הלכות צדקה ומעשר כספים למעשה – נדרי צדקה, מחשבה מול דיבור, סמכות גבאי צדקה ושאלות הלכתיות אקטואליות
- - - לא מוגה! - - -
ידידיי ואהוביי באולפן ולכל המאזינים. מרן ביוראי דעה פירט לנו בהרחבה את נושא הלכות צדקה, ולכן ראוי שכל אדם ישנן את ההלכות האלה, ובפרט אדם שמתיימר להיות גבאי צדקה, גבאי בתי כנסת, גבאי צדקה, שנכספה וגם קלטה נפשם לחלק לעניים, לאסוף מאותם העשירים ולתת לעניים שכרם גדול מאוד, בתנאי שידעו את הלכות צדקה ויבצעו את הדברים האלה להלכה ולמעשה. אבל אדם שיש לו כוונות טובות, יש לו רצון טוב, הוא רוצה לעזור, אבל לא למד והוא לא יודע את הלכות צדקה, פעמים רבות הוא עלול להיכשל באיזה פרטים, ובמקום שכר, חלילה, הוא עלול להיענש. בינתיים, עד שילמד טוב את ההלכות מסימן רמ״ז עד רנ״ט, עד שישנן את ההלכות האלה, שיהיה צמוד לחכם, שבין חברי העמותה שלו יהיה תלמיד חכם מובהק שבקי בהלכה, שכל דבר הוא יוכל לשאול אותו, להתייעץ איתו, כיצד עליו לנהוג ולעשות, איך סדרי העדיפות בין נתינת הצדקה, למי מותר לתת, למי אסור לתת, וכן הלאה. מרן כותב לנו הבדל בין דיני ממונות לדין צדקה בעניין אסמכתה. יש לנו כלל שאסמכתה לא קניאה. המשנה במסכת ראש השנה, סנהדרין אומרת לנו, אדם שמשחק בקובייה, גם אם זכיתי, גם אם ניצחתי, אסור לי לקבל את הממון. מי שמשחק בקובייה לא מצטרף לעדות. אלה דברי המשנה, וכך פסק מרן בחושן משפט, סימן ל״ד. כל זה לגבי ממון, עניין שבין אדם לחברו. יוצא מן הכלל, אדם שנדר לצדקה ואסמכתה, כגון אם אעשה דבר פלוני, אתן כך וכך לצדקה ועשאו, חייב ליתן. לכן, גם כשהיה ביניהם, בין המשחקים האלה, תנאי, שאם אני ארוויח הכסף ילך לצדקה, צריכים לעשות שאלת חכם. ייתכן שבחיי גוונה יש מקום לחייב לתת. יש לנו את הכלל הזה גם לגבי שידוכין. כשהארוס, המשודח והמשודכת כותבים את כל תנאי השידוכין, ובסוף הם אומרים מי שיפר את ההסכם הזה ישלם כך וכך קנס. גם שם, לפי דעת מרן, הקנס הזה לא תופס. כל זה גם בגדר אסמכתה. אבל אם הם ייתנו שמי שיפר את זה ישלם את הכסף הזה לצדקה או לבית-הכנסת, יכול להיות שבזה כן יתחייב לתת. גם הנושא של ההגרלות גם הוא דבר בעייתי מאוד מבחינת ההלכה, ולכן אנשים מראש המים נזהרים, לא קונים, לא מפעל הפיס, לא ועד למען החייל, לא טוטו, לוטו. כל הדברים האלה, אנחנו נזהרים מהם. אבל אם ירצו לעשות הגרלה לטובת מוסד צדקה, תלמוד תורה, ישיבה וכיוצא בזה, שם הדבר קל יותר, ויש לנו היתר לקנות כרטיס. גם אם זכיתי בהגרלה, אני רשאי לקבל את הממון, כי האנשים, אותם שקנו את הכרטיס, הם ידעו מראש שאין להם סיכוי גדול, זה לא מאה אחוז שהם יזכו. ואם אפסיד, האדם הזה גמר ומקנה. דעתו בלב שלם, בנפש חפצה, לתת את אותו הממון, כיוון שהוא יודע שהממון הזה עוד איך לצדקה, ולכן כאן אצלנו הדבר שונה, כמו שכתבו לנו הרשב״א, מהר״ם, מראה נא שולחן ערוך בסימן רנחי סעיף יהודה, דרכי משה ועוד. אבל כל זה, כמו שאמרתי, אם מראש הם אמרו, הודיעו שהממון הרווחים הולך לצדקה, ובזה יש לנו את הצעד להקל בדבר. אדם שלא אמר כלום בפה, אלא רק חשב. כשהרב עשה את המקבית, הוא חשב שהוא ייתן את האלף. בסופו של דבר הוא אמר בפה רק מאה. האם חייב לתת את האלף או את המאה? בדין זה יש מחלוקת עצומה בראשונים. אמנם, לגבי מצוות הקורבנות נאמר שם כל נדיב לב עולות. השאלה, האם גם מצוות הצדקה דומה למצוות הקורבנות או לא? הרי כמו שהקורבנות מכפרים, גם מצוות הצדקה, גם היא מכפרת וחטאייך בצדקה פרוק וצדקה תציל ממוות. יותר מזה כתב הגאון רבי חיים פלאצ'י בספרו צדקה לחיים, מבאות רשת צדיק זין שהצדקה מעלתה יותר שהרי הקורבן מכפר רק בעבירות בשוגג, ואילו הצדקה מכפרת גם בעבירות שבמזיד, כמו שכתוב במדרש בדברים פרק ה'. ולכן, אולי נשווה את הדברים זה לזה. אולי נאמר, כמו שבמצוות הקורבנות אפילו מחשבה תופסת, נדיב לב עולה, אולי גם פה אותו דבר. כך באמת כותב להלכה, האור זרוע, בהלכות צדקה, סימן ו' בשם הגאונים. וכך כתבו להלכה הרבה מהראשונים ראשי ותוספות בעבודה זרה, רבנו פרץ בהגאות הסמ״ק, הגאות השירי, מערי קולון, הרדבז בחלק ד', סימן קלד', ומרן בשולחנה רוחו של משפט, סימן רשת ב', סעיף ח'. גם הרמ״ר, רבי עקיבא איגר, לחמ״ר, לברי יושר, דעת תורה, כולם הלכו בדרך הזו, וכך נוהגים להלכה ולמעשה, החנו האשכנזי. אבל יש חולקים. לפי הרייף והרמב״ם, רק מה שהאדם אמר בפה, בשפתיים, ככל היוצא מפיו יעשה. מוצא שפתיך תשמור ועשית. אבל אם הוא רק חשב, עדיין זה לא מחייב אותו. ולכן, אם השואל אותנו הוא תימני בלדי, כידוע, התימנים הבלדים הולכים אך ורק לפי פסקי הרמב״ם. הם אינם משועבדים לשאר הפוסקים האחרים. וכיוון שהרמב״ם כאן, בהלכה זו, כתב בצורה ברורה שדברים שבלב אינם דברים אלא רק מה שאמר בפה, לכן בעניין זה ישלם רק את המאה שקל ולא ישלם את האלף. הבעיה תהיה בעיקר לנו, לספרדים. כי אמרתי שאחינו אשכנזים נוהגים כדעת הרמב״ם, והרמב״ם פסק לחומרה שהולכים אחרי המחשבה. אבל מר״ם כתב בנושא הזה פעמיים בשני מקומות. בבדק הבית יורד דעה, סימן רנ״ם, מר״ם כתב כדעת תעריף הרמב״ם, שישלם את המאה מה שאמר בפה, ולא מסתכלים על המחשבה. וכדעת מר״ם בבדק הבית, כך כתבו גם הרבה אחרונים, מהר״ם גלנתי בסימן ח״ם, עגינת ורדים בכלל ג', סימן א' ועוד. אבל הרי אמרנו קודם שמר״ם בחושב משפט סימן ר״ב סעיף ח׳, מר״ם פסק להחמיר. שם מר״ם הביא שתי דעות, יש אומרים ויש מי שאומר. כלל בידינו תמיד, כשמר״ם מביא שתי דעות, תמיד הלכה כרבים. מר״ם רומז, וח״ם זה רבים הלכה כרבים, ומר״ם הביא את דברי האור זרוע, הגאונים, ראשים ותוספות, בלשון רבים. נשמע שמר״ן חושש לאותה הדעה שגם המחשבה, גם היא תופסת. וזה סותר את מה שמר״ן עצמו כתב בבדק הבית. כשיש לנו הבדל סתירה בין השולחן הערוך לבין הבית יוסף, קל לנו יותר להכריע כי חיבור השולחן הערוך היה אחרי הבית יוסף. זה בוודאי הסדר היה קודם בית יוסף. אז המשנה האחרונה זה השולחן ערוך, אז יותר קל לנו לומר שההלכה כמו השולחן ערוך. אבל כאן כשיש לנו סתירה בין בדק הבית לשולחן ערוך, אין לנו ידיעה ודאית מה חיבר מרן קודם, האם את בדק הבית או את השולחן ערוך, חושם משפט. דן בזה הגאון חידה בספרו ה' הגדולים במערכת בדק הבית. ורבים מגדולי הפוסקים דנו בהרחבה בנושא הזה, והנפקא מינה כאן בענייננו, השאלה היא אם הוא מתחייב לתת את מה שחשב. בספר דת אש מחדש ואומר כך, גם לדעת הגאונים באורזרוח שאמרו שצריך לתת לפי המחשבה, כל זה דווקא כשהוא סגנן את זה במחשבה בצורה נכונה. אני נודר אלף שקל לאותה משפחה במצוקה, כשהוא מסגנן את זה פחות או יותר כך, אז הוא מתחייב. אבל אם הוא לא סגנן כך, אלא הבזיק לו במוח אלף. הוא לא ניסח את הדברים בצורת התחייבות, לזה אין עליו שום חיוב. את דברי דת אש העתיקו להלכה בגיליון מהרשע, הפיתחי תשובה בסעיף קטנט וו. רבי יהודה אסד, בספרו יורה דעה סימן שי״א, אמר שם בדעת תורה גם באורח חיים סימן ש״ו, וגם אצלנו ביורה דעה סימן ר״נח. אמנם יש חולקים. דעת תורה אמר שם מביא שם את דברי אמרי יושר בחלק ב״ס סימן קס״ב, שהוא חולק על דברי אש דת. דת אש. אבל להלכה אנחנו יכולים לפסוק כדעת דת אש. יש לנו כאן ספק ספקה כדי להקל. שׁמי הלכה כעריף הרמב״ם שהמחשבה היא אפס. רק מה שאמר בפה. אפילו אם תאמר הלכה כדברי הגאונים ואור זרוח, שׁמי הלכה כדת אש אם לא סגנן את זה במחשבה, אלא סתם חשב בראש על איזה אלף, זה עדיין לא מחייב אותו. ולכן מצד ספק ספקה זה יש מקום להקל בדבר. אבל כל זה בדיעבד, ולכתחילה רצוי שכל אדם יהיה זהיר תמיד, אפילו במחשבתו. אם האדם הזה תמיד אומר בלי נדר, אז הוא מקדים רפואה למכה ופוטר את עצמו מכל החששות הללו. אבל בכל מקרה, כשהאדם הזה כבר הסתבך בפרט הזה, רצוי שישאל שאלת חכם. כמו שאמרתי, יש כאן הבדל בין ספרדים, תימני בלעדי, לבין אנחנו הספרדים. ספרד ממשיך ואומר לנו, אם אדם אמר לחברו ליתן מתנה עמו עני, יהווה כנודע לצדקה, ואסור לחזור בו. חשבתי ללכת לחתונה, לתת לחתן הזה אלף שקל. אני לא חייב לו את האלף, אבל בגלל שהוא עני מרוד, אמרתי שאני אתן לו אלף. בסוף לא הלכתי לחתונה, היה לי קשה, לא טרחתי ולא הלכתי. אף על פי כן, כיוון שאמרתי בפה, מוצא שפתיך תשמור ועשית. הרי האדם הזה הוא עני מרוד. האדם הזה, אין לו. ומה שאני נותן לו את המתנה כאלף, זה לא רק מתנה, אלא זו מתנה בצורה מכובדת, אבל למעשה זו מצוות הכנסת קלה. וכאן אמירתו לגבוה כמסירתו לידיעות. בפיך זו צדקה, כמו שהגמרא אומרת בראש השנה בפרק הראשון. ולכן מן הראוי שייתן לו. גם אם הוא לא הלך לחתונה, למחרת הוא ראה את החתן, שייתן לו את המעטפה של האלף, לא יחליפנו ולא ימיר אותו. כך הוא הדין גם לגבי בעל מקצוע, שהגבאי דיבר אתו, אנחנו צריכים נגר, צריכים ארון, ואחרי דין ודברים. הנגר הזה אמר לו, במקום אלף, אני אעשה לך את העבודה ב-500. אם הוא אמר, הוא לא יכול לחזור בו. זה לא דומה לעניינים שבין אדם לחברו, שאם לא היה קניין הוא יכול עוד לשנות משהו. פה לא. פה הוא כבר אמר, אמירתו לגבוה זה תופס, ולכן הוא חייב לבצע את העבודה באותו מחיר. אם הוא לא רוצה לעשות את העבודה, אז שיתרום את ה-500 שקל האלה, את הפער בין המחיר של השוק לבין מה שהוא התחייב, את הפער הזה, הוא צריך לתת מעין מה שכתב לנו כאן מרן להלכה. כשאדם תורם ממון, הוא יכול לתת את זה בשטרות, יכול לתת את זה במטבעות, אין לאדם הגבלה כך או כך. אבל אם כבר הכסף הגיע ליד הגבאי, ואחרי שהוא נתן את השטרות, הוא אומר לגבאי, אני רוצה לתת לך עשרת אלפים שקל במטבעות, תחזיר לי, הגבאי לא יכול, לא צריך להחזיר נועם. כיוון שזה הגיע לידי הגבאי, זה כבר לא שלו, והגבאי לא חייב לתת לו כדי שיחליף. כך גם לגבי קופת צדקה. גם לגבי לקיחת הלוואה, גם שמה שייכים את הכללים הללו. לפי זה היה מקום לומר שאסור יהיה לקחת הלוואה מקופת צדקה שיש לי בבית. הרי מרן כתב בחושב משפט, סימן רש, כליו של מוכר ברשות לוקח קנה. אז הכסף שנמצא בתוך קופת הצדקה זה כבר לא שלי, אלא של הישיבה. מי יתיר לי אם כן לקחת הלוואה? הרי מרן בסימן רשת נוטה, סעיף א', מרן כתב שאסור. אבל האחרונים, חכמי דורנו, אומרים שמן הסתם הגבאים, גבאי הצדקה או הנהלת הישיבה, מרשים לי לקחת באופן זמני ערעי הלוואה מהקופה, בתנאי שירשום פתק, ירשום מה הוא לוקח כדי שהדבר לא יישכח, ובחיי גבנה יהיה הדבר מותר. כבאי בתי כנסת שלפעמים יש להם עודף ממון, מן הראוי שאת העודף הזה יעבירו אל הישיבות. יודעים אנחנו כמה המצב קשה בימים האלה, מצבן של הישיבות הקדושות. לצערנו, אין לממשלת ישראל את הזכות לתת לאותן הישיבות, לפחות אנחנו, גבאי צדקה, או מנהלי בתי כנסיות, מן הראוי, אם יש קצת עודף, להעביר את זה או כהלוואה או כנתינה, אחרי הכלל בידינו הוא מעלין בקודש. לפעמים יש איזה אנשים שיש להם פה גדול, ותמיד יש גבאים שפוחדים מאופוזיציה. שמא האדם הפלוני יגיד כך או יגיד כך, אפילו אם האדם הזה הוא מהתורמים הכבדים, לא צריך להתחשב בו. הרי מרן כתב לנו בסימן רנט סעיף ב', שגם אם הבעלים מעכבים, אין צורך לשמוע להם. הרי מעלים בקודש שאנחנו יכולים להעביר את הכסף הזה לישיבה, ולא צריכים להתחשב באותו אדם. כך גם לגבי דברים אחרים, שברגע שהתורם נתן, זה לא פיקדון, אלא הוא נתן את זה כתרומה. הם אלא גבאי הצדקה או גבאי בית הכנסת, להם, להם הזכות והסמכות בלבד להחליט בדברים הללו. אלא אם כן, אם הוא לא נתן את זה כנתינה והקדש, אם הוא נתן פיקדון ספר תורה לבית הכנסת. בוודאי שאינם יכולים להעביר את הספר תורה למקום אחר בלי רשותו, בלי הסכמתו, כך שהדבר הזה יוצא מן הכלל. עד עכשיו דיברנו לגבי נתינת הצדקה, החובה במה שאמר, אבל אם הדבר הזה הוא לא בגדר אמירה בפה, אלא הוא חלם חלום, בחלומות האלה אנחנו לא מחייבים לתת, כמו שלמדנו בגמרא במסכת סנהדרין ל'. הגמרא שם מספרת לנו, אם בא אליו בעל החלום ואמר לו שיש לנו כך וכך כסף במקום זה וזה, וכל זה ממון של מעשר. הגמרא אומרת שדבר הזה בא לפני חכמים ואמרו שדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, הרי אין חלום בלי דברים בטלים. ולכן הוא לא צריך לפדות את המעשר השני הזה, אלא הדבר מוטב, וכך פסק מרן, הרמה ועירי דעה ועוד מאחרונים. ולכן, גם בענייננו, אם היה לו חלום, הוא לא צריך להתחשב באותו החלום, ועדיין אין לו את החובה ללכת ולשלם. בדרך כלל, כשיש לאדם ספק אם המעות האלה הם שלו או של צדקה, ספק דאורייתא, הוא צריך לתת את הכול לצדקה, מעין מה שעשה רבי חננה בן תירדון, כמו שהגמרא מספרת, במסכת עבודה זרה י״ח. ולכן, טוב שכל גבאי צדקה יהיה זהיר מאוד, שיהיה לו כיס מיוחד ששמה יניח את מעות הצדקה או בית הכנסת, שלא יתחלפו לו. אם זה יתחלף לו עם ממונו, בדרך כלל הוא עלול להפסיד מממונו. נשמע בינתיים איזה שיר. כן, ברשות הרב. בבקשה, אנחנו נשמע שיר, וגם אולי ברשות הרב נפתח את הקווים למאזינים, לשאלותיכם המאזינים היקרים. הטלפון באולפן, לקידומת 02-566. מיוחד שיר. מיוחד שיר. בבואי אליך אין, תן לך להתפלל. בבואי אליך אין, תן לך להתפלל. אב בלתפיל נאצית, ושמעת צערפתית. אב בלתפיל נאצית, ושמעת צערפתית. כי באומיים עד נפש לא נוכל זה. בלום ביטור עד היום-יום מושא דינים בערבי. והלכות, ולומדי תורתך יום-יום, מוסר דינים והלכות. ובפרדס אשורר לעימות, שירים ודהילות. ולך אין לי אליך ניבי ורוחי ונשמתי. אתה אחד, מלכי אחד. אתה אחד, מלכי אחד, ומלבדך אין עוד אחר. אב בלתפיל נאצית, ושמעת צערפתית. אב בלתפיל נאצית, ושמעת צערפתית. כי באומיים עד נפש לא, לא חייבים. כן, מאזינים יקרים, אנחנו שמים לכבוד הרב, ואיתנו כבר מאזינים על הקו. עם שאלותיהם, שלום למאזין הראשון שאיתנו. ערב טוב. שלום, ערב טוב, הרב. שלום, ברוכה שלמה קודם כל. אמן. שלום, עשיתי בשביל שלוש שאלות. חלק, אם מותר להוריד קבצים מהאינטרנט, כמובן לשירים חרדים, ואותו דבר גם לגבי להקליט מקלטות קיימת. כמובן, זה לא למטרות מזכריות. זו שאלה ראשונה. יש בזה מחלוקת גדולה בין חכמי דורנו. רוב החכמים נוטים לומר שבקלטות של שירים כדאי להיזהר. בדרך כלל הזמרים משקיעים, אם זה כסף על התזמורת, הנגנים, אם זה הוצאות של האולפן וכיוצא בזה, יש להם הפסדים מזה. ולכן אני לא יכול לבוא ולקטוף את הפירות שלהם בצורה קלה כזו. ולכן כדאי להימנע. בדברי תורה הדבר קל יותר. בדרך כלל רוב החכמים מסכימים. יש מן הסתם הסכמה, ולכן שם אם אדם רוצה להקליט לעצמו, זה לא עניין מסחרי, הוא לא הולך להתחרות עם אף אחד, הוא לא הולך לקפח פרנסה של מישהו, אלא בסך הכל הוא מקליט את זה לעצמו. אולי בדברי תורה, שם יש הסכמה של החכמים. אבל מה שאין כן לגבי שירים, שם הדבר חמור יותר וכדאי להימנע. ולא מהאינטרנט? אין הבדל. אין הבדל אם אדם מקליט את זה מקלטת, או שהוא לוקח את זה מהאינטרנט, או שהוא לוקח את זה מאיזה רדיו. כל הדברים האלה הם למעשה אותה הבעיה. יש שלמדו מדברי הריטבל להקל, אין כאן ממשות בדבר, ואין כאן גזל ממש. אבל כמו שאמרתי, זה לא מוסכם. ואם נאמר שדינא דמלכותא דינא, ויש חוק בינלאומי בכל העולם שאסור לבוא ולשכפל, אז אם נאמר שדינא דמלכותא דינא, אז כאן, בדבר הזה, יש מקום להחמיר. אז יש כאלה שנייה, בבקשה, הרב. לגבי כהן, שמסתרב לדוכן, האם אפשר למנוע ממנו את העלייה לספר כהן? לא. זה לא קשור אחד לשני, כי זה לא שכר עבור ברכת כהנים, אלא מה שכהן עולה ראשון זה מפני דרכי שלום. ולכן, לא טוב לקנוס אותו בדבר הזה, אבל רצוי מאוד לשדל אותו, להסביר לו את חשיבות הדבר. לא רק אנחנו מתברכים. ושמו את שמי על בני ישראל, ואני אברכם. גם הם מתברכים בזה. ולכן, כדאי מאוד לשדל אותו שיקיים את המצווה, ובעזרת השם, הקדוש ברוך הוא יברך את עמו ישראל, יקבל את ברכת הכהנים, ובמהרה בעזרת השם. וכמובן, לא מבקש ממנו לצאת החוצה. לא. עכשיו, דבר אחרון, בבקשה, הרב. שאלה אחרונה לגבי דין של מעצות, הן לגבי אברך, והן בכלל, באופן כללי, אם הרב יכול בקיצור להגדיר את זה בבקשה. דיברנו בנושא הזה בהרחבה לפני חודשיים. הסברנו בהרחבה, אמרנו שיעור שלם בנושא, כאן, בתחנה הזו, ברדיו, הסברנו את דברי הפוסקים ביורא דעה, סימן רמ״ט, ולכן רצוי שכל אדם שברוך השם, הקדוש ברוך הוא חנן אותו ממון, שישתדל להפריש מדי חודש בחודשו מכספי הרווחים שלו מאותם הכספים, ישתדל לתת מעשר כספים לאותם לומדי התורה. ויש לנו גם הבטחה בתענית ט', שם התוספות ושאר הפוסקים הביאו לנו את דברי המדרש, הסר תעשר, אדם מפריש את המעשרות, ובזכות זה הקדוש ברוך הוא גם ייתן לאוכל מפירותיהם בעולם הזה, שבזכות זה ממונו יהיה כפלי כפליים. ובחנוני נא בזאת, שם יש לנו הבטחה מפורשת לגבי ממון המעשר ש... אדם שזוכה ונותן, שבעזרת השם יהיה לו כפלי כפניים. אמנם שם הפסוק מדבר לגבי ממון של מעשר, היינו מהפירות והירקות. שם לא עוסקים רק לגבי מעשרי כספים. אבל האסמכתה הזו היא טובה גם לנו, גם פה בענייננו, ולכן אדם שהקדוש ברוך הוא נתן לו, כדאי שישתדל, מדי חודש בחודשו יעשה את הדברים האלה. מלח ממון חסר, ובזכות זה, בעזרת השם, כמו שאמרנו, הקדוש ברוך הוא ניתן לו כפלי כפליים. מי זה אברך ארץ? לא כל אברך הוא בחזקת עני. יש אברכים שהקדוש ברוך הוא נתן להם. אשתו עובדת, הוא קיבל ירושה מהסבא. יש אברכים שזכו לשני שולחנות. האם בזכות זה שהוא למד תורה ולומד תורה, האם נפטור אותו מאיזה מצווה? אם האברך הזה זכה ויש לו, ברוך השם, הרבה ממון, אז בוודאי שצריך לחייב גם את האברך הזה, למה לא? אבל אם מצבו קשה, אז שייתן מהברוטו, לא מהברוטו אלא מהנטו. תראה תשובה של מרן באבקת אוכל, אם נותנים מהרווח כולו או מהחסכונות. אז אדם כזה שמצבו הכלכלי דחוק מאוד, אם נשאר לו בסוף החודש חיסכון 10 דולר, אז ייתן דולר אחד. זה ייחשב כמעשר. ולאחר כל ההוצאות? איך? לאחר כל ההוצאות. זו הקולה שנוכל לומר לאותו האדם שמצבו הכלכלי דחוק מאוד. כבודו הרב אמר בשיעור שרק היום שמחוסר גיוס. נכון, נכון. אמרנו את זה לגבי אותם האנשים שמצבם הכלכלי קשה, שהם יכולים לסמוך על דברי אבקת רוכל בסימן ג'. אדם שברוך השם יש לו אמן הוא שבלכתחילה ייתן מהברוטו, אבל אדם שלצערנו עדיין ולרש אין קול, אז לפחות ישתף את עצמו במה שהציבור נותן, שכולנו נותנים מעשר, שגם הוא ייתן לפחות את המעשר ממה שנשאר לו חיסכון. כמו שאמרתי, נשאר לו עשר דולר בסוף החודש חיסכון, אז ייתן לו פחות דולר אחד, שזה ייקרא כמעשר, ובזה יצא ידי חובה. כך פוסק להלכה גם בקיצור שולחן ערוך, סימן ל'ד', סעיף ד' ועוד. תודה רבה לך, מאזין. אולי ניתן את האפשרות גם למאזינים אחרים שממתינים על הקו. תודה רבה וכל טוב. שלום למאזין נוסף. ערב טוב. ערב טוב. כבוד הרב, יש לנו במניין דייר שלא יכול לשבת בית. יש לנו שם דבר בית. מה נעשה לך כזה, כבוד הרב? איך ידלהג איתו? בשביל זה יש בתי דין בישראל. איפה אתה גר? בירושלים? באזור, כן. יש לנו בירושלים למעלה מ-20 בתי דין. אתה תובע אותו לבית הדין, בית הדין יסביר לו את חובתו, והכול יבוא על מקומו בשלום. יש לנו מצוות עשה דאורייתא, שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך, יש לנו מצוות טוען ונטען. זה לא גרושה ללכת לבית הדין. זה גרושה ללכת לבית הדין. זה מצווה ללכת לבית הדין, תלך לשם, יש שם שכינה, אלוהים ניצב בעדת אל. אתה נקרא יושב ראש הוועד, אז אתה הולך, מייצג את הדיירים, כדאי שתביא ייפוי כוח. בדרך כלל יש טופס ייפוי כוח, שעל זה יחתמו כל הדיירים שהם מייפים את כוחך לתבוע אם הם לא רוצים לבוא. אם הם רוצים לבוא, ברוכים הבאים. בית הדין פתוח, כולם, כל הדיירים ביחד יכולים לבוא. אבל מי שקשה לו, יחתום לך על שטר ייפוי כוח. ושם בבית הדין תאמר את הטענות, תראה את כל הקבלות, מה היו ההוצאות, אם זה חשמל, אם זה ניקיון, אם זה דברים אחרים, תראה את הדברים, ובית הדין יפסוק ביניכם. זו ההנהגה היפה ביותר. ואחרי הפסיקה של בית הדין, וגם כל העם על מקומו יבוא בשלום, כמו שקראנו בפרשת יתרו. תודה רבה רבה רב. תודה. תודה גם לך וערב טוב. שלום מאזין נוסף שלנו. ערב טוב מאזין, נמצא איתנו, הספיק לרדת. יש לנו כאן שאלה בכתב שנשלחה אלינו כבוד הרב. כן. שואל אותנו כאן תקליטן של אירועים. האם מותר לתקליטן להופיע בישיבה מעורבת, באירוע שהישיבה היא מעורבת, גברים ונשים, והריקודים נפרדים, באופן שחלק מהגברים רואים את הנשים רוקדות? לא, אין יותר. אין יותר בדברים האלה. מן הראוי שכל תקליטן או כל מנהל תזמורת, כשהוא בא לערוך הסכם עם חתן או כל אירוע אחר, שסעיף הראשון בטופס יהיה כתוב בפירוש, שהאירוע כולו יהיה בהפרדה, שתהיה מחיצה לבלתי היות שם ערוב. הפוסקים דנו בדברי המרדכי והרמה באורח חיים, סימן שטו, אם המחיצה היא דבר שבחובה או לא. אבל גם לדעת המקלים בדבר, בדור האחרון, חכמי דורנו כולם, בלי יוצא מן הכלל, אמרו שצריך לתקן ולגדור גדר. פעם הנשים היו ביישניות מאוד. הייתה הבושה קיימת, הצניעות הייתה קיימת, והכול היה מובן מאליו, שהנשים לא נכנסות בין הגברים, ולכן לא היה צורך למחיצה הזו. אצל הספרדים לא נהגו בדורות הקודמים לעשות את המחיצה הזו. הנשים היו כל כך ביישניות, לא היה הווה אמנה שאיזו אישה תעיז להיכנס בין הגברים. אבל היום אנחנו רואים, לצערנו, שהצניעות ירדה מטה-מטה. אנחנו רואים לפעמים באיזה מקומות שהאישה הזו באה בלי שמלה, אולי שכחה ללבוש את השמלה בבית. עד כדי כך, הגלוי מרובה על הלבוש. לצערנו הולכות כמו חווה לפני החד. ומה יעשה אותו הבן ולא יחטא? ואסור לנו לגרום תקלה ומכשול בדברים האלה. ולכן הוא, כתקליטן או כמנהל תזמורת, הוא מצווה בדבר הזה לעשות את הדברים שהוא חייב לנהוג בהם. זו התקנה של חכמי הדור, וכולנו מחויבים לדבר הזה. ולכן מן הראוי להסביר בלשון יפה. נכון שהפוסקים בזמנם ודורותם הקלו בדבר, אבל כמו שאמרתי, המציאות היום היא שונה, וצריך לראות, להקדים רפואה למכה כדי שלא יהיו חלילה כל מיני תקלות, בפרט שכאן הנשים רוקדות והגברים עלולים להביט, להתבונן בהן תוך כדי שהן רוקדות. מי יודע אם לא יהיה יותר חמור מזה. ולכן מן הראוי שיתנה את זה מראש, ואם הם לא מוכנים, כדאי שלא ישתתף באירוע כזה כדי שלא יכשיל את הבריות. תודה, כבוד הרב. איתנו מאזין עכשיו. שלום, ערב טוב. שלום, שומעים אותי? כן, בהחלט, רבי יהודה. שלום, שלום, כבוד הרב, חבר הכנסת ברוך. שאלתי היא, אני גר בסחירות בזירה, וביקשתי מבעל הבית שיקור לי את הדירה, והוא סירב ומכר את זה למישהו אחר. האם יש לי פה דין בר-מטרה, והאם ניתן לעשות משהו לאחר שהוא מכר את זה למישהו אחר? הנושא של מכירה, שאדם יש לו זכות קדימה, אם הוא גר נמוך, מה שנקרא בלשון חכמינו בר-מצרה, ועשית הישר והטוב, הוא בעיקר כשיש לי נכס, אני גר כאן בקנייה, ועומדים למכור את הנכס התמוד אליי, בזה יש את הדין של בר-מצרה. בשכירות לא. כך דעת הרוב ככל הפוסקים. נראה תשובה ארוכה בנושא הזה בספר ציצי לעזר ועוד. ולכן, אין לך טענה כנפי אותו האדם, לא רצה, לא רצה, לא רצה, לא רצה, לא רצה, לא רצה, טוב, מבחינת ההלכה, בזכירות אין דינה דמרניצה. תודה רבה. ישר עוד שאלה, כבוד הרב? כן. במניין שלנו ישנו אדם שלעינינו נראה אדם ירא שמיים, ואדם שמתמיד בלימוד. בכל אופן, דעקה שאשתו הולכת בגילוי ראש. האם נוהגים לעלות אותו להיות שליח ציבור? האם יש פה אפשרות למנוע ממנו כיוון שביתו אינו ריקם, או הנח לו כיוון שהוא מצידו, היה רוצה לסתר את זה, אבל דעקה שהוא לא יכול לעת עתה. יש לכם תחליף? מישהו יותר טוב? יש, כן, כבוד הרב. אם יש, עדיף שיהיה מישהו אחר. להקדים, להעדיף את הטוב יותר. להמליץ לאותו אדם שביתו נקי, שהוא ייצג את הציבור, שהוא יהיה העורך דין שלנו בינינו לבין בורא עולם. יישר כוח, כבוד הרב, ותודה רבה. תודה גם לך, רבי יהודה, כל טוב, ואיתנו מאזין נוסף. שומעים ערב טוב. הלו. בבקשה. ערב טוב, כבוד הרב. ערב טוב. ברשות הרמב״ם מובא שברכה שלא צריכה, או ברכה לבטלה, זה איסור מהתורה, מדין לא תישא. יש גם להיזהר לא לענות, גם אם אדם שומע ברכה שלא צריכה, או שמסופק, זה לא לענות אמן. האם גם אישה ששומעת, הרי היא שלא מחויבת במצוות ארצו של הזמן גרמה, האם עכשיו כשהיא שומעת ברכה מבעלה על תפילין או ציצית או ישיבה בסוכה, היא תענה אמן? בטח, ודאי. אם היא שומעת שבעלה מברך להתעטף בציצית, עליבא דקולא עלמא, הברכה שבעלה מברך היא ברכה מצוינת למהדרין, ועליה יש חובה לענות אמן, עליבא דקולא עלמא, בלי שום ספק. טוב. כי כאן הברכה שבעלה מברך היא ברכה טובה. האם יש פוסק שיגיד שאסור לי גבר לברך להניח תפילין? לא, לאישה עצמה, אבל אסור. לא היא מניחה ולא היא עושה שום דבר. הרי אני עושה. הברכה היא מצוינת. אסור לענות אמן יתומה. ברכה שהיא לבטלה, כשהברכה לא טובה, אסור לי לענות אמן. אבל כאן ברכה מצוינת, ולכן אין שום הווה אמנה לאסור, היא חייבת לענות את האמן, עליבא דקולא עלמא, זה לא משנה אם היא ספרדיה או אשכנזיה, לכל הפוסקים, פה אחד, חייבת לענות אמן. אז אותו דין יהיה גם על ברכה של אדם שיברך על תפילין של ראש. זו שאלה אחרת. עכשיו אתה עובר לנושא אחר. קודם דיברנו, הוא יוצא, הוא יוצא דחובה אבל. קודם דיברנו בדוגמה שאני בוודאי חייב להתעטף בציצית אני בוודאי חייב לברך, הברכה היא מוסכמת. שם לגבי תפילין של ראש, שם יש לנו מחלוקת. מחלוקת בראשונים, אם מברכים על תפילין של ראש. ומרן פסק שלא, האשכנזים נוהגים שכן. הפרי מגדים מסופק כשאדם שומע את האשכנזי שמברך, אם יענה אחריו אמן. את הספק הזה אנחנו פושטים מהמעשה של התשבץ. נכדו, אחינו בועז, מספר על הסבא, שבבית הכנסת אצלהם היו בליל שבת עושים קידוש. למרות שאין שם סעודה, אפילו אחרי היו עושים קידוש. הרי יש להם מנהג, ובמקום מנהג לא אומרים ספק ברכות לעכל, לכן התשבץ לא היה בכוחו לבטל את מנהגם. אף על פי כן, הוא לא היה עונה אמן. אז גם לנו יש את הבעיה הזו, כמו שם, אולי הוא עדין גם פה, ולכן העצה היא. תאמר את הפסוק, ברוך אדוני לעולם, אמן ואמן, והיה. אם הברכה היא טובה, אתה כן אמרת אמן. ואמרת שני אמנים, לא אחת. אבל אם חלילה לא, אין כאן חשש של איסור אמן את תומא, כי אמרת פסוק. או יש אומרים פסוק אחר, ואמרה האשה, אמן אמן. זה פסוק בפרשת נשוא. אחד מהשניים, איזה פסוק שאתה רוצה. כך גם לגבי הלל בראש חודש שבט. בעוד עשרים יום, יום שבת, יהיה לנו ראש חודש שבט. אם אדם מזדמן שומע את האשכנזי שמברך על ההלל, גם שם יש לנו את הספק הזה, וגם שם יש לנו את הפתרון הקל, לומר את הפסוק הזה, ברוך השם לעולם, אמן ואמן. כך הוא עדין גם לגבי שאר הברכות. הרי אחינו האשכנזים מברכים גם על כוס תה בורא נפשות. למרות שלא שתו רביעית בבת אחת, חלק מהם מברכים בורא נפשות בשם השם. ושוב, האם אני עונה, אמן או לא? גם שם אני יכול לומר את הפסוק, ובזה אני נמלט מספק, אמן יתומה. אפשר לשאול עוד שאלה? האדם שבירך על פרי עץ, אדמה, היו לפניו עוד פירות אדמה ועץ, הוא פטר אותם? ושתיים היו לפניו? יש בזה מחלוקת עצומה, והמסקנה היא שירצה. תראה בספר זיכרונות אליהו, שם יש תשובה של הגאון רבי יצחק ניסים, שהוא דן, מעריך בנושא הזה במחלוקת בין מהרש ונטורה לשאר האחרונים, והמסקנה בדבר הזה, ספק ברכות להקל. זיכרונות אליהו של הרב מאני. כן, כן. שם תראה את המקורות. גם שאר חכמי דורנו דנו גם כן בנושא הזה בהרחבה, תראה בספר ברכת השם ועוד. שלום לך, מאזין יקר. שלום למאזין נוסף. ערב טוב. שלום, ערב טוב, כבוד הרב. ערב טוב. כפי שבקשר למצאת ידיים שחרית, מה קורה כשאדם עושן לפני חצות לילה? מה קורה אחרי שהוא עושן לאחרי חצות לילה? מה קורה כשהוא מתערב באמצע הלילה? האם הוא יכול לטעול לידיים כרגיל? או שלא יטעו לידיים באמצע הלילה, לחכה לצד ידיים שחרית? מה טוב יותר לעשות, האם נכון לחכות אחרי שהוא מתפנה לגן בעיר, ואז ליטול פעם שנייה ולברך, פשוט לברר אם אדם יכול להסביר את הנקודה הזאת, מה טוב יותר לעשות, לצאת לידי חובת כל השיטות שאתה נותן לדבר. אין אפשרות, לצאת לידי חובת כל השיטות בקטע הזה, אין אפשרות. ולכן אדם שקם באמצע הלילה יכול מיד ליטול ידיים שלוש פעמים בסירובין לברך על נטילת ידיים, יכול לומר גם מיד אחרי זה אשר יצר, ואם הוא רוצה יחזור ואישון. כשיקום בבוקר פעם שנייה, לא יברך עוד פעם על נטילת ידיים, ספק ברכות להקל, אם הוא כברך פעם אחת לא כדאי לכפול, אלא בפעם השנייה יתחיל רק מאשר יצר והלאה, זה עדיף יותר. זה גם נכון שהוא נקם לפני, יש מחלוקת אם זה נתקל לאמצע לידיים לגבי תפילה, או עלות השער, אמרת שיש מחלוקת, הזכרת שיש מחלוקת. שלושה דעות יש לנו, ולכן קשה לנו להתיר לכתחילה שיברך פעם שנייה בבוקר. לא, השאלה היא אם העדיף יותר שלא יברך באמצע הלילה ויברך את זה בבוקר. מה הנכון יותר לעשות? אם הוא היה קם לפני חצות לילה הייתי מקבל את הטענה שלך, אבל אם הוא קם אחרי חצות לילה והוא רוצה לברך, אז בוודאי שרשאי, אין שום בעיה. כן, השאלה היא אם רשאי או עדיף פעם. לא, הוא לא חייב. אני לא מחייב אותו לברך בשעה אחת בלילה. אם הוא רוצה לישון עוד פעם, הוא יכול להשאיר את הברכה לבוקר. הוא יכול לשטוף את הידיים באחת ולחזור לישון. אבל אם הוא רוצה, הוא יכול ליטול את ידיו שלוש פעמים בסירוגין ולברך. גם ב-01 בלילה אפשר. אין בעיה. אז נאמין לי שב-01 בלילה עדיף, אם הוא רוצה בבוקר, אז ב-01 בלילה עדיף להשתות את הידיים. נכון, כן. לא להשאיר את הידיים. נכון. עכשיו, לגבי אם הוא צריך להתפנות, אבל גם כן לשטוף את הידיים ואחר כך... הנושא הזה שאם הוא צריך להתפנות, אם הוא רשאי לברך כשהעדיין לא יתפנה, זה דבר שהוא שנוי במחלוקת הפוסקים. לפי דעת הרמ״ם, לחינו האשכנזים יש בעיה בזה. אבל לפי דעת הרמב״ם אין... הרמב״ם כשנתן לנו את הטעם שאסור להתפלל כשאדם נצרך לנקביו כי הדבר הזה מטריד את הכוונה שלו ולכן משום זה אסור לו להתפלל. משמעות הדברים שם בתפילה אם אדם לא מכוון באבות לא יצא ידי חובת התפילה. הכוונה בתפילה היא לעיכובה ולכן שם הדבר מהווה בעיה. אבל אין לנו הוכחה שבשאר הברכות אסור לברך כשאדם עדיין נצרך לנקביו. תראה תשובה בספר אור לציון חלק ב', שם הוא מעיר שעל איבד הרמב״ם יכול להיות שהדבר שונה. וממילא, אם אתה רוצה לחשוש ליטול ידיים בהתחלה שלוש פעמים בסירוגין ולא לברך, אחרי שאתה מתפנה ואתה רוצה אז לחזור ליטול ידיים בסירוגין ובפעם השנייה לברך, תעלול להסתבך. אולי הנטילה הראשונה כבר הייתה בסדר, אין רוח רעה על הידיים, וממילא אחרי הנטילה השנייה אתה לא יכול לברך. כמו שאדם במשך היום כשיוצא מהשירותים לא מברך על נטילת ידיים, אולי גם פה אותו דבר. בכל זאת אולי שאפשר יהיה ליטול בפעם הראשונה פעם אחת, לא שלושה פעמים, פעם אחת, ועל פי דברי תורת אקותיאל הרוח הנחלשת מאוד בזה, כך שלא יהיה בעיה שיוכל לקנח, ולאחר מכן, בפעם השנייה, יוכל ליטול ידיו שלוש פעמים בסירוגין ובדברך, אולי ההיצעה הזו יכולה לפתור את הבעיה במידה מסוימת. ויש נפקא מינא עם ראשונה אחרי חצות תל אביב. ודאי, ודאי שיש. כן, יש ודאי נפקא מינא גם בדבר הזה. ולכן אמרנו את ההיצעה הזו, כדי לחמוק מהמחלוקת. אבל עדיף, הנכון, שעשינו נטילה אחת, כן. ואז יוכל לברך. ואז יוכל לברך. כן. עכשיו התרודה לגבי תפילין של יד. יש, אני הבנתי, יש מחלוקת בין מרן וארגון או ארגון ומירן, אם צריך לשים את זה בחלק התחתון של הכיבורת. בפרידת אגר יכול לצאת, יש מקום, שני מקום לשני תפילין, ויכולים לשים גם בחלק העניון של הכיבורת. השאלה הרבה פעמים, אני אישית שיש לי בעיה ששם את זה בחלק התחתון ממש, אז זה לא נוער, אז לפעמים זה יורד. אתה מניח שניים בבת אחת? לא, לא, אני שם רק אחד. רק שני רגעות אחת. אבל הרבה פעמים פשוט אני מרגיש שהוא לא מונח... תהדק, תהדק את זה טוב. תקשורת זה טוב. גם שאני מאדק, בקושי טוב. תשתדל להדק את זה טוב ולהניח את זה במקום התפוח, בחצי התחתון, כדי לא להסתבך בדבר שהוא ספק גדול. השאלה שלי אם אני מעלה, לא, ולא להתאים את כולו ואחרי קריל דבר. לא מספיק. אבל אם אני קצת, לא, אם אני קצת מעלה, פשוט חיוך, קצת לעלות איזה יותר למעלה, לא ממש ממש סמוך. לא, לא, לא. בשום אופן לא. צריך שהכל יהיה, כולו צריך להיות. כולו, כן, כן, כן. אל תסתבך. תודה לך, מאזין. שלום, שלום. כבוד הרב, אולי נצא לעוד הפסקה קצרה, גם לנצל את הזמן לזמן קריאת שמע? קריאת שמע על המיטה, כן. קריאת שמע על המיטה. בבקשה, כבוד הרב. ולילה, בו, ינון בליער. אז נפרוץ בשירה רבה ונשיר משמאל לתודה. ואז נראה את אוריך הזכני ונשמע מהכתוב אשר צפנת לי. ואז נראה את אורך הזכני נתנו לו עוד תורה כזה קצת להרים, וכשהגיע לתיבה חסיד מהתורה נפל, אבל לא על הרצפה, אלא על העמודים של התיבה. כלומר, יש סל כזה על התיבה, והגיע עד הסוצרה, לא נפל על הרצפה. מה הדין? בידי עבד לא צריכים לצום במקרה כזה. כל מה שאמר אמונת שמואל, מה שכתבו הפוסקים מסימן תפקוס המחברת לחייב לטום, כל זה דווקא כשנפל ממש. כאן לא, אבל פעם אחרת צריך להיזהר מאוד בדברים האלה. תמיד כשנותנים ספר תורה לחתן בר מצווה, תמיד צריך לעזור לו. יהיה אדם גדול, עומד על גביו, שירים יחד עמו, שיהיה ממינו מיכאל, משמאלו גבריאל, שיהיו אנשים שירימו ולא יסמכו על הנער הזה, עדיין אין לו את הכוחות והניסיון לתמרם טוב עם הספר תורה. תמיד אנחנו מזהירים בדברים האלה בכל השנה, בפרט בחג שמחת התורה, אבל לחייב שיצטרכו תענית לו, רצוי שיעשו תענית דיבור. אנחנו מתקרבים לימי השובבים. בשבוע הבא אנחנו מתחילים את ימי השובבים. כדאי לבקש מכל הציבור, אחרי מה שקרה, שיתארגנו כולם ביום שני או חמישי הבא, שיבואו כולם, יעשו תענית דיבור. בזה יצאו ידי חובתם, אבל אין חובה לצום. בתענית דיבור אין חובה שיהיה דווקא לימוד תהילים. אם יש לכם בסביבה תלמידי חכמים שיכולים לבוא ולומר דברי תורה בהלכה, בהגדה, במשך היום, אז גם זה חשוב מאוד. לכן תנסה לארגן יום שכולו תורה. תגיד, קרה לנו תקלה כך וכך, אנחנו רוצים שיהיה כפרה מושלמת, ותארגן את היום שכולו תורה. תענית דיבור בשבוע הבא. אנחנו מתחילים בסימנת הבית השובבים. זכות הרבים תהיה תלוי בך, תזכה למצוות. אפשר עוד שאלה? לגבי בדין חינוך ילדים, כלומר, בשיננתם לבניך. אם אדם מלמד את בתו תורה, כלומר, מה זה תורה? מה שהוא מלמד אתה לקרוא, לכתוב, אתה... כן. הוא מקיים בזה בשיננתם לבניך? זה לא מצוות בשיננתם לבניך, לא. זה סוג אחר של לימוד תורה. תראה בהקדמה של בית הלוי, הוא כותב שיש חובה לאבא ללמד את בנותיו או את אשתו, ללמד אותן את כל ההלכות הלכה למעשה. זה כאין הכשר מצווה, כי אם היא לא תלמד הלכות, היא לא תדע להיזהר בהלכות שבת. אדם שלא למד נהיגה, אם הוא ייסע עם האוטו, הוא יגיע במקרה הטוב לבית החולים, מקרה לא טוב יגיע לבית הקברות. כך גם אדם שלא למד הלכות בוודאי שייכשל. אף כשהילדה יודעת לקרוא, ממנה היא תדע גם ללמוד את ההלכות במשך החיים. כשהיא לא יודעת לקרוא, היא לא תדע גם את ההלכות. ולכן, יש כאן מצווה גדולה, יש כאן חובה עלינו לדאוג שהבנות שלנו ידעו לקרוא, אבל זה לא גדר של מצוות בשיננתם, אלא כמו שאמרתי, זה הגדר של החיוב שהבנות ילמדו את ההלכות שלהן. תראה, בעברי דעה סימן רמ״ו סעיף ו׳, שם בדברי ספר חסידים, הרמה ושאר הפוסקים. הרי הנשים גם מברכות וציוונו על דברי תורה בגלל זה. ולכן, גם אתה כאבא תעשה ותצליח בעזרת השם, ותראה מהן נחת. אמן. יישר כוח. יישר כוח. תודה רבה למאזין, ואיתנו מאזין נוסף, אולי אחרון, שלום. שלום וברכה, ערב טוב כבוד הרב, ערב טוב. רציתי לשאול בעניין זמר שהוציא איזה שירים, דיסקים, כל מיני שירים של חסידי, והוא היה מופתע שהשירים שלו יכניסו אותם לאינטרנט, ומשם אנשים לוקחים את השירים שלו. עכשיו הוא רוצה, אם זה לתבוע אותם, אבל השאלה כאן אם יש בעניין ההלכה, הרי זה מופץ ברבים. הרי כאן מותר את הדבר הזה שאנשים ימצאו את השירים שלו בלי רשותו. הוא יכול, הוא יכול, יש לו את כל הזכות לתבוע אותם. כן. אם הם אנשים דתיים, שיתבע אותם לבית הדין, ויאמר, אני לא יודע מה זה בדיוק האינטרנט, אני יודע. קצב הלך לתחורה בפרתו של חברו הוא יכול לתבוע, אין שום בעיה, יש לו את הזכות. אבל כאן, זאת אומרת, מי שמוציא את השירים הרי דרך הדבר הזה. הוא לא עובר על גזל כאן? גם אם הוא מוצא אותם באינטרנט, אין לו היתר להקליט. יש כאן בעיה של היתר להקליט. להקליט לעצמו, הוא טוען. גם לעצמו. אסור לו, נכון? גם לעצמו, גם כן אין היתר. הרי אמרנו שדינא דמלכותא דינא, וכאן יש חוק בינלאומי בכל העולם שאוסר להקליט ולשכפל. האדם הזה השקיע באולפן, כן, נכון. מאוד חרא לו הדבר הזה. מאוד מאוד. אתה לוקח דיסק, ששווה שתי שקל, אתה לוקח את הפלסטיק הזה ואתה גורף את הכול בכמה שניות, זה לא טוב. לא ראוי, לא רצוי לנהוג ולעשות כן. אנשים בני תורה, בוודאי שצריך לדבר. אז הוא יכול לתבוע אותם שווי דק בדבר. אז הוא יכול להגיש אותם לבית דין? כן, יש לו את התנאות. ואם לא ישמעו, הוא יכול להביא דרך, אז שיקבל היתר מעבית דין כדי שיתבע אותם בית המשפט. כן, בית הדין ייתן לו, אחרי שלושה הזמנות, בית הדין נותן לו כתב סירוב, ויהיה לו את היתר לפנות גם לגוף אחר. עוד אם אפשר שאלה קטנה. אחרון אחרון חביב. עכשיו, בעניין מה צבעתי רבי יהודה חסיד, הוא אומר, אם שמות ההורים שווה, לדוגמה. אז האם יש להקפיד בדבר הזה? כי גם אמנם שם כתוב שאם ההורים מסים את בניהם. כן. יש בעיה בכל הדברים האלה. הפוסקים דנו, האם רבי יהודה חסיד ציווה את זה רק לזרעו אחריו, או שהנחיל מורשת לכל עם ישראל בדבר הזה? יש בזה אריכות בדברי הפוסקים. תראה בספר שדה חמד, הוא מדבר שם באריכות בנושא הזה, והרב כן חשש בדבר. הרב היה בתחילת ימיו הרב של סמרקנד. זו עיירה גדולה בגרוזיה. שם הוא מספר שאנשים היו עמי ארצות ולא ידעו בכלל מכל זה. הרב יכל לשתוק. איך אומרים? לשמור על זכות לשתיקה. אבל הרב כן היה מספר להם כדי שייזהרו בזה. תראה גם בספר אור משה של הרב סופר, הגאון רבי יוסף חיים סופר. גם הוא כותב בנושא הזה בהרחבה, וגם הוא דעתו להחמיר. אבא ואבי עומר חלק ב' גם כתב באריכות בנושא הזה, והפשרה, העצה בדבר הזה, להוסיף שם. נניח אם קוראים לאבא יוסף, אז לחתן יוסיפו גם חיים, קראו לו יוסף חיים, וירשמו את זה בתעודת זהות, שזה ייקרא השם הזה בצורה אמיתית. אותו דבר גם עם הקלה וחמותה. על ידי תוספת השם אנחנו מעלימים עין, בזה הדבר קל יותר. אבל בלי תוספת השם אנחנו חוששים לדברים כאלה שיש בהם חשש כל דהול של סכנה. רביאו לך סכנה עבור השטן פה. נניח סכנתה מייסורה. אנחנו לא רוצים שחלילה השידוך הזה יגרום בעיה כלשהי. ולכן, שיעלה לספר תורה מחר, יעשו לו מי שבירך אבותינו, הוא יברך, ויוסיפו לו את השם החדש. אחרי זה ילך למשרד הפנים, נקווה שהעיצומים נגמרו שם, והכל יבוא על מקומו בשלום, יהיה להם בסימנתו, במזלתו, בעזרת השם. אמן. אוקיי, אז כל המצוות, כבוד הרב, כל טוב וחזקים ברכים. שלום לך, מאזין יקר, וכל טוב. כבוד הרב, אנחנו נסיים בשאלה אחת נוספת לגבי מה שדיברנו בנושא של הפרדה בשמחות, באירועים. מה קורה לגבי אירועים משפחתיים כמו שבת חתן, שבת בר מצווה וכדומה? גם בשבת חתן, גם במקומות כאלה, גם שם יש את הבעיה. הרבה פעמים גם שם אנחנו נתקלים בבעיה הזו. הרי באים, צד אחד משפחה של החתן, וצד שני משפחה של הכלה. והרי המשפחה של הכלה הם זרים למשפחה של החתן. ולפעמים נשאר השולחן האחרון, שכל הלקוטעה, כל מי שלא מצא שולחן בא ויושב שם. אז יושבת בחורה שהיא מהצד של הכלה, ויושב בחור מהצד של החתן, יושבים יחד זה ליד זה. אין ברירה, אין מקום אחר לשבת לפעמים. ויושבים בצורה כזו, סעודה שלמה, ולא תמיד הקשר שנוצר הוא במובן החיובי, כשזה נקרא במקרה הזה, ולכן היה טוב יותר שיעשו את המחיצה. הייתי במסיבה כזו, יחד עם הגאון הרב יעקב תופיק, הרב של ביתר. ושם אנשים היו אנשים מפלחים, כמו שאומרים, לא בני תורה, ועמדו בעירוביה. הגענו לקידוס סא ומרנן. אנחנו רמזנו להם, אבל הם לא רצו לשמוע. לא רצו, עצרנו. הרב אמר, אני לא מתחיל לשם ייחוד. זהו. לקחנו את המחיצה, הפרדנו, עשינו את הקידוש, הכל היה מצוין. איזה סעודה יפה הייתה. הכל היה בצניעות, בקדושה, שירי קודש. הכל היה טוב גם לנו וגם להן. גם הנשים מרגישות יותר נוח כשהן יושבות, איה שרה אשתך, ויאמר הנה באוהל. ברוך השם, הכל נעשה בקדושה, בטהרה. באים מלאכי השרת לשמוע את השירים שלנו, אז אנחנו צריכים גם לנהוג בקדושה מקסימום כמה שאפשר יותר. בדברים האלה, הצניעות היא המעלה של עם ישראל, שבעזרתה, בעזרת השם, הקדוש ברוך הוא ישמור אותנו. כולנו יודעים את הדברים הקשים שכותב הגאון רבי יוסף חיים בספרו בין איש חי דרשות בסוף פרשת וישלח ודפקום יום אחד ומתו כל לצון, על אותו הפסוק הוא אומר דברים על אלה שחלילה מזלזלים בענייני הצניעות. הוא כנביא, הוא ניבא את מה שיקרה במלחמת יום הכיפורים. הדברים שלו שמה ממש מלה במלה כנבואה, שלצערנו, בגלל חוסר הצניעות, קרה מה שקרה בין אותם המסכנים, החיילים, שחלק מהם נספו בעוון הזה. ולכן אנחנו רוצים לתקן, ולא חלילה לקטרג על מה שהיה, אלא נלמד לקח ממה שקרה, ולכן כמה שאדם יכול לגדור גדר, להסביר בלשון יפה. תמיד יהיו איזה טיפשים, תמיד תהיה אופוזיציה, שינסו להגיד שאנחנו קיצונים. אבל הניסיון נראה שאלה שאומרים בלשון מתוקה, חן וכבוד ייתן השם, בדרך כלל אדם מר השמים דבריו נשמעים. ולכן, גם כשיהיה שבת חתן וכיוצא לזה, רצוי ללכת בגישה שאמרנו, ובעזרת השם, אדם שבא לטהר, מסייעין אותו, הקדוש ברוך הוא יעזור לנו, שנזכה לגדור את הפרצות הללו, ובעזרת השם, נזכה לגאולה קרובה במהרה בימינו. אמן ואמן. אמן ואמן, חזק וימת כבוד הרב, ובעזרת השם, שהקדוש ברוך הוא יישאפ לעוד כוח הבריאות.