיהיה, צ'ונט היית אחי, משהו, כל הכבוד.
הלוואי, שבוע הבא גם כן יום חמישי וזה וזה וזה.
אם אתה חס על הכבוד שלך,
ואתה רוצה שישמעו כולם את הכבוד שלך,
ושכולם ידעו מהשבח שלך,
ואתה זה,
אז למה אתה לא דואג לשבח של אחרים?
למה אתה לא דואג לכבוד של אחרים?
וזה בשווים לך.
ובשבח של מי שנותן לך
בכלל להרגיש מה זה שבח,
לדעת מה זה כבוד, לחוש,
וכולי וכולי. למה אתה לא נותן לו את הכבוד הראוי?
אז צריך לראות מהיום איך הקדישים שלנו ילכו
כמו שצריך.
כאשר נבחנת הקשה הזאת,
דבר הבורא יתברך
ובני אדם
בשכלנו נמצא את הבורא יתברך נעלה ונישא ומרומם על כל נמצא וכל מושג בהרגשה ובשכל,
כמו שהתבאר בשער הראשון מהספר הזה.
וכן נמצא האדם בהקשתו אל שאר מיני החיים שאינם מדברים,
חלש וחסר מכולם.
ועכשיו אנחנו נראה שאם נסתכל ונתבונן,
אז בעצם האדם יותר חלש מבעלי חיים גם.
אז כמה הוא צריך להיות חייב עכשיו לקדוש ברוך הוא?
עוד יותר ועוד יותר.
אחד מהם,
אני לא מסביר ומפתח כי הצ'ונד מחכה,
בשיעור של ארבע וחצי צריך להתחיל.
אז בעניין גידולו ועוללותו כשהוא עולל,
כי נמצא שאר מיני החיים חזקים ממנו ויכולים לסבול הצער יותר ולנשא את עצמם ואינם מצריכים אבותם בגידולם כאדם,
אז קודם כל אתה פחות ונחות,
חסר וחלש
ביחס לבעלי חיים,
שור בן יומו קרוי שור,
איך שהוא יוצא,
עושה ככה ומתחיל ללכת.
ואתה נופל מוטל,
לא יכול לעשות כלום,
עושה צרכים בעצמך,
צריך לנקות אותך, צריך להאכיל אותך, צריך להשקות אותך,
צריך הכל לעשות לך.
הרבה זמן.
אז אתה נחות מבעלי חיים?
דבר שני, כשנעיין במה שיש תוך גוף האדם, מן הלכלוכים בטינופים.
לכלוכים בטינופים.
אחת מהטובות שהקדוש ברוך הוא עשה, שתינוק אין לו שכל.
אם תינוק היה שכל, היה מת.
למה?
עצם זה שהוא עושה את הצרכים
והוא נמצא בהם,
אם בן אדם עכשיו, לדוגמה, חס ושלום, היה פתאום ככה במצב כזה,
ואנשים הרגישו,
יא בוא בואי,
הוא גמור, הוא אבוד.
הוא אבוד.
ואם זה כל פעם,
בכל מקום שהוא הולך, איך שהוא מגיע,
זה מתחיל,
הוא לא יכול לחיות.
איפה הוא יחיה?
כן.
אז יש מזל שהמציאו טיטולים.
מכל מקום,
התינוק הזה, בטינופים ובלכלוכים שלו,
ומה שנרע עליו מחוץ ממה שהוא קרוב מהם, כשהוא נמנע מן הרחיצה, יואו, איזה ריח.
וענקיות ימים רמים, וכן כאשר ימות, הנבלה של אדם
מסרחת יותר מכל בעל חי.
זה משהו איום ונורא.
כי זוהמתו יותר כבדה מכל זוהמת כל נבלות שאר בעלי חיים.
וצואתו יותר מסרחת מצואת שאר בעלי חיים.
וכן שאר תינופיו.
מיה בבית.
אז רואים שהוא חסר וחלש ופחות ונחות וגרוע גם מבעלי חיים בדבר הזה.
אז כמה הוא צריך להודות לקדוש ברוך הוא עוד יותר?
והעניין השלישי
הוא מה שנראה מחולשת תחבולותיו,
כשיחסר בו כוח הדיבור אשר נתן לו הבורא יתרון אשר החיים שאינם מדברים,
למאורע שאירע במוחו,
אם חס ושלום,
יש לו אירוע מוחי,
כי בעת ההיא
יהיה נעבה ונטעה משאר בעלי חיים.
הוא כבר מאבד, הפה שלו הולך הצידה, והוא נהיה משותק, ונהיה ככה, ונהיה ככה.
הוא מתעוות לגמרי, זה בכלל לא צורה,
לא צורה של אדם.
ואפשר שישחית עצמו בשחיתות ובתמותות ובכל מיני דברים,
ונמצא רוב בעלי החיים שיש להם מן ההכרה בדרכי טובתם והתחבולה בהשגת מזונותם,
מה שמקצרים רבים מן המשכילים שבבני האדם,
כל שכן מי שייפקד צריך לו מהם.
אז זאת אומרת,
רואים שבעלי החיים יש להם הכרה בדרכי טובתם.
הם מכירים, הם יודעים להיזהר מהאש,
הם יודעים מה לאכול,
הם יודעים איזה עשבים,
הם לא מסבירים להם,
הם יודעים הכל, יודעים את הטובה שלהם בלי שילמדו אותם, בלי כלום.
וגם יש להם תחבולה להשיג את מזונותם, מי שרואה,
national, גיאוגרפית,
רואה.
איך כל בעלי החיים מזיקים את תרפם,
זה לא יאומן,
זה לא יאומן איזה דגים יש,
שהם כאילו איזה עץ,
ונכנסים הדגים אליהם, ג'רם! הוא תופס אותו.
וכל מיני תחבולות,
ויש בואש שהוא טוס, מעיף עליך איזה ריח.
ואחר כך
ויש קיפוד,
וכל אחד יודע איך להתגונן,
וכל אחד יודע איך להסיק את הטרף,
ואיך השלדג יורד מלמעלה, וצ'יק דג את הדג.
ומה זה?
איך הם יודעים?
כל הדברים האלה, כן,
הם דברים שהם יותר מהאדם.
אז האדם פחות ונחות
בשלושה דברים האלה,
גם מבעלי חיים.
אז כמה הוא צריך להודות לשם יתברך?
עכשיו, תגידו לי, כמה אנחנו צריכים להודות לשם יתברך שזכינו לקום בבוקר?
קודם כל לקום,
אחר כך להודות,
אחר כך ללמוד,
ועכשיו לאכול צ'וד.
אז ההמשך יבוא בעוד רבע שעה.
כולם מוזמנים.
השף,
שי אנג'ל,
יגיש לנו את הכול.
הפסקה לרבע שעה, גם בבית אפשר
לשתות קפה, נס קפה, עם עוגה וכו'.
בעוד רבע שעה נמשיך.
נביא לך לפה צלחת?
מה? נביא לך לחוץ צלחת?
לא, אני אלך שם מאיפה שכונם.
תסובב, תסובב.
ברוך הבא.
נביא לך לחוץ צלחת?
תודה.
שיהיה בריא.
כן.
מה?
מזל טוב.
שמע השם.
הנולדת היא יעקב בן סימה,
תהיה צדיקה בריאה ושלמה לעמודתו יתברך ותינתן בחקר אלוקים.
שיהיה בריא.
שיהיה בריא.
בוקר טוב.
בוקר טוב. מאיפה באתם?
אין כמה ממשלות תורה שלום, אז יש יותר תורה שלום.
יכולים לצאת לשאלה אחרת, רגילה.
כן, אבל מעדיפה את זה, זה לא לשרוף את השנה.
הבנתי, נראה שזה יותר טוב
כן, הלאה
כן, מוקר אור, מוקר אור אשר אתם, תהיו בריאים
יפה גרוע, הצלחת להגיע
תודה, אפשר לקרוא? שמן מאיפה לשבת פה, הצלחתי ככה קצת, אתה יודע, עוד אחד כזה? לא, לא.
אייל, כל הכבוד אייל, כל הכבוד אייל, כל הכבוד
איזה מוטיק, איזה מוטיק, איזה שמחה
גבר אתה, בלי להגיד כלום, ככה להפתיע אותי
תראה את החלל לפני כולם, לא, לא, לא, תשאר ככה
תראה מקדימה, בלי להגיד, לך לשם,
תראה להם את החלות, שיראו
עשר כאלה, נועה בת הדסה, נועה בת הדסה,
עדה קלה באזרות השמיים,
לא, אני לא אוכל,
שמה, שמה
עשרה?
כבר?
נעים, מגיעים,
נור הזוי ומה...
דיין ועוד, יפה.
מה השם?
נקרא מן מלכה,
נדלכלה עד הלכה.
אתה רואה אם לא היית עושה עוד 50 מנועות, לא היה.
כמה זה היה? כמה זה הוצאה?
יפה. בסוף כל כך הרבה חסד במעש חסד. אפילו כוחלם עליו.
הסר הקטן גם, אפילו אולי מאה שבעים.
זה קישקי, אתה יודע, זה קישקי. זה אשכנזים לאווים.
מה פגוע?
אשכנזים, שם קישקי ב... מה זה קישקי? קישקי זה מיעל של הסברה.
מה, שם את הפרומה? לא. אנג'ל! אנג'ל, זה פצצה שעתו מתקתקת.
בשיעור הבא, תשב בחוץ, חיים.
שפע, שפע. שפע. ממלאים אותו בקמח ובכל מיני תבלינים ומכורים את זה. זה נקרא קישקי.
אז בפרווה עושים אותו ככה.
אין לזה קמח ותבלינים.
זה קל מדוגן ודברים כאלה.
למה אתה לא אוכל?
לא יפה, לא יפה.
בשביל הבן אדם טרם יומיים. יומיים זה ארבעים ושמונה שעות.
מה קורה? לא סליחה. הוא בשביל הברכה, נו.
יש סלטים. יש סלטים.
ראיתם, החלום הפך למציאות.
במקום לחלום במציאות.
ארבע אנשים לא אוכלים גידול. לא אוכלים או כן אוכלים? יש חלק לא אוכלים. מה אנשים? תביא לו, תביא לו.
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, נכון?
חבריי חברי הכנסת, נכון?
חבריי חברי הכנסת, נכון?
חבריי חברי הכנסת, נכון?
חבריי חברי הכנסת, נכון?
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת,
סירה ראשון הרב נגמר.
סירה ראשון הרב נכון.
סירה ראשון הרב נכון.
סירה ראשון הרב נכון.
סירה ראשון הרב נכון.
סירה ראשון הרב נכון.
סירה ראשון הרב נכון.
סירה ראשון הרב נכון.
סירה ראשון הרב נכון.
סירה ראשון הרב נכון.
סירה ראשון הרב נכון.
סירה ראשון הרב נכון.
סירה ראשון הרב נכון.
סירה ראשון הרב נכון.
שוערים באייפון,
אם יש שירות
שליחויות לבית.
סירה ראשון הרב נכון.
סירה ראשון הרב נכון.
אז אנחנו חוזרים על מה שאמרנו אתמול. שער הביטחון. עברנו עכשיו משער עבודת האלוקים
לשער הביטחון.
מתועלת הביטחון
בשם בעניין ביטחון. בשם בעניין התורה יש תועלת
יש תועלת למי שבוטח בשם
לענייני התורה.
כי הבוטח בשם
אם הוא בעל ממון
אז הוא ימהר להוציא את חובות האלוקים וחובות בני אדם מממונו בנפש חפצה ורוח נדיבה.
מי שיש לו ממון והשפיע עליו הקדוש ברוך הוא ממון
ויש לו ביטחון באלוקים
הוא לא משאיר את הכסף אצלו, הוא ממהר קודם כל
להוציא לחובות הבורא, כמו לקנות מצוות,
תפילין, מזוזות, מגילה,
סוכה,
כל הדברים האלה שהם, ובהידור
וגם את החובות שיש לו לבני אדם הוא ממהר להוציא אותם
ולשחרר את הממון, אין לו פחד כי יש לו ביטחון
השם משפיע, השפיע,
אז הוא נותן.
ואם איננו בעל ממון,
אם הציור כרגע באחד שאין לו ממון אבל הוא בוטח בשם,
איך הוא צריך לראות את המצב שאין לו?
אחד בוטח ויש לו ואחד בוטח ואין לו.
זה שבוטח
ויש לו ממהר להוציא את חובותיו לבורא ולבני אדם בשמחה וברוח נדיבה,
מה קורה עם אחת שיש לו ביטחון ואין לו?
מה הוא צריך? איך הוא צריך להרגיש?
הוא יראה שהחסרון של הממון זה טובה מטובות הבורא עליו.
למה?
כיוון שנסתלקו ממנו כל החובות שהוא חייב בהן לאלוקים. מי שאין לו ממון,
אז מה שהממון מחייב לעשות,
אין לו חובה כזאת, כי אין לו ממון.
אז זה טובה מאת השם שמטיב לו, שיסתלקו מעליו
החובות שהוא חייב בהן לאלוקים ולבני אדם בעבור הממון.
וגם יש לו מיעוט טרדה,
יש לו מיעוט טרדה בלב
לשמור את הממון
ולהנהיג את הממון בצורה שלהפסידנו.
כמו כן,
אמר אחד מן החסידים
המקום יצילני מפיזור הנפש.
שאלו אותו, מה זה פיזור הנפש?
אמר שיהיה לי ממון
בראש כל נהר ובראש כל קריה.
זאת אומרת,
אוניות
מגיעות לכל נהר, מביאות סחורות שלו, קונטיינרים מכל העולם, עשיר גדול.
בראש כל קריה נמצא לו שמה ממון,
עסקים וכו'.
אז יש לו פיזור הנפש.
כל הזמן דעתו על כל המקומות, על כל הסחורות,
על כל העובדים, על כל הפועלים,
על כל המנהלים.
זה לא נגמר.
וזה מה שאמרו חכמים, הרבה נכסים, הרבה דאגה.
אבל מצד שני, מה אמרו? איזה הוא עשיר, שמח בחלקו, דווקא שמח בחלקו זה העשיר האמיתי.
כיוון שאין לו טרדה ואין לו בעיות ואין לו לחץ ואין לו כלום, מה שהשם נותן לו חלקו, הוא שמח בו.
והוא יודע גם שלא ישיג יותר מחלקו.
כי מה שחלק לו הקדוש ברוך הוא, זה רק מה שהוא יכול להשיג.
לא השתדלות תועיל ולא כלום.
ואמרנו,
שהבוטע בשם משיג את התועלת של הממון,
שמה היא התועלת של הממון? זה הפרנסה שלו, שהוא מתפרנס מהממון.
ותימנע ממנו טרדת המחשבה של בעל הממון והתמדת דאגתו, לא.
זאת אומרת, בעל ממון שיש לו כסף כל הזמן דואג ומוטרד מזה,
אבל בעל הביטחון אין לו את הטרדות האלה,
והביטחון מקנה לו את הפרנסה, וזהו, ותו לא.
ועליו אמר החכם,
מתוקה שנת העובד,
מי שעובד את האלוקים, השינה שלו מתוקה
עם מעט ועם הרבה אוכל.
יש הרבה פרנסה, יש מעט פרנסה, אין לה שום בעיה. אני קם בבוקר, אני חי,
יש לי כדי להתקיים.
יש עוד יום, אני יכול לעבוד את הבורא עוד יום?
מודה לשם, מה אני צריך עוד?
חיים וניצול החיים למטרות שבאתי לעולם.
יותר מזה, מה אני צריך?
אם אני יכול לדחוס
ביממה
כמה שיותר עבודת הבורא,
אין יותר מאושר ממני.
והנה, יש פה יהודים,
משעה שלוש כבר נמצאים.
אנחנו נסיים ברבע לשבע בערך, ברבע לשש
אנחנו נסיים.
זאת אומרת שיהודים פה נמצאים שלוש שעות בערך
בלימוד תורה בשעה שכולם ישנים.
אתם יודעים איזה אושר זה?
מה בשמיים רואים אותנו? איך שמחים בנו? זה לא יאומן.
הקב' משתבע בפמלייה של מעלה ואומר, ראו בני חביביי.
תראו בני חביביי, איך הם קמים בבוקר
לעבודת הבורא.
זה מדהים, מדהים. הנה, ראיתי פה יהודי שנכנס עכשיו, שהוא לא ראה אף פעם דבר כזה,
ונדהם, העיניים שלו, מה זה? איפה הוא? זה חלום? זה אמיתי?
זאת אומרת,
יש לנו כוחות אדירים רק לנצל אותם, לנצל, לנצל את הכוחות. קיבלנו, הנה, אכלנו, אפשר להמשיך.
זהו, מילאנו דלק, אפשר לסוח.
ככה צריך אדם להרגיש.
מה שיש לך כדי סיפוקך וצרכיך בלבד,
מספיק, סע, סע, סע.
לא להתעכב, לאגור ולאסוף ולכנוס וזה,
ובסוף מניחים את זה לאחרים.
וכל החיים שלך הייתה עבד לאחרים, להכינם,
ואתה אפילו לא תענה בזה.
אז לכן מתוקה שנת העובד עם מעט ועם הרבה אוכל.
בסופו, לעשיר איננו מניח לא לישון.
בגלל שהוא שבע,
בגלל שיש לו הרבה נכסים.
הוא לא יכול לישון.
כל רגע עולה לו רעיון, אולי זה שכחתי,
זה לא אמרתי,
לא הודעתי, לא הודיעו לי, לא שלחו לי.
הוא לא יודע איפה הוא מונח, לא יכול לישון.
ומהן,
הבוטח בשם,
לא ימנע אותו רוב הממון מלפטוח בשם.
זאת אומרת,
מי שבוטח בשם לא תולה ביטחונו בממונו,
ולכן הוא לא יבעט,
כמו שכתוב, וישמע נשארון ויבעט.
יש אנשים שהקדוש ברוך הוא נותן להם ממון רב,
והם שוכחים את האלוקים, אין להם זמן.
יש להם טענה.
מה הטענה?
כתוב בגמרא,
הרוצה להפסיד ממונו, ישכור פועלים ולא ישגיח עליהם.
אז הוא אומר, תשמע, יש 600 פועלים,
אני חייב להשגיח עליהם.
אז הוא לא לומד, לא עושה עבודת הבורא כמו צריך,
תפילה הוא עושה ביחיד,
וגם זה בקיצור,
כי הוא ממהר לשמור על הפועלים,
שלא יגזלו אותו.
כדי שלא יפסידו את ממונו, יש לו תירוץ כאילו.
אם לא היה לך,
היה לך זמן לעבוד את הבורא.
יש לך, אין לך זמן לעבוד את הבורא.
זה מאוד משכנע שהקדוש ברוך הוא יקח לך הכל,
כדי שתוכל לעבוד את הבורא.
למה לא תפתח בבורא?
כשאין לך,
אז אתה עובר את הבורא יותר, יש לך זמן.
כשיש לך, אתה צריך לעבוד אותו עוד יותר.
כי מה אתה גרוע מזה שאין לו?
הרי לך יש.
אבל ככה מתעווה את השכל של הבן אדם. במקום להכיר טובה לקדוש ברוך הוא,
אז הוא עושה את הכל. מה צריך היה לעשות עשיר?
היה צריך למנות מנהל, ועוד מנהל, ואפילו עוד מנהל,
ושינהלו את הכל,
ואז הוא ישגיח רק על שלושה מנהלים, וזה הכל.
והם ימסרו לו את הדוחות והביקורות והכל. שלום על ישראל.
לא, הוא רוצה לראות את הכסף בעצמו, הולך ממקום למקום, לבדוק הוא בעצמו.
משתעבד,
משועבד,
חסר דעת.
נתנו לך אפשרות,
והוא לא עושה כן.
אז זאת אומרת,
אתה יכול לבוא רגע בבקשה? כן.
סליחה.
סליחה רגע. הלוא הוא
בדרך אליך, בדרך אליך.
יש רב חשוש שהוא בדרך לפה.
כן.
עכשיו,
אמרנו שמי שבוטח בשם,
לא ימנע אותו רוב הממון מלבטוח בשם, כי בוטח בשם, בוטח בשם, לא בוטח בממון.
כיוון שהוא לא סומך על הממון, זה בעל ביטחון בשם.
ובעיניו, הממון כמו פיקדון שציוו אותו להשתמש בו על פנים מיוחדים ובעניינים מיוחדים לזמן קצוב.
כל רגע יכולים ל...
לקחת ממנו את הממון ולהעביר אותו לזולתו.
ואם יתמיד הקיום של הממון אצלו,
הוא לא יבעט
בעבור זה שיש לו ממון,
וגם לא יזכיר טובתו למי שצווה לתת לו ממנו.
הוא לא יבקש מאדם שהוא צווה לתת לו ממון כמו עני או נזקק,
הוא לא יבקש ממנו גם תגיד לי תודה.
הוא לא יבקש ממנו טובה.
הוא יודע שהוא פורע חוב שהשם נתן לו ממון לתת לאחרים,
והוא מחויב בזה.
ככה מרגיש בעל הביטחון.
לכן כתוב כאן,
לא יזכיר טובתו
למי שצווה לתת לו ממנו מהממון שלו,
ולא יבקש עליו גמול הודאה ושבח.
הוא גם לא מבקש
שישבחו אותו ויודו לו על מה אתה מודה לי.
אני חייב לתת לך.
אבל הוא מודה למי?
מודה בעל הביטחון לבורא יתברך
שנתן לו ממון
שהוא יהיה סיבה לטובה שהוא קיבל.
להיות זה שמעניק לאחרים ומשפיע ולא מושפע.
אז הוא צריך להודות בכל רגע לבורא יתברך ששם אותו סיבה לטובתם של אחרים.
למה הניסיון של האור שלי יותר קשה אצל העם?
בגלל
שהאדם מרגיש
שהעושר הזה נעשה בחוכמתו,
בטרחתו,
בהשתדלותו,
ולקח לו הרבה זמן כדי להביא את הכסף.
כן.
ואז הוא אומר, כן, כמו שהוא אומר, אני עשיתי את הכסף בעשר אצבעות.
ואז כשהוא אומר, אני עשיתי את הכסף בעשר אצבעות,
אז אני לא יכול לשחרר את זה כל כך מהר אפילו באצבע אחת.
אתה מבין?
למה? כי אז אני צריך עוד פעם עשר אצבעות להביא את הכסף מחדש.
אז זה לא חוכמה להביא בעשר ולשחרר בעשרים.
אין דבר כזה.
קשה לו.
לעני יותר קל לתת חצי ממונו מעשיר.
נגיד, עני יש לו חמישים שקלים,
הוא יכול לקנות עלייה לספר תורה ב-25 שקל.
אבל עשיר שיש לו מיליארד דולר,
הוא לא יקנה עלייה בחצי מיליארד דולר.
נכון?
אז את אומרת, למי קשה יותר? לעשיר.
למה? צריך להיות יותר קל. נשאר לו עוד חצי מיליארד.
מה, הוא נשאר לו? רק 25 שקלים.
לא מגוי, רק את כפר הארצות.
אנחנו מדברים על דוגמה עכשיו.
רואים?
למה? כי הוא מעריך את הכסף. כמה כסף נתתי?
מה נתת?
חצי כמו שנתן העני, חצי.
מה נתת?
וכמה לך יישאר וכמה לא?
אלא הוא מרגיש שזה קניינו, זה שלו, זה רכושו.
הוא לא רוצה לשחרר את זה.
ותדעו לכם שהעשיר,
ככל שהוא מתעשר, הוא פוחד יותר.
יש לו פחד שיפסיד את הממון.
פחד! פחד!
למה? כי באמת, כמו שאתה אומר,
לעשות 100 שקלים זה לוקח קצת זמן,
ולעשות מיליארד לוקח הרבה זמן.
טוב, תודה.
רק שנייה, שנייה אחת.
כן.
אז לכן העשיר טורח כביכול הרבה, הרבה, הרבה, והוא מרגיש שהוא משתדל מאוד, מאוד, מאוד.
אז ממי לא קשה לשחרר, שחרר, שחרר, שחרר.
אבל התורה אומרת בכפולות.
נתון תיתן,
הענק תעניק.
הכל בכפולות.
למה?
של אל תחשוב שאם נתת פעם אחת זה מספיק. תמשיך לתת. נתון? תיתן הלאה.
הענק? תעניק. הלאה.
זאת אומרת, התורה מחנכת אותנו שצריכים לתת, לתת, לתת, לתת, כמה שיותר לתת.
אם השם נותן לך, תן. נותן, תן. נותן, תן.
אתה משחרר את הכיסים, אז יש מקום להכניס.
אבל אם אתה משאיר אותם עמוסים,
השם לא רוצה שזה יחליק.
אז לכן, תפנה מקום, ייכנס. תפנה עוד, ייכנס.
סתום, מלא,
אין למי לתת.
אז לכן צריכים לדעת
שלעשיר קשה יותר.
קשה יותר.
אבל הוא מודל הבורא ששם אותו סיבה לטובתו. ואם יאבד הממון ממנו,
מה קורה עם עשיר
שעבד ממנו הממון?
והוא בעל ביטחון אבל.
בעל ביטחון שהוא עשיר.
ואיבד את הממון.
איבד את הממון.
מה קורה איתו?
בגלל שהוא בעל ביטחון, לא ידאג
ולא יאבל לחסרונו,
אלא מודה לאלוקיו
שלקח ממנו את הפיקדון
כאשר הודה בנתינה שלו.
שמעתם?
בעל ביטחון.
עשה 100 מיליון דולר.
ואחרי חצי שנה
הפסיד את ה-100 מיליון דולר.
כמו שהוא הודה לבורא יתברך שהוא קיבל את ה-100 מיליון דולר,
ככה הוא מודה לשם יתברך שלקח את הפיקדון 100 מיליון דולר.
זה בעל ביטחון באלוקים.
אם לא,
אתה לא בוטח באלוקים, אתה בוטח בהשתדלות שלך.
אתה בוטח בעצמך.
וישמח בחלקו,
ואינו מבקש היזק של זולתו,
ולא יחמוד אדם בממונו.
אדם שיש לו ביטחון, לא רוצה להזעיק אף אחד.
בן אדם פתח עסק,
אז אם הוא פתח עסק הוא לא עושה תחרות איתו,
לא מזעיק אותו,
תהיה בריא.
יש אנשים שרואים אחד הרוויח, מעתיקים אותו, פותחים לידו,
גונבים ממנו את הרעיונות, גונבים את הכול,
ועושים מה שזה. לא אכפת להם שהבן אדם הזה יתמוטט כלכלית,
יש לו ילדים, אין לו ילדים.
העיקר שהם ירוויחו.
בעל ביטחון לא עושה ככה.
היה מעשה בשכונה חרדית שהייתה בהקמה,
והגיעו מאות משפחות.
היה בן אדם
שפתח שם מכולת יחידה, צרכניה כזאת,
וכל המאות משפחות קונות אצלו.
כל המשפחות קונות אצלו.
יש לו הבטחת הכנסה. כולם חייבים, חגים, שבתות, ימים,
ימי חול, הכול, כולם קונים אצלו.
פתאום הגיע דייר חדש לשכונה,
והחליט שגם הוא פותח צרכניה.
מה עשה בעל הצרכניה הזאת?
כשהוא בא עם הסחורות להוריד,
ניגש אליו,
והתחיל לעזור לו.
עוזר לו להוריד את הסחורה, ומסדר, ואומר לו, כדאי שתשים פה, תעשה כאן, תזה ככה,
ככה.
אומר לו, תשמע, פה אנשים אוהבים ככה, וככה, וככה.
אז ההוא ככה בסוף, אחרי שהוא גמר לעזור לו והכול, אומר לו, תגיד לי, מה קרה שאתה עוזר לי כל כך, וזה,
מה, מה?
אומר לו, פשוט מאוד, בא יהודי, רוצה פה לפתוח צרכניה לטובת השכונה,
ופה ושם, למה שאני לא אעזור לו?
אומר לו, ומה אתה עוסק פה?
אומר לו, אני בעל הצרכניה שקיימת פה.
לא.
אומר לו, כן.
אומר לו, אתה בעל הצרכניה, אתה עוזר לי ככה? אומר לו, כן, למה לא?
אומר, מה זה למה לא? זה עלול לקפח עד פרנסתך? אומר, מה פתאום?
עד שאתה באת עכשיו, לא יכולתי לצאת לחופש אפילו יום אחד.
עכשיו שאתה פה, אז אני יודע שיש מי שייתן חלב, מי שייתן זה, אני יכול ללכת לחופש.
ופרנסה?
אתה לא יכול לגעת לי כי הוא זה.
כי אין אדם נוגע במוכן לחברו, כי הוא זה.
אז אתה על חשבוני?
מה פתאום על חשבוני?
שמעתם מה זה בעל ביטחון?
זה בעל ביטחון.
זה אושר, תדעו לכם, זה אושר, שבן אדם יש לו ביטחון,
שום דבר לא מזיקו, הוא לא מתרגש,
לא נבהל, אי אפשר לאיים עליו, הוא לא מפחד.
בן אדם סודר, יש, אין, זה הכל אותו דבר.
הכל אותו דבר, כל מצב.
יש כסף, אין כסף, יום עסל, יום בסל,
הכל אותו דבר.
כן.
תראה, אלה שחושבים שאתה סוגר להם את הפרנסה, הם טועים.
הפרנסה לא תלויה במכונית כזאת או אחרת.
היא תלויה בזכויות של הבן אדם המוכר.
אבל החוצפה של זה ששם את המכונית
מול החנות,
זה דבר שלא ייעשה.
החוצפה.
אבל למנוע פרנסה זה לא מונע.
גם אם יסגרו לבן אדם את החנות,
עם מנעולים,
את הפרנסה לא יכולים לקחת לו.
כי השם זן ומפרנס,
גם אם החנות סגורה.
כמו שאמרנו,
שגם אם בן אדם
יסגור את עצמו, כמו ששאל אחד את החכם, אמר לו,
אם אני אנעל את עצמי בחדר,
יגיע אליי הטרף, המזון,
בחדר נעול,
יגיע או לא יגיע?
אמר לו, יגיע.
אמר לו, כיצד?
אמר לו, פשוט מאוד.
כמו שישיגך מלאך המוות בחדר סגור,
כך ישיגך מלאך של המזון בחדר סגור.
מי ששולח את זה,
שולח את זה.
ואתם יודעים, במדרש כתוב ששלמה המלך,
שלמה המלך,
הוא היה מסטט את האבנים עם תולעת השמיר.
שתולעת השמיר
היא הייתה מפצחת
את הסלעים,
ומתברר שיש לה קרני לייזר,
ושמים אותה על פס,
והיא עוברת עליו, וטששט, היא חותכת את הכול.
תולעת שמיר.
היא לא קיימת היום, היא הייתה רק בזמן בית המקדש.
וכתוב
ששלמה המלך פעם אחת, בחציבה של האבנים שהיו חוצבים,
מצאו בתוך סלע תולעת,
בפנים הסלע, תולעת, לא שמיר,
תולעת,
ויש לה נוזל
וקצת עשב,
בתוך סלע.
משם היא ניזונה והקדוש ברוך הוא נותן לה.
ואם אתם מתפלאים,
אז הפליאה יותר גדולה על מה שאנחנו רואים ולא שמים לב.
אפרוח בתוך ביצה,
מי מכניס לו את המזון?
והוא מתפתח לבד, לבד, לבד, עד שהוא בוקע את הקליפה ויוצא.
אז אפשר שהקדוש ברוך הוא יביא מזון לתוך ביצה סגורה או לא?
אז לאדם בחדר סגור הוא יכול או לא?
מה נשתנה מן האפרוח?
מי שיודע לזון אפרוח בתוך ביצה,
יודע לזון אדם נעול בתוך מגדל.
אבל אתם רגילים פשוט לשטות הזאת שאי אפשר,
לכן אתם חוששים.
אבל מי שהיה קורא את הסיפור,
של רבנו גרשום,
שיום אחד הקראתי את זה פה בבית כנסת.
זה מרתק, שלוש שעות סיפור,
שלוש שעות סיפור,
אם תרצו שבוע הבא בלי נדר,
ביום חמישי משלוש עד שש,
על רבנו גרשום איך סגרו אותו במגדל שאי אפשר לצאת ממנו לעולם,
ואיך הוא השתחרר מהמגדל, רבנו גרשום.
אבל זה לא הסיפור, הסיפור בכלל, החרם לרבנו גרשום,
איך נעשה.
זה סיפור הסיפורים.
אבל אם אתם רוצים,
ביום חמישי הבא בלי נדר, בשעה שלוש, עם צ'ונט.
אבל עם כמה דודים, כי שני דודים היום נגמרו.
אז בעזרת השם יתברח, זה סיפור חבל על הזמן.
זה לראות מה עבר רבנו גרשום בחייו,
זה לא יאומן כי יסופר.
מה העלילות שעשו עליו וכו',
ולמה הוא גזר את החרם
שלא לשאת שתי נשים.
למה לא לשאת שתי נשים? חרם דרבנו גרשום.
מכל מקום הבוטח באלוקים,
אז תודיעו ככה לכולם, גם אלה שצופים בנו, תדעו, בפעם הבאה יהיה 500 איש פה,
אז צריך שיהיה מקום, כן? יהיה סיפור ויהיה צ'ונט, זה הולך ביחד.
מכל מקום,
בעל הביטחון לא יאבל גם אם יחסר לו הממון ויפסידנו,
ולא יהיה טרות בכלל.
בכלל.
כמו שכתוב, צדיק אוכל לשובע נפשו,
יש לו את השביעה כדי הנפש, לא כדי הבטן.
בטן רשעים תחסר.
לרשעים חסרה עוד בטן.
בטן רשעים תחסר, חסרה להם עוד בטן.
אבל צדיק אוכל לשובע נפשו.
אם הנפש שלו שבעה,
דיו.
מה התועלת של הביטחון בעולם הזה?
מנוחת הלב מן הדאגות העולמיות,
ויש הרבה דאגות עולמיות.
הנה אנחנו עומדים בפיה של מלחמה קרובה,
וכולם מצחצחים עכשיו חרבות, מה שנקרא.
האיראנים עושים עכשיו
מערכי מלחמה בים והתגוננות,
ליד מצרי הורמוז,
ומראים לעולם שהם לא מתכוונים לשתוק ולהתגונן.
הסורים עושים תרגילים ושולחים טילים,
טילים רוסיים שהם קיבלו עכשיו, שיכולים לפגוע מרחק 300 קילומטר בדיוק רב,
ולא מזהים אותם ברדאר עד שהם בקרבת האונייה שהם רוצים לפגוע בספינה.
ויש להם את ה-S300 הם קיבלו,
והם הראו איך
הטיל הזה עושה ספירלות, ככה.
אי אפשר לתפוס אותו, זה משהו לא יאומן ומתביית על מי שהוא רוצה.
וחביבי, מה הולך פה, הכל מסביב. האמריקאים אמרו... כן, סורים.
האמריקאים אמרו עכשיו שהם הולכים למלחמה, נקודה.
למה פחות משנה הם יודעים שהם כבר מעמידים את הפצצה וזהו. והם אמרו, יהיה אסון עולמי.
זאת אומרת, מודיעים על מלחמת העולם השלישית והאחרונה, שחיכינו לה מלחמת גוג ומגוג.
מה שתרענו בשלוש השנים האחרונות,
הנה זה בא.
אז כולם מתכוננים והכול.
מי שיש לו ביטחון
לא דואג.
מי שאין לו ביטחון,
אבל ביטחון של כסילים זה בעיה.
צריך ביטחון שיהיה מעוגן בעשייה,
בעבודת הבורא, בתשובה גמורה,
כדי שלא תהיה למקטרג אפשרות לקטרג.
כי אם אתם לא יודעים,
בשעת הסכנה,
המקטרג מקטרג ואנשים נתפסים, אפילו צדיקים שהם לא שלמים,
נתפסים.
כי שניתנת רשות למשחית, אינו מבחין בין צדיק לרשע בצדיק שאינו גמור.
וכתוב שבשעת הסכנה,
השטן מקטרג שאפילו מי שהיה יכול לשים
טלית קטן,
שזה לא חיוב על האדם,
זה חיוב על הבגד. אם יש לך בגד של ארבע כנפות, אתה חייב לשים ציציות.
אבל אם אין לך בגד כזה, אתה לא חייב.
אנחנו שמים בגלל שאנחנו מהדרים.
אבל השטן מקטרג בשעת הסכנה גם על אדם
שלא היה חייב והיה יכול לשים ולא שם.
למה לא שמת?
יכולת לעשות דברים שאתה לא חייב אפילו.
גם זה הוא מקטרג.
כל מה שהוא יכול לתפוס את הבן אדם, הוא תופס.
כמו מס הכנסה,
בא, תופס בן אדם שעשר, עשרה שקלים
הוא לא הקליד ולא הוציא חשבונית או קבלה, עשרה שקלים.
הוא פוסל לו את הספרים,
הוא יכול לשערך עכשיו מיליון, שתי מיליון, חמש מיליון,
לך תתווכח איתו עכשיו.
בקטנה, על קטנה, עשרה שקלים.
זאת אומרת, השטן אותו דבר.
הוא גם כן ממס הכנסה.
הוא,
אם תופס את הבן אדם בקטנה,
זהו, מספיק לקטרג, לחייב אותו.
כן?
אה, אתה רוצה שהשם יחמול עליך?
אה, אתה רוצה שהוא יציל אותך במלחמה?
אה, עכשיו אתה רוצה את ההגנה.
וכשהוא רצה,
אפילו הוא לא חייב, הוא רק רצה,
הוא רצה. למה את הרצון שלו לא עשית?
לשם יש רצון. למה לא עשית את הרצון שלו?
לא את החיוב.
את הרצון.
עכשיו, אם השם מחויב להציל אותך, הוא יציל אותך.
אבל אתה רוצה גם שהוא לא מחויב להציל אותך.
אז למה רצון לא הולך מול רצון?
אם היית עושה את רצונו,
אז הוא יעשה רצונך.
אבל אם לא, לא.
לכן הרוצה להינצל ממלחמת גוג ומגוג,
יעסוק בתורה וגמילות חסדים.
לא מספיק רק תורה,
צריך גם גמילות חסדים.
למה? כי תורה זה חיוב ללמוד,
וגמילות חסדים זה לפנים משורת הדין.
נגיד, אתה הולך להחזיר יהודים בתשובה.
אתה לא חייב,
אבל אתה מחליט.
אתה הולך ופותח גמח לעזור לזולת.
אתה לא חייב,
אבל אתה מחליט שאתה רוצה לעשות גמילות חסדים.
אז אם אתה עושה על פי דין, ידונו אותך על פי דין.
דין מול דין.
אתה זכאי או לא זכאי?
מי יעמוד בדין?
מי שלם?
אבל אם אתה עושה גמילות חסדים לפנים משורת הדין,
מידה כנגד מידה,
גם הקדוש ברוך הוא יעשה עמך לפנים משורת הדין.
איפה מצינו כדבר הזה?
שהיה תענית גשמים,
לא היה גשם,
והיה בצורת, ונתכנסו חכמים להתפלל,
על מנת שירדו גשמים.
ועלו כולם לטבע להתפלל, ולא נענו.
עלה גדול הדור,
רבי אליעזר הגדול,
להתפלל בטבע,
ולא נענה.
עלה תלמידו,
רבי עקיבא,
ונענה.
אז אמרו, מה, התלמיד גדול מריבו?
אז אמרו, לא.
זה מעביר על מידותיו,
וזה לא מעביר על מידותיו.
קודם כל נבין.
למה בגלל שהוא מעביר על מידותיו ירד גשם?
אמרו שרבי עקיבא מעביר על מידותיו,
אז לכן ירד גשם. ורבי אליעזר כתוב לא מעביר על מידותיו,
אז לא ירד גשם.
למה?
כי על פי דין
לא היו ראויים שירד גשם.
על פי דין לא ראויים. עובדה שלא היה גשם. למה לא היה גשם?
וחרא אף השם בכם, ועצר את השמיים ולא יהיה מטר.
אם יש חרון אף, אין גשם.
אז איך אפשר להעביר את הגזרה הזאת?
מידה כנגד מידה.
מי שמעביר על מידותיו ופונה לקדוש ברוך הוא,
אז הקדוש ברוך הוא יכול להעביר על מידותיו וממידת הדין למידת רחמים.
אז למי יש פתחון פץ לקדוש ברוך הוא להעביר על מידותיו?
מישהו בעצמו מעביר על מידותיו.
אז רבי עקיבא היה מעביר, ורבי אליעזר לא.
שואלים, איך ייתכן?
מה, רבי עקיבא מעביר ורבי אליעזר ריבוע לא מעביר?
אלא מסביר הרב לופיאן,
זכר צדיק וברכה,
שרבי אליעזר
גדל
עם מידות טובות מהבית.
בית של צדיקים.
אז הוא גדל, לא צריך להעביר על מידותיו, ככה הוא.
הוא טוב, עם מידות טובות והכול, זה טבעו, זה מהותו.
אבל רבי עקיבא, שהיה עם הארץ ארבעים שנה,
והוא היה שונא תלמידי חכמים, ואומר, מי יתן לי תלמיד חכם?
ואנשכנו נשיכת חמור.
הוא עבד על מידותיו
והעביר על מידותיו.
צריך לכעוס, לא כועס. צריך לנקום, לא נוקם. צריך לעשות ככה.
עבד על המידות שלו והעביר על מידותיו,
אז כיוון שהוא בפועל העביר על מידותיו, אז השם העביר גם.
אז מה רואים? שזה הולך במידה כנגד מידה.
אז אם אתה בדיוק, נוסחה טובה, אם אתה עושה לפנים משורת הדין,
יעשו איתך לפנים משורת הדין. גם כתוב.
כל המרחם
על הבריות מרחמים עליו מן השמיים.
כל המקפיד,
מקפידים עליו מן השמיים.
במידה שאתה מודד,
מודדים לך.
אז מה שאתה מצפה מן השמיים,
תעשה ותקבל.
אם תעשה מה שאתה מבקש, תקבל.
אבל אם אתה לא עושה ואתה מבקש, לא תקבל.
אז לכן צריך לגוג ומגוג.
חייבים, אחרת לא יהיה.
תורה וגמילות חסדים.
תורה זה חיוב,
זה דין.
וגמילות חסדים זה לפנים משורת הדין.
אז מה שהיה לנו היום משי אנג'ל,
זה לפנים משורת הדין.
אז זה גמילות חסדים.
לגמול חסדים עם תלמידי חכמים כאלה שבאים ללמוד
בשלוש בלילה,
אין הרבה תלמידי חכמים שקמים ללמוד בשעות כאלה.
אשר לכם ישראל.
אז זה נקרא חסד, להתחסד עם הבריות.
כמה שאפשר, וזה חסד עם גופו של אדם.
היה לכם הנאה, נכון? עוד לא שמעתי אף אחד שברך אותו.
אבל היה לכם הנאה. למדנו על הטובות שצריך להיטיב, להודות, ושבע והכול, עוד לא שמעתי ברכה אחת.
אבל רגע,
אני לא שמעתי, אמרתי.
אחר כך אני רוצה שכולם יברכו אותו. רגע.
וזה למטיב בגופו.
מה למטיב בנשמתו?
כמה מגיע לו מי שמטיב לזולתו, בנשמתו,
מטיב לו לחייו ולאחריתו ודואג לו לחיי עולמו בעולם העליון.
כמה טובה, כמה טובה מגיעה לו.
אז לכן צריך לדעת תורה וגמינות חסדים.
מה?
ודאי.
כן. נכון.
אדם יעסוק כמה אחוזים אמון תורה, כמה אחוזים בחסדים. יש פה פרצה של תורה לציבור.
אין פרצות.
אדם צריך לעסוק בתורה וגמינות חסדים.
כל התורה ניתנה בשביל שהאדם יעשה מעשים.
התורה היא תורת מעשה, לא תאורה תאורטית.
זאת אומרת, חייב כל בן אדם,
לא המדרש עיקר, אלא מעשה.
צריך להפוך את המדרש שלומדים למעשה.
וכתוב, גדול תלמוד שמביא לידי מעשה.
אבל אם זה לא מביא לידי מעשה, אז במה הוא גדול?
כתוב,
ונמדתם ועשיתם.
מי שעושה יש לו שכר לימוד גם, אבל מי שלא עושה גם שכר לימוד אין לו.
כי מה הוא למד? תאוריה.
אדם לומד, התורה נקראת לשון הוראה,
להורות לנו את המעשים שנעשה.
לכן, כשמגיעה מצווה שאדם חייב, הוא פוסק מלימודו.
תפילה, לדוגמה,
למאן דא אמר זה דרבנן.
ואם זה דרבנן, איך אתה עוזב מצווה דאורייתא,
ואתה מפסיק בשביל תפילה?
אלא מה? יש מצוות וחיובים,
שזה התורה מלמדת שצריכים לעשות, ומפסיקים לימוד התורה לקיום מצוות.
במצווה שלא יכולה להיעשות על ידי אחרים,
אז מפסיקים גם את תלמוד תורה,
ועושים וחוזרים ללימוד.
אבל מכל מקום, כל התורה ניתנה בשביל לעשות.
עכשיו, מי שהוא מוכשר ומסוגל ויכול ומצליחן
לעשות דברים מה שאחרים לא מסוגלים לעשות,
אז הוא מחויב בזה.
ונתנו דוגמאות.
לדוגמה,
יש כמה אנשים שמטפלים בחולים,
ומומחים גדולים,
כמו הרב פירר והרב צ'ולק ואחרים,
אז גדולי ישראל מורים אותם להתעסק במלאכתם זו
כדי להציל את הבריות,
פיקוח נפש ודברים כאלה,
וכמובן שהם לומדים פחות מאחרים,
כיוון שהם מתמסרים לדבר הזה.
אין עליהם טענה, זו חובתם.
או,
כמו שאמר לי מורי וריבי, הזכרתי את זה בשיעורים קודמים,
שאמר
שאני לא מחויב יותר מלימוד קביעת עיתים לתורה.
וזאת למה?
בגלל שהחוב היותר גדול זה להציל את הבריות ולחזירם בתשובה.
אז זאת אומרת, כל אחד יש לו חוב לפי מה שהוא, לפי מה שהוא יכול,
או לפי כישוריו.
אז לכן כל אחד ואחד ייתבע לפי מה שהוא היה מסוגל.
על כן,
כל אחד יראה כמה כוחו ללמוד
וכמה כוחו לפעול.
אבל אם התורה מתרבה אצלו והוא לא מממש אותה
והופך אותה כדי לעזור ולהציל את עם ישראל,
אז הוא לומד אותה לעצמו.
וזאת הייתה הטענה על נוח,
על חנוך,
על שם ועבר,
שהם למדו לעצמם.
אבל אברהם
עשה בשביל הכלל.
קח דוגמא, חפץ חיים היה גדול דור,
ולמרות זאת הוא טרח ויגע ונסע ממקום למקום, עיירה לעיירה, מעיר לעיר ומכפר לכפר,
בשביל להפיץ תורה, להעמיד תלמידים הרבה ולייסד ישיבות,
לייסד כוללים ולייסד שיעורים.
והיה הולך בערב שבת לסגור חנויות שעוד עובדים ועוד מעט ייכנס שבת,
והיה עושה כל מה שרק אפשר, הוא היה יכול לשבת ללמוד.
ואתה רואה בדורנו, הרב קניאבסקי,
שכולו קודש קודשים,
והתורה שלו זה משהו אדיר ונדיר,
והנה הוא יושב לפעמים שעות ומקבל קהל
ופותר פתרונות לאנשים.
וזה רק הוא,
הרמב״ם כתוב,
שהיה בא מותש הביתה עוד בימיו האחרונים,
היה שוכב, היה במלאכת המלך,
והיה לומד תורה,
והיה מקבל אנשים בשכיבה
מרוב תשישותו.
והיו עומדים תור קילומטרים אנשים,
והוא מקבל אותם ונותן להם עצות ברפואה,
על פי התורה,
בכל דבר.
מה הוא צריך את זה?
זו חובתו של כל בן אדם, גם גמילות חסדים.
אז תועלת הביטחון בעולם
זה מנוחת הלב מן הדאגות העולמיות,
שלווה מנדנוד הנפש,
כל הזמן הנפש מתנדנדת ממקום למקום, אדם יש לו שלווה כשיש לו ביטחון,
ויש לו שלווה
ואין לו צער בגלל שהוא חסר מתאוות גופניות,
אין לו צער,
ובהשקט,
בבטחה, בשלווה בעולם הזה,
יש מלחמה,
אין מלחמה,
יש שובע,
יש רעב.
בכל מצב,
בעל הביטחון מקבל את גזירות הבורא באהבה ובשמחה,
כיוון שאבא שבשמיים גזר, זה ודאי לטובתו.
אין גזירה שיורדת מן השמיים לא לטובה.
כל מה דעביד רחמנא לטו עביד.
כל מה שכזו הוא עושה זה רק לטובת האדם.
גם מה שאדם מקבל צביטה זה לטובת האדם.
אין דבר שיורד רע מן השמיים. מפי עליון
לא תצא הרעות
והטוב.
זאת אומרת, הכל אנחנו הגורמים,
ולפי מה שאנחנו גורמים ככה אנחנו מקבלים. הטענות
צריכות להיות עלינו, לא על הקדוש ברוך הוא.
וכמו שכתוב, ברוך הגבר אשר יבטח באדוני והיה אדוני מבטחו,
ואמר והיה כעץ שתול על מים,
ועל יובל ישלח שורשיו.
יש לך עץ
שיותר מאושר מאשר הוא על מים,
לא חסר לו כלום, אין לו צמא,
כל הזמן הוא מתפתח.
כל הזמן הוא מתפתח.
אותו דבר, אדם בעל ביטחון
מרגיש כמו עץ
ששתול על מים.
ומהן, מנוחת הנפש
כשהוא צריך ללכת בדרכים רחוקות,
כשהדרכים הרחוקות מכלות את הגוף
וממהרות את השלמת החיים.
קיצר ימי, קיצר בדרך כוחי, קיצר ימי.
קילה בדרך כוחי קיצר ימי.
זאת אומרת, אדם
עיני בדרך כוחי קיצר ימי.
הדרך מענה את הגוף והיא מקצרת את החיים.
אבל בעל הביטחון,
יש לו גם מנוחת הנפש
כשהוא הולך במקומות רחוקים וכו'. למה?
בגלל שהוא לא מוטרד. הדאגות והטרדה והפחד והחשש,
הם מקצרים את חייו של האדם.
וזה מביא לו מחלות בגוף.
מי שבוטח בשם יתברך,
שום חשש, שלווה, השקט, בטחה, הכול.
מצבו
הוא בבלנס תמיד.
מצב של השוויה.
אז לכן צריך לדעת,
חשוב מאוד לקנות את מידות הביטחון.
חשוב מאוד מאוד.
צריך לעבוד על זה, להתעמל על זה,
לבחון את זה,
לנסות את זה, לחיות את זה.
יש פה יהודי שאמר לי שאשתו אומרת
ששבוע ימים היא רואה בעל חדש.
בעל חדש. מה אתה לומד?
אז הוא אומר לה, מה הוא לומד?
היא אומרת, תשמע, אתה השתנית.
אתה לא אותו בן אדם.
אתה רגוע.
אתה לא טרוד. אני רואה, אני מרגישה עליך, זה לא אותו בן אדם.
שבוע ימים הוא רק פה בשיעור,
וכבר אשתו אומרת, אתה בן אדם חדש.
יש פה אנשים עוד שהנשים שלהם הרגישו משהו?
כן. גם שלך?
גם, גם אתה?
כן.
יש כאלה שהתחתנו מחדש בזכות השיעור.
כן.
ונאמר על אחד מן הפרושים
שהלך
אל ארץ רחוקה לבקש את הטרף בתחילת פרישותו,
ופגע אדם אחד מעובדי כוכבים בעיר שהלך אליה,
ואמר לו, הפרוש,
הפרוש זה אדם יהודי,
שהיה פרוש בעל מדרגה,
אז הוא צוחק
על העובד כוכבים ואומר לו,
כמה אתם בתכלית העיוורון
ומיעוט ההבנה בעבודתכם לכוכבים. איך אתם טיפשים?
עובדים פסל שאתם עשיתם אותו במו ידיכם, ואחר כך מגשים ממנו שיעזור לכם.
הרי אם אתה רוצה, אתה לוקח אותו, שובר לו את הראש.
והוא לא יכול לעשות לך שום דבר.
ואתה מבקש ממנו שהוא יעזור לך, אתה מתפלל, עובד אותו. מה אתם טיפשים? עיוורון כזה?
איך אתם יכולים?
אמר לו עם גושי,
אותו עובד כוכבים, אמר לו, ומה אתה עובד?
מה אתה עובד?
אמר לו,
הפרוש, אני עובד את הבורא, היכול, המכלכל,
האחד, המטריף,
אשר אין כמוהו.
בעל היכולת היחיד בעולם שזן ומפרנס את כל העולם, את זה אני עובד.
אמר לו, עם גושי,
פעולך סותר את דבריך.
המעשים שלך סותרים את מה שאתה אומר.
אמר לו, פרוש והאח,
אמר לו, אילו היה מה שאמרת אמת,
היה מטריבך בעירך כמו שהיא טריפה הנה.
למה יצאת לארץ רחוקה לעשות עסקים, לחפש טרף?
מה, הוא לא יכול לזון אותך בעיר שלך?
אם הוא הזן, היחיד, המכלכל, המטריף, הכל יכול?
מה,
יש לו הגבלה לתת לך אוכל אצלך בעיר,
שאתה צריך,
ועינק סיל בקצה הארץ?
אין לך שכל, אתה?
אתה אומר שאתה מאמין בו.
המעשים שלך סותרים את האמת שלך.
ולא היית טורח לבוא לארץ רחוקה כזאת.
ונפסקה טענת הפרוש
ושב לארצו.
הפרוש
הודה לעם גושי,
החזיר את הכרטיס טיסה
בשלום על ישראל.
שמעתם?
אז כמה אתם רצים וטורחים לחפש את הטרף,
וכי לא יכול לפרנס אותך, הקדוש ברוך הוא,
במקומך,
בביתך אפילו, בביתך,
בביתך אפילו?
הקב' יכול הכל.
אין לנו ביטחון.
אין לנו ביטחון שהקדוש ברוך הוא יביא לנו את הטרף עד לפה.
אין לנו ביטחון.
נכון, נכון, נכון, נכון, יש כאלה גם לא עובדים בכלל, נכון, אפילו בטלפון,
נכון
למה הקדוש ברוך הוא 40 שנה האכיל את עם ישראל מן?
למה הוריד להם מהשמיים?
למה לא נתן להם מקצועות, ללמוד מקצועות?
למה לא היו קורסים?
למה לא היו אוניברסיטה פתוחה?
למה היה לו תואר אקדמי?
כן.
ולא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן.
אדם שרוצה לזכות לתורה,
הוא צריך להיות מאוכלי המן.
אם בן אדם
לא יאכל, אני צריך את כל השקית.
אדם,
אוכלי המן, אתם שומעים? אוכלי המן.
כל יום יורד מזון רק לאותו יום.
אתם רואים איזה דאגה זאת?
זאת אומרת, יש לך חמישה ילדים,
ויורד לך בדיוק לאותו יום. ואם תרצה להשאיר,
ירום תולעים.
אין.
שלום,
מחר תקום
יבוא חדש.
אז צריך לסמוך
שיבוא עוד פעם מחדש. לכמה?
ליום.
טוב, תן לשבוע.
תן לשבוע.
לא.
דבר יום ביומו.
להרגיל את עם ישראל לאמונה וביטחון בקדוש ברוך הוא.
מיליונים נמצאים במדבר. מיליונים.
אין מאיפה להתפרנס.
וצריכים לסמוך כל יום מחדש, 40 שנה,
שהשם ייתן. ואם יום אחד יהיה תקיעה,
אין דבר כזה.
אפילו שהם עשו עגל,
לא תקע אותם הקדוש ברוך הוא.
ונתן להם גם באותו יום לאכול.
אני הייתי נותן להם לאכול?
יש להם מזל.
אבל הקדוש ברוך הוא אין רחום וחנון, נותן, נותן, נותן.
אבל הוא רוצה שתתרגל.
40 שנה תרגולת.
40 שנה תרגולת.
אבל זה עובד.
אין בעיה רק לעזור ולפרנס. דבר יום ביומו.
והסברתי פה לאלה שחדשים,
שהגאון מווילנה, כל יום שהיה מרוויח את הכסף,
הוא היה גם רופא.
אז כל שהיה מרוויח את הכסף, באותו יום
היה משליך את הכסף מהחלון.
ונשאר בלי כסף, מחר הקדוש ברוך הוא יביא מחדש.
משליך, שיקחו עניים, היו יודעים, באים, לוקחים.
אוספים מה שנשאר לו.
וזהו.
והיה תולה ביטחונו בקדוש ברוך הוא כל יום מחדש.
זה ביטחון.
אתה יודע מה זה ביטחון?
בן אדם שחייב 100 אלף דולר,
מחר הוא צריך לשלם,
והוא הולך היום עם הרגשה כאילו כבר יש לו את זה בכיס.
זה ביטחון.
מה?
יש איזה מעשה שקראתי אתמול,
אני לא אספר את כל הסיפור, אני אגיד רק בקצרה.
כשהיה מישהו שהיה צריך לעבור ניתוח ב-130 אלף דולר,
ושאלו את החכמים
אם חייבים למצוא את הכסף או לא,
משום מה החכמים אמרו שאין להטריח את הציבור בסכומים כאלה.
והילד היה בסכנה,
ואחד מבני המשפחה החליטה למכור את הדירה שלה
ולהישאר, כמו שאומרים, ברחוב עם הילדים שלה
ב-130 אלף דולר,
בשביל שהילד הזה יעבור את הניתוח.
דבר מדהים.
והיו צריכים רופא מומחה שהוא לוקח את ה-130 אלף דולר בשביל הניתוח הזה.
ופתאום היה סיפור כזה
שנהג
שהסיע,
אם אני זוכר טוב את הסיפור, הסיע
את האישה
משדה התעופה
לניתוח הזה,
מישהו שכח אצלו,
שהסיע את הרופא, לא, כן, אחר כך דבר איזה היה רופא,
כשהוא הסיע את האישה היה לו מזוודה,
שהיה בה כל מיני כלים כאלה של רפואה,
של ניתוחים וכל מיני דברים,
ולא ידעו פה ושם.
והרופא הזה בעצם,
כשהיא נסעה עם הנהג מונית הזה והוא הביא אותה לבית החולים,
אז היה את הזה, והרופא הזה איבד
את המזוודה הזאת לניתוח, הוא לא יכול לבצע את הניתוח בלי המזוודה,
שהוא שכח אותה במונית,
שהיא באה איתה.
וככה נפגשו באיזושהי דרך באקראי,
ואז המציאו לו את המזוודה הזאת שבעדיה הוא לא היה יכול,
ואז אמרו לו, תשמע, אתה רואה?
אתה רוצה 130 אלף דולר, בלי המזוודה הזאת לא היית יכול לעשות.
אנחנו מצאנו את המזוודה,
הילד הזה,
מכרו דירה בשביל לשלם לך את ה-130 אלף דולר האלה,
כדי שתוכל לנתח,
בלי המזוודה לא היית יכול לבצע את הניתוח,
אז אולי אתה תחשוב, אולי אתה תוותר על הכסף במקרה הזה, כי אישה עם הילדים שלה ברחוב בשביל שאתה תוכל לעשות.
ויתר הרופא על הכסף.
לא אופייני.
ואחר כך האישה הזאת
הייתה צריכה
לקנות דירה.
היא החליטה לקנות דירה,
והיא רצתה עוד דירה יותר מורחבת בירושלים,
וכשהיא רצתה עוד הדירה המורחבת בירושלים,
אז היא אמרה שהיא תקנה ב-130 אלף דולר האלה דירה בירושלים.
אבל אמרו לה, אין דבר כזה דירה בירושלים ב-130 אלף דולר, מה שאת רוצה.
אז באמת הם מצאו איזה מישהו,
והמישהו הזה ביקש לא 130, 310. והיא אמרה, לא,
אני רוצה רק 130 אלף דולר לשלם.
בסוף מה מתברר?
שמי זה שמוכר את הדירה?
נהג המונית
שמצאה את המזוודה וויתר
המנתח על ה-130 אלף דולר.
הוא שמע את הסיפור הזה, שזאת האישה שוויתרה על הדירה שלה
בשביל שהוא יינצל בניתוח,
מכר לה את הדירה שלו ב-130 אלף דולר.
הקדוש ברוך הוא מסובב הסיבות,
זה משהו לא יאומן.
משהו לא יאומן.
משהו לא יאומן.
כשהשם רוצה לזון ולפרנס, אין לו שום בעיה.
הקדוש ברוך הוא יעשה מה שהוא רוצה הוא יכול לעשות.
ולזמן זימונים וסיבות למסיבות, והכל הוא יכול לעשות.
זאת אומרת,
אנחנו צריכים לסמוך ולבטוח על השם יתברך ב-100%.
ב-100%.
אין יותר מה-100% של ביטחון בשם.
פחות מ-100% בשם יתברך, אין לך ביטחון בכלל.
100% ביטחון.
כל זמן שאתה סומך על עצמך במשהו,
במשהו, אתה רק מקלקל.
למה?
משום שכתוב במפורש בפתיחה של שער הביטחון,
שכל מי שמסיר ביטחונו מהשם
ותולה ביטחונו בזולתו,
השם מסיר השגחתו ממנו ומניחו ביד מי שפטח עליו.
זאת אומרת, אתה מזיק לעצמך,
אתה במקום שאין לך ביטחון בכל יכול,
אתה בוטע באין יכול.
איזה מין חשבון זה?
איזה חשבון זה?
אבל הרגילו אותנו שאנחנו צריכים לדאוג לעצמנו אם לא נדאג, אוי ואבוי, לא יהיה, לא יהיה, לא יהיה. אתה צריך לדאוג.
לכן חשוב מאוד השיעור הזה של ביטחון.
ואנחנו עושים כבר נגלה שנייה, אם אתם לא יודעים.
חוזרים עליו בקצרה, מה שנקרא, בשביל לרענן את הזיכרון,
כדי שנוכל לתפוס פה ושם
כמה דברים ואיתם להתחיל להתחבר ולעלות מעלה-מעלה,
ולהיות סמוכים ובטוחים על השם יתברך.
יש פה יהודי
שעובד שיפוצים,
כשגמרנו את השיעור, החליט זה, הוא הולך לישיבה.
והוא לומד מתשע עד אחת,
ואחרי הצהריים הוא הולך לכולר גם כן,
ויום אחד כן, יום אחד לא.
ומאושר.
ויש נהג מונית פה שעובד רק שלוש שעות במקום שתיים עשרה.
ומאושר.
ויש עוד כמה פה שעשו כמה שינויים,
ומאושרים.
למה?
כי לא מפסידים אם מתחברים לקדוש ברוך הוא.
אם אחד רחוק מהשם,
זה דומה לאחד שמחזיק בידו של השם.
מי שהקדוש ברוך הוא מחזיק לו ביד,
הוא צריך לחשוש ממשהו?
אז השם,
יד ימינו פשוטה לקבל שווים.
אתה מוכן להחזיק לו את היד?
אם אתה מחזיק לו את היד,
יש לך כל מה שיש לו ביד.
כל מה שיש לו ביד.
אתה מתרחק ממנו, אתה רק מפסיד.
היה יהודי אחד בארצות הברית, בארצה התימני, בבית כנסת של פרסי.
ישב שורה ראשונה,
אני נותן דרשה.
אחרי שעתיים
היה לי כוס תה כזה.
הוא לא יקר כזה,
אבל
לא, אני עושה דוגמא, אתה יכול להביא אחר.
אז אמרתי לו,
בוא בבקשה, אני רוצה לתת לך לשתות.
אז התימני איזה מסתכל עליי, אומר לי, לא, תודה, אני לא רוצה לשתות.
אמרתי לו,
אמרתי לו, בבקשה, נו, אני מבקש ממך, אם אפשר,
תשתה,
תשתה.
אז הוא אומר לי, לא, אבל אני לא צמא, אני לא רוצה לשתות.
אמרתי לו, למה?
אני מבקש ממך שתשתה.
הוא אומר לי, לא, אני לא רוצה לשתות.
והוא מתפדח,
תראה אם לא זזת את המצלמה, תסתכל.
וככה, לאט-לאט,
לאט-לאט
אני מחזיק את היד ככה, ואני אומר לו, תראה, כואבת לי היד,
וקשה לי כבר להחזיק, אז אני מבקש ממך לשתות.
לא הייתה לו כבר ברירה.
הוא התבייש,
קם,
לקח את התה, ובא לשתות.
אמרתי לו, רגע, תברך.
אז מהבושה? אמר, בוא נדבר, כן, ככה.
ושתה.
ומיד התיישב. אמרתי, רגע, רגע, רגע, אני רוצה להגיד לך משהו, שנייה.
עמד,
אמרתי לו, תראה, כמה זמן אתה מכיר אותי?
אמר, שעתיים.
אמרתי לו, כמה זמן רשתתי לך את היד?
הוא אומר, דקה.
אמרתי לו, תראה, אתה מכיר אותי שעתיים,
ואני רק דקה מושיט לך את היד.
והוא אומר לך, תשתה, תשתה, ואתה לא רוצה לשתות,
ואתה לא רוצה, רק לא נעים כבר, אתה רואה שכואבת לי היד,
אז קמת ושתית.
ואני, אתה לא מכיר אותי,
רק שעתיים.
ובורא עולם,
מה כתוב עליו?
ימינך פשוטה
לקבל שווים.
בן כמה אתה?
ארבעים.
ואתה מייבש לו את היד,
מגיל 13 עד עכשיו.
מיד ימין שלא פשוטה לקבל אותך, ואתה לא חוזר בתשובה. ככה אתה מייבש את הקדוש ברוך הוא.
הבן אדם חזר בתשובה,
על המקום,
על המקום.
שם ציצית ברך,
היום הוא נהג מונית, מסתובב בהרבה רחובות,
מסתובב גם בבני ברק והכול, חביבי, חבל על הזמן.
מכוס תה קר.
מה אפשר לעשות עם תה?
יש אנשים ששותים תה.
יש אנשים שעם תה מחזירים בתשובה.
ההתבוננות,
הקדוש ברוך הוא רוצה לתת לנו את כל הביטחון,
רוצה לתת לנו את כל הטובות,
את כל האושר,
את כל האושר.
הכל הוא רוצה לתת, רק תחזיק בי.
תבטח בי, תבטח בי.
עזוב את כולם, תבוא אליי, תבוא.
בוא,
בוא ניתן לך.
לא סומכים עליו.
לא סומכים עליו.
על נהג מונית
סומכים יותר מהקדוש ברוך הוא.
עולים למונית בניו יורק,
טקסי,
עוצר,
ברוקלין.
יושב שם כושי גדול,
אוקיי, אוקיי.
מה?
אתה שם את הראש,
והוא לוקח אותך לכתובת,
אתה לא מודאג.
אתה לא מודאג?
הוא יכול להכניס אותך לדטרוי, אתה לא תצא חי.
יכולים לאכול אותך.
כמו ההולנדים עכשיו, אכלו בשידור חי אחד את השריר של השני.
עולם של מפגרים.
לא חשוב.
בקיצור,
אנחנו לא אכלנו חמין, הם אכלו אחד את השני.
הורידו שריר מכל אחד, ואכלו את זה בשידור בשביל לעשות רייטינג לתוכנית.
מפגרים, אני אומר לכם,
השתבח הבורא.
אז סומך על הנהג מונית
שלוקח אותו,
נותן לו כתובת, הוא לוקח אותו ומשלם כסף,
וזהו.
אז אתה סומך על נהג מונית או לא סומך על?
הקדוש ברוך הוא אומר לך בתורה,
את כל ההבטחות שהוא מקיים,
ואתה לא סומך עליו.
על נהג מונית אתה סומך,
על הקדוש ברוך הוא, עם הבטחה מפורשת,
לא סומך.
נו, תגידו לי, זה לא ביזיון?
תודה, תזכר עם זוהר.
זה לא ביזיון?
זה ביזיון שאין כמוהו.
אז לכן, יהודים יקרים, אנחנו צריכים לפתוח בשם יתברך ולהשתדל מאוד מאוד מאוד מאוד.
אנחנו רק נרוויח מזה.
רק נרוויח מזה.
אז אותו פרוש ששמע את הטענה של העם גושי,
חזר.
ואני סיפרתי פה בשיעורים הקודמים,
שזאת הסיבה שאני לא יוצא יותר לחוץ לארץ.
כשאני קראתי את המעשה הזה,
הייתה לי רק נסיעה אחרונה אחת,
שאמרתי, זהו, או שאני חוזר לכולל,
או שאני ממשיך עם שופר.
מה שה' יחליט.
וה' יחליט שאני אמשיך עם שופר.
ואני מתחתי את החבל עד הסוף בביטחון,
ולא פעלתי מאומה בשביל לעשות משהו.
יצאתי משם עם שלל טוב,
שהחזיק את ארגון שופר עד היום.
לא מאותו כסף, אבל החזיק לאותה תקופה שהיינו צריכים כדי שהקדוש ברוך הוא ימשיך
דרך הארץ.
אבל מאז אני לא יוצא לחו״ל לכסף.
להרצאות כסף? כבר יותר מ-15 שנה.
להרצאות כן.
אז זאת אומרת,
השם יכול לזון ולפרנס בכל מקום,
ואין צריך להתרחק.
כי הוא נמצא בכל מקום.
אז למה אתה צריך לחפש אותו במקום אחר?
תישאר במקומך,
ויגיע עליך.
זו הדרך הנכונה שבן אדם יבין.
ההשתדלות
לא מועילה.
זו גזרה שנובעת מהקללה של פזיעת אפיך תאכל לחם.
אבל אם בן אדם לא רוצה קללות ורוצה ברכות,
אין שום בעיה.
תאמץ את הביטחון בשם,
ויהיה לך הכל.
זו הדרך הנכונה שאדם צריך לבחור בה.
לכן אנחנו חוזרים על זה.
אז היום ברוך השם הגיעו יהודים רבים.
בשבת יש פה גם, בשבת יש פה גם שיעור.
אותו דבר בארבע וחצי. כל השבוע בארבע וחצי, ביום חמישי,
צ'ונט
משלוש.
משלוש.
ובעזרת השם, השבוע אתם יודעים שאנחנו יוצאים לערד.
יש פה קבוצה גדולה שיוצאת איתנו מפה מהשיעור.
השיעור ימשיך
גם כן בשידור ישיר מערד,
פה יהיה מסך גדול ותהיה הקרנה.
אתם תגיעו לפה, אלה שלא באים,
תצפו בשיעור,
ומי שירצה לשאול אותי שאלות יכול לסמס לי
ואני אענה לו.
יום ראשון עדיין יש שיעור פה, יום ראשון יש עדיין שיעור.
שני, שלישי, רביעי בבוקר לא נהיה פה, אבל יהיה פה את השידור הישיר.
ואחרי זה חוזרים לתלם.
הבאתי לפה גם תוכניות,
תוכניה של מה שיהיה בערד,
מה התוכניה של הפעילות וההרצאות שיהיו שמה.
אז כל אחד שירצה עוד ברגע האחרון, כמו שאומרים,
להירשם, יוכל להירשם.
הודעתי גם שיש איצטדיון שאנחנו עושים בד' בניסן
עם הרב שטיינמן שליטא,
מעמד של חיבור עולם התורה עם עולם התשובה,
בעזרת השם, במעמד של 40 עד 50 אלף איש,
כי יש שם אפשרות גם בדשא לשים 10,000 איש.
אז כל מי שרוצה שיהיה לו מניה,
שיהיה שותף,
יכול לתת תרומה של 1,000 שקלים, הוא שותף
בהקמת האיצטדיון.
ובעזרת השם יתברך, אני מקווה שעם כל הזכויות של השיעור הזה,
ושל הצופים בנו עכשיו,
ושל כל מה שאנחנו משתדלים לעשות,
שיקל עלינו הקדוש ברוך הוא מאוד כשתיפתח המלחמה,
ושהטילים והפצצות והכול ייפלו על ראשיהם של שונאי ישראל,
ושאנחנו ננצל חיים טובים שלום ונוכל להמשיך ולהתמיד בשיעורי התורה בכל מצב לעבודת הבורא יתברך.
אמן. שיהיה לכולם שבת שלום, בריאות והצלחה, ומי שבירך אבותינו.
הקדושים.
אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרון דווי שלמה.
וכל הקהילות הקדושות האלו, יברך את כל הקהל הקדוש הזה והצופים בנו,
הם ונשיהם בניהם ותלמידים וכל אשר להם,
ויברך את
שי אנג'ל בן ברכה.
השם יזכה את כולם לכל טובה וברכה, בריאות והצלחה, נחת במעשה ידיכם,
זרע חי וקיים, זיווגים הגונים, פרנסה בשפע רב לבית! אמן.
ולא תטרחו, ולא תהיו טרודים, ולא תהיו מפוחדים,
ויהיה לכם שלווה, והשקט ובטחה באלוקים,
ושנזכה בעזרת השם לראות בישועתו מהרה,
ובנפילת האויבים מהרה,
וששי יזכה בשבוע הבא להביא שלושה סירים גדולים וקדושים,
באהבה ובשמחה,
ואל תשכחו לברך ברכה אחרונה, אמן.
אנו אנו אנו עבד אוהדי קודש אבריחו,
אנו אנו אנו
עבד אוהדי קודש אבריחו,
אנו אנו אנו עבד אוהדי קודש אבריחו,
אנו אנו אנו אנו עבד אוהדי קודש אבריחו,
אנו אנו אנו עבד אוהדי קודש אבריחו,
עזוב, עזוב, עזוב, עבדה לקודש אביב. ריקוד, ריקוד!
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת,
ארת לקודש הבריחו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו, אנו
אנו אנו אנו אבדה לקודש הבריחו אנו אנו אנו אנו אבדה לקודש הבריחו אנו אנו אנו אנו אבדה לקודש הבריחו אנו אנו אנו אבדה לקודש הבריחו אנו אנו אנו אנו אבדה לקודש הבריחו
עבדה לקודש הבריחו עבדה לקודש הבריחו עבדה לקודש הבריחו עבדה לקודש הבריחו עבדה לקודש הבריחו עבדה לקודש הבריחו
אנו אנו אנו אנו אנו אנו אגדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדד
אב דא דקודש הבריחו, הלו, הלו, הלו, הלו,
אב דא דקודש הבריחו, הלו, הלו, הלו,
ארדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדד