הלכות קדושת בית הכנסת ובית המדרש: התנהגות ראויה, תכנון המבנה, אכילה ושינה

 

- - - לא מוגה! - - - 

בגמראים עשר דקות בתורה, בדף ב', הגמרא מעריכה לפרט בהרחבה את הדינים האלה. המסקנה היא, האדם הזה טוען טענה צודקת. נכון שאני מדבר בקרקע שינוי, לא פלשתי לתחום שלו.

תראי איך יותר חייב להתרחק מהקיר שלו,

לפחות 1.92 מ', לפחות 400 מ'.

אינך רשאי להתקמא ביניו יותר מדי.

אפילו אם שם בעירייה ידעת לצאת שחז מעל השולחן,

מתחת לשולחן, ונותנים לך רשאייה איך שאתה רוצה.

אבל ההלכה לא מתירה, ולכן אם האדם הזה ילך מיד לבית הדין,

הוא יוכל באמת להוציא נגדו צו הריסה על מה שהאדם הזה עושה.

אבל אם יתרחק 400 זה בסדר.

השאלה תהיה, מה הדין לגבי בית הכנסת, כי כאן הוא צריך הרבה יותר אורה.

כאן לא מספיק 400 מ' 92 מ', אלא צריך שיהיה 800 מ',

שיהיה קצת יותר מ-3.5 מ',

ואז הוא לא יסתיר להם את האור,

ובזה יפתר את הבעיה לגמרי מכל וכל.

עמוד מרום אמורים,

בית הכנסת היו ראשונים.

העולם הזה זכה מהמגרש, זכה מההסקר.

מנהל מקרקעי ישראל נתן לו את הקרקע בחינם.

אז בזה אתה מגדיל אותו, תתרחק קצת.

אבל אם הוא קנה את זה, אז מה מרום אמורים יש לכל אחד את החיוב להתרחק,

כל אחד ייכנס מול רשותו 400,

בצורה כזו לא תהיה שום בעיה.

מצד אחד הוא לא יזמיק את בית הכנסת, ומצד שני המרחק יהיה טוב.

במות מרום אמורים לגבי בית הכנסת עצמה,

אבל לגבי עזרת נשים,

מדברי מעלות משמע שאין לדין קדושת בית הכנסת,

כך פסקו להלכה חוכמת אדם ושאר האחרונים, ולכן משם אין חובה להרחיק 800 אלא מספיק 400. בעזרת נשים, אפילו אם זה לא רחוק הרבה, רק 400 זה מספיק, אין לזה דין קדושה כמו בית הכנסת,

אלא שם הדבר הרבה יותר קל.

אין פותחים פתח בית הכנסת,

אלא כנגד הצד שמתפללים בו באותה העיר.

כשמתפללים למערב,

יפתחוהו למזרח,

כדי שישתחוו מן הפתח נגד הארון,

שהוא ברוח שמתפללים כנגדו.

הגאה ועושים בימה באמצע בית הכנסת, שיעמוד עליה הקורא בתורה, וישמעו כולם,

וכשמתפלל השליח ציבור פניו כלפי הקודש.

ספר הישיבה כך היא,

הזקנים יושבים פניהם כלפי העם,

ושאר העם כולם יושבים שורות-שורות, פניהם כלפי הקודש ופני הזקנים.

כשבאים לתכנן את בניין בית הכנסת,

הם לא קונים על המוכן הזאת בדורה, אלא הם מתכננים מראש.

אז צריך לומר לקבלן,

צריך לומר למהנדס שמתכנן,

שיביא בחשבון שהכניסה צריכה להיות תמיד מול ההיכל.

כאן, במקומות האלו בירושלים,

ההיכל הוא תמיד במזרח,

אלא רצוי שהכניסה, שהדלת תהיה תמיד במערב.

בטח ניזונו מבחינה טכנית,

בפרט בחורף,

צד מערב הוא קר מאוד, ואלה שיושבים ליד הדלת ומגישים את זה,

בפרט אם אין קפיץ בדלת של בית הכנסת,

אז מסכן האדם הזה רואה את מקור שמה.

אפילו להכריז, אין מנוס,

כך חייבים לתכנן את בית הכנסת. חסיבאי, כמו שמרן אומר, אדם נכנס בדיוק איכשהו נכנס, פניו מול האחד,

הוא חנוייה בהשתחזות מן הפתח נגד הארון, ולכן רצוי לתכנן כך את בית הכנסת,

וכדי לפתור את הבעיה של הקור יש הרבה בתי כנסת ששמים את התנור שלהם ישר ליד הדלת, וזה מאזן את הקור, יהיה להם גם קפיץ בדלת, יפסירו את הבעיה לגמרי,

פתרון יסודי לכל הבעיות הללו. אבל הרבה מקומות בית הכנסת לא היה מעיקר בנוי לשם זה. כמו המקום הזה, לפני 30 שנה זה לא היה בית הכנסת,

אלא אחר כך שינו את יעודו של המקום והקדישו את זה הקדש למען בית הכנסת. ולכן המציאות היא שאצלנו הדלת היא בצד הרוב, ויש הרבה בתי כנסיות כעוצב הזה. לפעמים גם יש בעיה פתוגרפית שלא יכולים לתכנן את זה בצד מערב. יש להם בעיה מסוימת.

טוב, כשאין ברירה זו לא מעיקרה,

אבל כתחילה כדאי לתכנן את הצד שיכנסו לבית הכנסת שיהיה תמיד בצד מערב במקומות האלה.

יש גם מצווה לבנות תיבה בבית הכנסת או תיבה מארץ, כיוצא בו.

על פי הזוהר אין להתפלל במקום שאין תיבה. כשיש תיבה זה הדבר הטוב ביותר.

אומנם על פי דברי הזוהר,

על-פי דברי המקובלים,

צריך לבנות תיבה שיש בה שישה מדרגות.

זה הדבר הטוב ביותר, המהודר ביותר,

אבל לא כולם נהגו בדבר הזה.

א' זה עולה הרבה כסף, לבנות תיבה כל כך גבוהה,

וזה מכביד על החזנים, צריכים לטפס ולעלות.

לא תאמין לדבר כאן. מי שהולך לצפת, בית הכנסת של רבנו הארי, שם אנחנו ראינו את התיבה ההיא.

אבל במקומות האלה הדבר קשה. ב', יש עוד בעיה שנייה,

ברוך השם, ברוב הבתי כנסיות בזמן האחרון יש גם שיעורי צורה.

כשאין קרא אלא תיבה היא מועט, זה נוח יותר להזיז אותה לצד,

ואז אם אתה רוצה לראות את הגאון רבי יעקב סופר,

וכל העם רואים את הקולות, לא רק אתה שומע,

אתה שומע, את זה אתה יכול לעשות בקסטה,

אלא אתה יכול גם לראות אותו, ואין מה שיפריע חוץ מהעמוד הזה.

אבל אם היה תיבה בנייה, גובה שש מדרגות,

אז היה מסתיר לכמה עשרת אנשים, ואין הצד שווה בנזק המלך,

בוודאי שראימות היה עדיף. לכן, משום זה,

אם בית הכנסת ההוא מיועד למשארי תורה וכיוצא בזה,

אז אומרים להם העיקריה, שיוותרו על החומרה של המקובלים,

ובלבד שהרי יותר אנשים ישמעו יותר ויותר אנשים תורה.

אני עובר לסימן קנא בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגים בהם קלות ראש, כגון חוק וניתול ושיחה בטלה.

ואין אוכלים ושותים בהם, ולא מתקשטים בהם,

ולא מטיילים בהם, ולא נכנסים בהם, בחמה מפני החמה,

ובגשמים מפני הגשמים.

ותלמידי חכמים ותלמידיהם מותרים לאכול ולשתות בהם מדוחק.

אגב, ויש אומרים דברות המדרש, אפילו שלא מדוחק שרב.

אין מחשבים בהם חשבונות,

אלא אם כן הם של מצווה.

רגעון, קופה של צדקה, פדיון שבויים.

אין מספידים בהם, אלא אם כן יהיה הספד לאחד מגדולי העיר, שכל בני העיר מתקבצים ובאים להקפידו.

אם צריך מלהיכנס

כדי שלא יהיה לצורכו או כדי לקרוא לאדם,

ייכנס ויקרא מעט ויאמר דבר שמועה, ואחר כך יקרא ענו, כדי שלא יהיה נראה כאילו נכנס לצורכו.

ואם אני לא יודע אולי כל גודל לשנות,

יאמר לאחד מהתינוקות, קרא לי פסוק שאתה קורא בו,

או ישהם מעט ואחר כך יצא שהישיבה היא המצווה שנאמר אשר יושבי ביתך ושיעורי הישיבה, כדי להילוך שני פסחים.

נזכר לנו קודם את הפסוק, ויהיה להם לא מקדש מעט.

בבית המקדש נאמר, עץ מקדשית יראו.

אדם לא יראה מהאבן,

אלא יראה מהשכינה, מהקב' ברוך הוא, שנמצא שם בפנים,

ולכן יש מצוות העצות דאורייתא,

לירה מהמקדש.

היום בזמננו הדבר המוחשי והפשוט ביותר הוא.

אנחנו היום טמאי מתים ולכן מנועים מלהיכנס לתוך בית המקדש.

אדם שמגיע לשם ולא נכנס בגלל הדבר הזה הוא מקיים מצוות עצות דאורייתא ומקדשית יראו.

בזמנם שהיו כולם טהורים,

המצווה ומקדשית יראו שהיו נזהרים בכל ההלכות האלה,

נזהרים בתוך בית המקדש להיות באווירה רצינית ולא להיות בקלות ראש,

לא ללכת עם נעליים בתוך בית המקדש, אלא ללא נעליים וחרם ועדורם.

אצלנו לא הייתה דוגמה אחרת אבל אנחנו היום, בזמן הזה, שכולם תשמעי מכירים, אצלנו הדוגמה היא שונה קצת וכולנו מקיימים את המצווה גם בזמן הזה.

אבל לא רק בגבי בית המקדש אלא כמו שאמרנו בית הכנסת הוא גם מקדש מעט וגם בבית הכנסת יש לנו מצווה לירה מהמקום.

לכן היראה מהמקום בתוך בית הכנסת משמעותה שאדם חייב להיות רציני ואסור לו לייצר בדיחות בתוך בית הכנסת. אפילו אם האדם הזה מעיין נובע מקור בדיחות בין תורת יוסף, מלא וגבוש, אצלו כל שתי דקות או כל שתי שניות הוא יכול להמציא לך בדיחה אורגינלית, אצלו אין בעיה,

אפילו אחי, בבית הכנסת חייב לשבת דיונה וביראה וכדאי להשתדל שלא יושב ליד החברים שלו.

כשהוא יושב ליד הג'מאר,

איך אומרים, יותר משעגל רוצה לינק,

פרה רוצה להניק, יש לו חשק לשפוך בדיחות.

לכן לא כדאי שהוא יושב לידם, בכוונה להתרחק מהם, ילך יושב במקום אחר, אנשים שלא מכירים אותו והוא לא מכיר אותם ואז הוא יוכל לשתוק מהרגע שנכנס עד הרגע שיצא. ואז הוא שותק, הוא מתלהג במורה, ביראה, גם הבנים שלו גם כן מתנהגים באותה צורה.

אבל אם הוא עומד, מתרוצץ כל הזמן,

מדבר בתוך בית הכנסת,

אז כמו שרדה, מה אתה רוצה, שאדון יהיה יותר טוב?

השם ירחם עליו ועל בניו.

והזר החמיר מאוד בעבירה הזו.

הזר אומר עודו לאדם שמדבר בבית הכנסת.

גם שאר האחרונים, הגאון חידה ופתח עיניים, הגרח, חיי אדם, כל האחרונים צעקו בדברים קשים מאוד על אותם האנשים שמדברים בתוך בית הכנסת ומחללים את תלישת המקום.

מי ביקש זאת מאתכם, רמוז חסריי. ולכן הם רואים אדם שמדבר כמו שבכל מצווה.

בכל עבירה, הן עבירה דרמיין צריך להוכיח,

הוא עדין גם בדבר הזה, צריך להוכיח אותו,

תיגש אליו, תספח לו על הכתף, בוא רגע אני צריך אותך,

תיקח אותו לצד ותאמר לו את השוכחה.

לפני כולם אל תבייש אותו, הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא.

אבל אם אתה לוקח אותו לצד והסביר לו, בדרך כלל הדברים נשמעים.

אבל אם אתה אומר לבוא נהיה פה לשמוע, הם עומדים כאן, קבוצה עומדים ודברים,

תדליק נאום את המהדרך ותפזר את ההתקהלות הבלתי-חוקית. הם לא יוכלו לעמוד, תעיף אותם החוצה.

הגבל לא צריך להיות יותר מדי עדין, אלא אם רואה אנשים שמדברו,

צריך להעיף אותם, לגרש אותם. בית הכנסת זה לא מצעדה,

לא בית קפה ולא בית מראן. מי שרוצה לדבר, יצא לחוץ לדבר.

אבל בתוך בית הכנסת בוודאי שאינם רשאים להתנהג בקלות ראש, שיחה בטלה וכיוצא בזה,

אלא חייבים לנהוג באומה וביראה. אני קורא את קרימהולוגיה בתי כנצוויות ובתי מדרשות,

אין נוהגים בהם כנוצרוש,

כיוון צחוק וייטול ושיחה בטלה,

ואין אוכלים לשוטים בהם,

ולא מתקשטים בהם, ולא מטיילים בהם,

ולא נכנסים בהם, בחמם, בפני החמה,

ובגשמים, בפני הגשמים.

תלמידי חכמים ותלמידיהם מתארים לאכול ולשתות בהם מדוחק,

אגב, יש אומרים, ובבית המדרש אפילו שלא מדוחק שרה.

בבית המקדש יש לנו משרד עשו דאורייתא ומקדשי תיראו.

הגמרא במגינה כט אומרת,

חלק מהדברים שנאמרו בבית המקדש,

הגמרא אומרת גם לגבי בתי כנסיות ובתי מדרשות,

כי נאמר, ויהי להם למקדש מעט.

אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות,

לכן משום זה, גם בהם צריך להיזהר.

לא לנהוג בקלות ראש, אלא לשבת ברמה וביראה.

הדבר הראשון מראה מפרט, כגון צחוק והיתול ושיחה בטלה.

אלה הדברים החמורים אפילו אם יעשו תנאי לא רק בארץ ישראל,

אפילו בתי כנסיות שבחוץ לארץ,

אפילו אם יעשו בהם תנאי,

לא יועיל התנאי כדי להתיר דבר כזה.

זה נחשב כעין ביזולון,

דבר שהוא מבזה את קדושת המקום,

אז אפילו תנאי, נעשה מה שנרצה, נקדים אלף הקדמות לפני כן,

זה לא יעזור,

אלא תמיד חייב להיזהר לשבת שם בימה וביראה.

אפילו אם חברו פתח בשיחה עמו,

הרבה פעמים לא נעים לאדם, אז הוא מתחיל להשיב לו.

גם בזה ייזהר שלא להשיב ולא לענות,

יעמוד במבחן,

יאמר לו את האמת. יגידו, אנחנו נמצאים בבית הכנסת, בביתו של השם,

ואין לנו רשות לדבר כאן.

אתה רוצה, נצא יחד החוצה, נדבר, זה הדבר הטוב ביותר,

אבל לא יתפתה להשיב לו, לא יתפתה לענות לו.

וכן,

אין אוכלים ושותים בהם.

הנמרה ממשיכה שאסור גם לאכול ולשתות בתוך בית הכנסת,

זו לא מסעדה,

לכן יהיה הדבר אסור.

יש מחלוקת לגבי שתיית מים.

האם כשמרן אמר ששותים שאפילו מים אסור,

או שכוונת מרן רק לגבי משקאות חריפים, קוניאק, ערק ויין וכיוצא בהם.

המסקנה של הגאון חידה ומעיד שהמנהג הוא שתו העם מים בבית הכנסת,

וכך פוסק גם הבן איש חי, שבמקום צורך יש מקום להתיר.

איך שלמסקנה,

מה שמרן אמר, אין אוכלים ושותים, כוונת מרן המשקאות חריפים וכיוצא בהם,

בהם הדבר אסור.

חד וחומר, שאסור לאדם לשבת בבית הכנסת רגל על רגל,

יושב כאילו הוא נמצא בתוך בוד קפה,

בוודאי שהדבר לא לכבוד המקום,

לכן יושב בהמה וביראה.

וכן לא מתקשקים בהם,

האדם הזה רוצה ללבש את העניבה,

עומד שם ליד איזה מראה,

הוא מאשר את העניבה שלו,

או שהוא מאשר את השטפם שלו וכן הלאה,

כל הדברים האלה יעשו אותם בביתו ולא בבית הכנסת.

וכן,

להסתובב בתוך בית הכנסת ללא צורך.

אסור לטייל בתוך בית הכנסת.

וכן, אם חם לו בחוץ או שיורד גשם שוטוף והוא נכנס לתוך בית הכנסת כדי להגן על עצמו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים,

הדבר אסור.

הגמרא מספרת על רבינה ורבדה שהיו עומדים בחוץ ומישהו שאל אותם שאלה,

התחילה רבת גשם והם נכנסו בפנים.

ואז הוא אמר,

לא בגלל שהתחיל לרדת גשם נכנסנו לתוך בית הכנסת,

אלא שמעטטה בעיי צולותה.

זאת אומרת, כשרוצים להשיב תשובה והלכה צריך להתרכז בנחת ולא לשלוף.

וכאן הגשם יפריד אותם בחוץ, הם לא מסוגלים לענות לו תשובה כהלכה בחוץ, לכן נאלצו להיכנס בפנים.

משמע, שאדם רגיל שאין לו צורך לענות תשובה והלכה,

אסור לו להיכנס לתוך בית הכנסת כדי להגן על עצמו בדבר הזה.

היוצאים מן הכלל, אלה הם תלמידי חכמים ומותר להם לאכול ולשתות בהם,

אבל גם זה מדוחק.

נראה לנו שרק מדוחק,

אבל שלא מדוחק אסור, המערכה זה שהבאנו.

הרי רבינה ורבדה גם הם היו תלמידי חכמים,

ואילו לא היה להם שאלה בהלכה,

אז הם לא היו עושים את הדבר הזה, היו נשארים בחוץ,

מתרצבים בגשם ולא נכנסים לתוך בית הכנסת.

משמע,

שגם כשהיתנו לאכול ולשתות בהם לתלמידי חכמים,

כל זה רק בדוחק.

בהלן מסביר שיש הבדל בין בית הכנסת לבין בית המדרש.

אמת, נכון הדבר שלגבי בית הכנסת,

גם לתלמידי חכמים, אם היתנו לאכול,

כאילו זו ביתם, זה רק לגבי בית הכנסת.

אבל בית המדרש מעיקרא בונים אותו בשביל ללמוד תורה,

ולא ייתכן שהחכם הזה יושב שם בבית המדרש שמונה עשר שעות בלממה ויישאר ככה יבש.

חלק מהגוף זה גם האוכל,

ולכן להם יהיה הדבר מותר בתוך בית המדרש גם שלא מדוחק.

זה מה שהרן מחלק בין בית הכנסת לבין בית המדרש,

ומעתיק אותו להלכה הרמה,

וכך פוסק גם הרב בן איש חי.

אלא שהגאון רבי מרדכי כרמי, בספרו מאמר מרדכי,

הוא מסביר ואומר שכל זה דברי הרמה.

מרן שהשמיט את דברי הרן,

מרן סובר שאין הבדל בין בית הכנסת לבין בית המדרש.

גם בבית המדרש אסור לחכמים לאכול שם,

אלא רק מדוחק.

רק אם אין ברירה יהיה הדבר מותר,

או כשיש ברירה הדבר אסור.

ולכן גם הרמה לא כתב את ההלכה הזו בסתם,

אלא הרמה כתבת את זה, יש אומרים, משמע שהוא בא לחלוק.

הבן איש חי העתיק את דברי הרמה,

יכול להיות שהוא הבין שמרן לא חולק על זה.

ייתכן שאין מחלוקת בין מרן להרמה,

ולכן הבן איש חי הקל בדבר.

קשה להניח שהבן איש חי מודה לדברי הרמה שמרן אוסר,

והוא יחלוק על דברי מרן בהקל.

לא מסתבר לומר דבר כזה.

ולכן למעשה כדאי להחמיר בדבר, למרות שזו מחלוקת בבירה בינם.

מכל מקום,

אם יש שם עזרת נשים,

כדאי שהחכם הזה לא יאכל בתוך בית הכנסת,

יעבור לעזרת נשים ויאכל שם.

שום דברה מדוחק, אז אמרנו על גדי כולה עלמא,

הדבר מותר.

או כשאפשר, או שהוא נמצא קרוב מאוד לביתו.

יכול לקפץ דקה אחת לבית, לא יכול שם, גם זה עדיף יותר.

רצוי לכתחילה לנהוג כאילו.

דבר נוסף שאסור לעשות בתוך בית הכנסת כדי שלא לזלזל בקדושת המקום,

אין מחשבים בהם חשבונות.

כשהאדם הזה ייקח את החשבונות של החנות שלו ויתחיל לעשות בבית הכנסת, הדבר אסור.

למרות שפרנסה זה גם עניין של מצווה קלה. אפילו אחים אין יותר לעשות את זה בתוך בית הכנסת או בתוך בית המדרש.

אלא אם כן החשבון הזה זה לא חשבון פרטי שלו, זה לא עניין אישי שלו,

אלא זה עניין של מצווה,

כגון קופה של צדקה או פדיון שבועי.

הדבר הזה לא שלו, וזה עניין של מצווה, רוצה לדעת כמה תרמו לו, כמה צריך.

הדבר הזה יהיה מותר לכתחילה.

ואין מספידים בהם, אלא אם כן יהיה ההספד לאחד מגדולי העיר,

שכל בני העיר מתקבטים ובאים להספידו.

זאת אומרת,

לומר דברי הספד בבית הכנסת הדבר אסור.

לזמנם צורת ההספד הייתה כך.

היה האדם הזה עומד ומתאר את כל מסכת שבחיו של אותו האיש הנפטר,

מה הוא עשה במשך ימי חייו,

צדקה וחסד, זכה, זיכה את הרמות.

רבים ישיב מעוון, לחזיר מתשובה, עשה הרבה דברים

אבל כל הדברים האלה אינם בגדר דברי תורה ולכן הדבר אסור.

רק אם נפטר גדול הדור ונפטר תמיד חכיו,

רק אז יהיה הדבר מותר.

אבל היום בזמננו צורת ההספד היא קצת שונה ולכן לנו יהיה הדבר מותר.

כגון,

היום בזמן הזה רגילים להספיד אדם לקחת מידה תודה שהייתה בו.

אם האדם הזה היה גומר חסודים או שהיה כל חייו קודש כדי לקרב אנשים תחת כנפי השכינה להחזיר מתשובה,

לוקחים את המידה הזו.

והחכם מביא מקורות מהתנ״ך, מהש״ת, מדברי רבותינו,

מביא הרבה מדרשים כדי לתאר את חשיבות המעלה של הדבר הזה, המידה הזו.

והיתר בין היותר, המנוח שאנחנו עוסקים בכבודו,

הייתה בעת המעלה הזו.

נמצא שעיקר ההספד הוא דברי תורה.

בזה אין איסור.

בזה גם אנחנו סומכים להקל,

לומר דברי הספד ביום השלושים, אפילו אם הוא חל בשבת או יום השנה וכייצא בזמן, אפילו אם זה אנשים פשוטים.

הרי אפילו תמיד חכם,

הותר להספיד אותו בראש חודש או בחול המועד רק בפניו בשעת הלוויה.

אחר כך אסור. איך אתה מתיר ביום השלושים או השנה?

בגלל ששינינו את צורת ההספד,

ולכן בצורה הזו שאנחנו עוסקים בוודאי שהדבר יהיה מותר לכתחילה.

לכן הוא הדין גם פה, גם לגבי זה.

לא יהיה חשש,

בין אם ההספד הוא על איש, על אישה, אין דווקא מינה כבר, כיוון שעיקרו של ההספד הוא כל זה דברי תורה, דברי מוסר, דברי אלוקים חיים,

ולכן לזה אין חשש כלל ועיקר.

פריעת בעל חוב היא מצווה,

אז אם הוא פורע את החוב וכל זה נעשה בשתיקה,

הוא נותן לו,

הוא הוציא את השטר, החזיר לו, חזק ברוך,

הנה כאן המאה, היה צריך להתיר בדבר הזה.

אבל המציאות אינה כן.

בדרך כלל כשפורעים את החוב נכנסים גם בשיחה,

גולשים גם בשיחה.

ידוע שרבינו הערים, אם היה רוצה לומר דברי מוסר לאיזה אדם,

לא היה אומר לו בבית הכנסת. לוקח אותה החוצה,

הוא היה אומר לו מוסר בחוץ.

ואמר כי גולשים באמצע דברי המוסר,

גולשים גם לדברים אחרים, לסיפורים, לכל מיני דברים.

גם פה יכול להיות שהוא יתחיל לספר לו שברוך השם, הרווחתי אתמול בפיס או בדבר אחר, הנה תיקח את הכסף חזרה.

פעמים הוא שואל אותו, למה אתה מחזיר לפני הזמן, יש עדיין עוד חודש?

כל מיני סיפורים נמשכים כתוצאה מזה.

ולכן,

כדי להקדים רצועה למכה לסיפורים האלה,

אז אם הוא רוצה לקיים מצווה לפרוע את החוב,

יגיד לו, סליחה רגע, יוציא אותה החוצה,

ישלם לו את החוב בחוץ,

גם בחוץ יש מצווה לפרוע את החוב, עדיף יותר לעשות כן.

יש מחלוקת בין גדולי האחרונים אם מותר לעשן בבית הכנסת.

דנו בזה עקרונה בחיים פלאצ'יה ועוד.

הם לא בנו בצורה הרגילה של העישון שלנו,

אלא הם דנו אם מותר לשתות את הסוטום. מה זה לשתות?

גם בערבית אומרים תשרב סיגרה, מה זה תשרב?

אלא המדובר הוא על הנרגילה.

על זה מדובר, עישון נרגילה שיש בו גם את המים.

לעשן דבר כזה זה דבר שמקובל בבתי קפה.

ולכן, הרבה מגדולי האחרונים החמירו. אמרו, זה לא יפה, כאן זה לא בית קפה,

זה לא מכובד.

אבל על הסיגריות הם לא דיברו אז, כי זה לא היה דבר נפוץ.

היום בזמננו, כשאדם מעשן סיגריה,

זה לא בא להראות כיף שהוא נמצא ביות קפה.

אלא מסכן, האדם הזה חולה במחלת העישון,

בלי זה הוא טען שהוא עצבני,

נדמה לו שהאם זהו לא עצבני,

ולכן הוא נמשך אחרי העישון,

ולכן הוא רוצה להעשן בין היותר גם בבית הכנסת.

שוב, עדיין יש דודים להחמיר בדבר הזה,

ולכן שב ואל תעשה עדיף, יותר טוב להימנע.

הדבר הראשון, שזה גורם קודם כל נזק לעצמו,

עובר על מה שנאמר במשמרתנו עוד לנפשותיכם,

ב. אפילו אם הוא אומר, לא אכפת לו על הגוף שלו,

מי יצא לנו להזיק את האנשים האחרים?

היום ודאי ידוע בכל העולם שבכל מקום ציבורי שיש אנשים רבים אסור לעשן.

זה דבר שהוא מובן מאליו.

מי יצא לך לפגוע בדרור של אנשים אחרים?

לפעמים יש אנשים שסובלים או ממחלת קצרת, אסתמה וכיוצא בזה, או דברים אחרים,

על ידי העישון הזה מסכן לגרום להם צער נורא, מי יודע אם זה סכנה.

אז איך יבוא האדם הזה לתוך בית הכנסת ויעשה עוד דברים שכאלה? בוודאי שאין לצד היתר לדבר.

דבר נוסף, רוב רובם של המעשנים האלה מלכנכים את המקום, לא נזהרים בניקיון המקום.

מקום שאתה מתיר את הדבר הזה,

דרך ותראה, יש הרבה גדולי סיגריות שם באותו בית הכנסת או באותו בית מדרש.

אפילו אם הוא יניח את זה, ידאג להניח בתוך מאפירה,

אתה חושב שהמאפירה הזאת תוגע בסוף לתח הזבל?

עד שהיא תוגע לו שם ויעבור איזה ילד ויהפוך אותה על פניו ותלכנך את כל המקום.

אז הוא גורם גם לכניס,

מי מחרב אותנו לדבר ולדרוג לדיקיון של האדם הזה?

בוודאי שהדבר הזה אינו טוב, לא רצוי.

אפילו אם הוא טוען,

אני לא מסוגל ללמוד, לשמוע שאול אם אני לא אשן. אם אני לא אשן, מרוב שאני עייף, אני מרוגן.

טוב, כל הכבוד, לא יש לבעיה,

אבל לא יפתור את הבעיה על חשבוננו, אלא על חשבון אנשים אחרים.

ולכן מן הראוי לכתחילה אני אזרח בדבר הזה, ובפרט בחורף.

בימי החורף כשהחלונות סגורים,

הנוזק הוא פי כמה וכמה,

ולכן הדבר אסור. אין צד להקל לאותם האנשים.

צריך להסביר להם במצק שפתיים, בנחת,

שלא יעשו כדבר הזה. אם הוא מוכרח לעשן, יצא רגע החוצה לפרוזור,

יעשן שהיום נגמרת הסיגריה ביחס זו,

אבל להטריד את האנשים ולהפריע להם שם,

בוודאי שאינו רשאי, גם ואיכר.

אם אדם רוצה לקרוא לחברו,

וחברו נמצא בתוך בית הכנסת,

אסור לו להיכנס רק לצורך זה.

אם צריך להיכנס בהם לצורכו, כיוון לקרוא לאדם, ייכנס ויקרא מעט או אומר דבר שמועה,

ואחר כך יקראנו,

כדי שלא יהיה נראה כאילו נכנס לצורכו.

ואם אין לו מודיע על הלקרות והלשנות,

יאמר לאחד מהתינוקות,

קרא לי פסוק שאתה קורא בו, אוי, שיהי מעט,

ואחר כך יוצא שהישיבה להם מצווה, שנאמר,

אשרי יושבי ביתך.

שבו הישיבה כדי ילוך שני פתחים. זאת אומרת,

יושב בבית הכנסת, יאמר שמועלה בפניי להרים או מזמור אחר,

ואחר כך יקרא לחברו, יעשה מה שצריך.

אני עדיין עושה את זה.

יש המועים שמה ששנינו בקדושת בתי-המדרש,

רצוני לומר,

דווקא של רבים דומיה בבית הכנסת.

אבל יחיד הקובע מדרש בביתו לצורכו,

אין לו קדושה כל כך.

מקור הלכה זו מדברי הרמב״ן,

הנמוכי יוסף ומערי בן חביב,

הם כותבים שיש הבדל בין בית-הכנסת,

כי שמו כן הוא,

באים לשם רבים, יש שם לפחות מניון.

אבל אם אדם קבע לו אחד מהחדרים בבית שהמקום הזה יהיה קבוע לתפילה, לתורה,

אפילו אם האדם הזה יושב ולומד שם כל היום,

אז המקום הזה מתקדש קצת, אפילו הכי אין לזה דין קדושת בית הכנסת שיהיה אסור לשם ללדעת דברים בטלים וכיוצא בזה.

היות ואין כאן מניין, אין כאן רבים,

אלא כל זה עניין של יחיד,

לכן הדבר קל יותר, הקדושה הרבה יותר קלה.

אבל מסוים הרמב״ן,

אין הכוונה שיהיה מותר הכול.

לגרום ביזיון למקום הדבר אסור.

לכן,

התרנו, נניח הוא רוצה לשתות שם כוס תה, קפה, לאכול עוגה,

ולא מעין אלו יהיה צד להתיר.

אבל לגרום ביזיון למקום,

בזה ודאי שהדבר אסור, כגון שחוק, ניתול, כבות ראש וכיוצא לזה, זה נקרא ביזיון,

אז בוודאי שיש קדושה מצוינת באותו מקום.

ובפרט אם אותו החדר מיועד לא רק ללימוד משנה או גמרא,

אלא יושב שם תלמיד חכם גבול שיושב ולומד דברי הלכה.

הרי מיום שנחרט בית המקדש אין הקב' ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד.

הבית החרשת שלו, בית היוצר, זה אותו חדר ששם הוא יושב עם הצפרים ומכין את הלימוד שלו, את השיעורים שלו,

את הדפקים שלו,

ולכן יש קדושה מסוימת באותו מקום,

ואסור חלילה להתבבח שם, להתלוצץ באותו מקום.

אין ישונים בבית הכנסת אפילו שנת ערב,

אבל בבית המדרש מותר.

גם שנה היא בכלל הדברים האסורים,

ולכן בין אם זה בבית הכנסת, בין אם זה בבית המדרש,

יהיה הדבר אסור לגמרי.

אלא שיש הבדל בזה בין בית הכנסת לבית המדרש לעניין שנת ערעי.

בבית הכנסת גם שנת ערעי הדבר אסור.

אפילו אם האדם הזה נרדם מרוב שהוא עייף פסקי נרדש.

וחברו מרחם עליו, יודע כמה הוא עובד קשה,

אז הוא לא מגע בו, אומר רחמנות.

תרחם על המשאבה שלו זה עדיף יותר ולכן מן הראוי להעיר אותו. וזה לא משנה אם זה ביום רגיל או שזה בנה לו שענא רבה, דול שבועות וכיוצא לזה,

לכולם הדבר אסור.

אבל בבית המדרש בנו את זה מעיקרה גם לצורך זה.

בואי ייתכן שהחכם הזה יהיה שם איממה שלמה ויוכל להחזיק מעמד, לא להירדם. לפעמים הוא מוכרח להירדם, לחטוף כמה דקות שינה.

במקום שילך לבית, יעלה ויבוא ויגיע,

יעשו ביטול טרה של כמה שעות, אז מתנמנם כמה דקות חוטף שינה קלה ובזה הוא יכול להמשיך ללמוד טוב.

לכן לגבי בית המדרש הדבר קל יותר, בזה התירו.

הגיור הלכה על המקום דן,

האם במקום שאומנם זה בית מדרש, ישיבה,

אבל בישיבה הזו לא רק לומדים תורה כל היום,

אלא יש שם שחרית, מנחה ערבית, מתפללים שם בקבע.

האם יהיה מותר לישון שם שנת ערב או לא?

כי יכול להיות שכל מה שאיתנו בבית המדרש כשאינו בית הכנסת.

פה זה גם בית הכנסת, גם מתפללים שם,

וממילא גם שנת ערע יהיה הדבר אסור,

וכך ראוי להחמיר לכתחילה.

שוב, גם באותה העצה הפשוטה היא שאלך לעזרת נשים, מתנמנם שם,

או אם יש שם חדרים אחרים בישיבה,

ילך לאחד החדרים, מתנמנם בחדר אחר,

וכדאי להימנע שלא יתנמנם בבית המדרש בהיכל הישיבה, בוודאי שלא כדאי לעשות כן לכתחילה.

היום כמעט כל הישיבות בארץ,

כולם לא רק לומדים בהם תורה, אלא גם מתפללים בהם.

בזמנם היו עושים הפרדה.

בית המדרש לא היה שם איכל, לא היה ספר תורה, רק לומדים שם.

היה שם אלי ספרים, ספרי תורה שבארצה.

אבל לא היה המקום הזה מיועד בבית הכנסת.

היום אנחנו משלבים את שני הדברים יחד, כי יש לנו חוסר עצום בבתי כנסת,

אבל משלבים את שני הדברים יחד, ממילא כאן, בעניין זה, אין לנו חומרה.

לצורך בית הכנסת מותר לאכל ולישן בתוכו.

ומטעם זה ישנים בליל יום הכיפורים בבית הכנסת.

היה להם אז מנהג כל לילה לשבת וללמוד תורה ביום כיפור, ולכן גם זה היה נחשב לצורך,

או שהיו שוברים על הנרות שלא יגרום הדבר השרפה.

היום אנחנו לא רגילים במנהג הזו ממנה. לנו הדבר אסור גם בכיפור.

ואפילו לצורך מצווה אחרת, כגון שנקבצים לעבר השנה בבית הכנסת, מותר לאכול שם.

זו הדוגמה של סעודת מצווה שהייתה מותרת בזמנם.

אבל הסעודה הזו הייתה סעודה קלה.

היו לוקחים להם עם קטניות קצת,

קצת עדשים או דבר אחר, ואז היו גומרים את הסעודה.

השאלה היא על סעודות גדולות יותר,

כגון בר מצווה, סיום מסכת, שבעה ברכות וכיוצא לזה,

ובזו נחלקו הראשונים.

הראשונים דנו בעיקר על דברי הגמרא באפסחים קא.

הגמרא מסבירה מדוע עושים קידוש בבית הכנסת בגלל אורחים שנמצאים שם.

הרב זרוע אומר, הוא עדין גם כל סעודת מצווה,

ואמר כי סעודת שבת היא סעודת מצווה.

וכך הסבירו הרבה מהראשונים.

אבל יש אומרים, לא, רק הדבר הזה ולא יותר.

וגם האורחים שהיו אוכלים ושותים שם, בבית הכנסת, לא ממש בתוך בית הכנסת, אלא בעזרת נשים, בחדרים הסמוכים לזה.

לכן כדאי לכתחילה להימנע.

אם יכולים שלא לערוך את הסעודה בבית הכנסת,

כבר הזכרנו אמש שרצוי להימנע מזה,

וכמה וכמה סיבות.

גם מי שהתיר, גם הזרוע שהתיר בדבר,

הוא התיר לאכול מצד דין אכילה.

אבל סליחה גדולה אסור, נכון?

כשיושבים נניח לאכול סעודה בר מצווה או סעודה אחרת,

אז מרגע שאנשים נכנסו עד שיצאו,

כל הזמן הם שותקים.

לא ייתכן ששעה שלמה ישבו ויעשו תעלי דיבור, זה לא שבבים.

וכן, במציאות קורה שגם מדברים.

נמצא שהאדם הזה שהזמין אותם לשם,

הוא גורם להם את התקלה והמכשול הזה. לכן עדיף יותר לעשות את זה באיזה אולם, במקום אחר.

בסופו של דעת סופר אומר, לכל כינוס שהוא,

מן הרעו להימנע,

לא להביא את האנשים לאותו הכינוס שם. אפילו אם זה היה שצורכי ירדים,

כי אנשים גולשים בדרך כלל ליציחה בטלה וכיוצא בזה,

בפרט היום, שהפטטת שולטת בעולמנו. מאז שהרדיו וכיוצא בו התחילו במהדרות חדשות, ביומנים,

אתה קם בבוקר על הסיבוך, כבר אתה שומע את הרדיו הזה מדבר ולא מדברים חדשות, שתי דקות ונגמר. לא, יש להם יומנים שלמים ממלאים לך, עוד לא מדבר וזה מה אתה יאמר. גמרת בשמונה יומן אחד, מתחילים יומן חדש, גלי צהל, וכן על ידי הדרך,

והחדשות שהיו חדשות לפני שעתיים זה כבר ראשונות. יש כבר סיפורים חדשים ואין אדוני עושה. ואנשים חזרו לעזוב, שניים מכאלה ואחד תרגום, אחד מספר לחברו, שמעת, וכן על זה הדרך.

אז בוודאי שהמקום נעשה מקום לפטפוטין,

ומי גרם להם את כל זה זה אותו האיש שזימן אותם לאותה סעודה. לכן, הפעמים זה סעודת סיום מסכת או כל הדברים האחרים שהפוסקים ליטילו בהם כידים,

אם אפשר לערוך את הסעודה במקום בית הכנסת, או בעזר נשים, או באולם אחר,

בוודאי שזה הרבה יותר טוב. אלא אם כן אותה הסעודה נעשית בצורה כזו,

יש להם שם רמקול טוב,

והחכמים אחד אחרי השני אומרים אליהם דברי תורה.

הזמינו לשם עשרה חכמים.

אז בשעה הזו שיושבים לי הכול, האנשים אוכלים,

אבל החכמים מדברים, אז אין אפשרות לאנשים לדבר.

כי הרב מדבר דברי אלוקים חיים,

דברים יפים, דברים מתוקים מדווש ולא חיצופים,

אז הוא בטוח שלא ראו שום תקלה ומכשול, אם לכן אומר רשאים.

הלאה, אחי, מן הראוי להימנע בדבר הזה.

הפוסקים דנו לגבי בית הכנסת שנעשתה שם תועבה ועבירה.

אם המקום הזה נפסל להתפלל בו,

המסקנה היא שלא, אין המקום נפסל.

הקדושה קדמה,

ואם מישהו עשה שם איזה עוון,

זה לא מחלל את המקום בבחינת ובאו דף ריצים וחלל יהיה, כי מקום קבוע, קרקע עולם,

לא שייך לחלול אותו.

ולכן מותר להמשיך להתפלל שם כרגיל.

אלא שנחלקו הראם והתוספת בשאר הראשונים בהסבר דברי הגמרא במגילה דף ו'.

שם הגמרא אומרת שעתידים בתי יתירת רעות,

לא ייהפך להיות לעתיד לבוא מקום שילמדו שם תורה ברבים.

יש מחלוקת מהו הפירוש המילולי, תיאטראות.

והנפקא מינה למעשה היום בזמננו לגבי אם מותר לאדם להתפלל שם באותו מקום.

יש היום הרבה מקומות שאין בית כנסת,

אז אם שוכרים אולם קולנוע לצורך זה,

אם הדבר יהיה מותר.

או דוגמה נפוצה עוד יותר,

שוכרים לצורך זה אחד הכיתות של בתי ספר.

אם זה בית ספר דתי,

כולם מרעי שמים, אנשים טובים,

לומדים שם לומדים תורה, ובוודאי שמותר, אין הבה אמנה להחמיר.

הבעיה מתחילה כשהמקום הזה הוא בית סדר ממלכתי, לא דתי.

אז באותו מקום יושבים נערים ונערות, בנים ובנות,

מלמדים אותם במשך היום גם כפירה בין היתר,

ובבוקר מתפללים שם תפילת שחרית או תפילה אחרת בערב.

ועל זה דנו גדולי הפוסקים.

כי התוספות, כשדנו על הפירוש המילוני, את ההתראות,

הביאו שיש מפרשים שהכוונה היא בית עבודה זרה.

התוספות דחו את זה. לא ייתכן שמקום כזה מטונף מבחינה רוחנית יהפך להיות מקום שלמדו שם תורה.

התוספות לא הסכימו עם הפירוש הזה.

גם הראם,

גם הוא לא מתיר בדרך קבע לבוא ולהתפלל במקום שכזה.

אלא אם כן,

נניח היה המקום הזה כנסייה,

קנינו בכסף מלא את המקום,

עשינו בו שיפוצים,

שינינו את המקום,

מי שנכנס עכשיו, פנים חדשות באו לכאן.

לא מכיר שזו פעם הייתה כנסייה.

לא מבעיה שאת הטומאה הוצאנו החוצה,

שברנו את השתי בערב, הוצאנו את הכול,

אלא גם עשינו שיפוצים, רק בזה יהיה הדבר מותר.

אבל אם זה לא נעשה כך, אלא בדרך קבע אתה רוצה להתפלל במקום מבלי שיפוצים, אומר העלייה רבה בעצמד דברי הרי אין שהדבר אסור.

קל וחומר,

אם לא יפסיקו לעבוד על עבודה זרה באותה כנסייה,

אלא ממשיכים. אתה מצטייר לדוקר שחרית והם מתפללים את התפילה לעבודה זרה שלהם.

איך ייתכן לעתיד דבר שכזה?

אז כך הוא העדין גם לגבי בתי ספר שבדורני.

אור וחושך מערבבים שם בטרור גדול. אתה מפליל שחרית, גומר בשמונה, באים הנערים לידו ולמדים שם דברי כפירה. איך ייתכן שאותו מקום ישמש לשני הדברים גם יחד?

מה אם זה עבודה זרה?

מה אם זה דברי כפירה?

יושבים שם ומדברים כל מיני דברים קשים ונוראים.

בא המורה, האמירה, שמעון האמירים,

איך ייתכן לעתיד דבר שכזה?

דנו בזה גדולי אחרוני דורנו,

הגאון הרב ולדנברג בספרו על ציצי לעזר.

הוא מדבר דברים קשים מאוד בדבר הזה ומסקנתו להחמיר.

הרב פיינשטיין מספרו אגורת משה אומר ידעתי שהרבה מקומות מקילים בדבר הזה אבל גם הוא דעתו להחמיר בנושא גם בספר צדקה ומשפט ועוד מהפוסקים דנו להחמיר בעניין אבל המסקנה היא אנחנו יכולים להתיר בצורה אחרת הדרך הפשוטה היא כך אם יש שם באותו בית הספר חדר אוכל בחדר אוכל לא מלמדים כפירה אז אם אתה רוצה לקחת את חדר האוכל

כדי להתפלל שם שם יהיה מותר או לומר יש שם מקלט באותו בית הספר בדרך כלל המקלט ריק כל השנה כולה אולי פעם בשנה עושים לנו איזה תרגיל שהתלמידים ידעו לרדת למקלט אז עושים להם פעם בשנה תרגיל אבל לא יושבים שם באותו המקלט לומר דברי כפירה או חלילה דבר אחר המקום הזה לא תמיד ריק לכן אם אין להם מקום אחר

בפרט בשכונות החדשות של ירושלים שלצערנו אין להם בתי כנסת והברירה היחידה שלהם לאותם אנשים שמתארגנים זה ללכת להתפלל באיזה בית ספר אם זה בית ספר חילוני אז היזהרו כמו שאמרתי לא להתפלל באחד החדרים באחד הכיתות אלא דווקא במקלט יבקשו מהמנהל אנחנו רוצים את המפתח של המקלט להתפלל שם האמת היא שבדרך כלל גם למנהל זה יותר נוח אם זה באחד החדרים

זה כדורי שותפים זה לא נוח במקלט זה לא מפריע למנהל הם יש להם את הפינה שלהם והוא יש לו את הפינה שלו גם מבחינה טכנית זה מסתדר הרבה יותר טוב וגם מבחינת ההלכה זה הרבה יותר מהודר.

אמנם מרן כתב למעלה בסימן סבי שאדם מתפלל כדאי שיסתלל בבית שיש בו חלומות ולפעמים אותו המקלט אין שם חלון שלא אין אישה ותרקיע נסתכל למעלה

כדאי לוותר על הדבר הזוהה ולא לוותר על ההלכה שלנו כאן הנושא הזה הרבה יותר חמור להתפעל במקום שיש שם דברי כפירה ונאצה בוודאי שהוא הרבה יותר גרוע כי שם זה לא דבר שהיה

זה היה ורווה כמו שאמרנו אור וחשר משמשים באר מובייה ולכן שם הדבר הרבה יותר חמור פי כמה וכמה ולכן ידריכו את אותם האנשים שיעביפו את חדר האוכל או את המקלט וכייצא בזה שוב

גם במתנסים יש את הבעיה הזאת הרבה פעמים יש להם ציבור גדול אז המקום הנוח ביותר לציבור הגדול זה דווקא באולם הספורט שוב אולם הספורט הזה משחקים שם הנערים ונערות יחד אז גם בזה הדבר לא טוב אלא עדיף שיחפשו להם חדר אחר במקום אחר הדבר עדיף עד כאן כל זה הלכות תפילה

בזה הסיכום כמו שאמרתי

אבל היום ברוך השם בשנים האחרונות התחדש עוד דבר והוא יש לו דין שונה אנחנו רואים תופעה שרבים שבים וחוזרים בתשובה שלמה ולא תמיד הדבר נעשה מאליו לא אם האדם קם בדוקר ראה חלום טבע והחליט להיות ירושלים ולא כך אלא הדבר נעשה הודות לאותם התלמידי חכמים אותם הצדיקים שהולכים ומלהיבים ומקלבים את עם ישראל לאבינו שבשמים

אז כאן זה נקרא בגדר פיקוח נפש פיקוח נפש דוחה שבת ניקח דוגמה פשוטה לא יבוא ולא יהיה האדם בא ושואל הילד שלו נפל בתוך הביוב, בתוך הג'ורה יציל אותו או לא להציל את הילד אפילו מתוך הג'ורה יציל אותו נכון שקולנוע זה הג'ורה זה הביוב הרוחנית אבל אם זה כדי להציל נפש אין עליך את הסייגים האלה שאמרנו

ולכן שם עושים חשבון קר מה יותר טוב אם שם תוכל להחזיר חמישה אנשים בתשובה ופה רק ארבעה תלך שם שם עדיף יותר אני אומר שהדעה הזו מוסכמת יש מחלוקת בין מלהיגי תנועת התשובה יש ביניהם ויכוח נניח אורי זוהר יש לו ניסיון עשיר בדבר הזה הוא אומר לפי הניסיון שלי אני רואה שהם עושים כנס בבית כנסת

אומר יש יותר סיעתא דשמיא ושם אני יכול להחזיר בתשובה הרבה יותר מאשר לשכור אולם קולנוע שם אין הצלחה כל כך כך הוא טוען יש כאלה טענים אחרת הרב אלבלס חולק עליו קטנה ופליג אומר לא בבית קולנוע שם מצליחים יותר טוב ויכוח לגיטימי כל אחד יכול להחשב ולפעול ולעשות כדרכו אבל זה לא שייך להלכה שלנו אנחנו דיברנו על תפילה

אתה רוצה להתפלל שהתפילה שלך תעלה תגיע לשמי מראה איך אתה קודש בבית קולנוע מקום שכל השנה הוא מערב פרצים הוא יושב שם ביום כיפור איזה מין תפילה זאת הרבה יותר טוב שיתפלל יחיד בביתו ולא ילך באותו המקום אלא כל מה שהקרנו הקמנו רק בנושא של רוצים לעשות קונס אם זה לפני יום הכיפורים או בזמנים אחרים כדי לקרב את עם ישראל להבינו שבשמים לצורך זה הדבר מותר

אם זה איצטדיון ואם זה בית קולנוע וכיוצאות את זה שם אתה מוריד את כל הסייגים האמורים לכן החכמים חכמי דורנו התירו את הדבר הזה אני אומר שבכל מקום מבחינה טקטית כדאי רק שם כמו שאמרתי יכול להיות שבבית הכנסת יצליחו יותר הכל לפי העניין אבל הם לא מוגבלים יש להם ידיים חופשיות לפעול כאהדת נפשם כל זה כדי לקרב את עם ישראל

דאבינו שבשמים יהיה רצון שבאמת נזכה לראות שכל עם ישראל חזר וישיב לב אבות על בנים ולב בנים על עזתם ברוך ה' לעולם אמן ואמן אני קורא סימן קמ״א סעיף ה היו לבית הכנסת שני פתחים לא ייכנס בפתח זה לעצתו דרך לצאת לפתח השני לקצר דרכו

ואם היה הדרך עובר קודם שנבנה בית הכנסת מותר

וכן אם לא נכנס בו תחילה כדי לקצר דרכו מותר לעשותו דרך כשנכנס לו להתפלל מותר ומצוון ומי שנכנס בפתח זה לצאת בפתח אחר

המשנה בברכות סמ״ב אמרה על האי הבית לעתנו כפנדריה ורקיקה בקל וחומר גם המשנה במגילה כט השדתה את דין

בית הכנסת להר הבית מה זה הקפנדריה לקצר את הדרך

יש הרבה בתי כנסיות שיש להם שני פתחים ובית הכנסת ממוקם בין שני רחובות

ניקח דוגמא אם אני רוצה לעבור מרחוב רייכמן לרחוב הרב שאול עבוד במקום להסתובב לעשות סיבוב מקיף גדול אני יכול להיכנס לבית הכנסת שאול סטקה

פתוח בשני המקומות אני פותח וחותך ישר סוב אין היתר בית הכנסת זה לא מעבר ולכן אין היתר בדבר אלא אם כן האדם הזה נכנס שם יושב ולומד אם הוא לומד שם אין בעיה

או שנכנס להתפלל אז אחרי התפילה הוא הולך מהצד השני יותר נוח לו לא רק שמותר אלא גם מצווה לצאת מהפתח השני לכן בזה אין חשש

אבל כשהוא נכנס רק בשביל לקצר את דרכו הדבר עשו אלא אם כן הייתה שם דרך הרבים לפני כן אז מקום שהחזיקו בו רבים אתה לא יכול לקחת את זה מהם

המגרש שם היה הפקר וכולם היו עוברים באו והחליטו לעשות במקום בית הכנסת כיוון שהחזיקו בו הרבים לכן בזה יש צד להקל החלטתי אם האדם הזה הולך לצורך מצווה עד אדם מותר

מותר להיכנס בבית הכנסת, במקלו,

בתרמילו ובאפונדתו,

פירוש מיני כיסים,

תרגום ובילקוט ובתרמילי ויש אוסרים להיכנס בו בסכין ארוך או בראש מגולה.

מרן מתחיל לפרט לנו הבדלים בין מה שיש חובה בהר

הבית איסור לבין מה שיש בדיני בית הכנסת לכולם.

בדיני הר הבית המשנה בברכות ס.ב. אמרה שאסור להיכנס לתוך בית המקדש, לתוך הר הבית,

במקלו, בתרמלו, באפונתו, אבק שעל רגליו.

כל זה אסור.

גם להיכנס עם נעליים בתוך שטח הר הבית, גם כן הדבר אסור.

כל הדברים האלה למדנו אותם מהפסוק ומקדשי תיראו.

לכן בכלל מורה מקדש שהאדם הזה הולך ועושה מה שליבו חפץ נכנס בצורה כזו עם נעליים,

הכיסים שלו מלאים לסיגריות וכסף.

למה אסור להיכנס באפונדתו בחגורה הזו וכי אין

חגורה צבאית שיש בתוכה כיסים בשביל כסף?

נראה האדם הזה כאילו הוא הולך למסחר, לביזנס.

כאן באים בבית המקדש בצורה כזו,

ולכן הדבר אסור,

חייב להיכנס לשם אם הכיסים ריקים לגמרי.

אבל בית הכנסת לא קדוש עד כדי כך,

ולא גוזרים גזרה על הציבור, אלא אם כן רוב ציבור יכולים לעמוד בה.

ולכן אם יש איזה זקן שיש

מקל הליכה, ורוצה להיכנס לתוך בית הכנסת עם המקל, מותר לו, אין ייסוד בדבר, רשאי לכתחילה.

רק אם זה בחורף מלוכלך מאוד,

הזקן הזה הלך במקום שיש בו,

והמקל שלו כולו מזוהם,

אז לפני שייכנס, כמו שהוא דואג לנקות יפה את נעליו, ידאג גם לנקות יפה את המקל,

או שישאיר את זה בחוץ, ליד הכניסה לבולת,

על-פי רוב אין חשש שיגמרו את זה.

הגנבים לא זקוקים למקל סבא.

לכן, אם האדם הזה רוצה להיכנס עם המקל הזה, אין איסור. כך גם אם התרמיל שלו,

לפעמים האדם הזה בא מהשוק ויש לו סל ביד.

אין עוון להיכנס עם הסל הזה לתוך בית הכנסת, מותר לו,

אבל זה לא יפה שנניח עם זה ככה על השולחן,

אלא ידחף את זה תחת הכיסא, תחת הספסל, עדיף יותר,

אבל אין איסור להיכנס עם כל הציוד הזה לתוך בית הכנסת.

האורחות חיים כותב בשם מהרם שאין להיכנס לתוך בית הכנסת בסכין ארוך.

הגמרא לא דנה על זה, אלא זה חידוש של האורחות חיים,

והוא אומר, סברה יפה,

הוא אומר,

בית הכנסת הוא מאריך ימים, כמו שהגמרא אמרה שם, בדרכות חטא,

אותם הזקנים שבמודל זכו לאריכות ימים,

כיוון שהיו מקדימים באים מוקדם ויוצאים מאוחר מבית הכנסת,

לכן זוכים לאריכות ימים.

אבל הסכין, אדרבה, הורגים בו אדם, שוחטים בו,

זה מקצר חיים של אדם,

ולכן לא ייכנס בסכין ארוך,

בערבית קוראים לזה שבריה,

לא ייכנס עם זה לתוך בית הכנסת.

אם בבית הכנסת הדבר אסור,

קל וחומר לבית המדרש.

בעניין בית המדרש מצאנו מקור מפורש מהגמרא לדין זה.

הגמרא בסנהדרין פ׳ב אומרת,

ויקום מתוך העדה ויקח רומח בידו,

מכאן שאין נכנסים לבית המדרש ברומח.

זאת אומרת,

אם היה מותר להכניס רומח גם בתוך בית המדרש,

הוא לא היה זקוק לצאת,

אלא מהמילה ויקום משמע שלא היה,

היה זקוק לקום,

לצאת החוצה, להביא רומח, ואחר כך להרוג את זמרי והכלבה שאיתו.

לכן,

בבית המדרש יש לך מקור מפורש מהגמרא, אין צורך לומר זאת פשיטא,

אלא אפילו בית הכנסת שקדישתו קצת יותר קלה,

מן הראוי להיזהר,

לא להכניס סכין ארוך וכיוצא בו, רומח וכיוצא בו,

מהטעם שאמרנו, זה מקצר ימים,

ובית הכנסת הוא דבר הפוך בדיוק, ולכן מן הראוי שלא להכניס לשם סכין ארוך וכיוצא בו.

לאו דווקא סכין,

הוא עדין כל כלי נשק וכיוצא בהם,

כולם בכלל זה,

יש איסור להיכנס עמם לבית הכנסת, אלא אם כן זה מכוסה.

אם זה מכוסה אין בעיה,

באקדח זה קל מאוד לכסות אותו,

ולכן אם הוא נכנס עם האקדח מכוסה, מותר.

יותר בעיה יש לך עם הרובה.

לפעמים הרובה לא כל כך ארוך,

והאדם הזה ברוך השם גבוה, ויש לו מעיל גשם ארוך,

הוא מטמין את זה תחת המעיל גשם, נכנס, זה מצוין.

אבל יש אדם שמסכן הוא נמוך, והרובה יותר ארוך ממנו,

אז הוא לא יכול להיכנס בצורה שזה מכוסה.

טוב, ידאג,

הוא נכנס בפנים, מיד יכסה את זה באיזה שטיח,

או אם יש שם ארון סגור,

נבקש מהגבאי, תן לי רשות, אני אכניס את הנשק שם,

יטמין את זה בתוך הארון, ובזה הוא פתר את הבעיה לגמרי מכל וחול.

אפילו אם האדם הזה אומר, תראה,

אין לי שום דרך, שום אפשרות,

הברירה היא, או שאני אכנס עם הסכין הארוך הזו, סכין קומנדו הזו, אני אכנס לתוך בית-הכנסת ואתפלל,

או שאתפלל בחוץ ביחיד.

אין לי איפה להצמיע את זה.

זאת אומרת לו, תתפלל בחוץ ביחיד,

יותר טוב ממה שיעבור על הדין הזה,

שייכנס לתוך בית-הכנסת עם מרום החדש עם הסכין קומנדו הזה, בצורה שזה מגולה ולא מכוסה,

אלא חייב להקפיד לקיים את ההלכה כפשטה בצורה מושלמת.

או עם עזרת נשים ריקה,

שיתפלל שם, תפלל בעזרת נשים עם הנשק שלו.

אבל לבוא מכאן, להיכנס לתוך בית-הכנסת,

בוודאי שהדבר אסור.

כל זה במצב רגיל, מקום רגיל.

אבל יש מקומות בודדים בארץ ששם, לצערנו, יש צורך ללכת עם נשק.

לאורך הגבול הצפוני יש מקומות בודדים שיש חשש כל דהוא של סכנה ממחבלים, בפרט בימים האחרונים התחילה הסכנה להיות יותר מוחשית,

וזה נכון המקום שהמשמר האזרחי אומר שיש צורך בהגנה על המקום, כולל נשק,

אין לך דומה, מותר.

אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, לכן יהיה דבר מותר.

אפילו באיסורי דאורייתא אנחנו מתירים.

קל וחומר באיסור דה רבנן כזה.

אבל במקום שאין סכנה, נניח כאן, אצלנו באמת הכנסת פה, אין שום חשש סכנה,

אין פרץ, אין יוצא נפש, אין צווחה ברחובותינו.

אין חשש, ברוך השם, עשרות שנים ולא קרה כלום.

ולכן אין צורך לעשות כן, אפשר לכתחילה לכסות את זה, להטמין את זה,

בזה פותרים את הבעיה לגמרי מכל וחול.

דבר אחרון מרן מסיים בשם ארוחת חיים ומהרם,

שאסור להיכנס לתוך בית-הכנסת בראש מגולה. היינו,

אפילו במקום שנהגו, כשבא שר חשוב ונכבד,

אז מולדים לפניו את הכובע,

כאן בית-הכנסת, אל תעשה את זה. פשוט אם בא השר,

תגידו, פה אנחנו כולנו חובשי כובעים, אף אחד לא יוריד.

קל וחומר שבשעת ההזכרה של שם שמיים ואחוז וכיוצא לזה,

בוודאי שצריך להיזהם.

וכאן אנחנו יכולים ללמוד שאסור לערוך חתונות בתוך בית-הכנסת.

בתי-כנסת שעושים או חתונות, פר מצווה וכיוצא בהם, הם עוברים על ההלכה הזו.

פעם לפני עשרות בשנים היו נוהגים כפי עיקר הדין,

וכולם היו עושים חתונות בבתי-כנסת, לא היה בעיה.

אבל עכשיו המציאות, לצערנו, השתנתה.

כי לא רק אנחנו, הגברים, חייבים לכסות את הראש בתוך בית-הכנסת מעיקר הדין,

אלא גם הנשים.

אצלנו החיוב מדרבנן, אצל האישה חובת כיסוי הראש מדאורייתא, ופרעה את ראש האישה,

משם למדנו שחייבות בנות ישראל לכסות את ראשן.

אתה חושב שכל הנשים ייתנו יקר לבעליהן ויבואו בכיסוי הראש?

יש חלק מהשכבה של אוכלוסיית המדינה שלנו שלא מבינים בכלל את ההווה אמנה הזו.

הם חושבים, אלא נצורי קרתא, אלא הקיצוניות, הן מכסות את ראשן.

אבל כל זה מיותר, בשביל מה צריך את זה? הן לא מבינות, אין להן שום הווה אמנה.

לפחות אם תכסום בהזמנה בכרטיס נן לבוא בשגבושת צנועה.

אז במקום לבוא בבגד ים היא תעשו לך תורה איתה רוע עם סמלה, חזק ברוך.

אבל לכסות את הרוח? שמן זכר שמה.

לא מילא,

אם יש חשש שיבואו נשים בגילוי ראש וייכנסו לתוך בית הכנסת,

אז בוודאי שאסור לך לגרום דבר כזה,

אין היתר לעשות כן כאן בעיקר. לכן,

גם מה שאומרים לו, נגיד להם, אדוני,

לך לאולם, פה בבית הכנסת אנחנו לומדים תורה, פה לא עושים חתונות, זה הדבר הטוב ביותר.

זה עובר לסעיף ז',

יכול לרוק בו ובלבד שישפשפנו ברגליו או שיהיה שם גמי,

שאם ירוק לתוכו לא יהיה נראה.

בזמנם כל הבתי כנסיות לא היו מרוצפים,

ולכן בדורך כלל אם אדם יורק במקום לא מרוצף,

זה מיד נבלע בעפר ולא ניכר,

ולכן מעיקר הדין היה מותר,

זה לא היה אסור בזמנם.

כותב שער הציון,

אדם שבביתו נזהר שלא לריק,

קל וחומר שייזהר כך בבית הכנסת.

והיום בזמננו הבתים שלנו כולם מרוצפים,

כולם, ברוך השם, נקיים,

וכל אדם נזהר שלא לריק בתוך הבית.

אפילו אם האדם הזה, פלאח בן פלאח,

הוא רוצה לריק,

אבל אוי לו, ברגל נשמתו עם אשתו תראה שהוא יורק. היא תריק עליו או שתזרוק אותו מהחלב.

אתה מלכלך את השלון, מה אתה עושה?

ולכן אין יותר גם בבית השם, בבית הכנסת,

לעשות כדבר הזה.

אבל להוריד מעיל, ללבוש מעיל, כל הדברים האלה מוודא שמותרים בלי שום בעיה,

כל הבעיה היא דבר מאוס, כזה שאנחנו היום נזהרים לא לעשותו בבית. אדם שצריך לרוק הולך לשירותים, הולך לכיור, ועושה את זה שם. הוא לא יורק על הרצפה, או שיורק במטפחת.

קל וחומר, על-פי דברי רבנו הארי,

על-פי הקבלה, זה לא טוב שאדם מריק בבית הכנסת,

שאפילו אם הוא יורק בתוך המטפחת,

אם היה משהו באוויר בית הכנסת, זה לא טוב. ולכן יצמיד את המטפחת לפיו,

זה בוודאי עדיף יותר,

וזה גם ינצל ממה שהגמרא דרשה.

הקב' הוא יביא את האדם בדין על כל נעלם. מה זה נעלם?

אפילו אם הוא התכוון בטובה,

הוא לא התכוון חלילה להרע לחברו.

הוא ירק וחברו רע ונמאס גם על הדבר הזה, האדם ייתן דין וחשבון.