הנהגת יהודי בחו"ל - הרב מרדכי עזרן שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

שלום רב.

בעזרת השם נתחיל היום סדרת שיעורים חדשה בנושא שנקרא המבדיל בין קודש לחו״ל.

התוכן של השיעורים האלו,

נעמוד על ההבדלים ההלכתיים שיש בין הלכות ששייכות אצל

יהודים שגרים בארץ ישראל לבין יהודים שגרים בחו״ל.

זה בעצם כעין מדריך הלכתי לכל יהודי שנאלץ או צריך לבקר בתפוצות, נוסע לחו״ל, חי בחו״ל,

נוסע לבקר לעסקים, למסחר, כל הדברים האלו, שידע בדיוק על מה לתת את הדעת, ממה יש להיזהר.

ולכן קראנו אותו המבדיל בין קודש לחו״ל להלכות שקשורות

בין ארץ הקודש לבין חו״ל.

נעסוק בעניינים הבאים.

נעסוק בעניין היציאה מארץ ישראל, האם מותר לצאת מארץ ישראל לחו״ל בכלל,

דיני מטוס וטיסה, כל מיני עניינים שקשורים במהלך הטיסה, בזמן השהות במטוס,

כל נושא של שבת, חג ומועד בחו״ל, עניין של יום טוב שני של גלויות,

כל הנושאים שקשורים לזה,

כשרות הכלים והמאכלים בחו״ל, ממה צריך להקפיד יותר, ממה צריך להיזהר,

עניין שלא תחונם,

איסור לא תחונם,

שבאמת ליהודים שגרים בחו״ל הוא באמת בא לידי ביטוי בצורה שכיחה,

עניינים שבחוקותיהם לא תלכו,

עניינים שיש בהם משום עבודה זרה,

עוד כל מיני דברים שהם בכלל יחסי גומלין בין ישראל לעמים, בין כל יחסי מסחר,

יחסי חברות שיש בין ישראל לעמים,

ששכיחים מאוד אצל יהודים שגרים בתפוצות,

ועוד כמה עניינים שקשורים לתחום הזה.

היום נתחיל בפרק הראשון לדון בדין היציאה מארץ ישראל לחו״ל.

בתחילה נאמר כמה מאמרי חז״ל בעניין מעלותיה של ארץ ישראל כנגד

חוץ לארץ.

הגמרא בסוטה י״ד אומרת ככה

דרש

רבי שמלאי

מפנימה נתאווה משה רבנו להיכנס לארץ ישראל?

וכי לאכול מפריה הוא צריך?

אלא, כך אמר משה,

הרבה מצוות נצטוו ישראל ואינן מתקיימות אלא בארץ ישראל.

לכן אכנס אני לארץ,

כדי שיתקיימו כולן על ידי.

כלומר, הסיבה שמשה התאווה כל כך להיכנס לארץ ישראל,

לא לאכול מפריה ולא לשבוע מטובה, זה לא מה שעניין אותו.

אלא הוא אמר, יש הרבה מצוות שאפשר לקיים אותן רק בארץ ישראל, מצוות התלויות בארץ.

ואם אני לא נכנס, ממילא אני לא יכול לקיים אותן.

וכדי לקיים, זו הסיבה שאני רוצה.

אמר לו הקב' ברוך הוא,

כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר?

מעלה אני עליך כאילו עשיתם.

אם כל הסיבה שאתה רוצה להיכנס לארץ ישראל זה כדי לקיים את המצוות,

כדי לקבל עליהם את השכר, אז אני כבר מעלה עליך כאילו עשית אותם וגם את השכר תקבל.

כמו שכתוב בישעיה, לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל.

ומכאן למדים שחובה על כל אחד מישראל שישתדל בכל כוחו לקיים מצוות התורה שתלויות בארץ ישראל, שכמובן אפשר לקיים אותם רק על ידי שהות בארץ.

ישנם מאמרי חז״ל רבים שמדברים בגנותה

של ארצות העמים, של חוץ על הארץ,

ובשבחה של ארץ ישראל.

אנחנו נציין שאנחנו מתייחסים לארץ ישראל כארץ.

אנחנו לא מדברים כרגע על נושאים של מדינת ישראל,

שזה עניינים בפני עצמם, זה נושאים בפני עצמם,

אלא אנחנו מתייחסים לארץ ישראל כאותה ארץ,

כאותה אדמה שהקדוש ברוך הוא נתן לעם ישראל לשבת בה.

באבות ברבי נתן כתוב, רבי נתן אומר,

אין לך אהבה כאהבתה של תורה,

ואין לך חוכמה כחוכמתה של ארץ ישראל, ואין לך יופי כיופייה של ירושלים.

הקדוש ברוך הוא ברא את העולם,

הוא ברא את ארץ ישראל,

את היופי שבכל הערים,

אין לך יופייה כחוכמה של ירושלים, אין לך חוכמה כחוכמתה של ארץ ישראל.

לגבי,

אומרים חז״ל,

ישיבתה של ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות.

בספרי על פרשת דברים כתוב כך, מעשה ברבי אלעזר בן שמוע

ורבי אוחנן הסנדלר

שהיו הולכים לנציבים, היה מקום, שם מקום, נציבים,

אצל רבי יהודה בן בטרה ללמוד ממנו תורה, הלכו ללמוד תורה.

הגיעו לצידן

וזכרו את ארץ ישראל,

הם הגיעו ממש לקראת הגבול, חצו את גבולות ארץ ישראל,

ונזכרו בארץ ישראל.

זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקרעו את המקרא הזה.

וירישתם אותה, כתוב בפסוק, וירישתם אותה וישבתם בה,

ושמרתם לעשות את כל החוקים האלה.

וכך אמרו,

ישיבתה של ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה.

חזרו ובאו בחזרה לארץ.

יצאו אחורה פנה, חזרו וחזרה. אבל הלכו ללמוד תורה אצל רבי יהודה בן בטרה, זה מותר על פי ההלכה לצאת כדי ללמוד תורה, מיד נדבר על זה.

אבל אמרו, הרי הישיבה של ארץ ישראל שכונה כנגד כל המצוות,

חזרו.

גם המשנה במסכת כלים פרק א' אומרת

עשר קדושות הן

ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות.

ומהי קדושתה שמביאים ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם,

מה שהן מביאים כן מכל הארצות.

לכן ארץ ישראל, על פי המשנה בכלים, קדושה יותר מכל הארצות.

עוד אמרו חזל, ארץ ישראל נקראת חיים.

המשנה באבות רבי נתן אומרת פרק מ״ג,

שנים, שנים מאסר נקראו חיים.

הקב' ברוך הוא נקרא חיים, שנאמר בירמיה,

הוא אלוהים חיים ומלך עולם.

התורה נקראת חיים, כמו שנאמר במשלי, עץ חיים היא למחזיקים בה.

ישראל נקראת חיים,

שנאמר,

ואתם הדבקים בשם אלוקיכם, חיים כולכם היום.

ארץ ישראל נקראת חיים, שנאמר, כי נתתי את חיתיכם בארץ החיים.

וירושלים נקראת חיים, שנאמר, בישעיה כל הכתוב לחיים בירושלים.

הגמרא לברכות אומרת, דף ה',

תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר,

שלוש מתנות טובות נתן הקב' ברוך הוא לישראל,

וכולן לא נתנן אלא לידי איסורים,

ואלו הן תורה וארץ ישראל והעולם הבא.

תורה מנין,

שנאמר, אשר יגב ואשר תייסר אנויה,

ומתורתך תלמדנו.

ארץ ישראל,

נכתיב כי כאשר ייסר איש את בנו,

השם אלוקיך מייסר אכה.

איפה כתוב ארץ ישראל?

מיד אחרי זה, בפסוק הבא,

כתוב כי השם אלוקיך מביאך אל הארץ הטובה. לכן למדה הגמרא,

שמסמיכות הפסוקים,

שכאשר ארץ ישראל נקנית בייסורים כשהקב' ברוך הוא יביא אותך אל הארץ הטובה, די לך כי כאשר ייסר אש את בנו, כך השם אלוקיך מייסר אכה.

שארץ ישראל נקנית בייסורים.

לכן גם הרבה אנשים שעולים לארץ ונתקלים בקשיים של פרנסה, הם צפים שכביכול עכשיו יעלו לארץ ישראל ויקיימו מצוות יישוב הארץ,

והנה אנחנו עושים איזושהי מעלה לקראת התקדשות והתעלות ברוחניות,

ולכאורה הכול צריך ללכת קל,

יותר קל מאשר בחו״ל.

בדרך כלל נתקלים בקשיים והקשיים האלה הם בבחינת

ייסורים, ארץ ישראל נקנית בייסורים. צריך לדעת שצריך ממש למסור את הנפש,

אפילו שאולי אדם שיש לו חיים יותר טובים ממקום אחר בחו״ל ועומד בפניו שיקול,

ידע שעכשיו הוא מקיים ממש את דברי הפסוק, כי אשר ייסר איש את בנו,

השם אלוקיך מייסר אכה, מאהבה.

הגמרא בתענית אומרת,

תנו רבנן, ארץ ישראל נברא תחילה וכל העולם נברא לבסוף.

קודם כל כשהקדוש ברוך הוא ברא את העולם, ברא קודם כל את ארץ ישראל.

שנאמר במשלי, אנחנו אומרים את זה בסליחות,

עד לא עשה ארץ וחוצות.

עד לא עשה ארץ וחוצות. קודם כל הוא עשה את הארץ, ארץ ישראל, ואחרי זה את החוצות, את שאר העולם.

ארץ ישראל, אומרת הגמרא,

משקה אותה הקדוש ברוך הוא בעצמו,

וכל העולם כולו הוא מושקע על ידי שליחים.

יש פסוק ביוב שאומר, הנותן מטר על פני הארץ

ושולח מים על פני חוצות.

אז הנותן מטר על פני הארץ, זה הכדור ברוך הוא נותן בעצמו,

ושולח מים, כמובן שולח על ידי שליח על פני חוצות, זה נעשה על ידי שליחים.

ותכף נראה באמת מה נפקא מינא שזה נעשה על ידי שליח.

ארץ ישראל שותה מי גשמים וכל העולם כולו מהתמצית.

זאת אומרת, אותו פסוק זה נלמד.

וארץ ישראל שותה תחילה וכל העולם כולו לבסוף.

ככה זה הגמרא בתענית.

עוד דבר שאמרו חזל בעניין מעלותיה של ארץ ישראל,

אדמתה של ארץ ישראל מכפרת על עוונות.

יש מדרש במשלי פרשה י',

כתוב ככה.

מי שיש בידו חילול השם,

אין בכוח התשובה

לתלות ולא ביום הכיפורים לכפר ולא בייסורים למרק,

אבל כל אלה תולין ומיתה ממרקת.

עוון חילול השם, כידוע, כמו כך, מובא בפוסקים שאין לו תשובה.

התשובה היחידה זה מיתה ש...

השם ממרקת, כל תשובה ויום הכיפורים וכל זה זה רק תולה,

אבל המיטה ממרקת, חילול השם.

שנאמר בישעיה,

ונגלה באוזני השם צבאות אם יכופר העוון הזה לכם, עד תמותון אמר השם אלוקים צבאות.

כן, עד תמותון.

זו הכפרה.

שאל רבי אליעזר את רבי יהושע,

אמר לו מקרא זה, במה הוא מדבר?

אמר לו, מדבר במתי חוצה לארץ, במי שמת בחוץ לארץ.

אמר לו, ובמתי ארץ ישראל, אלה שמתים בארץ ישראל,

מה הוא אומר? למה זה מתייחס?

עונה לו, אדמתן מכפרת עליהם, שנאמר, וכיפר אדמתו עמו.

אדמת ארץ ישראל מכפרת על החטאים. אדם שנקבר,

שנמצא בארץ ישראל, ונקבר בארץ ישראל, ונקבר בארץ ישראל,

האדמה מכפרת.

עוד דבר שנאמר בחז״ל,

מי שנמצא בארץ ישראל הרי הוא בן העולם הבא.

המדרש במשלי, פרשה יז אומר,

טוב פת חרבה ושלווה בה מבית מלא זבחי ריב.

המדרש דורש,

אמר רבי יוחנן, פת חרבה זו ארץ ישראל,

שאפילו אוכל אדם פת ומלח ודר בתוכה, חי בארץ ישראל, חי בעוני,

אין לו הרבה, אין לו את מה שהיה לו בחו״ל.

אוכל פת ובמלח, מובטח לו שהוא בן העולם הבא.

מבית מלא זבחי ריב זאת חוצה לארץ,

שהיא מלאה חמסים וגזלות.

יכול להיות שיש לך שם, שם אתה, יש לך מסחר, אבל עם מי אתה זוכר? אם אתה זוכר עם הגויים ודברים שיכול להיות שהמסחר שם הוא לא כשר והרבה פעמים יש בעיות של גזל וחמס והכל מגיע אליך מן הטומאה, מן העבירה.

אמר רבי לוי,

כל הדר בארץ ישראל אפילו שעה אחת

ומת בתוכה,

מובטח לו שהוא בן העולם הבא.

מובטח לו, יש פה הבטחה מפורשת.

כל מי שדר בארץ ישראל ומת בתוכה,

מובטח לו שהוא בן העולם הבא.

מה היא טעמה, אומר המדרש,

וכיפר אדמתו עמו, כתוב בפסוק.

אמר רבי נחמיה, ארץ ישראל היא מכפרת

על עוונות מתיה.

אמר בזוודא, כל הצדיקים שמתו בחוצה לארץ, מה אתה עושה להם? אם כן,

יש הרבה צדיקים שלא מתו בארץ ישראל, מה איתם?

לא נמחה להם העוונות שלהם?

לא זכו לזה?

אלא הווה אומר שארץ ישראל מכפרת על מתיה,

אבל הצדיקים שבחוצה לארץ,

עתיד הקדוש ברוך הוא לצוות למלאכי השרת,

והם מביאים אותם במחילות מחוצה לארץ, לארץ ישראל,

ושם יתכפר להם,

שנאמר,

וטהרתים על אדמתם.

כלומר,

אומר המדרש,

שכל הצדיקים שנפטרו בחו״ל, הקדוש ברוך הוא יעשה,

עושה מחילות תחת האדמה, מביא את הגופות שלהם כביכול, את המתים עצמם,

וברגע שהם מגיעים לאדמת ארץ ישראל,

אז מתכפר להם, הם גם יזכו לזה.

אנחנו יודעים על הרבה סיפורים שהרבה צדיקים שחיו בתפוצות,

שציוו אחרי זה לבניהם,

שיעלו אותם את עצמותיהם לארץ ישראל ויקברו אותם בארץ ישראל,

שיש בזה מעלה גדולה.

בעניין מצוות יישוב ארץ ישראל,

נאמר תחילה את המקור לעניין זה, למצוות יישוב ארץ ישראל.

הפסוק אומר,

וירשתם אותה וישבתם בה.

יש מצווה לרשת את הארץ ולשבת בה, להתיישב בה.

ואמרו חז״ל, כמו שהזכרנו,

שמצווה של יישוב ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות.

כתוב בתוספתא,

כל היוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ

כאילו עובד עבודה זרה.

לכאורה דבר תמוה,

דבר נורא, מדהים.

כל מי שיוצא מארץ ישראל כאילו עובד עבודה זרה, איך זה שייך?

שכן נאמר בדוד, כי גירשוני היום מהסתפח בנחלת אל,

לאמור לך עבוד אלוהים אחרים. דוד אומר,

גירשוני היום מהסתפח בנחלת אל, הוציאו אותי, הייתי חייב לברוח מארץ ישראל,

לאמור לך עבוד אלוהים אחרים.

הרי גם כששאול רדף אחרי דוד,

אבשלום רדף אחרי דוד,

שהוא נאלץ לצאת את הארץ,

הם לא אמרו לו לך עבוד אלוהים אחרים,

אלא כך דוד אומר, ברגע שהוציאו אותי מארץ ישראל, גרמו לי לצאת מארץ ישראל,

זה כאילו אמרו לי, לך עבוד אלוהים אחרים.

ומי אמר, אומר התוספתא, ומי אמר לו לדוד,

לך עבוד אלוהים אחרים,

אלא לומר לך, מכאן אתה למד,

שכל הדר בחוץ על הארץ כאילו הוא עובד עבודה זרה.

וגם אצל יעקב כתוב,

כתוב ביעקב, ושבתי בשלום אל בית אבי,

ואחר כך כתוב, והיה השם לי לאלוקים.

מה זאת אומרת, השם הוא האלוקים שלך גם פה?

לא.

רק כשבשבתי בשלום אל בית אבי, שאני אחזור אל בית אבי לארץ ישראל,

אז והיה השם לי לאלוקים.

גם הגמרא בכתובות אומרת,

כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה.

מי שדי בחי בארץ ישראל,

זה באמת נראה, מראה בעצמו שבאמת יש לו אלוה, שהוא מאמין בקדוש ברוך הוא.

וכל הדר בחוץ על הארץ דומה כמי שאין לו אלוה.

לכאורה, מאמרים קשים.

ערן, שם על הכתובות, מסביר,

רבנו ניסים, כותב ככה,

שכל הארצות

חוץ מארץ ישראל נמסרו להנהגת הכוכבים והמזלות.

בכל ארץ וארץ יש לה מלאך, יש לה כוכב, יש לה מזל,

שהוא בעצם אחראי עליה.

ולכן, זו הסיבה שאמרו חז'ל, כל הדר בחוץ על הארץ דומה כמי שאין לו אלוה.

כי בעצם מי שמנהיג את כל הטבע שמתקיים בחוץ על הארץ זה בעצם המזל, הכוכב, המלאך, השר, שאחראי על אותו מקום.

ולכן כשאדם נמצא שם וחי במציאות של חוץ לארץ, אז בעצם הכל תחת אחריותו של אותו שר, של אותו כוכב.

ולכן זה נראה כביכול כאילו הוא אין לו אלוה, אלא הוא עובד לאותו כוכב.

שמצד שארצות העמים מסורות לשרי מעלה, כותב ערן,

ואי אפשר שתשתנה הנהגתם אלא על צד הפלא,

יש באמת כל חוכמת האסטרולוגיה, שעל פי הכוכבים כך וכך אמור לקרות, וקורה, זו חוכמה אמיתית.

אבל היא שייכת רק בחוץ על הארץ. שם באמת יש כל ההנהגה מונהגת על פי הכוכבים, המזלות והשרים שממונים על הארצות האלה.

ולכן, כשאדם חי במציאות הזאת,

הוא כפוף להנהגה הזאת.

וכמו שיש פירוש על הפסוק,

כי לא יישא לפישעכם,

כתוב לכן הדר בחוץ על הארץ,

מצד היותו תחת כוכב או מזל,

אין תפילתו נשמעת כל כך.

מה הכוונה כל כך?

כי הוא בעצם מעלה את תפילתו לשר,

והשר הוא השר שאחראי על אותה מדינה, שהוא בעצם מקבל את התפילות שעולים מאותה מדינה,

הוא בעצם צריך להחליט,

הוא מעביר את זה הלאה או לא מעביר את זה הלאה.

מה שאין כן בארץ ישראל,

שאינה תחת לא קצין ומושל,

הקב' הוא בעצמו,

הוא לבדו אחראי, יש פה השגחה פרטית,

כתוב בפסוק, ארץ אשר השם אלוקיך דורש אותה תמיד,

עיני השם אלוקיך בא מראשית שנה עד אחרית שנה.

עיני השם אלוקיך בא תמיד.

הקב' הוא משגיח פה בארץ ישראל השגחה פרטית.

בשאר בחוץ לארץ יש,

יש, הקבוצה ברוך הוא שם אמונים, שם שרים אמונים,

נתן איזשהו, קבע איזשהו טבע שכך זה מונהג, ושם אתה צריך להתמודד.

אבל פה בארץ ישראל יש השגחה פרטית.

מרן החידה בספר פתח עיניים כותב בשם המקובלים כך,

כשישראל בגלות בחו״ל,

כל התורה והמצוות שעושים שם עולים למעלה לאוויר,

באוויר ארץ העמים,

וזה נכנס לרשותו של השר ששולט במקום ההוא.

ומשם יעלו לנוכח פני השם. משם השר לוקח את כל הדברי תורה, כל התפילות, כל הקדושה שעלתה משם.

כמובן הוא עושה עם זה, יונק מזה את מה שהוא רוצה לינוק,

ואחרי זה הוא כביכול מעביר את זה

לפני השם.

אבל בינתיים אותו שר,

אותו שר שאחראי על אומות העולם,

אחראי על הטומאה,

הוא נהנה, הוא יונק מהקדושה הזאת.

ולכן,

עבודת השם, עבודת התפילה, עבודת המידות, כל הדברים שנעשים בחוץ לארץ,

היא לא נעשית לשם לבדו.

כי כיוון שהשר הוא זה שלוקח את זה ומעביר את זה ומביא את זה לפני השם,

אז בעצם העבודה נעשית גם בשביל השר וגם בשביל הקדוש ברוך הוא. לכן יש פה שיתוף כביכול, חס ושלום.

יש פה כביכול, אתה, היהודי שעובד שם, עושה, עושה את העבודה ועבודת השם שלו, כביכול, רק כלפי שמיה.

אבל, רק כלפי הקדוש ברוך הוא, אבל עדיין יש שר שנהנה מזה.

כך כותב מרן חידה,

לפיכך אדר בחוץ לארץ דומה,

לא כתוב שם שהוא באמת,

הוא כמי שאין לו אלוה, אלא הוא דומה כמי שאין לו אלוה,

כאילו הוא עובד עבודה זרה. זה מה שכתוב בגמרא.

כיוון שיש שם שר, אז כביכול זה נראה כאילו הוא עובד גם לו.

מה שאין כן בארץ ישראל, שהיא תחת השלטון הקב' הוא, ולכן כל פעולה של קדושה שאדם עושה בארץ ישראל, הכול ישירות אך ורק לשם לבדו.

וזה באמת נראה הטעם שתיקנו החז״ל בגמרא בברכות,

שאדם שעומד להתפלל,

אז צריך לכוון פניו לארץ ישראל וכנגד ירושלים,

וכנגד בית המקדש וכנגד בית קודשי הקודשים,

שמשם זה הצינור שהכול עולה כלפי שמעיה. אז אדם גם שנמצא בחו״ל,

לפחות תכוון את התפילה לכיוון ארץ ישראל, שזה יעלה משם.

תעשה איזושהי פעולה גשמית,

שאתה מראה כאילו אתה שולח את התפילות, את המעשים, אתה שולח אותם לכיוון ארץ ישראל, שמשם...

זה יעלה ויגיע לקדוש ברוך הוא לבד.

כותב הרמב״ם בהלכות מלכים,

גדולי החכמים היו מנשקים בתחומי ארץ ישראל את אבניה ומתגלגלים בעפרה.

היו, כל גדולי ישראל, כותב מעיד עליהם, מעיד הרמב״ם,

שהיו מגיעים לארץ ישראל, היו מנשקים את העפר, מתגוללים בעפר,

כדי להרגיש את האדמה.

וכן הוא אומר,

הפסוק כתוב, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו.

לכן אמרו חכמים, כל השוכן בארץ ישראל עוונותיו מחולים,

כך כותב הרמב״ם,

שנאמר, ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בנשוא עוון.

ואפילו אדם הולך בארבע אמות,

זוכה לחיי העולם הבא.

וכן הקבור בארץ ישראל, נתכפר לו,

וכאילו המקום הקבור בו הוא מזבח כפרה,

שנאמר, וכיפר אדמתו עמו. זה לשון הרמב״ם בהלכות מלכים.

ממש ככה, הרמב״ם כותב דברים נפלאים.

אדם הולך בארץ ישראל, אב אמות,

זוכה לחיי העולם הבא.

אדם שוכן בארץ ישראל, נמחלות לו עוונותיו.

אדם נקבר בו, במקום שהוא נקבר, זה מזבח כפרה.

המקום הזה,

המצבה שלו, חלקת הקבר שלו, זה מזבח כפרה. זה מכפר לו.

לעניין מצוות יישוב ארץ ישראל,

כותב פשוט ציץ אליעזר,

ישנן שני בחינות

במצווה הזאת.

יש בחינה אחת

של הידבקות בשכינה,

ויש בחינה נוספת

של מזבח כפרה, כמו שהסברנו. נסביר את שניהם.

הבחינה של הידבקות בשכינה כתוב במדרש

ויקרא רבה כך.

מתחילת בריאתו של עולם לא עסק הקדוש ברוך הוא אלא במטע תחילה.

נטיעה.

שכתוב

ויהייתה השם אלוקים גן בעדן, מה הוא עשה? נטע גן בעדן, נטיעה.

ולכן אף אתם, כשאתם נכנסים לארץ,

דבר ראשון לא תתעסקו אלא בנטיעה תחילה.

כמו שהקדוש ברוך הוא ישר שהוא ברא את העולם,

התעסק, ויהייתה השם אלוקים גן בעדן,

התעסק בנטיעות,

בבנייה,

ביישוב.

גם אתם שנכנסים לארץ, דבר ראשון תטעו,

תבנו.

זה מה שכתוב בפסוק, כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל.

מיד אתם מגיעים לארץ, מיד להיטוע.

הרי שההידבקות בארץ, אדם שנמצא בארץ ונוטע ובונה, בונה את ביתו ומיישב אותו וקובע את מקומו שם,

וזה כביכול עוסק בנטיעה,

בזה הוא מדמה בדיוק לקדוש ברוך הוא, בזה הוא נדבק בשכינה, שהדבר הראשון שקדוש ברוך הוא עשה,

שהוא ברא את העולם, זה ויהייתה השם אלוקים גן בעדן.

כך כותב גם מזוהר הקדוש בפרשת החרמות.

כל מן דזכי להתקשרה בחייו בהאי עראה קדישה, כל מי שזוכה להתקשר בחייו בארץ הקודש,

זכי להתקשרה לבתר בערא קדישה הילה.

לאחר שהוא נפטר הוא זוכה להתקשר בעראה קדישה הילה, כביכול בגן עדן של מעלה.

זה לגבי בחינה של הידבקות בשכינה. כשאדם עוסק בנטיעת הארץ, ביישוב הארץ, בבניית ביתו בארץ,

הוא בבחינת נדבק בשכינה.

הבחינה השנייה שאמרנו, בחינת מזבח כפרה.

כמו שאמרנו,

שגמרה בכתובות, וככה הרמב״ם פוסק בהלכות מלכים,

ארץ ישראל היא דוגמת מזבח כפרה,

ואפילו הקבור בה נתקפר לו כאילו המקום שהוא קבור בו הוא מזבח כפרה כמו שהזכרנו.

כך כתוב גם בזוהר, גם כן פרשת אחרי מות.

מאן דזכי למפק נשמתי בהראה קדישה, מי שזוכה שנשמתו יוצאת בארץ הקודש,

יתכפרה חווה, יתכפרו החובות שלו,

וזכי להתקשרה תחת גדפוידי שכינתם,

והוא זוכה להתקשר תחת כנפי השכינה.

כל שכן, מי שבאמת חי בארץ, לא רק שמת בארץ, גם שהוא חי בארץ,

שעוונותיו מחולים.

ומכאן אנחנו רואים באמת מעלתה הגדולה של היישוב ארץ ישראל והבנייה של ארץ ישראל,

שאדם יקבע את מקומו בארץ ישראל ויבנה אותה.

לגבי המצווה,

האם יש בימינו מצווה של יישוב ארץ ישראל?

האם זו מצווה חיובית

או לא?

באמת בעניין הזה נחלקו הפוסקים. הרי אנחנו רואים

שרבים מגדולי ישראל שחיו בחו״ל,

לא כולם מיהרו לעלות לארץ ישראל,

למרות שתמיד הייתה כמיהה

לעלות לארץ ישראל.

רואים בהיסטוריה של העם היהודי שבחלק גדול מהשנים לא הייתה אפשרות לעלות לארץ, לא נתנו את האפשרות לעלות לארץ ישראל,

אבל גם כשהייתה אפשרות עדיין רבים עלו,

אבל גם רבים בחרו שלא לעלות.

ולכאורה נשאל, אם יש מצווה חיובית

של יישוב ארץ ישראל,

איך עדיין, עד היום יש עדיין גדולי עולם,

גדולי תורה בחו״ל, שעדיין לא עולים לארץ.

באמת בעניין הזה נחלקו הפוסקים,

האם מצוות

יישוב ארץ ישראל בזמננו היא דאורייתא או דרבנן,

או שאולי אין בכלל מצווה כזו.

הרמב״ן,

בהשגות שהוא כותב על ספר המצוות לרמב״ם,

במצוות עשה ד',

שם הרמב״ן,

רבי משה בן נחמן,

מביע את דעתו.

כותב

מצוות עשה לרשת את הארץ אשר נשבע השם לאבותינו לתת לנו ולא נעזביה בידו האומות או לשממה,

והיא מצוות עשה לדורות וכל אדם חייב בה ואפילו בזמן הגלות.

דעת הרמב״ן נחרצת.

הרמב״ן סובר שגם בימינו יש מצוות עשה מדאורייתא,

לשבת, לעלות לארץ ישראל, ליישב את ארץ ישראל,

שלא נעזוב אותה לגויים או שהם יכבשו אותה ושלא ניתן אותה אפילו לשממה, אפילו אם הגויים לא יושבים פה.

שהיא תהיה שיממון, אסור לעשות את זה.

ויש מצווה, והיא מצווה לדורות,

וכל אדם חייב בה ואפילו בזמן הגלות. כך כותב הרמב״ן.

אבל באמת, דעת רוב הפוסקים, יש שיטת התוספות,

רבנו חיים בתוספות,

שלא מסכימים עם זה,

ובאמת מסכימים שאומנם יש בימינו מצווה לדור בארץ ישראל,

אבל זה לא מצוות עשה מן התורה בימינו,

וגם היא לא מצווה חיובית על הגוף.

אלא, זאת אומרת,

אדם שחי בחו״ל אין לו חובה עכשיו לעקור את מושבו ולעלות לארץ ישראל, ליישב את ארץ ישראל. אלא,

שאם הוא באמת עשה את זה, אז באמת הוא מקבל, יש לו מצווה בזה.

אבל זה לא מצווה חיובית בקום מעשה, שאדם חייב לקום מאיפה שהוא נמצא ולעלות לארץ.

כך סוברים באמת רוב הפוסקים, כמו רבנו חיים בתוספות.

כך מביא הרב משה פיינשטיין, בעקבות משה, בחלק אבן העזר,

חלק א', שם.

שם הוא מביא את כל השיטה הזאת.

באמת, רוב הפוסקים,

באחרוני זמננו,

הולכים אחר השיטה הזאת, שבאמת זה לא מצוות עשה מדאורייתא,

היא לא מצווה חיובית על הגוף, אבל מי שדר בארץ ישראל,

יש לו ודאי את המצווה ואת כל המעלות שהזכרנו קודם.

עניין נוסף,

האם מותר, אחרי שהאדם עלה לארץ, או שהאדם כבר חי בארץ,

האם מותר לצאת

מארץ ישראל לחו״ל?

האם מותר לצאת?

ישנן

סיבות רבות שאדם צריך לצאת

מארץ ישראל לחו״ל.

ישנן כמה סיבות שמותר בשבילהם לצאת מארץ ישראל לחו״ל,

וכל השאר, כל מה שהוא לא בגדר אותן סיבות,

אסור בהן.

חז״ל אומרים,

מותר לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לצורך פרנסה ולסחורה. אדם שאין לו פרנסה בארץ

ובחו״ל מציעים לו איזשהו מסחר,

יש לו איזה מסחר טוב שהוא יכול להביא משם,

או איזה עסק שהוא יכול ללכת ולהתפרנס שם,

ופה בארץ הוא לא מצליח,

אז יש לו אפשרות,

יש לו רשות,

יש לו היתר,

לצאת מארץ ישראל לחו״ל כדי להתפרנס,

אבל בלבד שהיציאה תהיה על מנת

לחזור בהקדם לארץ.

כלומר, שלא יגיד עכשיו אני יורד מהארץ, אני עוזב את הארץ, אני הולך, אני רואה את החיים שלי שם, זה ודאי שאסור,

כי שם יש פרנסה, אלא לא.

תגיד, אני הולך להתפרנס,

ברגע שתהיה פרנסה, ברגע שאתה רואה שעמדת על הרגליים,

יש לך מסחר, אתה יכול להתפרנס,

תחזור מייד לארץ.

תשתדל, יש הרבה, אני מכיר

הרבה יהודים שבאיזשהו שלב בחיים עזבו את הארץ, ירדו מה שנקרא,

והקימו עסקים בחו״ל,

והיום העסקים שלהם עדיין נושאים פירות והם עלו לארץ, ומדי פעם הם חוזרים לשם כדי לנהל את העסק.

היום אפשר לעשות את זה דרך הטלפון,

אפשר לעשות את זה דרך אמצעים אחרים,

אבל זה בדיוק מה שהם עושים. הלכו, הקימו את העסק שלהם, אבל מייד חזרו לארץ.

אז אם אדם עושה ככה, יוצא את ארץ ישראל לחו״ל על מנת להסתחרר,

אבל מייד מתכוון לחזור לארץ, זה מותר.

אבל לרדת כדי להשתקע,

כדי להישאר שם, זה ודאי שאסור.

דבר נוסף אמרנו, דבר ראשון, לסחורה ופרנסה.

דבר שני, מותר לצאת לחוץ-לארץ כדי ללמוד תורה, כן? ידוע, או אדם יודע שיש שם איזו ישיבה שמאוד מתאימה לו,

או שיש איזה חכם גדול שממנו יכול ללמוד הרבה, למרות שבארץ ישראל היום יש הכל,

והסיבה של ללמוד תורה בחו״ל,

קצת קשה להבין אותה. אולי בתקופות קדומות יותר,

רוב חכמי ישראל ישבו בבבל,

ולכן רוב התורה הייתה בבבל,

ולכן היו צריכים לצאת לחו״ל כדי ללמוד תורה, פה היה מיעוט.

אבל היום בימינו כמובן שהמצב הוא הפוך.

אבל בכל זאת, אם יש איזושהי סיבה מיוחדת כזאת, שאדם יודע ששם הוא ילמד תורה יותר,

כגון שפה בארץ אין לו יישוב הדעת מפאת כל מיני טרדות שיש לו,

אז מותר לו לנסוע לחו״ל כדי ללמוד תורה.

דבר נוסף, מותר לצאת לחו״ל כדי לישא אישה.

הציעו לו, אדם הגיע לפרקו, צריך להינשא,

והוא לא מוצא פה את השידוך שלו, והציעו לו איזושהי הצעה של שידוכין בחו״ל,

והוא רוצה ללכת לבדוק באמת אם זו אפשרות.

מותר לו לצאת לחו״ל כדי לבדוק את השידוך,

אבל בלבד שהיציאה תהיה על מנת לחזור בהקדם, כמו שהזכרנו מקודם,

והוא עדין גם כן לאישה,

שאישה מותר לצאת לחו״ל למטרת שידוכין ועל מנת לחזור לארץ. כך מובא בשו״ציץ אליעזר ועוד בכמה אחרונים.

כמו שאמרנו שמותר לצאת

לחו״ל כדי ללמוד תורה מותר לצאת לחו״ל בשליחות כדי ללמד תורה לרבים.

יש אדם שנשלח ויש מוסדות רשמיים בארץ ישראל ששולחים כל מיני שדרים, שלוחי די רבנן,

לזכות את הרבים, להפיץ תורה ויהדות בקרב הקהילות של היהודים בחו״ל.

יש הרבה קהילות שדורשים שיגיעו לשם רבנים, שיגיעו דרשנים,

ואותם דרשנים ורבנים יוצאים לשם על מנת לחזק את הקהילות,

וזה ודאי שמותר ללמד תורה לבני ישראל בגולה,

לחזק אותם בתורה, ביראת שמיים.

ולמקרה כזה, אדם שנוסע לשם, אפילו אם הוא יצא מטעם מוסד מסוים ואחרי זה החוזה עם המוסד הזה הסתיים,

הוא רשאי גם על דעת עצמו להמשיך, אם הוא רואה שהוא באמת מזכה את הרבים בלימוד ובחיזוק בתורה ביראת שמיים, מותר לו לשהות בחו״ל על מנת לעשות את זה. אבל ברגע שהוא הפסיק,

הוא לא בעצם ממלא את התפקיד הזה,

מייד צריך לחזור לארץ.

יש הרבה יהודים, בחורים, שעלו לארץ והתחתנו פה,

אבל עדיין המשפחות, ההורים שלהם נשארו בחו״ל.

ובשל זאת השאלה, האם מותר לאדם לצאת לחו״ל רק כדי לבקר את הוריו?

או,

יש הרבה בחורים שבאים ללמוד בישיבות בארץ,

ואחרי שמגיע איזשהו שלב שבאמת יש להם אולי גם את השידוכים שלהם, הציעו להם בחו״ל,

והם מחליטים שהם רוצים לחזור לחו״ל כדי לחיות שם.

אז כותב,

פשוט יחווה דעת חלק ג'

אסור לאדם שחי בארץ ישראל ושההורים שלו גרים בחו״ל,

לרדת מארץ ישראל לחו״ל כדי להצטרף

לגור עם הוריו בדרך קבע,

ואפילו אם ההורים דורשים את זה ממנו, מבקשים ממנו,

תבוא תגור לידינו, אנחנו נדאג לך,

אין לו לשמוע להם.

ואין בזה משום מצוות

ביטול מצוות כיבוד הורים.

למה? כמו שאמרנו שקודם כל מצוות יישוב ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות. אמרנו, מי שדם בארץ ישראל הוא מקיים את המצוות, הוא מקבל את השכר על המצוות הזאת, שקולה כנגד כל המצוות.

וגם אין בזה משום עבירה על כיבוד הורים,

כי גם הם חייבים במצוות יישוב בארץ ישראל,

ולכן,

כיוון שהם גם חייבים בזה,

אז בזה שהוא מקיים את המצווה הוא לא עובר על מצוות כיבוד הורים.

אבל מכל מקום מותר לו לצאת כדי לבקר אותם.

חגים מסוימים, הוא נוסע לשבוע, שבועיים,

לתקופה מסוימת,

נוסע, מבקר את ההורים, מבקר את המשפחה,

וכמובן בסופו של דבר חוזר לארץ, זה ודאי שמותר.

דבר נוסף,

יציאה לקברות צדיקים.

בימינו זה הפך להיות דבר מאוד נפוץ, מאוד שכיח,

שיוצאים, אם זה הרבה יהודים שנוסעים בראש השנה לאומן,

או שנוסעים בכלל,

כל מיני קברות צדיקים עושים טיולים.

יש כל מיני מושג שנקרא טיול שורשים, כל אחד לפי עדתו נוסע לחפש את שורשיו.

זה ודאי שתכף ניגע בעניין של טיול, אם מותר או אסור,

אבל בעצם הוא תולה את ה... הוא אומר, אני לא נוסע באמת לטייל, אני נוסע לקברות צדיקים.

במרוקו יש הרבה צדיקים במרוקו שקבורים,

באירופה יש הרבה צדיקים שקבורים. אני לא נוסע לטייל, אני נוסע לצדיקים.

אז באמת בעניין הזה של יציאה לקברות צדיקים,

הדעות חלוקות בפוסקים. רבים מהפוסקים מתירים לצאת מארץ ישראל כדי להשתתח על קברות צדיקים,

אבל זה כמובן שדעתו מיד לחזור לארץ. הרי אמרנו, מנינו

ארבעה דברים שבשבילם מותר לצאת. אמרנו, זה יציאה לפרנסה,

ללמוד תורה, לישא אישה או לרפואה.

אם יש לו,

אדם צריך לעבור איזשהו טיפול, איזשהו ניתוח מסובך,

ובחו״ל יש לו את האפשרות לעשות את זה בצורה טובה,

בצורה מקצועית, אז ודאי שמותר או לצאת.

עניין של רפואה, לרפואה מותר לצאת.

אז יש, הפוסקים הביאו סמך

שיש בזה משום רפואה לנפש.

אדם שיוצא להשתטח על קברו של צדיקים,

אז הוא בעצם יושב על קברו של הצדיק ומשתפך ומבקש שם כביכול שהצדיק יעתיר בעדו,

ואז הוא חוזר רגוע.

אז יש פה כמו כעין רפואת הנפש, כך כתוב,

ככה הפוסקים מוצאים לזה סמך.

אבל באמת יש פוסקים שגם אוסרים את זה.

יש שו״ת משפטי צדק

שכתב שלא מצינו שיש מצווה בזה להשתטח על קברי צדיקים.

אין בזה מצווה.

אין בזה מצווה.

אז איך אתה עכשיו, ברגע שאמרנו שאתה נמצא בארץ ישראל, אז אתה מקיים מצווה.

ואז מה אתה עושה? אתה בעצם מפסיק לקיים את המצווה של הימצאות בארץ ישראל,

ואתה הולך לעשות פעולה שהיא לא מצווה. אומנם היא גם לא איסור,

אבל היא לא מצווה להשתטח על קברי צדיקים.

אז בעצם אתה כרגע,

יש לך אפשרות לקיים מצווה, ואתה לא עושה.

אתה מבטל, עוצר את המצווה.

ולכן יש חלק מהפוסקים שאוסרים,

וכל אחד כמובן יעשה כרבותיו בעניין הזה.

בעניין של יציאה לטיול,

הדעה היא הרבה יותר אחידה,

דעת רוב ככל הפוסקים,

שאסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לטייל, אפילו על מנת לחזור.

כל המושגים האלה של טיול שורשים וטיולים למיניהם אין להם שום סמך בהלכה,

אין להם שום היתר.

ואף על פי שבזמננו מקילים מאוד בעניין הזה, כשנוסעים לטיול,

אין לזה כמעט

שום יסוד בהלכה, כך כותב בשו״ת באר משה,

שבאמת העניין הזה הוא מאוד מאוד בעייתי,

וצריך לדעת על זה, לתת על זה את הדין,

לתת על זה את הדעת.

יש שרצו להגיד

שההיתר לצאת לחו״ל לבקר חברים. יש משפחה, אנשים או חברים שנסעו לגור בחו״ל.

האמת שלהם עשו, עשו נכון, לא עשו נכון, עברו עבירה.

טוב, זה עניין בפני עצמו.

אבל עכשיו אני, חבר שלי גר בחו״ל ואני רוצה ללכת לבקר אותו, כבר הרבה שנים לא ראיתי אותו.

אני רוצה ללכת לבקר אותו. כאלה שהם לא הורים. אמרנו, להורים יש היתר ללכת לבקר את ההורים ולחזור, אבל לא, שאר בני משפחה או חברים,

האם מותר לצאת לחו״ל לבקר חבר או משפחה

ודברים מהסוג הזה.

הטור בהלכות שבת,

סימן רמ״ח,

כותב ככה

אין מפליגים בספינה פחות מג' ימים קודם השבת.

כן, אסור לצאת בספינה. למה?

כדי שלא תהיה מציאות שהוא יגיע לשבת והוא לא מוכן, אין לו את כל צורכי שבת.

במה דברים אמורים שאסור לצאת?

לדבר רשות.

אבל לדבר מצווה מותר,

כלומר, כך באמת נפסק להלכה,

שאם אדם יוצא לדבר מצווה מותר לו לצאת אפילו תוך ג' ימים מרביעי,

חמישי, שישי, רביעי, חמישי, שישי, לצאת קודם השבת בתוך ספינה,

כי הוא יוצא לדבר מצווה.

אבל מהו דבר מצווה?

רבנו תם מסביר,

פירש רבנו תם בתוספות,

שכל מקום שאדם הולך

כגון לסחורה

או לראות פני חברו,

חשיב הכל דבר מצווה.

ואין חשובה דבר הרשות אלא כשהולך לטייל. כלומר,

רבנו תם אומר בצורה חד משמעית,

ללכת לטיול בעלמא,

סתם ככה לטיול, אין שום היתר, אסור.

אבל אם הוא הולך לסחורה, כמו שאמרנו שמותר, או לראות פני חברו,

כותב פה רבנו תם דבר תמוה, לראות פני חברו,

זה נחשב דבר מצווה.

ככה באמת הרמה בשולחן ערוך, סימן רמ״ח, סעיף ד', ככה הוא פוסק,

נקרא את לשונו.

כותב הרמה,

יש אומרים שכל מקום שאדם הולך לסחורה או לראות פני חברו, חשוב הכל דבר מצווה,

ואינו חשוב דבר רשות, רק כשהולך לטייל.

ועל כן נהגו בקצת מקומות להקל בעניין הפלגת הספינות והליכת שיירה תוך שלושה ימים,

כי חושבים הכל לדבר מצווה,

ואין למחות בידן, הואיל ויש להם על מה שיסמוכו.

לכאורה הרמה כותב בצורה מפורשת

שאדם שהולך לראות פני חברו,

פה זה נחשב דבר מצווה, ודבר מצווה, התרנו, מותר לצאת לדבר מצווה.

אז הנה, אז כל אחד שרוצה לצאת לטיול, ימצא לו איזה חבר,

איזה מכר, איזה ידיד, ויגיד, אני הולך לבקר אותו.

אני הולך לבקר אותו, ועל סמך זה אני עושה לעצמי טיול,

חודשיים,

טיול בקיץ,

על אותו ביקור חפוז שהלכתי לראות את החבר.

לכאורה, אני אשתמש ברמה הזו, ואני אגיד, הנה, יש לי רמה שמתיר לי.

יש מגן אברהם בהלכות חול המועד,

הלכות חול המועד, סימן תקל״א, סעיף ז',

המגן אברהם, גם המשנה ברורה שם פוסק, כותב ככה.

אנחנו יודעים שאסור לגלח במועד, אחד מהדברים שאסור לעשות בחול המועד זה להתגלח.

למה?

כדי שלא ייכנס לחג שהוא מנוול,

שהוא מוזנח.

לכן אמרו לך, האדם אומר, תשמע, יש לי, אני במלך חול המועד, אני לא עובד,

אז אני כבר אתגלח, אני אסתדר כבר במועד אחרי החג.

ובעצם בחג הוא דוחה את הגילות.

לכן, כדי שאדם לא ייכנס לחג ליום טוב, שיגיע ליום טוב, מנוול,

מוזנח, אמרו, אסור לך להתגלח במועד. אה, אם אסור לי, אז אני מיד אכין את עצמי לפני כן.

אלא מי?

מי שלא יכל להתגלח קודם המועד, כגון היוצא מבית האסורים,

אדם שחזר מחו״ל בערב הרגל ולא היה לו זמן,

כותב המגן אברהם, אדם שחזר מחו״ל בערב הרגל ולא היה לו זמן להתגלח,

מותר לו להתגלח במועד.

במה דברים אמורים?

שיצא לחו״ל בהיתר, כלומר, שיצא לחו״ל על מנת להרוויח סחורה או משהו כזה,

או לראות פני חברו,

שזה נקרא מצווה.

אבל מי שיצא על מנת לטייל, כמו שהזכרנו בסימן רמ״ח בהלכות שבת,

שזה אסור,

אז אם אדם שיצא לטייל וחזר ערב החג ולא היה לו זמן להתגלח, אסור להתגלח במועד.

אבל אדם שיצא לראות בני חברו,

שזה נקרא דבר מצווה, וחזר בערב החג,

לאדם כזה מותר להתגלח במועד כי הוא לא הספיק, כי הוא יצא לדבר מצווה.

ולכאורה, גם פה, המגן אברהם פה, גם כן הוא,

על פי דבריו,

אפשר למצוא את ההיתר, להגיד, תשמע, אם אני נוסע לבקר חבר,

אז בסדר.

לא כתוב בפוסקים בעצם מה צריך להיות טיב החברות,

איזה סוג של חבר מדובר. כל חבר, לראות פני חברו, כך כתוב בפוסקים.

באמת, הבית יוסף,

בסימן רמ״ח שמה,

מיישב את כל העניין הזה,

כותב שמה, מה שכתוב, לראות פני חברו, שזה נקרא דבר מצווה,

כותב הבית יוסף כבר, כתב שמה מרדכי,

ומכל מקום נראה לקראת לכם את לשונו,

נראה לי שאין כל הפוסקים מודים לרבנו תם בזה,

שלראות פני חברו נקרא דבר מצווה.

למה?

דאם כן,

למה היו צריכים הפוסקים לחזר אחרי טעמים למצוות היתר יציאה מן הארץ?

היו כותבים בפשטות.

כל מה שנוהגים להביא לים זה טיפוק להולכים בספינות, הם הולכים לסחורו לראות פני חברו. זה שכיח, כל אדם יש לו איזה מכר, ואמרנו באיזה מדינה. תגיד, לא צריך להגיד מה צריך, מותר לצאת בשביל ככה, בשביל ככה, בכל מיני טעמים, איזה מצוות בשבילם מותר להפליג בספינה ג' ימים קודם.

תגיד, כולם, לראות פני חברו. לא, אבל ראינו שהפוסקים עמלו וכל אחד נתן טעם אחר, מה נקרא דבר מצווה?

גם כך משמע מדברי הריף והראש,

שכתבו שטעם של דבר מצווה שרעי זה דווקא משום שהם פטורים ממצוות עונג.

מה הכוונה?

כתוב, הגמרא בסוכה אומרת,

סוכה כה אומרת שהעוסק במצווה פטור מן המצווה.

העוסק במצווה פטור מן המצווה.

ואם אמרנו שאדם שהוא הולך

לסחורה, הוא הולך לפרנס את עצמו, הוא מקיים מצווה, זה נקרא דבר מצווה,

אז הוא חשוב עוסק, הוא נקרא חשוב שעוסק במצווה.

אם כן,

אם ככה כל אדם שהולך, כל מי שמתעסק בפרנסה בסחורה זה נקרא עוסק במצווה,

אז ממילא פטרת אותו מכל המצוות, לא צריך לעשות מצוות בכלל.

פטרת את כל העולם מכל המצוות.

למה? כי העוסק במצווה פטור מן המצווה.

מתי שמענו שאדם הולך לעבוד, הוא נקרא עוסק במצווה, שהוא פטור מכל המצוות?

ולכן ככה גם הריב והראש, ככה משמע מדבריהם שהם דוחים את הטענה הזאת של רבנותם להגיד שסחורה ולראות פני חברו זה נחשב דבר מצווה שעליו תקרה עוסק מצווה ופטור מן המצווה.

ולכן משמע מדבריהם שכל מישהו,

כל דבר שהוא אינו הולך אלא לטייל חשיב לדבר מצווה,

אז למה החמירו הראשונים כל כך על עצמם,

בכל הטענות שאמרנו?

וכי יש לאדם מצווה, מידת חסידות להחמיר על עצמו בדבר מצווה?

אם אתה אומר שלראות פני חברו זה נקרא דבר מצווה, אה, זה מצווה?

אז אנחנו צריכים לראות את כל גדולי ישראל,

כל הזדמנות, כל איזה חופש שיש, בקיץ עומדים בתור למשרד נסיעות.

כן, אני רוצה לקיים מצוות לראות פני חברי.

הריני בא לקיים מצוות לראות פני חברי. תזמין לי כרטיסים למדינה הזאת ולמדינה הזאת, אני הולך לבקר את החברים.

איפה מצאנו דבר כזה? לא שמענו.

לכן, מה שכתוב דבר מצווה,

גם הריבה שכותב בתשובה,

סימן קא, תשובות הריבה,

כותב שמה שכתב רבנו בשם רבנו תם זה כולה יתרה. ככה הוא קורא לזה, כולה יתרה.

זה לא, אל תגדיר את זה דבר מצווה כאילו זה מצווה של קום עשה.

זה כולה יתרה.

וגם המשנה ברורה, סליחה, בסימן רמ״ח כותב, על דברי הרמה הזאת, שכותב אין למחות בידם,

כותב,

זה במקום שנהגו להקל, אין למחות בידם.

בסדר, אין למחות בידם. אבל לכתחילה,

ודאי שסוברים כמו הפוסקים, שזה לא קוראים לזה מצווה גמורה.

לא מצווה גמורה.

ובאמת כותב גם ברכי יוסף, בסימן שני ל״ט,

שהרבה מחמירים בכך,

ולכן איפה שאין צורך מצווה כל כך,

יש להתרחק מזה, לא לסמוך על זה.

לכן יוצא מסקנה לדינה,

שבאמת העניין הזה של אדם,

אז כמו שהזכרנו,

אדם שיוצא לחו״ל על מנת לצאת לטיול בעלמא,

אין לזה שום היתר,

לא בספינה, לא ספינות בים, ולא במטוס, ולא בשום דרך ללכת לכל עניין הזה של לראות העולם, לראות פלאי הבריאה,

מה רבו מעשיך ה' לעטוף את זה בכל מיני עטיפות מזויפות של קדושה,

זה שקר, אין היתר כזה.

וגם אם אדם יבוא ויגיד, אוקיי, אני הולך לבקר מכרים,

שלכאורה יש לזה סמך,

ראינו שזה באמת מי שנהג בזה, נו נו,

אולי, אולי יש לו למה שיסמוך, למרות שהבית יוסף והרבה פוסקים ישבו את זה, שלא מדובר ככה, שהמשנה ברורה לא לחית לדינה להגיד לך שזה מצווה של קום עשה, לך תראה.

אלא אם עשית, נו נו, בסדר, יש לך מה לסמוך. אבל לכתחילה ודאי שאין היתר כזה לצאת לחו״ל לראות פני חברו.

זה לגבי נסיעה לטיול.

לגבי נסיעה למצרים,

נאמר שאדם יש לו היתר של לנסוע למצרים,

אמרנו לסחורה, לישא אישה, ללמוד תורה, ללמד תורה.

לגבי נסיעה למצרים,

יש לנו בעיה אחרת. כתוב בתורה,

שלוש מקומות בתורה כתוב,

וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד.

וכתוב בפסוק אחר, בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד.

ללכת בה, כי פסוק אחר אומר, כי את אשר ייתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד,

עד עולם.

משמע שהתורה אומרת בשלוש מקומות שונים,

שיש לנו איסור לחזור למצרים, אסור ללכת למצרים.

לא תוסיפו לראותם עוד, אסור ללכת. בדרך שהלכתם, אל תחזרו לריאות.

אז באמת,

בעניין של נסיעה למצרים יש איסור נפרד,

שגם אדם שיש לו את ההיתר המסוים הזה, אמרנו, לסחורה או לדברים של היתר אחרים,

ישתדל לא במצרים, כי במצרים יש איסור מסוים שלא לחזור למצרים, לא לראותם עוד.

אמנם, בשו״ת, לחווה דעת, בחלק ג'

כותב שעיתונאים או משלחות שונים שצריכים לנסוע לשליחות מסוימת

ואחרי תום השליחות מיד חוזרים ארצה,

אז מותר להם לנסוע גם כן למצרים, שכל מה שכתוב לא תוסיפו לו לא ללכת למצרים, זה דווקא גם בדרך קבע, שעל זה יש איסור נפרד בפני עצמו.

לגבי נסיעה לספרד, גם ספרד,

חלק מהפוסקים הביאו,

כתב הרב בשו״ת יביע עומר חלק ז',

שלגבי נסיעה לספרד,

שמעבר לזה שיש את העניין של איסור לנסוע לחו״ל, אמרנו למי שמותר לנסוע לחו״ל, האם מותר לנסוע לספרד?

יש שמועה שקיימת,

ככה איש מפי איש,

על חרם שעשו הקדמונים בזמן גירוש ספרד,

הקדמונים הם גורשי ספרד,

שאחרי שגירשו את היהודים מספרד הם עשו חרם על כל היהודים שאסור לחזור ולהתגורר שם.

יש דוגמה,

משפחת טולדאנו.

אז כתוב,

הרב יביע עומר מביא שם שהמקור של שם המשפחה טולדאנו,

שהמשפחה הזאת, המוצא שלה זה בעיר טולדו שבספרד,

שבגלל החרם הם קראו למשפחת טולדאנו, הכוונה טולדאנו.

לא נהיה בטולדאנו יותר, טולדאנו,

לא נחזור יותר לטולדו.

אבל בכל זאת אנחנו רואים שיש גם היום קהילות של יהודים בברצלונה, במדריד, בספרד בכלל,

וגם יושבים שם דרך קבע,

וגם מעצים שרבים מהיהודים בכל יום נוסעים שם למסחר ולשאר דברים אחרים.

ולכן הרב יביע עומר פוסק שלספרד מותר לנסוע, אף על פי שיש את העניין הזה על חרם הקדמונים,

באמת לא נהגו בזה ומותר לנסוע לספרד,

כמובן מאותן סיבות של היתר.

אדם שגר בחו״ל בדרך קבע,

אמרנו שלפי רוב הפוסקים,

אין מצווה חיובית על האדם בקום עשה לקום.

ולעלות לארץ.

אבל הוא מחליט לבוא לבקר, לעשות ביקור בארץ.

תושב חו״ל שמגיע לארץ אומר, אני אעשה ביקור.

אבל דעתו מייד אחרי הביקור, בתום הביקור, לחזור מייד לחו״ל.

צריך לדעת שבזמן השהות שלו בארץ

אין שום מצווה שקשורה לארץ בכך.

וזה באמת, אני חושב כך כותב בשות באר משה.

ולכאורה הוא יגיד, תשמע,

אני נוסע עכשיו לבקר בארץ שבוע, שבועיים,

בזמן שאני פה, הלאה,

אני מרוויח כל ארבע אמות שאני הולך,

נמחלים לי עוונות, עוונות... לא.

מה שנאמר בכל המעלות שמנינו מקודם,

באדם ששוהה בארץ ישראל, זה דווקא אדם ששוהה פה בדרך קבע,

אבל אדם שבא לביקור וחוזר עליו, הוא לא זוכה לכל המעלות האלה. דווקא מי שבא לפה על מנת לכבוש, להתיישב בה,

במקרה כזה, אז יש לו את המעלה של מצוות יישוב ארץ ישראל.

אותו דבר גם לגבי תלמיד חכם.

יש הלכה,

שולחן ערוך ביורד היה סימן רמ״ג, סמיף ב' כותב,

וגם בחושן משפט, קסג,

כותב שתלמיד חכם בארץ ישראל פטור מלשלם מיסים וארנוניות.

כל המיסים וארנוניות שהם בעצם גובים מכל הציבור כדי לתקן את הדרכים, כדי כל מיני דברים שאדם צריך לשלם כביכול לממשלה שהוא חי שמה,

אז תלמיד חכם בארץ ישראל פטור מלשלם את זה.

החובה היא על הקהל, על הציבור, לשלם עבורו, לכסות עליו.

זה נאמר דווקא בתלמיד חכם שהודר ונמצא בארץ ישראל.

אבל אם יש תלמיד חכם עכשיו שגם כן בא לביקור בארץ,

בא לביקור בארץ,

והוא מגיע ומתחילים ואומרים לו, תשמע, אתה פה כי אתה צריך לשלם קצת, יש מיסים,

יש מכס, הוא אגיד, תשמע, אני תלמיד חכם, אני פטור מזה,

התורה פוטרת אותי.

עוד פעם, גם בזה לא נאמר. למי זה הותר?

דווקא לתלמיד חכם שחי ודר בארץ. אבל מי שבא רק לביקור לא זוכה גם בזכויות האלה של תלמידי חכמים.

לגבי ירידה מארץ ישראל, אדם שמחליט לעזוב את הארץ

ולרדת לחו״ל,

שהוא חושב ששם יצליח מזלו יותר.

אז כמו שאמרנו, אף על פי שבימינו יודעת רוב הפוסקים,

מצוות יישוב ארץ ישראל היא לא מן התורה,

ואפילו לא מדי רבנן, אלא רק יש בה עניין של מעלה וחשיבות.

מכל מקום היורדים מארץ ישראל לחוץ לארץ ויושבים בישיבת קבע להתעשר ולהרבות נכסים ולרשת משכנות לא להם,

ומואסים בארץ חמדה,

כותב שם בשו״ת אגרות משה,

בחלק ו',

כותב שם גדול עוונם מנשוא,

וגורמים גלות להם ולזרעם אחריהם.

גורמים גלות.

ולפעמים יגרמו לבניהם טמיעה והתבוללות.

אנחנו יודעים היום שאחוז ההתבוללות

בקרב הקהילות שחיות בחו״ל כבר שנים,

זה אחוז מאוד מאוד מאוד גבוה.

כיוון שהם לא חיים במסגרת יהודית, באווירה יהודית,

קל מאוד להיטמע בין הגויים ולהתבולל שם.

ועליהם אמרו חז״ל, כל היוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה,

ודומה כמי שאין לו אלוה.

וכאן ממש דברי חז״ל מתקיימים, רואים אותם בחוש,

איך אדם שעזר לפני 20-30 שנה, עזב, כבר הבנים שלו התחתמו עם גויות,

והם בבית מדליקים את החנוכיה, וליד זה יש את עץ האשוח שלהם, של החג שלהם.

רואים את זה.

וזה בדיוק מה שאמרו חז״ל, כאילו עובד עבודה זרה.

וסופם, אומר הרב שם, לרדת מנכסיהם ולהישאר בחוסר קול.

ומכל מקום אין להתייאש מהם.

וצריכים לנסות ולהשפיע עליהם בדרכי נועם,

לשוב לארצנו הקדושה ולחנך את בניהם לתורה.

שאין לך תורה כתורת ארץ ישראל. גם אם יגיד לך, תשמע,

הילדים שלי לומדים פה בישיבה,

הם לומדים פה במסגרות אורתודוקסיות, יש פה...

אין לך תורה כתורתה של ארץ ישראל, אמרו חז״ל.

ואפילו אם ראשיתם יצער, אחריתם נשגה מאוד,

אפילו אם קשה קצת בהתחלה,

חבלי לידה עד שמתאקלמים ולא מוצאים פרנסה ועבודה,

ידעו שהם עושים רצון השם בזה.

ויהי רצון באמת

שיתקיים בהם ובאנו הפסוק, ופדויי השם ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם.