אדיב ילד דרוזי שהוא גלגול של החייל נוהד שמת במלחומת לבנון

- - - לא מוגה! - - - 

ריגול נשמות היא תיאוריה שקיימת בכל המסורות הרוחניות בצורה פחות או יותר נסתרת.

יש מסורות רוחניות שבהן התיאוריה הזו גלויה מאוד, כמו למשל בהינדואיזם ובבודהיזם,

גם בדת הדרוזית,

ודתות אחרות, כמו ביהדות, היא יותר נסתרת. זה שייך לסוד, למשל, הקבלה ביהדות.

בנצחות זה גם היה במאות הראשונות, למשל.

כך שזו תיאוריה שמאוד נפוצה,

ומחקרים מגלים עכשיו שיש כ-70 אחוז מכל האנושות כיום שמאמינים בתיאוריה הזו.

צהר אדמים בפיגוח חבלני בבית הממשל הצבאי.

תנועד אבו רוקון, זיכרונו לברכה,

איש משמר הגבול בן 38 מעוספייה,

נטמן בחלקה הצבאית בבית הקברות בעוספייה.

תמיד כשהילד קטן אנחנו שומעים והיה לספר משהו.

זאת אומרת, למה קרה שם? בדיוק ברגע האחרון.

אם אנו עכב תחתה לכניסה אנדלווה פתח, תורתו לעטה בחיפה נשובק.

צריך כמעה היי, נשובק צריך כמעה היי.

אסור ננחקיאני.

מה אחת לנו על פתת סיירה? משכנע שאנחנו סיירה.

פתת סיירה ופקעת.

שמי נסות עלי ופקע הכול לבניין.

מה ראווה דיכא מיוקע לחדי לשובק לטח?

אני אדיב.

אני האיש שהיה בגזגול שעברנו היום.

אני שירתי במשמר הגבול.

נפטרתי בלבנון, בצור.

זה התחיל בערך כשהוא היה בערך בגיל שלוש, בן שלוש.

היה מבטא שמות בצורה נכונה,

ואז כל הזמן הוא רצה כביכול לפגוש עז.

הם לא ידעו מי זה עז. הם חשבו שעז זה השכן שלנו שקוראים לו אבו לעז.

אז כשבאה אחותה של נבילה אלינו וסיפרנו את המקרה הזה,

וידענו שהיה אירוע בחודש נובמבר, והבן שלי נולד בחודש נובמבר,

אז היא הבטיחה לבדוק את זה אצל המשפחה של נוהדה בורוקית, זכרונו לברכה, שנהרג, והבן שלו במקרה קוראים לו גם אז.

כשהייתי בן שלוש אמרתי להורים שלי שאני רוצה לטרד.

באנו משפרעם לעוספיה ואני ואימא שלי ודודה שלי הלכנו ברגל לבית שלי שהיה.

הוא רצה שהלכנו ביחד,

הוא רצה שהוא יראה לי את הבית של רוניה.

הוא בא לביתה, נכנס לי כאן, כאילו שזה הבית שלו.

הוא הכיר את המקום, למרות שזה היה לא שלו,

אבל הוא הכיר את זה פה.

אז גרו אנשים אחרים.

הוא התחיל לשאול איפה הדברים האישיים שלו, איפה המדים. הוא התחיל לחפש, אשתו הייתה פה, גם השכנים פה, אנשים.

הוא רצה להראות... יום אחד אני יושב פה,

נכנסו אליי

פדיב שהיה ילד קטן,

יושב בגיל שלוש, שלוש וחצי,

אבא שלו ואימא שלו.

הוא איכשהו נכנס, אמר להם זה נזי.

ישבנו פה כמה אנשים וזה.

הוא זכר אותי ואמר זה נזי.

נוהד, היינו,

אנחנו באותו גיל כמעט, הוא קצת מבוגר ממני והוא בן דוד שלי.

והיחסים בינינו היו אדוקים.

הטיולים, אני נתקעה בהם כשהלכנו לטבריה וישבנו על הדשא.

על הדשא, נכון. שאל את רונית בפגישה הראשונה

אם אני זוכרת אותו. זאת רונית.

זאת האישה שלי שהייתה בגול שעה הקודם.

אנשים חשבו שכן נוהד חוזר,

לא ידעו שזה ילד קטן שאומר שהוא נוהד והוא בא, הנה זה הבית שלי וזה הדברים האישיים שלי וזאת אשתי, זה הבן שלי, והוא החזיק ביד שלו ולא נתן לו ללכת.

אז התחילו אנשים פה להגיד לו, זה לא עז,

זה עז על ילד אחר, להצביע על ילד אחר.

הוא לא נתן לאף אחד לשכנע אותו.

לי אפילו. אמא, אל תאמיני להם, זה הבן שלי, זה הילד שלי, זה שלי, זה עז שלי.

אני מכיר אותו טוב.

הוא לא נתן לאף אחד לעבוד עליו או לרמות אותו.

זה הבן שלי, עז.

אני מרגיש

שזה אבא,

ואני מאמין בגלגול נשמות.

וככה אלוהים אמר.

בשיחה עם אדיב אני מאוד התחשמתי מזה שמדובר בילד רגיל,

ילד בן 12 שיש לו את התחביבים שלו, את הספורט, את הבית הספר,

את החברים, החברות, גם שמעתי.

כך שמדובר בילד מציאותי מאוד, שחי את ההווה שלו.

ישטח נאצי לחלוטין שלא מדובר בפנטזיות או בדמיון שלו לגבי כל הסיפור הזה על הגלגול שלו,

אלא שמדובר בזיכרונות אמיתיים.

אני צריך לזכור שכשהייתי גדול,

עכשיו אני קטן,

ויש לי בן,

זה משהו

שחי את ההלכה שלך, ויש לי את ההלכה שלך.