איציק במגדל השמירה

הסרטון מבוסס על סיפור שסיפרתי, רק עשו אותו עם דמויות.

הקרנת סרטון "איציק שלי".

בצה"ל אומרים שצריך חתירה למגע. איפה חתירה למגע? רואים שכולם בורחים. איפה חתירה למגע? רק מילים! זה עולה לנו בחיים. וראיתי מישהו כתב סביב פישמן, חייל על הכוונת, דברים שהתפרסמו בעיתון השבוע בצופה. מדהים!

איציק עמד במגדל השמירה והתבונן שוב ושוב בתמונות ששלחה לו אשתו. לפתע פגעה אבן במגדל, הוא הסתכל החוצה, החשכה הקשתה על הראות. ליתר בטחון הידק את רצועות הקסדה שלו. אלה הכללים, ולכללי הבטיחות בצבע נודעת חשיבות עליונה. "בום", "בום", "בום", פגיעות האבנים במתכת נשמעו כיריות. איציק הסתכל שוב החוצה, וראה דמויות מתגודדות מעבר לדיר שעל הגבעה, שרבב את קנה הרובה שלו מבעד החלון בתקווה שמראהו ירתיע על מידיי האבנים. לפתע נפצה אבן גדולה את שימשת הפלסטיק העבה של החלון, איציק התכופף אינסטינקטיבית, לאחר מכן התרומם במקומו בזהירות, וראה במעלה הגבעה המון ערבי פרוע מתקדם לעברו. צעיר ערבי אחד כבר ניצב על גג הצריף הקטן שממול שהוא מוריד ממנו בצהלה את דגל ישראל. למרבה המזל, המתנחל הבודד שהתגורר שם, היה בחתונה באותו ערב והצריף היה ריק מדם. נבהל מהכלב שנבח אל הלילה, איציק היה מגן היחידי על הגבעה המבודדת. היה לו ברור שהוא יזדקק לעזרה ומהר. הוא הרים קשר לחבריו שיצאו לסיור בג'יפ,

התשובה שקיבל הייתה שגם הם נתונים תחת מטר אבנים. בכל אופן אמרו אנחנו בדרך חזרה אלייך. מטר האבנים הלך וגבר. הם ניקו על מגדל השמירה בקצב של פופקורן קופץ. איציק ירה באוויר יריות אחדות, לא ממוקדות, כדי לאיים את תוקפיו. אך הערבים המשיכו להתקדם לעבר המגדל שלו. הוא היה חייל טוב וממושמע. בכהיא זה מעולם לא חשב לירות על התוקפים מבלי לקבל פקודה ישירה ומפורשת לכך. הרבנים שלו לימדו שאותו שממשלת ישראל המייצגת את מלכות ישראל היא ממשלת קודש וצבא ישראל הוא צבא קודש, מתוך כך נובעת החובה לכבד את כל מערכת הפיקוד ולציית להם. איציק התקשר למ"כ. תיאר את המצב וביקש רשות לירות לעבר התוקפים.

"המתן", השיב לו הקול הצעיר, "אבדוק עם המ"מ". המ"מ היסס. למען האמת, הוא לא היה מבוגר הרבה יותר מחייליו, והוראות הפתיחה באש לא היו בררות וחד משמעיות. בעיצומן של שיחות שלום רגישות, הוא לא רצה להיות זה שיצית את מזרח התיכון.

"תגיד לו שיחכה עד שאשמע מהמ"פ מה הוא אומר", שמע את המ"מ משיב למ"כ.

המ"פ אמר שיתקשר למג"ד. אחרי 10 דקות של קווים תפוסים, עלה מג"ד על הקו. למה לקחת סיכון שאל המג"ד את עצמו. "זו בעיה של המח"ט, לא הבעיה שלי".

"הבנתי את הבעיה" השיב המח"ט, העסוק לשאלתו של המג"ד. "אדבר עם האוגדונר ואשוב אלייך".

"כן, כן, אני שומע", נפלטה אנחה עמוקה מחזהו של האגדונר כאשר שמע את הדיווח מהמח"ט. לדעתו הצבע אינו צריך להיות השמרטף לכל משוגע שרוצה להתנחל על איזו גבעה שוממה בגדה. אבל מאחר שהוראות הפתיחה באש הוחלפו מידי שבוע מחדש, בהתאם להתקדמות או לנסיגה משא ומתן, הוא החליט שכדאי להעביר את השאלה לאלוף הפיקוד.

לאלוף לא הייתה תשובה. הוא לא השתוקק להיות בכותרות דווקא עכשיו. אם יקרה משהו, כל האשמה תיפול על כתפיו. חוץ מזה הוא חייל, לא פוליטיקאי. לפי כך, החליט להתקשר לרמטכ"ל.

שיחת טלפון למטה הרמטכ"ל הבהירה שגם הרמטכ"ל לא התכוון לחסל את הקריירה שלו ע"י מיקוד מצלמות התקשורת עולמית על צה"ל ועליו. אבל מאחר שמדובר בחייל הנמצא בסכנה מוחשית,

הוא מיהר ליצור קשר עם שר הביטחון. "חייל נמצא תחת מטר אבנים על גבעה ליד שכם, האם אפשר לתת לו אורי ירוק לירות?".

"מדוע אתה שואל אותי?" שאל שר הביטחון. "תתקשר לראש הממשלה".

"אני? תתקשר אתה! זה התפקיד שלך".

ראש הממשלה שקל את העניין בכובד ראש לא היה לו הזמן התאים לתגובות ספונטניות, צריך להביא בחשבון את כל הגורמים, את כל הנסיבות, את כל התמונה המורכבת. צריך ראייה כוללת.

"תשיג לי את הנשיא", אמר לעוזרו.

"הנשיא שלנו אדוני?" שאל העוזר.

"לא! לא את שלנו! את נשיא ארה"ב".

נשיא ארה"ב לא היה במשרדו הוא בכלל לא היה בבית הלבן. הנשיא נסע לחופשה של יומיים כדי להעביר בהם את הזמן בנעימים, במשחק גולף. שיחת הטלפון תפסה אותו בעיצומו של משחק גולף מרתק.

"תגיד לו שימתין", אמר לעוזרו, שעיניו אינם משהות מן הכדור. הנשיא נשך את שפתיו, ריכז את מבטו, לאחר תנופות ניסיון אחדות באוויר, הוא הניף את המחבט והעיף את הכדור. הכדור טס מעל המדשאה הירוקה, לעברה הגומה. שהנשיא עוקב אחריו במתח, מבלי להסיר מבטו לשנייה. "נו", צעק הנשיא ,"ישר לגומה!". אבל הכדור פגע בשפת הגומה וקפץ מעלייה. "לעזאזל", לחש הנשיא מחמת זעם.

העוזר מזכיר לו "ראש ממשלת ישראל על הקו", ומושיט לו את הטלפון הסלולרי. "כן, כן, עוד רגע", מלמל הנשיא, מחה בכובע את הזיעה מעל מצחו, אחרי כמה לגימות מים קרים, פנה לעוזר שעדיין המתין על הטלפון ביד.

"הלו, אדוני הנשיא שלום", אמר ראש הממשלה".

"כן, שלום". השיב הנשיא. "מה שלומך אדוני", התעניין ראש הממשלה.

"אני בחופשה", אמר הנשיא קצרות.

"כן, אדוני, אני יודע אדוני, ואני מצטער על כך שאני מפריע לך אדוני. אבל חייל שלנו נמצא בסכנה, ואני רוצה לדעת אם מותר לפתוח באש".

"לפתוח באש, באמצע השיחות השלום, מה אתם מטורפים?".

"אנחנו עושים כמיטב יכולתנו, אדוני נשיא", אמר לו ראש הממשלה.

"מה עם גז מדמיע?", שאל הנשיא.

- "הרוח מפזרת אותו".

- "אז תשמשו בכדורי גומי".

- "הם כבר לא מפחדים אף אחד".

- "אז תתחילו לעשות וויתורים, בשני הצדדים, עם קצת גמישות אפשר להסתדר".

- "עם עזרתך האדיבה אדוני הנשיא, אני בטוח שנסתדר אדוני".

אדוני, אדוני. אדוני...

ראש הממשלה שטוף זיעה, הניח את השפופרת במקומה. מיד התקשר לשר הבטחון והודיע לו: "אותן ההוראות נשארות".

- "אותו דבר?", שאל שר הבטחון בטון מהוסס משהו.

- "נכון. אותו דבר". צעק ראש הממשלה.

- "סליחה על השאלה, אבל למה בדיוק הכוונה, אדוני ראש הממשלה. הרי אתה יודע כמוני שבכל שבוע ההוראות משתנות".

- "הן אינן משתנות כל שבוע", זעם המנהיג הישראלי. "מדיניות הממשלה ברורה, ההוראות ברורות, ופקודה זו פקודה, "אסור לחייל לפתוח באש, אלא אם כן נשקפת סכנה לחייו".

- "כן אדוני", השיב שר הבטחון.

ועוד בטרם הוריד את השפופרת הורה להשיג לו מיד את הרמטכ"ל, הרמטכ"ל התקשר לאלוף הפיקוד, אלוף הפיקוד התקשר למפקד האוגדן, מפקד האוגדן התקשר למח"ט, המח"ט התקשר למג"ד, המג"ד התקשר למ"פ. המ"פ התקשר למ"מ, המ"מ התקשר למ"כ, המ"כ התקשר מיד למגדל השמירה. "איציק אתה שומע", צעק המ"כ ממכשיר. "איציק, איציק, אתה שם? אתה שומע אותי? איציק! איציק! אתה שם? איציק...".

ככה זה פחות או יותר נראה. זה גזרה משמים. זה גזרה משמיים. אנחנו במצב שכמה פלסטינים וערפאת עם השפתיים שלו, עובד עלינו ועל כל העולם כולו, משקר 100 פעם ביום. לבן הארמי סוכר לידו. עובד על כולם, מה מבטיח לא מקיים. הוא רלוונטי, לא רלוונטי, הוא בן לאדן או פרטנר, אף אחד לא... פה לא יודעים מה להחליט. נו? אז זה ייגמר אתם חושבים או לא ייגמר?

 לא ייגמר! והנה עברו 20 שנה ועוד לא נגמר ולא ייגמר, כי לא מבינים את העניין. לתת פתח, אם נותנים פתח, זה המצב. סיפרתי בעבר מעשה שהיה עם ערבי שבא לבנק וביקש 5,000 שקל מחשבונו, והפקידה אמרה לו אין בעיה, תחתום. אמר לה אני לא חותם. הכסף שלי. תביאי לי 5,000 שקל. אמר לו: אבל בלי חתימה אני לא רשאית. אמר לה: לא מוכן לחתום, התחיל לעורר מהומה, נהיה בלאגן. הכניסו אותו למנהל, אמר לו: "אדוני, אתה רוצה 5,000 אין בעיה, רק תחתום". "הלו! אתה לא שומע?! אני לא חותם וזהו! אני רוצה את החמשת אלפים שקל". המנהל קם, נתן לו כף, השכיב אותו על הרצפה, הערבי קם, חתם. הלך לפקידה הביא לה את הטופס חתום. אמרה לו: "מה קרה? למה חתמה?". הוא אמר: "הוא הסביר לי". אז צריך להבין. אדם שבא בכח, אי אפשר להשתמש איתו בכפפות של משי. "הבא להורגך השכם להורגו". הוא יודע, הוא בעל דעת זה. חוץ מזה, אתה גם מונע ממנו טובה לשיטתו, הרי למה הוא הלך? שמחכים לו 72. ואמא שלו מבסוטית, פותחת סוכת אוהלים, ומחלקים סוכריות. טוב לכם! אז מה הבעיה בכלל? הם מבסוטים ואתה לא מסתכן, אז מה הבעיה? אבל ככה זה. זה עולם של חארטות. עולם שמתחשב באחרים ולא מתחשב בסכנה של עצמו.