הלכות ברכות על מאפים וסעודה – דיני פת, מזונות, קביעת סעודה ודרך ארץ באכילה על פי השולחן ערוך

 

- - - לא מוגה! - - - 

חלוט שאחר כך עפאו בתנור לא שם אותו הרבה זמן במים הרותחים, אלא מעט,

ואז גמור הוא ומברך עליו המוציא.

כיוון ששם אותו מעט מאוד במים החמים, מייד הכניס אותו לתנור, והעיקר נעשה על-ידי עפיית התנור,

ולכן החליטה הזו אינה שוברת את דינו,

וברכתו היא המוציא לחם מן הארץ ובסוף ברכת המזון.

אחינו התימנים רגילים לעשות

מאכל כזה לכבוד שבת.

הם לוקחים קמח ומים,

מניחים בתוך סיר,

בוחשים את זה, זה נהיה כעין דייסה.

שמים כמה גרגירי סוכר וכמה גרגירי מלח וקצת שמן, שלא ידבק בסיר.

מניחים את זה ככה על האש,

עד יום שבת בבוקר.

אחרי הקידוש הם רגילים לאכול את המאכל הזה.

בבוקר, כשמוצאים את זה מהסיר, זה לא דייסה,

אלא זה כולו מקשה אחת, זה יוצא כמו איזו פיתה רכה מאוד,

פיתה עבה כמובן,

אבל זה מוצק, אתה יכול לתפוס את זה ביד וזה לא נשפך.

אם תאכל דבר כזה, תברך עליו בורא מיני מזונות,

ובסוף על המחיה.

באמת דברים אמורים,

אם אכלת כזית.

אבל אם האדם הזה רואה שבני הבית לא מתכוננים לבוא, הלכו לאיזה חתן, לשמח אותו,

והוא לבד אוכל את זה,

יש שם 230 גרם,

ולא קשה לאכול מזה 230 גרם. זה נבלע מהר מאוד,

אם יאכל 230 גרם, שיואיל בטובו ליטול ידיים,

מטילת ידיים, המוציא וברכת המזול.

אני עובר לסעיף לדבריו, תרוקנין, דהיינו, שעושים גומה בקהירה.

ונותנים בה קמח ומים מעורבים בה.

ונאפה שם,

מברך עליו בורא מיני מזונות

וברכה אחת מעין שלוש.

כך היו רגילים הערבים לעשות סוג לחם כזה, זה לחם מלוכלך קצת.

זה לא נחשב כלחם גמור,

כי אין כאן אפייה בתנור.

אם כבשת עודתו עליו, רק אז נוכל לברך עליו המוציא וברכת המזון כמו עוגה.

אבל תראיתה, דהיינו, מי שלוקחים קמח ומים, מערבים אותם,

ושופכין על הקירה,

והוא מתפשט ונאפה,

אין עליו תורת לחם כלל,

ואין מברכים עליו ואין הבורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלוש,

ואפילו קבע על סעודתו עליו. זאת אומרת,

קמח שזה רך מאוד,

לכן לא ייחשב הדבר הזה כלחם, ואפילו אם יאכל מזה 230 גרם.

אדם שלוקח עיסה,

שם את זה על השיפוד וצולע אותו בצורה כזו,

מברך על זה המוציא לחם מן הארץ. זה לחם גמור.

אבל אם הוא מוסיף על העיסה הזו מעט שמן ומי ביצים,

שוב זה יהפך להיות כעין עוגה, ויברך על זה בורא מיני מזונות.

וכן, לחם עשוי לקותח,

לא אופים את זה בתנור אלא מייבשים אותו בשמש,

גם על זה מברך בורא מיני מזונות.

פשתידה הנאפה בתנור, בבשר, או בדגים, או בגבינה.

מברך עליו המוציא וברכת המזון.

יש מחלוקת באחרונים איך להסביר את מרן.

האם מרן מדבר כאן

שהאדם הזה עושה פשתידה ואוכל 230 גרם,

או גם בקזית?

ולכן העיסה היא כותב פרח שושן,

לא לאכול פשתידה כזו אלא רק באמצע הפעודה.

ומה דברים אמורים?

שעשה את הפשתידה מעיסה רגילה.

לקח עיסה רגילה, שם עליה בשר, ועפה.

אבל אם האדם הזה לקח בצק עלים ועשה מזה בורקס של בשר,

הלבדי כוללמא יברך על זה מזונות ועל המחיה,

כיוון שכאן בבצק היה תערובת של מרגרינה.

אמר לו למעלה את דברי הרמב״ם, שבזה זה נחשב כעוגה לכל דבר,

ואין הבדל אם זו עוגה ששם בתוכה שקדים סוכר,

או דגים,

או גבינה, או בשר.

כיוון שהבצק אינו בצק רגיל, לכן הברכה היא בורא מיני מזונות ובסוף על המחיה, אלא אם כן יאכל מזה 230 גרם נטו.

מה זה נטו?

אם אכלתי 230 גרם והיה ביחד עם הבשר,

אי-אפשר לברך ברכת המזון, אלא רק על המחיה לבד.

אלא אם אנחנו עושים שיעור בעניין זה,

שמהבצק העלים שיהיה לו לבד 230 גרם.

אז אם האדם הזה עשה צום שלושה ימים לפני החתונה,

בא לשם והתחיל לאכול,

לקח את כל המגש ואכל אותו, יכול להיות אולי שיתחייב לברך ברכת המזון בחי גוונה.

אבל צריך יהיה אחר כך לשלם את כל הארוחה הזו לחתן. זה גזל גמור אם לא ישלם.

הזמינו אותך כדי שתאכל אחד או שניים.

זהו, זה מה שמגיע לך.

אבל מה פתאום שייקח, יבוא ויאכל בצורה כזו?

גזל גמור. אין יותר לאדם לבלע גם בחתונות.

נכון ששמים על השולחן ואף אחד לא אומר לך לא,

אבל אדם שהוא בר-דעת צריך להיזהר.

זה גזל. האדם הזה מזמין לפי מספר,

אחר כך הוא גורם לו אי-נעימות.

זה לא צחוק.

גורם לאדם הזה בושות, אי-נעימות,

ואסור לעשות כן, לא בחתונה ולא במקום אחר. אדם מתורבת ייקח ויאכל מה שמגיע לו ולא יעז לנגוע יותר.

כל דבר שמביאים לפני האדם שיש לו ריח

והאדם תעב לו,

צריך ליתן ממנו לשמש מיד,

ומידת חסידות לתת לו מיד מכל מין ומין,

ולא ייתן לו כל זמן שהכוס בידו וביד בעל-הבית.

הדין הזה מקורו מדברי הגמרא בכתובות סא. הגמרא אומרת שם שהאדם שמריח ריח של אוכל,

אתה מריח ריח של בשר צלי או יין ישן שהריח של אלכוהול שלו מתנדף.

אם האדם הזה לא יטעם כלום מזה,

לא רק שזה יכול להזיק לו, אלא אפילו יכול להביא לידי סכנה.

כך גם פירות חמוצים.

הגמרא מביאה שם מעשה באדם אחד שרצה להתחתן עם השכנה שלו,

ביקש את ידה, והיא לא רצתה אותו.

לא מצאה חן בעיניה, ולא רצתה.

מה הוא עשה כדי לכפות דעתו עליה?

הוא ישב במרפסת ממולה והתחיל לאכול רימון, רימון אדום, חמוץ.

היא ישבה וראתה,

אבל התביישה לבקש. עוד לפני יומיים אמרה לו, לא,

פתאום עכשיו תבקש ממנו רימון?

היא בלעה את הרוק ושתקה.

לאחר ימים נפלה במחלה קשה,

הביאו רופאים, ואף אחד לא יכול היה לרפא אותה.

בא השכן הזה ואמר, אני מוכן לרפא אותה,

יש לי סגולה ודאית, בתנאי שתסכימי להתחתן אתי. אם אני מרפא אותך,

תסכימי להיות אשתי.

טוב, היא עשתה חשבון,

או בית-הקברות או אצל האדם הזה, מה יותר טוב? נו,

הסכימה אמרה, בסדר, רק שירפא אותה.

אז לקח עוד פעם רימון אדום וחמוץ

ואמר לה, אני אתחיל לאכול,

וכל פעם שיתחיל להצטבר לך רוק,

תפלטי את זה, תריקי את זה.

כך היא עשתה,

עד שבסוף פלטה רוק

בצבע ירוק מאוד, זה אותו רוק שבלעה באותה שעה,

ואז ניצלה.

וכאן אנחנו לומדים, אדם שמתאבה לאכול משהו ולא יכול לאכול משום מה,

או בגלל שהאוכל אסור, או מסיבה אחרת,

כדאי שיפלוט את זה מייד.

זו העצה טובה מאוד גם לנשים בהיריון. אצלהם הרגישות

למאכלים היא הרבה יותר. לפעמים השכנה שלה,

לכבוד החג, עושה בשר צלי.

והיא לא יודעת שהשכנה שלה כבר בהיריון,

לא שלחה לה חתיכה לטעום מזה.

אז כדאי, או שגם היא תצלה, או שתעשה את הדרך השנייה.

ולכן, משום זה, כשאדם מביא למלצר, נותן לו שיחלק לכולם,

לפני שיתחיל לחלק, קודם כול תיתן למלצר שיטעם משהו.

גם המלצר הזה יהודי, גם הוא בן-אדם,

מגיע לו לטעום משהו, שיטעם,

ואחר כך יתחיל לחלק.

אבל לא צריך לטעום הרבה.

הוא לא צריך לשבת לאכול חצי קילו בשר לפני זה.

גם אם יטעם שלושה גרם מספיק,

כך משמע מהמעשה של הגמרא שם,

שם מסופר שמור זוטרא ורב השם

היו שם ליד הסעודה של המלך,

ושוב, גם זה היה טעים ועם ריח חריף.

והפנים של מור זוטרא השתנו, התאבה לדבר הזה, והיה בסכנה.

מייד לקח רב השם, טבל את אצבעו,

ושם בפיו של מור זוטרא.

ואז באו וצעקו עליו, ואתה קלקלת את הסעודה של המלך.

אמר להם, יש פה בתבשיל הזה צרעת,

איך אתם מביאים אוכל כזה למלך?

שאלו אותו איפה אין.

אז הוא נגע בצד השני, אמר להם, כאן בדקתם, הנה יש.

נעשה נס והיה בזה צרעת.

אבל אתה רואה מה שהוא שם, מעט משהו, למרות זוטרא,

בזה לבד הוא הציל את החיים שלו. אם כן, מזה למדים שלא צריך לאכול כמות מי יודע מה, גם אם טעם קצת,

זה מספיק.

מצד הדין, אם הוא טעם מסוג אחד מהמאכלים, זה מספיק.

אבל מידת חסידות נותנת לו מכל מין ומין. הגמרא שם מספרת שהיו שני חסידים,

האחד היה נותן מכל מין ומין, ולכן אליהו הנביא היה מדבר אתו. השני לא היה נותן, ולכן אליהו הנביא לא היה מדבר אתו.

אז מי שרוצה לראות את אליהו הנביא לפחות בחלום,

אז כדאי שיעשה מידת חסידות שייתן לו לאותו המלצר מכל מין ומין.

אבל אל תיתן לו בשעה שהוא פנוי.

יש בידו כוס, ואתה בא לתת לו היין יישפך. אל תיתן לו באותה שעה,

אלא תמתין,

שיניח מידו, ואז תיתן לו שיטעם משהו מאותו סוג האוכל.

כדאי לדבר שנשים שרוצות לצלוד בשר וכיוצא בו, דבר שהריח שלו נודס,

בפרט בקיץ, כשהחלון פתוח.

כדאי לדבר שהאישה הזו,

לפני שהיא מתחילה לצלוד את הבשר,

לעשות חשבון,

אולי חלק מהשכנות אולי בהיריון.

כי הבעיה של התאווה אצל אישה בהיריון זה כבר סכנת נפשות.

אפילו אם היא לא בחודשים הגבוהים,

היא לא בחודש השביעי או השמיני.

אפילו בחודש הראשון זה יכול לגרום סיבוך, ולכן

כדאי שהיא מתחילה, קודם כול תעשה ספתח, תשלח משלוח מנות לכל השכנות שלה, לכל אחת חתיכה קטנה.

אלא אם כן יש לה שכנה, סבתא, בתשעים שנה.

טוב, עליה אין חשד.

אבל לכל השכונות הצעירות,

כדאי שתתחיל קודם כול, תשלח להם משלוח מנות, ואחר כך תשב לאכול.

לא ייתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך.

אגב, יש מכילים לתת לעני בתורת צדקה.

כותב רבנו יונה,

אסור לתת

לחם לאדם שאינו ירשמים, שיאכל את הלחם הזה בלי נטילת ידיים או בלי ברכת המוציא.

הסיבה היא שאתה עובר בזה בלאו, ולפני העיוור לא תיתן מכשול.

בספרה מפרש

את הלאו הזה שאסור לך לתת עצה שאינה הוגנת ליהודי.

הוא בא להתייעץ אתך בענייני המסחר,

ואתה אומר לו, עצה שאינה הוגנת.

אתה אומר לו, תמכור את השדה, תקנה חמור.

וכל מגמתך, כל כוונתך,

כדי שאתה אחר כך,

או במישרין או בעקיפין, תקנה את השדה בזול.

אדם כזה מכשיל את חברו, עובר באיסור הזה.

קל וחומר, כשאדם מכשיל את חברו באיסורי דאורייתא או באיסורי דרבנן,

כי גם איסורי דרבנן לא גרם מעצה שאינה הוגנת, ולכן היזהר שלא להכשיל את חברו כלל ועיקר.

לאו זה, איסור זה, שייך בעשרות ומאות

לווין ואיסורין שבתורה. לכולם יש את הלאו,

ולפני העיוור לא תיתן מכשול.

אפילו בגוי שייך הלאו הזה, קל וחומר, ביהודי.

הגמרא בעבודה זרה בא ואמרה,

מניין שלא מושיטין אבר מן החי לבני נוח, תלמוד לומר,

ולפני העיוור לא תיתן מכשול.

או אדם שמוכר נשק,

כלי-זין לגוי,

עובר בלאו זה, ולפני עיוור לא תיתן מכשול,

כי סתם גוי חשוד על רציחה.

אם אתה מוכר לו נשק,

מה הוא יעשה עם הנשק?

הוא לא יקנה את זה בשביל המוזיאון,

אלא זה לשימוש חוזר,

ולכן מי שמוכר לו עובר בלאו הזה.

או אדם שנותן שוחד לשופט גוי,

כיוון שבני נוח מצווים, מוזהרים במצוות דינים,

אתה נותן לו שוחד, אתה מכשיל אותו בלאו, ולפני עיוור לא תיתן מכשול.

או אדם שנותן כוס יין לנזיר,

עובר גם כן, ולפני עיוור לא תיתן מכשול. אדם שמכה את בנו הגדול,

הרי הבן הזה, כיוון שהוא גדול, הוא עלול להשיב לאביו מנה אחת אפיים,

ואז הועבר הבן בלאו, ומכה אביו ואימו מות יומת,

ומי גרם לו את זה,

האבא הוא שגרם לו את התקלה והמכשול.

אדם שמדבר לשון הרע, מכשיל את השומעים, גם כן עובר בלאו, ולפני עיוור לא תיתן מכשול.

אדם שמלווה לחברו בריבית, או שמלווה ללא שטר ועדים, גם כן עובר בלאו, אי-אמור, כמו שהגמרא אמרה ברבה מציעה עיינה.

או אדם שהולך ומכשיל את האנשים, מוכר להם

איסורי מאכל,

דברים שאין עליהם הכשר והם אסורים מדאורייתא ומדרבנן, וכן כיוצא בהם, ובכולם שייך את הלאווה אמור, כך הוא הדין גם פה אצלנו.

אלא אם כן לפעמים בעניין זה, בדוגמה שכתב רבנו יונה, אולי יהיה לנו קל יותר,

בשעת הדחק יש צד להקל.

כותב את ספר מנחת שלמה לגאון רב שלמה זלמן רויירבך

אומר דוגמה כזו,

יש אדם שהוא רחוק מהתורה, מהמצוות,

בין בלי-עול בין בליעל.

אדם כזה בא אצלך לבית,

אתה רוצה לתת לו לחם או לשתות מים, הדבר אסור.

אתה רק מכשיל אותו, ולא יוצא מזה שום תועלת.

אבל אם בא אליך אדם שאינו רשע גמור,

יש בו עדיין מידה מינימלית של יראת שמים,

הוא צם בכיפור, אוהב תלמידי חכמים,

תומך בתורה ולומדיה.

אלא מאי? הוא עדיין לא מושלם, לא עושה את הכול.

אם הוא יבוא לבקר אותך, יושב אצלך ארבע-חמש שעות,

ואפילו כוס מים לא תיתן לו.

למה? הוא לא יברך שהכול. אתה נזהר מלתת לו מים.

התוצאה תהיה, האדם הזה יצא משם ויאמר,

תראו אלה דתיים, אנשים צרי עין, קמצנים, אפילו כוס מים הוא לא נתן לי.

אז במקום לקרב אתה מרחק אותו.

וגם מעט המצוות שכן היה עושה,

שאולי בזכותם היה זוכה לחזור בתשובה, מצווה גוררת מצווה,

גם זה הלך ממנו.

נמצא שהרחקת אותו לגמרי.

אדרבא, כדאי הדבר שתיתן לו ותנסה לקרב אותו.

תן לו כיפה, תציע לו לברך,

ברך, ברך, לא ברך, לא ברך, זו בעיה שלו.

אתה לא הכשלת אותו, לא התכוונת להכשיל אותו.

הלאה, למה הדבר דומה?

אדם שיש לו נמק באצבע,

בא הרופא מייד, חותך, מנתח את האצבע.

אדם תמים ופתי שעומד מהצד ורואה,

הוא אומר, תראה, הרופא הזה אכזרי, רשע גמור זה.

חתך לו את האצבע, ירה דם, שמה הוא עשה את כל זה?

האדם הזה לא יודע מה שיש,

איזו מחלה, חלילה, מושרשת באותה האצבע.

אבל אדם שיודע את האמת, יודע,

שאילו לא היו חותכים את האצבע,

האדם הזה היה כולו בסכנה, היה מת.

הנמק היה מתפשט בכל גופו והיה מת.

נמצא, מי שחתך את האצבע הוא לא עשה עוון, אדרבה, עשה מצווה, הציל את האדם.

גם פה.

לכאורה עשיתי עבירה קטנה, נתתי לו לשתות בלי ברכה או לאכול לחם בלי ברכה,

אבל בזה הצלתי שלא יהיה שונא דת,

שלא יהיה, חלילה, רחוק לגמרי מכל וכול.

נמצא,

שבאדם שיש בו עדיין מידה מסוימת של שמירת מצוות, שמירת מסורת,

באדם כזה יש את הכולה שאמרנו.

אבל באדם שהוא רחוק מהתורה, מהמצוות,

קוראים לאדם כזה בשם אתאיסט.

אין לו כלום, אפילו ריח של תורה.

אפילו אם במקרה האדם הזה הוא שכן שלך וכיוצא בזה,

תתרחק ממנו כמתחה וקשת,

ואסור לך להזמין אותו לא לשתות מים ולא לדבר אחר.

צריך להתרחק כמתחה וקשת.

כאן אין מה להפסיד.

ולאו הכי הכול אבוד, ולאו הכי האדם הזה רחוק לגמרי ארחק אם תחוה קשת.

יש מחלוקת בין רבנו יונה למרן הבית-יוסף.

האם האיסור הזה שייך אפילו בעני או לא?

רבנו יונה מתיר בעני,

כיוון שאני מתכוון למצוות צדקה, כמו שמותר לתת לעני לאכול דמאי,

אבל מרן חולק.

מרן אומר, אין הבדל, אין כאן מצווה, זו עבירה.

ואפילו אם האדם הזה מתכוון לתת לו לחם כדי לקיים בו מצוות צדקה,

כיוון שהעני הזה לא מברך,

לכן מן הראוי שלא ייתן לו כלל ועיקר.

אז אם בעני הדבר אסור,

קל וחומר באדם שאינו עני אלא סתם רשע,

שגם כן הדבר אסור לגמרי מכל וכול.

עובר לסעיף ג', השמש,

מברך בורא פרי הגפן על כל כוס וכוס שייתנו לו.

לפי שהוא כנמלך,

וברכה אחרונה אינו מברך אלא לבסוף.

ואינו צריך לברך על כל פרוסה ופרוסה אם יש אדם חשוב בסעודה שיודע שייתנו לו כל צורכו מפרט.

ואם אין אדם חשוב בסעודה צריך לברך על כל פרוסה ופרוסה כמו על היין. אגב, שניים שהיו אוכלים יחד,

השמש אוכל עמהם בלא נטילת רשות, כדי שיצטרפו לזימון.

אדם שיודע מראש

שיאכל לא פרוסה אחת אלא יותר, אם כן ברכת המוציא תחול גם על שאר הפרוסות,

מברך ברכה אחת על הכול.

ולא חשוב אם האדם הזה הוא מהסועדים או מהמלצרים.

תמציאו דעתו לאכול, עוד ממילא ברכה אחת על הכול.

כך גם בשתייה.

אבל בזמנם המלצר לא היו נותנים לו גם לאכול וגם לשתות כאהבת נפשו,

אלא היה הבדל בין השתייה לאכילה. לאכול היו נותנים לו כמה שירצה, אבל לשתות יין, לא.

ולכן כאן, אם בכל זאת נתנו לו, יש כאן מצב כאילו נמלח,

הכוונה היא,

הוא לא פטר בברכה הראשונה על הכוס הראשון את הכוס השני, ולכן צריך לחזור שוב לברך,

ולכן עם זה הדרך.

כל זה לגבי שתייה ואכילה,

שהכול תלוי במחשבתו.

הוא מתכוון מראש על זה אם נמלח או לא.

אבל אם האדם הזה אומר,

אני מתכוון לפתור את כל מה שאוכל,

אמר בפירוש,

אבל זה נמשך יותר מדי זמן.

הוא אכל עוגה,

אכל 30 גרם כעף,

בא אחרי שעתיים ואוכל עוד עוגה.

כיוון שהתעכלה העוגה הראשונה במעב,

עברו יותר משעה ו-12 דקות מאז שאכל את העוגה או ראית את הפירות,

לכן בעל כורחו לחזור שוב ולברך.

ולכן מן הראוי,

מייד אחרי שגמר לאכול כזה את עוגה, יברך מייד ברכה אחרונה.

אין דעתו לאכול בטווח הקצר בזמן הקרוב עוד עוגה,

לכן כותב הביאור הלכה לקמם בסימן קובצדי שיברך מייד ברכה אחרונה, לפני שיעבור זמן עיכול ויאבד את המצווה של ברכה האחרונה.

לגבי שתייה, יש מחלוקת יסודית באחרונים בהסבר דברי הרמב״ם.

וזה מצוי מאוד,

ועוד כחודש בחג השבועות, בעזרת השם, אנחנו יושבים כל הלילה ולומדים תורה,

והשמש מביא לנו מדי פעם שתייה,

אם זה שתייה חמה, הקרה, השאלה אם צריך עוד הפעם לחזור שוב ולברך עוד הפעם.

המחלוקת היא האם הרמב״ם מדבר רק באמצע הסעודה,

ושם לא צריך לחזור ולברך,

או גם שלא בשעת הסעודה,

אין צורך לחזור ולברך.

והמסקנה היא,

ספק ברכות להקל.

מעיד הגאון אביחים גגים בספרו, חוקי חיים,

שמנהג ירושלים שלא לברך, אלא רק פעם אחת בלבד.

הכוס הראשון שהביאו לו, התה הראשון מברך על אף שהכול,

ופוטר בזה גם את שאר הכסות שהביאו לו באותו ערב.

או נאמר, אדם שיושב יום שלם בבית-הכנסת ולומד תורה,

יש להם תענית דיבור וכיוצא בזה, יום שכולו תורה.

שוב, גם בזה הוא מברך שהכול נהיה בדברו על הכוס הראשון,

ופוטר בזה את כל הכוסות שיביאו לו בהמשך.

אלא אם כן היה שינוי מקום.

באמצע הוא הלך לאכול ארוחת צהריים בבית.

אז כאן שינה מקום, אלא צריך לחזור שוב ולברך. אבל אם אין שינוי מקום, אין בעיה כלל ועיקר.

אין מסיחים בסעודה שמייקדים קנה לוושת,

ולכן אפילו מי שנתעתש בסעודה אסור לומר לו לבריאות אסותא.

היינו, הקנה נמצא בצד ימין והוושת בצד שמאל.

האדם הזה, כשהוא מדבר,

פותח את הקנה,

והלחם, במקום שייכנס לוושת,

במקום שיגיע למעיים,

מגיע לריאות.

הוא עלול להיחנק ולמות.

ולכן אסור לדבר באמצע הסעודה.

אומנם יש הרבה אנשים שמקילים וסומכים על מה שכתב הפרישה,

שכל זה כשאדם יושב בהסבה ואז יש חשש שייחנק.

כשאדם יושב בישיבה רגילה ולא יושב בהסבה, אין חשש.

כך גם כותב הגאון חידה בברכי יוסף, מעיד שכך הוא המנהג.

אבל אדם שיכול להימנע כדאי להיזהר בזה מאוד,

בפרט בתחילת הסעודה.

בתחילת הסעודה אדם רעב מאוד וממהר לבלוע בגלל הרעבון,

ואז אם ידבר, מי יודע,

אם לא ישלח את הלחם לכתובת אחרת, יגיע לקנה והוא עלול להיחנק.

מדי פעם בפעם מגיעים אנשים במצב קשה לחדר מיון בגלל הדבר הזה.

אל תחשוב שזה דבר שלא מצוי.

תשב שם בחדר מיון ותראה,

לפעמים ילדים, לפעמים מבוגרים,

ולא שמו לב, דיברו,

ואז קרה מה שקרה. למה לאדם לסכן את עצמו, חמירא סכנתא מייסורה? כדאי להיזהר מאוד בדבר הזה.

אולי לקראת סוף הסעודה האדם אוכל כבר לאט-לאט, הוא לא רעב,

יש לו אפשרות גם לדבר וגם ללעוס וגם לבלוע, יכול לעשות הכול.

אבל בהתחלה צריך מאוד מאוד להיזהר, ובפרט ליל פסח שיושבים בהסבה,

שם מצד הדין צריכים להיזהר בדין הזה,

לא לדבר באמצע הסעודה, ואפילו בדברי תורה, כדאי להיזהר אז.

היו מסובים בסעודה ויצא אחד להטיל מים,

נוטל ידו אחת,

היינו צריכים ליטול את הידיים עוד הפעם בכלא.

לפי מרן צריך גם לברך,

אבל גם בזה אנחנו פוסקים, ספק ברכות להקל עשינו נגד מרן, לכן לא יברך עוד הפעם על נטילת ידיים, אלא ברכה על נטילת ידיים, מברכים על הסעודה פעם אחת בלבד ולא יותר.

אני עובר לסעיף ב', שניים ממתינים זה את זה בקערה,

שכשאחד מסלק ידו מן הקערה לשתות,

חברו מפסיק מלאכול עד שיגמור השתייה,

אבל אם הם שלושה, אין השניים פוסקים בשביל האחד.

בזמנם לא היה לכל אחד ואחד צלחת לבד,

אלא צורת האכילה הייתה אכילה משותפת.

שמים צלחת אורז או דבר אחר באמצע,

וכולם ביחד אוכלים.

אז אם אחד הפסיק רגע,

אני גם צריך להפסיק.

אחרת,

אם אני ממשיך, אז אני אוכל יותר ממנו.

הוא אכל 40% ואני אכלתי 60%. לכן, אם הוא משך את ידו, מתעכב רגע, תחכה גם אתה.

אבל אם הם אוכלים שלושה בצלחת משותפת,

כאן אחד הפסיק רגע, זו בעיה שלו.

שניים לא צריכים לחכות לאחד. אבל אם שניים הפסיקו,

גם השלישי צריך להמתין.

משיירים פאה בקערה כל אחד מהאוכלים,

והוא מאכל השמש.

אבל כשהשמש מערה מן האלפס לתוך הקערה,

אין דרך להניח באלפס כלום לצורכו.

לא טוב שאדם יאכל ממה שיש בצלחת עד הסוף.

שני טעמים בדבר. בזמנם היה מצוי שהמלצר, השמש, היה אוכל את השאריות.

טעם שני, התשפות אומרים, זה לא דרך ארץ. האדם הזה נראה כרעבטן.

מימיו לא ראה אוכל,

מוצץ מהצלחת עד הטיפה האחרונה.

לכן, שורה דרך ארץ להשאיר מעט.

היום, בזמן הזה, המלצרים לא נוהגים בדבר הזה.

לכן, אם לפי הטעם הראשון,

לא שייך ואין צורך לשייר.

גם אם הוא משייר,

יישאר משהו, לא צריך יותר מזה.

אז לא בעל תקציב.

אין מסתכלים בפני האוכל ולא במנתו שלא לביישו. בפרט אם האדם הזה אורח,

אל תתבונן בו, אלא תסתכל לכיוון אחר.

הנכנס לבית,

כל מה שיאמר לו בעל-הבית יעשה, כך כתוב במסכת דרך ארץ,

שהאדם צריך להיות צייתן לבעל-הבית

ולא יסרב לדבריו.

אולי בפעם הראשונה הוא קצת מסרב מצד בושה, אבל בהמשך,

מה שיאמר לו בעל-הבית יעשה.

שם הסוף,

כל אשר יאמר לך בעל-הבית עשה, חוץ משה.

הפשט הוא,

אם אגיד לך לעשות דבר שאינו דרך ארץ,

תה משורה דרך ארץ,

בזה אל תשמע לו.

אבל הדרשנים הסבירו עוד דבר בדבר הזה.

השלח הביא בשם המקובלים,

העתיק את זה גם היעבץ בספרו מטפחת ספרים.

הוא רומז במה שאמרה הבתקול,

שובו בנים שובבים,

חוץ מאלישע בן אבויה שידע כבודי ומרד בי.

זה הרמז.

כל מה שיאמר לך הקדוש-ברוך-הוא הוא בעל-הבית, תעשה,

חוץ מדבר אחד.

אם יגיד לך, צא ממחיצתי,

כמו שאמר לאלישע בן אבויה,

תעמוד בניסיון הזה ואל תשמע לו.

וכל זה נאמר כדי לנסות.

לא אמרו את הדברים לאלישע ברצינות, אלא לנסות אותו.

הוא מסכן, לא עמד בהתחלה בניסיון.

לכן בזה, צא ממחיצתי, בזה לא תשמע לבעל-הבית, לקדוש-ברוך-הוא.

אבל בדברים האחרים,

כל התרי״ג מצוות שהצטווינו, אנחנו, ברוך השם, שומעים מהקדוש-ברוך-הוא.

לא יהא אדם כפדן בסעודה.

אסור לאדם להיות בכעס או ברוגז.

אם הוא בא מהדרך עייף,

בפרט בקיץ, מזג האוויר חם, הוא יבוא לבית, יאכל, הוא מכניס לגרון חרבות. הוא לא מכניס אוכל, זה לא טוב, זה לא בריא.

אלא ינוח קצת, יירגע,

ישטוף את הפנים במים קרים, רק אחר כך

יתחיל לאכול.

לא יאכל אדם פרוסה קבצה,

ואם אכל,

הרי זה גרגרן.

זה לא יפה שאדם יתפוס בבת-אחת פרוסה גדולה.

בשבת, הוא רוצה להראות בזה עונג שבת, זה מותר,

אבל בימי החול הדבר אסור.

ולכן, גם אדם שהוא רעב מאוד והולך לחנות, קונה מנת פלאפל,

מן הראוי שלא יקנה מנה,

אלא יבקש ממנו,

תן לי שני חצאי מנה.

הסיבה היא, במנת פלאפל יש לך שם בפיתה שלמה 80 גרם, 100 גרם,

לכן, ממה נפשך קבצה יש בזה?

ואיך אפשר שהאדם הזה יאכל בבת-אחת דבר כזה? תופס את הפיתה,

פוער את הפה ואוכל, זה לא יפה.

אלא, אם זה חצי מנה, זה 40 גרם.

בזה אין לך כל כך חשש, אין לך בעיה.

בזה יהיה הדבר טוב, כך גם אדם יעשה בביתו.

הוא לוקח סנדוויץ',

פורס ריבה ומרגרינה,

לוקח שניים אחד על השני, מתחיל לאכול. שוב, אתה רואה איך הוא פותח את הפה, כולם צריכים לראות את הפה הגדול שלו,

זה לא יפה, זה לא דרך ארץ.

תיקח פרוסה אחת, תחתוך אותה משתיים, תמרח על זה ריבה או מה שאתה רוצה.

זה הדבר המנומס יותר.

אפילו כשאדם נמצא בביתו, קל וחומר,

כשנמצא במקום אחר,

נמצא בחדר אוכל, במקום שכולם רואים אותו,

שצריך להיזהר מאוד בדבר הזה.

גם לגבי השתייה, לא ישתה כוסו בבת-אחת,

ואם שתה, הרי זה גרגרן,

שניים דרך ארץ,

שלושה, הרי זה מגסי הרוח.

זאת אומרת,

הביאו לו כוס יין שיש בו רביעית 87 גרם,

אז לא ימהר לשתות את זה בבת-אחת,

אלא ישתה פעם ועוד פעם.

כי אם הוא שותה בבת-אחת,

אז הרי זה גרגרן,

כאילו האדם הזה מחכה בשניות לגמור כבר את היין.

אבל שניים זה טוב, אם הוא שותה לאט-לאט שלושה פעמים, זה כבר יותר מדי,

הרי זה מגסי הרוח.

והגמרה בפסחים, בדף טו, מספרת

על רבי ישמעאל ברבי יוסף שהביאו לו כוס,

ושתה את זה בבת-אחת,

העירו לו מהדין הזה.

ענה לו, ענה ואמר לו,

לא אמרו, כוסך כתנא ינח מתוק וכרסי רחבה.

היה בו את כל השלושה הדברים ביחד,

לכן שם לא שייך הדבר הזה.

כל זה כשאדם שותה בשעת הסעודה.

לכן מרן שיבץ את ההלכה הזו בסימן ק.ע. בדברי מוסר שאדם נוהג בשעת הסעודה.

אבל אם זה לא בשעת הסעודה, כעת, ברגע הזה הוא בא לשתות,

אז כדאי לכתחילה שישתה את כוס המים בבת-אחת

כדי שיוכל לברך ברכה אחרונה.

אם ישתה את הרביעית בפעמיים, יפסיד ברכה אחרונה. כך גם לגבי יין.

רק באמצע הסעודה בלאו הכי אין לו ברכה אחרונה,

כי ברכת המזון פותרת הכול.

לכן שם ישתה את זה בפעמיים.

אבל מה שאין כן, אם האדם הזה שותה עתה, כדאי שישתה בבת-אחת את המים כדי שיוכל לברך ברכת בורא נפשות.

אם היין הזה הוא יין ביתי וחריף מאוד וקשה לו לשתות את זה בפעמיים,

מוכרח לשתות את זה לאט-לאט, שוב, מותר.

אין איסור. כל מה שנאמר, שלושה מגסי הרוח מדובר ביין בינוני, יין רגיל.

אבל אם זה חריף מאוד, האדם הזה לא מסוגל,

אז בזה יהיה רשאי לכתחילה לעשות כן.

אדם שרוצה לאכול שום או בצל ייזהר לא לאכול את זה מהצד הלבן מראשו,

אלא מהצד הירוק מעליו.

ואם אכל, הרי זה רעבטן.

אגב, ולא יאכל דרך רעבטנות,

לא יחוז המאכל בידו האחת ויתלוש ממנו בידו השנייה,

אלא ינהג

בעדינות

כדי שהאכילה גם תהיה אכילה של יהודי,

ולא אכילה של איזה אדם,

כאילו פרא אדם שמימיו לא אכל אוכל.

אני עובר לסעיף יו,

לא ישוך פרוסה ויהיה ניחנה על השולחן כי על-ידי זה חברו נמאס מזה, כי לפעמים חלק מהרוק נשאר בלחם וחברו נגעל מזה.

לא ישתה אדם שני כוסות בבת-אחת בתוך סעודתו ויברך ברכת המזון מפני שנראה כגרגרן.

מוזג לו שתי כוסות ושותה אחד אחרי השני.

גם זה לא טוב. שניים שיושבים על השולחן,

הגדול פושט ידו תחילה,

והשולח ידו בפני מי שגדול ממנו,

הרי זה גרגרן.

הנכנס לבית לא יאמר תנו לי לאכול עד שיאמרו הם.

יש אנשים שאין להם בושה, עשה פנים,

אז הוא נכנס אצל חברו ואומר, אני רעש, תביאו לי אוכל.

זה חצוף שבחצופים.

אלא יחכה שיקבל הזמנה, שהם יזמינו אותו,

יכול לרמוז להם שהוא לא אכל ארוחת בוקר, אני יודע, ייתן להם איזה רמז,

אבל לבקש בפירוש אוכל, בוודאי

שזה לא דרך ארץ.

אבל אדם בביתו, בוודאי שרשאי לבקש שיכינו לו.

לא יאמר אדם לחברו, בוא ואכול עמי מה שהאכלתני,

יש בזה חשש ריבית.

דאבק כפורע לו חובו, ונראה כאילו הלווה לו,

ויש לחוש

שכעת בפעם הזו ייתן לו לאכול יותר ממה שקיבל אז,

ויתבע משום ריבית. למה הוא נותן לו יותר אוכל?

בגלל הזמן שעבר, המתנת מעותיו.

אבל מותר לומר לו, בוא ואכול עמי ואכול עמך בפעם אחרת,

ומותר לאכול עמו אחר כך, אפילו בסעודה יותר גדולה. בזמן הזה אנחנו אולי לא חושבים הרבה על הדברים האלה. בזמנם, כשהיה עוני יותר,

האנשים היו חושבים על כל דבר הכי קטן.

היה עוני נורא בזמן הגמרא,

והאנשים לפעמים היו מזמינים אחד את השני, אבל בתנאי,

זו לא הזמנה שאני נותן לך בחינם לאכול מה שאתה רוצה. לא.

אלא אני נותן לך לאכול. היום יש לי עודף קצת מהאוכל, בתנאי שגם אתה תיתן לי פעם אחרת.

פעם אחרת לי לא יהיה, אתה תיתן לי.

אז כאן הם עושים חשבון, מה היה התפריט אז, מה היה התפריט בפעם הבאה,

כמה פרוסות אכלתי אז, כמה עכשיו.

אז היו עושים גם חשבון בדבר כזה.

היום זה לא מצוי. היום אדם מארח את חברו,

אף אחד לא אומר על מנת, לא עושים חשבונות.

אבל אז בזמנם היה מצוי יותר, ולכן חששו חכמינו בדבר הזה לאיסור ריבית.

לא ילקט פורים ויניח על גבי השולחן לפני שהוא ממחה דעתו של חברו. פירוש מטריד דעתו של חברו.

ולא יישוך פרוסה ויתננה לפני חברו או לתוך הקערה,

אולי חברו ייגאל מזה לפי שאין דעת כל הבריות שווה.

כך גם לגבי שתייה.

לא ישתה מהכוס וייתן לחברו מפני סכנת הפרשות. אולי חברו נגעל לשתות מכאן,

לכן ייזהר.

ולא ישתה כוס וינחנו על השולחן,

אלא יאחזנו בידו עד שיבוא השמש ויתננו לו.

הנכנס לסעודה לא ייקח חלקו ויתננו לשמש, ומאירה הדבר קלקול בסעודה.

אולי אין לו לבעל-הבית לתת מנה אחרת,

אלא ייקחנו ויניחנו, ואחר כך ייתננו לו.

אורחים הנכנסים אצל בעל-הבית אינם רשאים ליטול מלפניהם

וליתן לבנו או לעבדו של בעל-הבית, אלא אם כן נטלו רשות מבעל-הבית.

הגמרא, בחוקים צדיק ד' מספרת

שאדם הזמין את חבריו בשנת בצורת.

הזמין שלושה חברים והכין לכל אחד ביצה.

זמן בצורת, ביצה, זה אוכל חשוב מאוד.

נכנס הילד של בעל-הבית,

קם אחד ונתן לו את הבצה,

הוא לקח ושם בפה.

ראה כך, השני נתן לו,

תפס ביד ימין,

השלישי גם נתן לו, והצלחות נשארו ריקים.

נכנס האבה וראה את המחזה הזה, רואה שהילד הזה,

יש לו ביצה אחת בפה ושתיים בידיים,

והצלחות ריקות, אין לו מה לתת לאורחים האלה.

מרוב הכעס לקח את הילד וחבט אותו באדמה.

מהחבטה הוא שבר את המפרקת ונהרג.

האמא ראתה כך,

התאבדה, קפצה מהגג ומתה, גם הוא הלך אחריה.

אומנם מעשה כזה זה דבר נדיר, אבל אתה רואה שזה גורם אי-נעימות.

לכן, אל תהיה טוב על חשבון אחרים.

הזמינו אותך, נתנו לך אוכל, זה שלך.

אל תנסה לתת לאחרים,

אולי אין לבעל-הבית לתת לך דבר אחר.

לכן,

אדם צריך להיות זהיר,

גם אם יש לו לב טוב יותר מדי,

היזהר שלא יביך את בעל-הבית בדברים כאלה.

אני עובר לסיב כ' נקיי הדעת שבירושלים,

לא יהיו מסובין בסעודה,

אלא אם כן יודעים מי מסב עמהם,

מפני שגנאי הוא לתלמיד חכם לשב אצל עם הארץ בסעודה.

הדין הזה הוזכר בגמרא בסנהדרין כג.

הגמרא אומרת שם שלושה דברים היו נזהרים,

אותם נקיי הדעת שבירושלים.

לא היו חותמים על שטר, אלא אם כן יודעים מי חותם עמהם.

אולי הוא יחתום, אחר כך ילכו ויחתימו עוד איזה פושע אחד מראשי המאפיה ויגידו, אתם רואים?

אלה חברים, הנה, חתמו האחד ליד השני,

האחד נפרגן לשני, והיא יודעת מה יש ביניהם,

איזה הסכמים.

לכן, קודם כול תגיד לי מי חותם, אחר כך הוא היה גם חותם.

דבר שני,

לא היו יושבים בדין, אלא אם כן יודעים מי יושב עמהם.

דבר אחרון, גם לגבי סעודה,

היו מוזמנים לסעודה, לא היו הולכים אלא אם כן יודעים מי ישב יחד עמם באותה סעודה.

למה? כי גנאי הוא לחכם שישב אצל עם הארץ בסעודה.

שם יושבים אצל עמי הארצות, שומעים ליצנות, רכילות, דברים בטלים,

כל מיני דברים שלא צריך לשמוע,

והאדם הזה, אחרי שכבר ישב ואכל,

קשה לו לקום באמצע.

ולכן הדבר אסור.

אפילו אם נאמר, יש שם כמה שולחנות,

ובעל-הבית יתמרן כך,

שולחן אחד לבני ישיבות, לחכמים, השולחן השני בשביל עמי הארצות.

אבל גם זה לא מספיק,

כי הרי לגבי דין זימון הם רואים אחד את השני, הם מצטרפים. זה נחשב הכול סעודה אחת.

ואם שם אומרים איזו בדיחה בקול רם, איזו ליצנותה,

ליצנות אחת דוחה מעט הוכחות,

ולכן זה לא שווה כלום, מן הראוי שהחכם לא ילך לשם.

כותב את ספר ערוך השולחן. היום בזמן הזה רוב הסעודות הן של עמי הארצות, שיש שם ליצנות וכיוצא בזה,

ולכן מן הראוי שאדם לא ילך לסעודות.

באיזה סעודה מדובר כאן?

הסבירו לנו התוספות במסכת פסחים קי״ד שהמדובר הוא בסעודת מילה או סעודת חתונה.

היינו סעודת מצווה.

למרות שהגמרא שם, בפסחים קי״ג הגמרא אומרת שבעה מנודים לשמים,

ואחד מהם, אדם שמזמינים אותו לסעודת מצווה ולא הולך,

אם כן תגיד, האדם הזה עושה עוון,

הזמינו אותו לסעודת מצווה, מחכים לו?

אבל כל זה כשכל האנשים כולם מרעי שמים,

כל העדה כולם קדשים ובתוכם השם.

אבל אם יש שם איזה חבר ליצנים בחי גוונה,

כמו שאמרנו,

כמו נקיי הדעת שבירושלים לא היו הולכים, גם בדבר הזה לא טוב ללכת, ואין בזה חשש שהאדם הזה לא יהיה חלילה מנודה.

נמצא שבדרך כלל כדאי שאדם ימנע את עצמו מכל מיני מסיבות וכיוצא בזה.

מה אתה אומר? אם אני לא אלך, יכעסו עלי.

אל תהיה כל כך תמים.

הזמנה לאו מלתא היא.

הרבה פעמים מזמינים אותך רק מן השפה ולחוץ,

כך כותב אורחות יושר.

פעם היו מזמינים בדיוק,

לא פחות ולא יותר, והיו רוצים שבאמת תבוא.

אבל היום אנשים מזמינים הרבה יותר ממה שהוא יכול.

הוא מזמין 500 איש והוא הזמין רק 200 מנות.

הוא מקווה שלא יבואו כולם, מקווה שלא יהיו כולם.

הוא אומר, אם אני לא אתן לו הזמנה זה לא כל כך נעים.

טוב, אין ברירה, נותן לו הזמנה.

הוא קיבל את ההזמנה, לא מרגיש הרבה קשר,

אבל הוא אומר, אם אני לא אלך זה לא כל כך נעים.

לא זה מחכה שתבוא ולא זה רוצה ללכת.

יש כאן קצר בתקשורת, ולכן יש כאן את האי-הבנה.

הכי טוב שאדם יושב וילמד ולא ילך להסתובב בחתונות במסיבות מסוג זה, ישתדל להתרחק עד הקצה האחרון.

אפילו אם הוא בטוח שלא יהיו שם ריקודי תערובת.

קל וחומר, אם הוא מסופק גם בדבר הזה, אולי חלילה יהיו שם ריקודי תערובת.

אם כן, מה יעשה אותו הבן ולא יחטא?

איך ילך למקום שכזה?

לכן, יהודי ירא שמים,

מן הראוי שייזהר,

ימנע את רגליו מאותם המקומות.

דין זה זה לא מצווה שהזמן גרמה שנשים פטורות,

אלא דין זה, נקייה הדעת שבירושלים,

שייך בין לגברים בין לנשים.

לכן, כמו שאתה נמנע, אתה לא הולך למקומות כאלה, כך גם כדאי שימנע את אשתו שגם היא לא תלך,

אלא אם כן מוכרחים ללכת לשם לתת מתנה.

הוא היה אצלי בברית אצלי ונתן מתנה, טוב,

אז תלך לשם, תכניס לו את המתנה,

תגמור את הסיבוב, תצא מהדלת השנייה.

אם אתה לא רוצה שיראו אותך,

תיכנס למטבח, תברח מהדלת הצדדית של המטבח לסגולה בדוקה ומנוסית, אף אחד לא ירגיש שהלכת.

כל זה אני מדבר כשאין חשש מחלוקת.

אבל אם אחיו מתחתן והוא לא יהיה, חלילה וחס תהיה מחלוקת,

אז כדאי לבטל תורה ואלך לחתונה כמו כולם.

בזה לא נאמר הכלל הזה.

כל הכלל הזה נאמר באנשים זרים. סתם סעודה,

אנשים זרים מזמינים אותך,

בזה שייך הכלל, כדאי להימנע, כי לצערנו רוב הסעודות אינן בחזקת, שהאנשים שם, אנשים מעוגנים,

אלא אם כן אחד מחברי הישיבה מתחתן.

ואתה יודע שמוזמנים כולם תלמידי הישיבה, כולם מראי שמים, קדושים. טוב, זה משהו אחר.

אין הרבה חתונות כאלה, לצערנו.

אבל אם הוא מכיר, הנה חנמא ילך לשם.

דבר נוסף כותב בספר יפה ללב

כל מה שהגמרה אמרה בפסחים קייג,

שאדם שמוזמן לסעודת מצווה ולא הולך, חלילה ומנודה לשמים,

כל זה מדובר כשאין מניין שם באותה הסעודה.

אבל למי יש מניין בלאו הכי? חוץ ממני יהיה להם מניין, אין בעיה ואני לא חייב ללכת, ואין כאן שום חשש.

כך כותב גם המרשג ושאר האחרונים, וכך המסקנה להלכה ולמעשה.

הגמרה, במסכת מועד קטן בדף ט',

הגמרה דנה לגבי מצוות תלמוד תורה ושאר המצוות.

מה עדיף יותר?

והגמרה מביאה פסוקים,

ועל-פי זה רוצה לפענח את ההלכה הזו.

הפסוק הראשון אומר,

אורח חיים פן תפלס,

נעום עגלותיה לא תדע. זאת אומרת,

אל תנסה לשקול את המצוות, זה יותר גדול, זה יותר קטן, לעשות את הגדולים ותעזוב את הקטנים. לא.

תעשה את הכול. תחטוף כל מצווה שהיא.

ואילו הפסוק השני אומר, פלס מעגל רגליך.

מטרס את הגמרה כאן, אם אפשר שהמצווה תיעשה על-ידי אחרים,

אתה תלמד תורה,

כשאי-אפשר שהמצווה תיעשה על-ידי אחרים, תעשה את המצווה.

עוד פסוק הגמרה מביאה,

יקרי מפנינים וכל חפציך לא ישבו בה.

משמע, העניינים הפרטיים שלך זה לא שווה לתורה,

אלא התורה יותר חשובה.

אבל חפצי שמים, משמע שהם יותר מאשר התורה.

המצוות חשובות יותר מהתורה.

ואילו הפסוק השני אומר,

וכל החפצים לא ישבו בה. אפילו חפצי שמים אינם שווים כהתורה,

כי תלמו תורה כנגד כולם.

שוב מתרצת הגמרה, אותו תירוץ.

יש הבדל בין מצווה שאפשר לעשותה על-ידי אחרים.

תן לאחרים שילכו לקבור מתים, תן לאחרים שיעשו את המצווה,

ואתה תשב ותלמד.

אבל אם אין אדם אחר שיעשה את המצווה,

רק אני יכול להשפיע על פלוני שיכניס את בנו לישיבה,

שיעביר את בנו לתלמוד תורה.

אין אדם אחר שיעשה את זה.

תסגור את הספר, תרוץ, תעשה את המצווה.

רק במצווה שאפשר לעשותה על-ידי אחרים אתה יכול להתחמק וללמוד.

הלא, וכי, לא. אלה דברי הגמרא.

ועל-פי זה אדם ידע את ההנחיה לעצמו,

הכלל הוא היסוד תמיד ותלמוד תורה כנגד כולם.

שם בירושלמי, במסכת פאה על דברי המשנה ותלמוד תורה כנגד כולם,

וסופר שם על רבי אבוש שלח את בנו לטבריה ללמוד תורה.

באו וסיפרו לו שהבן שלו יש לו לב טוב, צדיק גדול,

הלך, התחבר שם לחברה קדישה וקובר מתים.

שלח לו אביו,

המבלי אין קברים בקיסרי שלחתיך לטבריה?

כבר נמנו ואמרו,

תלמוד גדול.

זאת אומרת,

הגמרא חשובה יותר,

אדם יושב ויעסוק בתורה, זה שווה יותר,

חשוב יותר מאשר ינסה לחפש לעצמו איזה מצוות אחרות.

תמיד היצר רע, כשמנסה לפתות את האדם שלא ילמד,

לפעמים הוא יודע, האדם הזה ירא שמים גדול.

אין סיכוי להגיד לו, אל תלמד. מה הוא עושה?

מביא לו איזה מצווה אחרת כדי לנתק אותו מהלימוד,

מלהיב אותו, זו מצווה חשובה, זו גמילות חסד, זה כך, תעשה,

ואז הוא מנתק אותו מהלימוד.

אין ספק שהלימוד הוא הדבר החשוב יותר מהכול.

כי הכלל בידינו, העוסק במצווה פטור מהמצווה.

אומנם, לפי דברי המאירי, שם במועד קט,

בתלמוד תורה לא נאמר הכלל הזה,

כי הלומד לומד כדי לעשות.

אדם לומד תורה ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, כדי לעשות.

לכן בזה אין את הכלל.

אבל הרמב״ם בהלכות פרייה ורבייה לא כתב כך.

הרמב״ם כותב שם שהגיל של מצוות פרייה ורבייה זה גיל 20. אסור לאדם להתאחר יותר מגיל 20. אלא אם כן, האדם הזה לומד תורה,

ואם מתחתן לא יוכל להמשיך וללמוד אחר כך,

יהיה טרוד כדי למצוא טרף לביתו,

אז מותר לו להתחתן.

שהעוסק במצווה פטור מהמצווה, וכל שכן בתלמוד תורה.

זהו לשונו של הרמב״ם.

משמע שגם בזה נאמר הכלל האמור. לכן,

הזמינו אותי נניח למצוות שבע ברכות.

אין ספק שאם אני אלך שם אני אקיים מצווה.

אני אוכל מסעודת חתן וכלה, אשמח את החתן.

אבל כשאני לומד תורה זו מצווה יותר חשובה, והעוסק במצווה פטור מהמצווה.

ולא זו בלבד,

אל תדאג,

אני עדיין לא הייתי בחתונה שהיה שם מניין מצומצם.

עוד אין דבר כזה.

בן-תורת יוסף, עם ישראל אוהבים את המצוות.

ללכת לסעודת מצווה, לאכול, אשפלאו, כולם רצים, ברוך השם, אשריהם ישראל.

אל תדאג.

לכן אתה תשב ותלמד, זה עדיף יותר.

ולא רק אם האדם הזה אדם רגיל, אפילו אם יהיה האדם הזה אדם נכבד וחשוב,

שיודע גם לנגן.

הוא יודע לשרות יפה על מנדולינה או דבר אחר, והם אומרים לו, תבוא עם הכלים. רוצים לשמוע, והידיים, הקול-קול יעקב, וגם הידיים, שיכה קצת.

והוא יודע שאם הוא לא ילך עם הכלי,

אין שם אדם אחר שישמח אותם.

גם בחיי גוונם מותר לו לשבת ולעסוק בתורה,

ויתעלם מאותה הזמנה.

כך אומר רבנו זלמן בהלכות תלמוד תורה בסימן רמ״ו.

הוא מנמק ומסביר מדוע ולמה.

הוא מסביר את דברי הגמרא.

מתי הגמרא אמרה שאם אין אדם אחר שיעשה את המצווה,

תבטל מהתורה ותלך תעשה את המצווה.

מדובר באדם שברוך השם למד את התורה.

יודע כל דין הלכה למעשה בארבעה חלקי שולחן ארוך.

עכשיו הוא לומד גם תורת הסוד, זוהר או דברים אחרים.

טוב, תגיד לו, תסגור את הזוהר,

תלך תעשה מצווה,

לך תנגן להם במנדולינה, תשמח את החתן.

אבל אדם שעדיין לא בקיא בארבעה חלקי שולחן ערוך,

הלכה למעשה האדם הזה עדיין לא יודע,

הוא יסגור את הספר וילך לשמח את האחרים?

שמו לי נותרה את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי.

הוא ילך לדאוג למצוות בשביל האחרים והוא יישאר עם הארץ.

מתי ידע הלכות, הלכה למעשה?

הלכות שבת הוא לא יודע טוב.

הלכות נידה הוא לא יודע והוא הולך לשמח את החתן לרקוד אצל החתנים.

נו, מה יהיו הלכות נידה? מתי הוא ילמד?

כשאשתו תהיה סבתא?

אין לדבר סוף.

לכן, בכל הדברים האלה אדם צריך לדעת את האחריות המוטלת על כתפיו,

והאחריות היא לדעת מתחילת אורח חיים עד סוף חושן משפט.

אתה שואל את האדם הזה,

אתה מסתחרר, עושה ביזנס? בטח, צריך לחיות.

נו, וההלכות אתה יודע? חושן משפט ומימיו למד?

הוא אומר, אף פעם לא למדתי, אני לא יודע איך זה נראה, הספר הזה.

מימיו הוא לא למד,

ומי יודע איזה איסורים הוא עובר מדי יום ביומו,

הונאה, גזל וכיוצא בזה.

כל זה בגלל שלא למד. אם היה לומד, אולי היה נזהר בחלק מאותם הדברים.

אתה אומר לו, בוא תלמד.

הוא אומר, אין לי זמן, יש לי הרבה חברים,

אני כל יום מקבל שלושה הזמנות.

הוא צריך לתמרן,

ויצא מאוהל רחל, ויבוא לאוהל לאה, וכן הלאה. הוא, ברוך השם, יש לו לב טוב, כולם אוהבים אותו.

והוא הולך לאכול, אומר לאשתו, אל תבשני ארוחת ערב. אנחנו מוזמנים, הולכים להיכל דוד, להיכל לאה.

כל הדברים האלה, אנשים ארחי פרחי,

שהראש שלהם ריק מתוכן,

הם באמת צריכים לאבד את הזמן בשאהפה.

השם ירחם עליהם.

אבל אדם יהודי ראשמים צריך לנצל את הזמן עד תומו,

ואפילו אם קיבלת הזמנה,

שלח את הגברת עם המתנה,

בזה ודאי יצאת ידי חובה.

יגידו לך, המתנה הייתה יפה מאוד, תודה רבה, תזכה למצוות, למה לא באת?

אבל הם יגידו את זה בחצי פה.

את המתנה הם קיבלו, זה בסדר, הם לא יכעסו עליך, אל תדאג.

כל שכן אם האדם הזה תלמד חכם שמלמד תורה די רבים, אז הוא ירצה כל לילה ללכת לאיזו חתונה,

אז מתי ילמדו תורה? יש לו מאה חברים,

כל שני וחמישי לאחד נולד בן, לאחד יש ברית יצחק,

ילמד תורה, אז אין לדבר סוף.

וכאן זה תורה די רבים,

שאסור לבטל אותה אפילו לצורך מצוות ברית-מילה או סנדקאות,

קל וחומר בשביל שאר הדברים האחרים.

לכן ניתן לאחרים שילכו יעשו סברי מרנן, שיעשו חתונות,

והוא ילמד תורה וילמד תורה את עם ישראל,

זה הדבר החשוב ביותר.

אין מצווה חשובה יותר מהדבר הזה.

אבל אם זו לא תורה די רבים אלא האדם הזה יושב לבד ולומד, והזמינו אותו, בוא תהיה מוהל, הוא יודע על המון טוב,

סנדק חייב ללכת.

כי הגמרא אומרת, חייב להקדים ברית לתורה,

כי הברית ניתנה ב-13 בריתות, והתורה רק ב-13.

נמצא שברית-מילה יותר חשובה.

לכן אם הוא לא מוזמן רק לשמוע את הברכות,

אלא מזמינים אותו לבצע או סנדק או מוהל,

שם יבטל מהלימוד,

יסגור את הספר וילך ויעשה ברית-מילה.

אבל אם לא יזמינו אותו להיות סנדק,

בזה אין לו חובה ללכת,

הוא יכול לנענע בראשו, תודה רבה,

מזל טוב, יברך אותם הרבה,

אבל אין שום חיוב ללכת כלל ועיקר.

אני קורא סימן קעא,

עושה אדם צרכיו בפת,

וענה מילה דלא ממאיס ב,

אבל מילי דממאיס ב, לא.

כל כך אין מניחים עליו בשר חי,

ואין מעבירין עליו כוס מלא,

ואין סומכים בו הקערה,

אם היא מלאה דבר שמפון על הפת

יימאס.

ואין נוטלים הידיים ביין,

בין חי ובין מזוג,

ואפילו נטילה שאינה צורך אכילה.

ואין זורקין הפת

משום ביזיון אוכלים.

וכשם שאין זורקין את הפת,

כך

אין זורקין אוכלים הנמאסים על-ידי זריקה.

אבל מדיד דלא ממאיס,

כגון אגוזים ורימונים וחבושים שריהם.

התורה אמרה, לא תשחית את העצה לנדוח עליו גרזל.

אסור להשחית עצי פרי,

כך גם אסור להשחית מאכלים.

ולכן הגמרא אומרת בברכות נ' שאסור לאדם לקלקל מאכלים.

אפילו אם אין כוונתו לדבר הזה,

הוא זורק את זה לחברו וזה עלול להימעך ולהתקלקל.

אפילו שהוא לא מתכוון לדבר הזה, אפילו, אחי, כיוון שהדבר מצוי,

לכן הדבר אסור.

מסביר לנו רשי,

כיוון שהאוכלים באים לזון את האדם.

זו המתנה שהקדוש-ברוך-הוא נתן לנו,

פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון.

אם האדם הזה,

במקום לקבל את המתנה באהבה הוא לוקח ומשחית את המתנה,

הוא פוגע במי שנתן לנו את המתנה היקרה הזו.

יש מדינות שלמות שיש להן בצורת,

ואנשים מדי שנה בשנה מתים.

יש לפחות כמה מאות אלפי אנשים בעולם שמדי שנה גוועים ומתים ברעב.

כאן, ברוך השם, הקדוש-ברוך-הוא נתן לך אוכל ואתה משחית את זה?

ולכן,

גם בתענית כ', הגמרא אומרת

שאוכל אדם אסור לתת אותו לבהמה,

כך אומר רב הונא.

ראשי מסביר, טעם הראשון, כמו שאמרנו,

כי האדם הזה לוקח את המתנה של המלך ונותן את זה לבהמה במקום שהוא יאכל את זה.

טעם שני,

משום שאוכל אדם הוא דבר יקר מדי,

אתה נותן אותו לבהמה, אתה כאילו גורם הפסד.

נפקא מינה, בין הטעמים,

במקום שיש סובסידיה על לחם וכיוצא בזה ולא כדאי לחקלאי להאכיל את הבהמה מספוא,

הלחם הוא יותר זום, זה כדאי יותר.

השאלה היא אם מותר או לא.

להלכה יכולים להקל בדבר, כי העלייה רבה מסופקת אם בכלל המסקנה להלכה כפי מה שאמר רב הונא.

כל שכן, אם ינקוט לפי הטעם האחרון של ראשי,

אז כאן אין הפסד במה שייתן את הלחם.

אדרבה ואדרבה,

יש לו מזה יותר רווח.

ולכן,

אם האדם הזה יכול להשיג לחם יבש, לתת להם, בוודאי עדיף יותר.

אבל לא תמיד יש מספיק לחם יבש.

אם יש לו כמה מאות ראשים,

הוא צריך בשבילם גם לחם טרי.

ולכן,

משום זה יש צד להקל בדבר,

אין איסור בדבר.

אבל כשהאדם הזה רוצה לקחת את הלחם שלו כדי להשתמש בו לדבר אחר,

הגמרא אומרת בשם שמואל, עושה אדם כל צרכיו בפת.

יש מחלוקת אם דברי שמואל הם להלכה או לא.

מדברי הגמרא בביצה כב משמע שדברי שמואל הם להלכה,

ולכן גם מרן פוסק,

עושה אדם צרכיו בפת.

אבל בתנאי שהלחם לא יתקלקל, לא יימאס,

ואחרי שהשתמשת בלחם תוכל עדיין לאכול אותו.

הכיצד?

אם יש לי קערה,

אני רוצה שהקערה תעמוד ישר.

הקערה, זה הבסיס שלה, עקום.

הקערות מהפח, כשנופלות, מתעקמות קצת.

כאן אני רוצה ליישר אותה.

מה אני עושה? לוקח ספר תהילים,

שם תחת הבסיס שלה כדי שהיא תעמוד ישר.

אסור.

ספר זה דבר קדוש, אתה לא יכול לעשות דבר כזה.

במקום ספר,

הוא רוצה לקחת את הפיתה שלו ולהניח תחת זה, כדי שהמרקיעה הזו תעמוד ישר.

האם מותר או לא?

יש צד להתיר בתנאי

שהקערה הזו מכילה דבר יבש,

נניח פירות, ירקות, אורז יבש,

שגם אם האורז הזה ייפול על הפיתה הזו, לא יקרה שום דבר לפיתה.

גמרנו לאכול את האורז,

גם הפיתה לא הולכת לאיבוד. אנחנו לוקחים את הפיתה ואוכלים אותה.

תנאי שני, אומר הבח,

שתחתית המרקיעה הזו תהיה יבשה ונקייה.

אחרת, אם פה מלוכלך,

פה יש פיח, אני שם את הפיתה, זה מתלכלך,

גמרנו, זה הלך לאיבוד.

בזה יהיה הדבר אסור. לכן, לפני שאתה שם את הפיתה,

תיקח סמרטוט רטוב ותנגב יפה, שלא יהיה מלוכלך,

תייבש ואחר כך תניח את הלחם.

בזה אין שום איסור בדבר.

האדם הזה לא עושה שום עוולה במה שמשתמש בלחם,

כיוון שהלחם אינו נמאס בדבר.

אבל אם זה מרק,

יש חשש,

יבוא איזה ילד וינענע קצת את השולחן, והוא ישפך מהמרק על הלחם,

והלחם הלך לאיבוד.

ולכן, בזה יהיה אסור להניח את הפיתה הזו תחת המרקיעה הזו.

אלא אם כן המרקיעה לא מלאה, יש להם בסך הכול חצי.

אז גם אם היא נענע קצת,

היא לא תישפך והלחם לא יימאס.

רק בזה יהיה הדבר מותר. הלאה והכי אסור.

כך גם לגבי העברת כוס.

אני רוצה להעביר לחברי כוס משקה, יין, תה, קפה.

אתה מעביר את זה בדיוק מעל הלחם, אולי יתנדנד קצת.

בפרט אם יש שם ילדים,

אולי איזה ילד ינענע לו את היד,

ואז המשקה יישפך על הלחם והלחם יתלכלך, יימאס ויבוא לידי השחתה.

ולכן אסור לעשות כך. אתה רוצה להעביר לו את הכוס תה, תעשה איגוף,

תסובב את הכוס.

או תזיז קודם את הלחם,

שהלחם יהיה בצד,

ואז אתה מעביר את הכוס ישר. בזה אין חשש שהמשקה יישפך.

שוב, גם בזה, הדוגמה עם הרן אומר,

אין מעבירין כוס מלא,

אם הכוס הוא מלא, אבל אם זה לא מלא, חצי כוס מים ישמע.

אז גם אם היא נענע קצת, אין חשש שיישפך.

בזה יהיה הדבר מותר.

אין הבדל אם הכוס הזה מלא מים, מלא חלב, מלא קפה,

בכל מקרה הדבר אסור. אפילו במים,

לפעמים נשפך יותר מדי מים, הלחם נמאס.

הרבה אנשים נגעלים מלאכול את הלחם הזה,

ובמציאות הלחם הזה ייזרק להשפעה כתוצאה מהמעשה הזה.

ואין הבדל אם האדם הזה נמצא בבית

כשהלחם הוא שלו,

עלה לו כסף,

או שהוא נמצא באולם חתונות.

ושם הלחם הוא על הכיסח בו, זה על חשבון בעל האולם, על חשבון אבא של החתן.

הוא אומר, אבא של החתן עשיר.

ואם הוא עשיר,

אז מותר לך לבזות את המאכלים.

זה לא נוגע אם הוא עשיר או עני,

אם זה על חשבונך או על חשבון אדם אחר.

בכל מקרה, צריך להיזהר מאוד בדבר שלא יבוא חלילה לידי השחתת האוכל, הלחם וכיוצא בו.

דבר שני, אסור להניח עליו בשר חי.

היה דבר מצוי מאוד בזמנם, אדם היה הולך למכולת, קונה לחם,

אחר כך הולך לקצב, קונה בשר.

לוקח את הבשר, שם על זה.

שוב, הלחם כולו יימאס.

לא מבעיה אם הבשר הזה עדיין לא הוכשר,

יש בו עדיין ממש דם והלחם ייאסר,

אלא אפילו אם הבשר הזה כבר עבר הכשרה אצל הקצב.

שם אותו במים, במלח, הכול כבר כשר.

אפילו כי יש עדיין שמנונית,

ואדם נגעל לאכול שמנונית כזו שאינה מבושלת,

אז הלחם ההוא מתקלקל.

לכן יהיה אסור.

היום, ברוך השם, בדרך כלל אין בעיה כזו,

כי בדרך כלל הקצב עוטף לך את זה בניילון.