הבדלה בין ישראל לעמים ולרשעים: בישול ביום טוב, הלוואה, אבלות וצרכנות הלכתית

- - - לא מוגה! - - -

חזק וברוך התורה התירה לנו אוכל נפש אבל רק ליהודי ולא לגוי כמו שכתוב איך אשר יאחל אוכל נפש ולבידו יעשה לכם דרשו חכמינו בבצע כא לכם ולא לנוכרים ולכן אסור מדאורייתא לבשל ביום אחר לצורך גוי נפקא מינה טבח שעובד בבית מלון אם בבית המלון הזה נמצאים שם אורחים גויים הוא לא יכול לבשל בשבילם אלא כמו שהוא עושה בערב שבת הוא מכין את הכול, מבשל את הכול בערב שבת, מניח על הפלטה, גם פה אותו דבר אסור לו להכין להם שום דבר ביום טוב, יום החג, אלא יבוא בערב החג, יבשל להם, יכין להם את הכול, זה מה שצריך לעשות גם לפני החג אפילו אם נאמר באותו מקום, באותו מלון, יש גם יהודים אבל היהודים שנמצאים באותו מלון, יהודים מחללי שבת בפרסיה לא יכול לומר אני מבשל בשביל היהודים כי גם לבשל לצורך יהודים מחלל שבת גם זה אסור כך כתבו הפרי מגדים ממארם שיק שגם בישול לצורך אותם הרשעים גם זה אסור רבותינו בהרבה דברים החשיבו את אותם המחללי שבת שהם כגויים לכל דבר, כך הוא הדין גם פה. התורה אמרה לנו את זה בכמה מקומות וגם חכמינו הרחיבו את היריעה בדברים אחרים כגון כל בן נכר לא יאכל בו לגבי קורבן פסח ולא רק לגבי קורבן פסח אלא בכל הקורבנות אדם כאקריב מכם דווקא יהודי ירשמיים יכול להביא קורבן אבל מומר לא יכול להביא את הקורבנות כך גם מצאנו בתורה לגבי ריבית, לא תשיך לאחיך אתה לא יכול לתת ליהודי הלוואה בריבית אם אין לך היתר עסקה אבל אם זה לא אחיך, אם זה אדם שאינו לא דת ולא דין אוכל חזיר ביום הכיפורים אתה יכול לתת לו הלוואה בריבית קצוצה ואין כאן בעיה כך גם לגבי דין טומאת כהנים התורה הזהירה את אחינו בני ישראל הכהנים לנפש לא יטמא בעמיו יש רק שבעה קרובים יוצאים מן הכלל לאביו, לאמו, בנו, ביתו, אחיו ואחותו ואשתו שערו הקרוב אליו רק להם אבל שהפסוק בא בעמיו לא יטמא בעל בעמיו להיכלו מה זה בעמיו? גם שם הדרשה היא דווקא אם אותו האח היה ירא שמיים אבל אם אותו האח לא היה דתי היה אוכל חזיר ביום הכיפורים לא דת ולא דין אז על אחד כזה אסור לו לאותו האח הכהן להיטמא לו הוא לא יכול ללכת בשעת הלוויה לתוך ארבעה אמות של הגופה או להיכנס לתוך בית הלוויות במקום שאהרו נמצא נכון שזה אחיו אבל עשיו אחיו של יעקב היה רק מבחינה ביולוגית אבל מבחינה מעשית בקטע הזה אין לו היתר להיטמא לו, כך פסק מרן ביורד העם סימן שעג גם שם אתה רואה את ההבדל בין אם האח הזה הוא יהודי ירא שמיים שאז יש לו מצווה להיטמא לאבא, לאימא, לבן, לבת, כל הדברים האלה הם לא רק בגדר שות אלא זה בגדר מצווה, תודה. אבל אם הוא לא ירא שמיים לא שייך ההיתר הזה, כך שיש איסור דאורייתא. לא כולם, לצערנו, לומדים את ההלכות האלה, לא כולם יודעים. הרבה פעמים קורה חלילה אסון, ואותם האנשים הקרובי משפחה שהם יראי שמיים לא מודעים לזה וחושבים, כיוון שהוא אחיו אז הכל מותר, זה לא כך, אלא כיוון שהוא לא דתי, ממילא אסור לו. גם לגבי לשבת שבעה על אדם כזה, גם כן שייך את אותה הגדרה ואותו דין. מרן כתב בסימן ש״מ, בהמשך, בסימן ש״מ״ה, בשני המקומות, שהחובה לשבת שבעה, החובה לקרוע אך ורק על אנשים שהם יראי שמיים. אבל אנשים שהתנתקו מאיתנו, ואותו האדם לא חזר בתשובה לפני פטירתו, אין צורך לבוא ולהתאבל עליהם. מרן מביא כמה דוגמאות. מי נקרא אדם שהוא רשע? מי נחשב לרשע שלא צריך להתאבל עליו? ויסוד דברי מרן מהסוגיה במסכת סנהדרין בדף מ״ז. שם הגמרא מדברת בהרוגי בית דין. והגמרא אומרת שהאבלים, אותם המשפחה, לא צריכים להתאבל עליהם, אלא אוכלים, שותים ושמחים, מתעטפים לבנים, לובשים לבנים, לא קורעים את הבגד. ולמה? מפני שמתו אויביו של מקום. עד כדי כך הביטוי החריף של הגמרא, ומרן מצטט את כל זה להלכה בסימן ש״מ״ה. מרן מביא שם דוגמה של מאבד עצמו לדעת, מביא עוד כמה דוגמאות של אדם שחלילה פרק מעליו עול מלכות שמים ולא חזר בתשובה עד הרגע האחרון, אז אדם כזה, גם דיני שבעה, שלושים, כל דיני אבלות לא שוער. יש רק דבר אחד ויחיד שכן שייך לגבי אמירת הקדיש. אמנם אותו אדם לכאורה אינו חלק לעולם הבא, אבל כל הכלל שאינו חלק לעולם הבא, לקבל בזכות את החלק שמגיע לו. אבל יש לקדוש ברוך הוא כמו רזרבה, כך אומר רבנו בחיה, שמאותו החלק שהוא רזרבה, אם האדם הזה יזכה, יקבל מתינת חינם בזכות אותם הקדישים שיגידו עליו הקרובי משפחה או הנשים אחרים. לכן, לומר קדיש אנחנו נגיד לו היה מה שהיה, קדיש תאמר לעילוי נשמתו, אולי הקדוש ברוך הוא ירחם עליו. אבל חוץ מאמירת הקדיש, כמו שאמרנו בדברים אחרים, כיוון שאותו אדם לא היה לו לא דת ולא דין, ממילא לא שייך להתאבל עליו, כך הוא הדין גם אצלנו כאן, גם בנושא של לבשל לו ביום טוב, וכן בשאר חלקי התורה. גם לגבי מצוות השבת אבידה, התורה אומרת וכן וכן תעשה לכל אבידת אחיך הגמרא הוא מראה לנו שולחן ערוך בחושן משפט סימן רסם מחזין כתבו לנו מה זה וכן תעשה לכל אבידת אחיך דווקא אם האדם הזה הוא אחינו בתורה ובמצוות אז יש עלינו את החובה לבוא ולהשיב להחזיר לו את האבידה אבל אם האדם הזה התנתק מאיתנו אפילו אם מצאת את הארנק שלו ואתה רואה שם את הכתובת אתה רואה כתוב שם כתובת אתה יודע במי המדובר אתה יודע מודע לזה שאותו אדם הוא כך וכך אף על פי כן אין לנו שום קשר איתו ולא חייבים להחזיר לו את האבידה מצוות השבת אבידה שייכת ביהודי לא שייכת בגוי ולא רק בגוי אלא גם אותו הרשע שאוכל חזיר ביום הכיפורים שאין לו לא דת ולא דין גם עליו התורה לא מצווה אם אני הייתי מאבד את הארנק הוא היה מחזיר לי? לא היה מחזיר לי הוא לא מקיים את המצוות של התורה הוא לא מקיים מצוות השבת אבידה אז למה שאנחנו נהיה הפראיירים שלו? למה שהתורה תחייב אותנו בצורה הפוכה? זו הסיבה שהתורה לא חייבה אותנו. המדרש ממחיש את הדברים בצורה יותר מפורטת למה הדבר דומה? היה יהודי שחי כל חייו, כל ימיו היה בעניות נוראה ולמזלו הלא טוב טעה ביער הולך וטועה ביער והתחיל לבכות על מר גורלו היה עייף מאוד, היה מותש, ישב לנוח על איזה סלע אחרי כמה שניות נרדם אחרי שנרדם רואה בחלום את אליהו הנביא הוא אומר לו די עד כאן היית עני מכאן ולבא תהיה עשיר. איך? אמר לו יש כאן עשב שמחיה מתים תקח את העשב הזה תוכל להחיות את המתים מי שישלם לך שיהיה בבא אבל בבא אמיתי דבר כזה בטח אפילו הפרופסור הכי גדול מקבל פחות ממנו הוא קם מהשינה הוא לא יודע זה באמת זה חלום לא יודע מספק ספק דאורייתא לחומרא לקח את העשבים האלה והתחיל ללכת בעודו הולך ראה איזה גופה של אריה צעיר התחיל לרחם על האריה המסכן הזה לא זכר לאריכות ימים לא חיה עד 120 שנה נראה עליו שהוא מת בגיל 18-20 היה צעיר מאוד לא חבל עליו הוא נזכר אה יש לי עשב מחיה מתים נחיה אותו שם עליו את העשב ובאמת האריה הזה חי העשב עבד נכון האריה שקם היה רעב, אכל אותו אמנם עשית לו טובה לאריה, עשית טובה לחיה הזו אבל חיה רעה גם כשאתה עושה לה טובה היא לא יודעת להשיב טובה אלא האריה אכל אותו, זה המשל והנמשל הוא גם אותם המחבלים, גם אותם הרשעים, גם הם אתה רוצה לעשות להם טובה, לתת להם אל תחשוב שאם אתה נותן להם אז בזה אתה משביע את רצונו של האריה והאריה ישיב לך טובה תחת טובה דבר כזה, עם חיה רעה, אין את ההגינות הזו ואין מה לצפות ולכן הקדוש ברוך הוא בא וכתב לנו בתורה את כל אותם הפרטים וממילא גם לענייננו יחול אותו כלל ואותו דין. כך קראנו גם בשבת שעברה בפרשת בהר, שם נאמר לגבי השמיטה והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה מה זה לכם? תורת כהנים מסביר לכם ולא לנוכרים. מסביר מרן בשאלות ותשובות דווקא תוכל שאם יש לך פירות של שביעית, ענבים, זיתים או דבר אחר שצמחו בשביעית, אסור לך לקחת מהענבים, אסור לך לקחת מהזיתים האלה ולתת לגוי. נניח היום הזיתים שנמצאים בשוק, רובם הגדול הם משנת השמיטה. אני לא מדבר על מה שמביאים מחוץ לארץ. זיתים שמייבאים, שם אין בזה קדושת שביעית. אבל מה שגדל פה בארץ, בדרך כלל הזיתים הכבושים הם משנת השמיטה. אז אם יש לך פועלים גויים, תיזהר, אל תיתן להם מאותם הזיתים, יש בהם קדושת שביעית, והתורה נתנה לנו את הזכות, את המצווה, לאכול מאותם פירות שיש בהם קדושת שביעית. אבל לתת לגוי הדבר אסור. או הפירוש השני שמרן כותב שם, באבקת רוחל, שאם הקרקע שייכת לגוי, נותר לנו להביא פועל גוי שיעבוד באותה השדה, לכם ולא לנוכרים. אתה רואה גם שם את ההבדל, את ההפרש בין היהודי לגוי. לא רק שם, גם בהמשך של הפרשה, שם התורה אומרת לנו וכי תמכרו ממכר לעמיתיך או קנו מיד עמיתיך. התורה לא אומרת וכי תמכרו או תקנו מבני אדם, אלא התורה מדגישה את המילה עמיתיך, עם שאיתך בתורה ובמצוות. אם האדם הזה הוא יהודי, תקנה ממנו. אם הוא לא יהודי, תשתדל לחזור ולקנות מהיהודי ולא מהגוי. זה כלל, בכל ימות השנה, לאו דווקא לגבי שנת השמיטה, זה לא קשור לשמיטה, אלא בכל השנים כולן. יש לפניי שתי חנויות, האחת שייכת לראובן, יהודי ראש המיים, והשנייה שייכת למוחמד. אל תיכנס לחנות של מוחמד, תיכנס אך ורק לחנות של היהודי. אפילו בין שתי חנויות של יהודי, אם האחד ירא שמיים, שומר תורה ומצוות, והשני לא, אל תשתדל ללכת ולקנות אך ורק מאותה החנות של יהודי ירא שמיים. יש שני בנקים, האחד ירא שמיים, השני לא. תיכנס, תעשה את החשבונות שלך בתוך הבנק שהוא ירא שמיים, וכן כיוצא בזה. זה הכלל, בכל דבר ודבר צריך להעדיף את היהודי שהוא שומר תורה ומצוות, זה מה שהתורה מצווה אותנו. כך למדו הפוסקים מדברי התורת כהנים, וכך כתבו להלכה הרמב״ם, מרן ושאר האחרונים. תראו בספר אה... אהבת חסד, בעל המשנה ברורה כתב לנו ספר הלכה, אהבת חסד כשמו כן הוא, בעיקר בנושאים האלה, הלכות צדקה וכיוצא בהם. ושם הרב מביא לנו את ההלכה הזו, שיש עלינו את החובה ללכת ולקנות, להשתדל לתמוך ולעזור אך ורק לאותם יהודים מראי שמים, ולכן אל תלך לקנות בחנות של אותו מוחמד, אותה פטמה, אלא תקנה דווקא וכי תמכרו ממכר לעמיתיך. השאלה היא, אם זה לא באותו מחיר. אם זה באותו מחיר, פשוט, ודאי. פה שווה עשרה שקלים, פה שווה עשרה שקלים, ודאי שאני חייב ללכת לקנות דווקא מהיהודי. אבל אם יש פער, פה זה עשרה ושם זה יותר ביוקר, האם אני חייב לשלם יותר ביוקר כדי לקנות מהיהודי או לא? הפוסקים אומרים שכן. יש גם בזה את המצווה לתמוך ולסייע בעדו. אלא אם כן, כותב המנחת יצחק של הגאון הרב וייס, אם היהודי הזה, יהודי דתי, יודע את ההלכה. הוא יהודי חכם, למד את ההלכה, הוא יודע שכולם יבואו רק אצלי. למה? אני ברוך השם יהודי דתי, לי יש הכשר בדץ, אצלי הכל בסדר, ואף אחד לא ילך אצל הגוי. אז יש לו כמו מונופול. מה הוא עושה? מה שאצלו, אצל הגוי, בעשרה שקלים, הוא מוכר בשלושים, ארבעים, הוא מוכר יותר. לא, לא צריך ללכת ליהודי. למה? כי הוא עובר על איסור דאורייתא, לא תנו איש את עמיתו, מה זה? מי התיר לך למכור ביוקר? אתה נותן לו מונופול והוא מנצל את המונופול הזה לרעה, אדרבה, תעשה עליו חרם. צריך להודיע שבזה אין שום חובה לבוא ולקנות מאותו אדם, אלא צריך ללכת ולקנות דווקא מהגוי, כדי שלא ייכשה ליהודי הזה באיסור הונאה. תשבור אותו, תשבור את המונופול. אנחנו לא בני ערובה בידי אותו היהודי. הקדוש ברוך הוא נתן לנו מצווה. נכון שיש לנו חובה להשתדל לעזור ליהודי. לעזור לו, אבל בצורה הוגנת, ולא בצורה שאנחנו נסייע על ידי עוברי העבירה שנבוא ונתמוך בידי אותו הגנב שעושה את הפשע, את האיסור הונאה. אז אם הוא מנצל את זה לרעה, מזה אין עלינו שום חובה כלל ועיקר. אבל לפעמים זה לא בא מתוך רשעות, לא בא מתוך שהוא מרגיש שיש לו מונופול וחלילה הוא מנצל את זה. לא. אלא, יש לו לפעמים הפסדים מסוימים שהוא מגלם את כל זה בתוך המחיר. הגוי לא משלם מס, אצלו הכל שחור, אז הוא יכול למכור בעשרה שקלים. לעומת זה היהודי צריך לשלם מס, ואצלו זה יקר יותר. השאלה היא עד כמה אנחנו חייבים בזה. זה הדיון שדנו גדולי הפוסקים ויש מחלוקת בדבר. המחמיר מכולם זה האדמו״ר מסדיגורה הקודם, הוא דעתו שעד חומש נכסיו אדם חייב לתת. הוא מסביר את הדברים יפה ואומר כך למה אני צריך לקנות מהיהודי? כדי שהיהודי הזה לא יהיה עני ויפשוט יד. אם החנות שלו, המכולת תיסגר, אף אחד לא יבוא אצלו, אז הוא יצטרך ללכת לכותל, לעמוד שם כל היום נפשוט יד. אז אם כל זה בכלל מצוות הצדקה, כמו שהרמב״ם כתב לנו את המדרגות של הצדקה, ואת עלית על כולנה המעלה הגדולה ביותר של הצדקה, לעזור לו שימצא פרנסה. אז בוודאי שבמצווה זו, עד חומש נכסיו, עד 20% ממה שיש לו, פחות מזה בוודאי שחייב לתת. יותר מחומש נכסיו לא חייב. אם נלך לפי הרעיון הזה, זה דווקא עם היהודי הזה, כמו שתיארתי, יהודי עני. אבל אם בני עין הרע יש לו, האדם הזה, אם תקנה ממנו או לא תקנה ממנו, הוא לא יהיה מכר קבצן ועני. יש לו בני עין הרע. אלא מה? אם אני נכנס, יהיה לו עוד יותר. זה כבר אולי קשה להגדיר את זה שזה חלק במצוות הצדקה, ואולי שם לא שייך את ההגדרה של חומש נכסיו. ולכן הפוסקים נזקקו להגדרה אחרת. יש לנו בגמרא במסכת בבא קמא בדף ט', אדם שבא לקנות אתרוג. אתה מוצא בערב החג, ערב החג בשעה 1600, סמוך לחשיכה, אתה יכול לקנות אתרוג כשר לכתחילה בעשרה שקלים. יש בו את כל המעלות, לא מהודר וכו', אבל הוא לא יפה. אין בו שום יופי, הוא לא מהודר. בא המוחר ואומר לך, תשמע, זה לא יפה, יש לי אתרוג יפה, בוא תיקח. אם השני שווה במקום עשרה, תריסר שקלים, אתה חייב לקנות. זה ליוון ואוו התנהל לפניו במצוות. אתה צריך לקחת ולהיעדר במצווה פרי עץ אדר, שיהיה לך אתרוג הזה, שיהיה ממש מהודר, הוד והדרה. אבל אם אומר לך אותו המוכר, השני 16 שקלים, זה יותר משליש. הגמרא אומרת, עד שליש יש את החובה, יותר מזה לא. כך מרן פסק בסימן תרנו. אז אתה רואה, כדי לקיים את המצווה בצורה יותר מהודרת, עד שליש. לכן הפוסקים למדו זה מזה ואמרו שהוא הדין גם פה. כך למד הגאונר ויוסף רוז'ין, שגם לגבי זה ההגדרה היא עד שליש יש עליי את המצווה ללכת לאותה החנות של היהודי, אבל עם הפער ביניהם, הגוי מוכר בעשרה שקלים והיהודי מוכר בשישה עשר שקלים. בזה אין עליי את החובה ללכת ליהודי ולקנות, אלא אני יכול לחזור חזרה לגוי ולקנות. כך הדעה השנייה, שגם אם האדם הזה הוא לא עני, עד שליש ולא יותר. הגאון הרב שטרנבוך בספרו דן בזה, דעתו היא עד 17%, עד שטות. יותר משטות לא מתחייב בדבר. וגם בזה, כמו שאמרנו קודם, גם בזה ההגדרה היא תלוי במצבו של אותו האדם, אותו היהודי המוכר, אם באמת הוא עני ואביון אז אפילו אם זה יותר, כדאי להשתדל לסייע בעדו. כמו שתיארתי, לפעמים הבעיה היא לא שהוא גנב, אותו האדם מוכר ביוקר, אלא הגוי יודע לעבוד שחור, יודע בלי מס ואילו היהודי כשנאלץ לשלם מס, אז מס ערך מוסף הוא צריך לתת 15% נותן עוד מסים פה ושם ולכן באופן טבעי המוצר מתייקר ולכן אין לנו ברירה אלא לסייע בעדו. מי שיכול צריך להשתדל לעשות כן, איך הגמרא מסיימת שם באב הקמת עת? עד כאן משלו, מכאן ואילך, משל הקדוש ברוך הוא, היינו אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. אלה הדברים שהגמרא מסיימת שם, אז לענייננו גם כן יחול אותו כלל ואותו דין. שוב אתה רואה בעיקרון של ההלכה הזו, גם שם התורה הבדילה בין היהודי שמוכר לבין הגוי שמוכר, ולעולם אתה צריך להשתדל לקנות דווקא מהיהודי. יכול להיות שאולי יש דוגמה אחת ויחידה יוצאת מן הכלל, שאם שניים מציעים לי לקנות דירה, האחד יהודי אומר לך, הדירה שלי היא 200,000 דולר, ויש גוי שגם הוא רוצה למכור את הבית שלו, גם הוא אומר 200,000 דולר, אז כאן במקרה הזה יהיה הפוך, יהיה כדאי שתקנה מהגוי הזה את הדירה שלו, שילך, ייקח את הכסף וילך, ילך לעמאן, ילך לקנדה, ילך למקום אחר, תעזור לו שיקנה כרטיס צד אחד. איך אומרים בערבית? הליכה בלי חזרה. ולכן במקרה הזה של הדירה, אז בוודאי כאן לגאול את ארץ ישראל כדי שיהיה פחות גנבים, כמו שאמרת, שהגנב הזה, אותו ערבי, יעזוב את הארץ, ילך למקום אחר, שיגנוב בעמאן, יגנוב בקנדה, ילך למקום אחר. אז יכול להיות שאדרבה, כאן, במקרה הזה עדיף לקנות מאותו הגוי שהסתלק מהארץ יפה שעה אחת קודם. כשיש לו כאן בית, נחלת שדה וחרם, זה נותן להם את הבסיס להמשיך ולשבת כאן. ברגע שיש לו את הכסף ואין לו בית, אז הם הולכים ויורדים מהארץ. במשך השנים האלה, בעשר השנים האלה, כחצי מיליון מהגויים בארץ עזבו. חצי מיליון מהם לקחו את הממון, כל אחד מכר בצורה אחרת, והרבה מהם הסתלקו מכאן, הלכו. ולכן, זה אולי הדבר היחיד, הדוגמה ההפוכה בדיוק ממה שהתחלנו קודם. אבל לא בגלל העיניים היפות של הגוי אתה בא ומעדיף אותו. הפוך. כאן המחשבה שלנו היא להתפתח ממנו, ולכן משום זה אתה מעדיף לקנות ממנו. אבל חוץ מהדוגמה של גאולת קרקע, באופן כללי, כמו שאמרנו, יש עלינו את המצווה והחובה להשתדל אך ורק לקנות מיהודי, יהודי ירא שמיים, ולא להזדקק לאותם הגויים. זה לא משנה אם אתה... קונה בשוק מחנה יהודה או במקומות אחרים, אתה מסתכל מי הבוס, מי הבעל הבית, בכל מקרה צריך להשתדל ולקנות אך ורק מיהודי ירא שמיים. נכון, נכון, גם שם יש את אותו כלל, החזוניש היה לו בעל מכולת לא דתי שהיה קרוב לבית, והחזוניש, למרות שהיה זקן וחלש, היה מכתת את רגליו והיה הולך לקנות דווקא בחנות המכולת של היהודי הדתי. זה מה שהרב היה עושה. אז גם כאן ודאי שיש את האפליה לטובה לא רק בין היהודי לגוי, אלא כמו שאמרנו, יהודי מחלל שבת בפרסייה דינו כגוי, לגבי כל הדינים, כולל גם לגבי הדבר הזה. כמו שאמרו הפרי מגדים והמארם שי, כמו שאמרו לגבי הדין של בישול ביום טוב, שאסור לנו לבשל בשבילו, דינו כגוי, כך גם פה. הרי התורה הבדילה בין היהודי שהוא ירא שמיים ליהודי שאינו ירא שמיים. הדבר מתחיל בין נושאי הקורבנות, כל בן נכר לא יכל בו, שיתנכרו מעשיו להבינו שבשמיים. או אמרנו לגבי כל הקורבנות, אדם כי הקריב מכם לאטמוקם ומר, כך גם לגבי הלוואה. בא יהודי ירא שמיים, אני חייב לתת לו הלוואה בלי ריבית, אבל אם בא אדם רשע, אדם פושע שאין לו לא דעת ולא דין, אתה לא צריך להכין שטר עסקה, אלא אתה יכול לתת הלוואה לאולמרט גם בלי היתר עסקה. כך התורה אמרה לנו, לא תשיך לאחיך נשך כסף, נשך אוכל. מה זה לאחיך? דווקא אם האדם הזה הוא אחינו בתורה, במצוות ומעשים טובים, אז יש עלינו את החובה. הלווכי, אין עלינו את החובה האמורה, אלא אתה יכול בלכתחילה לתת לו הלוואה בריבית קצוצה. אז כמו שהתורה הבדילה בין היהודי לגוי, לנוכרי תשיך, גם בתוך היהודים עצמם יש את ההבדל, כמו שאמרנו, בין אדם ששומר תורה ומצוות לבין אדם שאינו חלילה שומר תורה ומצוות. גם בזה שייך את אותו כלל, אותו חילוק, ושם זה דאורייתא. יש דברים שאינם דאורייתא. אם היהודי הזה, אותו האדם שהוא מחלל שבת, מזג לך כוס יין, זה יין נסך. העין נסך הזה אסור מדרבנן, זה לא דאורייתא. אבל כאן, בהיתר של הלוואה בריבית, זה דין גמור מדאורייתא. אולי יש פעם כזאת בין הלימודים למחלל הזה. היהודי יותר טוב מלא יהודי, שאין הרבה פעם, אבל אז זה יותר טוב יהודי, שיהיה אותו. בסדר, אמרנו שכן. אמרנו שאם האדם הזה יהודי ראש שמיים, אפילו אם יש פער מסוים, אמרנו עד 17% עליבא דקולעלמא צריך להעדיף את היהודי. עוד מקום שמצאנו שהתורה הפלטה בין זה לזה לגבי מצוות הצדקה. גם שם החובה עלינו דווקא לתמוך, לעזור, לסייע לאותם היהודים מראי שמיים. אבל אין חובה, התורה לא ציוותה אותנו לתת צדקה לגויים. כל מה שאנחנו נותנים, הגמרא מסבירה, מפרנסים עניי גויים עם עניי ישראל מפני דבר. דרכי שלום זה לא דין של מצוות הצדקה אלא זה רק עניין הנהגה של דרכי שלום כך גם לגבי יהודי שאין לו יראת שמיים גם שמה שייך את הכללים האלה מרן כתב ביורד נייר סימן רשטון א' סעיף ב' שאפילו אם הוא נפל בשבי בשבי זה גם סכנת חיים מרן אומר שם אסור לפדותו אם נשבע עד כדי כך ההפרש בין זה לזה למה? אתה צריך לפדות אותו וחיה אחיך עמך אתה צריך להחיותו יהודי רשמיים יש לו חיים הוא יחיה עוד יום עוד יום יניח תפילין עוד יום יקרא קריאת שמע אבל אם אותו אדם אין לו לא דת ולא דין מה אין דפקא מינה שהוא חי אין שום תועלת באותם החיים ולכן בחיי גוונה אין עלינו את החובה לפדותו לכן כל כיוצא בזה ראינו בהרבה מקומות בתורה כמו שאמרנו גם את ההפרש בין היהודי לגוי גם לגבי אותו היהודי שמתנהג כמו גוי אלא אם כן יחזור בתשובה ברגע שיחזור בתשובה הגמרא אומרת בקידושין מ״ט ברגע שהוא אומר הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור אפילו היה רשע גמור הרי זו מקודשת שמערער תשובה בליבו אליך הדבר שעומד בפני התשובה

הלילה הזה יורצאית של הרמח"ל רבנו חיים משה לוצאטו בעל הספר מסילת ישרים הרב חי ופעל לפני 320 שנה באיטליה תחילת ימיו היה באיטליה סוף ימיו היה פה בארץ ישראל היה גר בעכו ומנוחתו כבוד בטבריה מי שמכיר את קברו של רבי עקיבא בטבריה לידו נמצא גם הציון של הרמחל והלילה הליל היורצאית שלו הרב היה גדול עצום ורב היה בעל רוח הקודש והיה לו ידע לא רק בפשט היה הדיין שם באיטליה הוא היה אחד מחברי בית הדין למרות שהיה צעיר לימים הרב נפטר כאן בגיל 50 לא זכה לאריכות ימים ושם כשהוא היה באיטליה היה בן 20 וכבר מינו אותו שם לדיין עליהם אבל היה כוחו גדול עצום ורב בעיקר בתורת הסוד בתורת הקבלה והוא כותב והוא מספר את הדברים מההתחלה עד הסוף הוא מדגיש לא שאני גדול מרבנו הארי חס ושלום הוא אומר לא זכיתי להגיע לחצי מרבנו הארי אבל לרבנו הארי ניתן רשות לגלות את הסודות אלה ואלה עד מה שכתבו מערכו ושאר תלמידה זאת אומרת לי ניתן רשות מהשמיים לגלות יותר ויותר וכך היה אכן כך היה הוא כתב הרבה ספרים גם בקבלה לא את כולם זכינו שיצאו בדפוס אבל כמו שאמרנו ידם רב לא היה בכל מקצועות התורה ובפרט בקבלה ידוע מה שאמר הגאון מווינה הוא ראה את הספר מסינת ישרים דרך תבונות ועוד הוא אמר אם הרב בעל מסינת ישרים היה עכשיו חי הייתי רץ להקביל את פניו ברגל כך הוא אמר הגאון מווינה עד כדי כך הוא החשיב את גדלותו העצומה של רבנו חיים משה צתו הבאה למסילת ישרים ושם בדרך תבונות הוא מדבר על ההיסטוריה של העולם. עם ישראל גלה עשרה גלויות. גלות הראשונה גלינו למצרים לפרעה, אחרי זה היו עוד כמה גלויות, סנחריב, נבוכדנצר ועוד. הוא אומר הגלות האחרונה שתהיה לעם ישראל, הגלות הזו היא אצל הערב רב, הוא מסיים, והיא הגלות הקשה מכולם. שהקדוש ברוך הוא ירחם עלינו וישלח לנו במהרה את משיח צדקנו ויגאל אותנו גם מהגלות האחרונה הזו במהרה. בכבוד שלמה, יעלה ויבוא וימכור. הנר יהיה גם לזכותו של הרמחל וגם לעילון נשמת מזל באת. אסתר, רוח השם תנחנה בגן עדן. אם הבנים שמחה, זכתה שברוך השם יש לה בנים, שמיים, בני תורה, תלמידי חכמים. 52 זכותו יגן עלינו. 52, מאה ואחת, תסכול המצוות, ציועים, רבותיי. מאה ואחת, מי זוכה? מאה ואחת, זכות הצדיק יגן על כל עם ישראל. מאה ואחת, אה? 20 ציועים, אז כולם מצוות ציועים, רבותיי. מאה ואחת, אחד. אני מזדרז, רבותיי. חבל על הזמן. מאה ואחת, אחד. 2, 2, 3, זכה. מי שבירך רבותינו הקדושים והטהורים אברהם יצחק ויעקב, משה ואהרון, דוד ושלמה, הוא יברך וישמור וינצור את ידידינו אהובינו יובל הכהן, שזכה בנר, ויעילו נשמת אשתו, מזל בת עשר, רוח השם תכהן בגן עדן, ולזכות הרמחל, רבנו משה חיים לוצטו, זכר צדיק וקדוש לברכה. זכות הצדיקים יעמוד בעדו ובעד כל בני ביתו, יראה נחל מכל יוצא חלציו, בעזרת השם, היה המחנה הנשאר לפלטה. בעזרת השם יזכה להגדיל תורה ולהאדירה, יזכה להקביל את פני מלך המשיח במהרה, כהנים בעבודתם. אמן ואמן. רבי חנניה בן עקשיה אומר. אדוני היושב-ראש, אמן ואמן.