בס"ד 27/08/2012 ספר דברים - פרשת כי תצא: ספר בני ציון על פרשת כי תצא 27/08/2012

"כי יקח איש אישה לא יעבור עליו נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו"

על מעלת הנישואין אמרו חכמינו זכרונם לברכה במדרש ספר שמואל יז': "שכל הנושא אישה מוחלים לו על כל עוונותיו",

ויש לומר שזה מה שכתוב בפרשה: "כי יקח איש אישה לא יעבור עליו נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו" דהיינו על ידי הנישואין החתן נקי יהיה לביתו, נכנס החתן לביתו נקי מכל עוונותיו, כל זה מרחמי וחסדי השם יתברך כמו שרומז בפסוק: "נקי יהיה לביתו שנה" - סופי תיבות שם ה-ו-י-ה. שם החסד והרחמים של הקב"ה,

אולם צריכים להבין את המשך הכתוב: מהו "לא יעבור עליו", ומדוע יהיה נקי לביתו רק שנה אחת?

הגמרא בברכות לא', מביאה שבשמחת החתונה של הבן של רבינא, בקשו חכמים שהיו במקום מרב המנונא, שישיר להם לכבוד הנשואין, ועל גודל מעלתן,

והנה להפתעתם אמר רב המנונא: "ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן", אוי לנו שנמות, אוי לנו שנמות,

אמרו חכמים: "אנן מה נענה אבתרך?" אם אתה אומר ככה מה אנחנו נגיד?

אמר להם רב המנונא: "הי תורה והי מצוה דמגנו עלן?", התורה והמצוה הן אלה שמגינות עלינו.

ויש לתמוה על דברי רב המנונא: "ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן", אוי לנו שנמות, אוי לנו שנמות, חכמים ביקשו שישיר על גודל מעלת וקדושת הנישואין, ומה גם שרצו לקיים מצות לשמח חתן וכלה, והפליגו חכמים בגודל מצוה זו, "כל המשמח חתן וכלה זוכה הוא לתורה וכאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, וכאילו הקריב קורבן בבית המקדש",

אז איך רב המנונא במקום שירה אומר דברי תוכחה מגולה בעניין המיתה לפני החתן והכלה? והרי כבר אמרו לנו חכמים זכרונם לברכה בכתובות יז' "מעבירין את המת לפני הכלה" זאת אומרת: מסלקין את המת לפני הכלה כדי שלא יראו ותיפגע שמחת הנישואין, ולכן אין ספק שרב המנונא טמן בדבריו דבר עמוק יותר שצריך ביאור!.

כדי להבין זאת נקדים את דברי הרב הקדוש מוילנה זכר צדיק לברכה בספרו "קול אליהו" על פי המבואר בכתבי האר"י זכרונו לחיי העולם הבא "בשער המצוות" בהקדמה: שכל איש מישראל צריך לקיים את כל תרי"ג המצוות שנתנו לנו מסיני על ידי הבורא, כדי להגיע לתיקונו ולקבל את שכרו לחיי העולם הבא.

הנה ידוע שלתרי"ג מצוות שנתנו לישראל יש שס"ה ורמ"ח לפי איבריו וגידיו של האדם, וכך נמצא שכל איש ישראל שלא קיים את כל תרי"ג המצוות חסר מנשמתו אחד האיברים ועל כן הוא בעל מום, ועליו נאמר בתורה, "כל איש אשר בו מום לא יגש להקריב את אישי השם",

על כן אומר האר"י זכרונו לחיי העולם הבא: אם לא קיים האדם את תרי"ג המצוות - חייב הוא להתגלגל כמה פעמים עד שיקיים הוא את כל תרי"ג המצוות, בלי יוצא מן הכלל.

והנה לכאורה אין אפשרות לאדם לקיים את כל תרי"ג המצוות, שהרי יש מצוות ששייכות רק לכהן, ויש רק ללוי, או לישראל, ואין לנו אפשרות לקיימן, אם כך לכאורה נצטרך לחזור בגלגול של כהן או לוי או ישראל כדי להשלים מצוות אלה,

על כן אמר הרב המנונא לחכמים: "ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן", אוי לנו שנמות, אוי לנו שנמות, אם לא נקיים את המצוות נצטרך חס ושלום להתגלגל כמה פעמים עד שנקיים את כל המצוות,

אם כך נשאלת השאלה: מה ראה הרב המנונא דוקא בחתונת בנו של רבינא לספר לנו את כל זאת? ומה העניין הזה לשמחת הנישואין?

כדי ליישב זאת נביא את דברי הגמרא בקידושין מ':

"וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד נשאלה שאילה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול?"

מה יותר גדול תלמוד תורה או עשיית מצוות?

"נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול"

רבי טרפון דהיינו: עשיית המצות,

"נענה רבי עקיבא ואמר תלמוד גדול" תלמוד תורה גדול.

"נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה"

זאת אומרת: שהתלמוד תורה גדול מכיוון שתלמוד תורה מביא לידי מעשה.

ותמהו על כך המפרשים: הרי כלל גדול הוא בכל מקום שהתכלית הסופית גדולה יותר מן האמצעית, המטרה גדולה יותר מן הלימוד, איך להגיע אליה, אם כך איך קבעו חכמים זכרונם לברכה שהתלמוד גדול מהמעשה? והרי תלמוד תורה הוא רק אמצעי שמביא לידי התכלית שזה קיום המצוות?.

אומר על כך הרב פנחס פרידמן: "ראיתי בספר בעל שם טוב, פרשת נח "עמוד התפילה", שתירץ עניין זה על פי מה שאמרו חכמים זכרונם לעולם הבא במנחות קי': "כל העוסק בתורה חטאת כאילו הקריב חטאת. וכל העוסק בתורה אשם כאילו הקריב אשם".

מכאן מצאנו למדים: כאשר איש ישראל עוסק בתורה, עצם לימוד התורה נחשב כאילו קיים האדם את המצוות בפועל,

זה מה שאמרו חכמים זכרונם לברכה: "תלמוד גדול" שהתלמוד מביא לידי מעשה, כלומר: עצם הלימוד אפילו בלי קיום המצוות בפועל - נחשב כמעשה. לכן מכאן מוכח שתלמוד תורה גדול מעצם המעשה. כיוון שבלימוד התורה יש גם מעלה של לימוד התורה וגם מעלה של קיום המצווה בפועל.

אם כך נמצא מכאן שיש לנו עצה נפלאה, איך לקיים כל המצוות כולן בגלגול אחד. שכן אפילו מצוות שאין לנו אפשרות לקיימן בפועל, כמו המצוות הקשורות לבית המקדש, או המצוות כהן או לוי, נוכל לקיימן על ידי שאנו לומדים מצוות אלה, ונחשב לנו כאילו קיימנו אותן, ועל ידי כך נוכל להשלים את כל תרי"ג המצוות בגלגול אחד.

אז לכן צריכים לסיים את הרמב"ם, כי בהרמב"ם יש את כל התרי"ג מצוות.

והנה אומרים חכמים זכרונם לברכה, שיש עוד עצה איך לקיים מצוות שאין לנו אפשרות בפועל לקיימן: וזה מצוה שנקראת "פרו ורבו", שכן כאשר מקיים האדם מצוה זו, מביא ילדים לעולם, ומחנכם לתורה ומצוות - הנה אפילו לאחר פטירתו מן העולם כל התורה והמצוות שבניו מקיימין נחשב לו כאילו הוא קיים.

כמו שכתוב בגמרא בסנהדרין קד': "ברא מזכה אבא", הבן מזכה את אביו,

וזה שאמרו חכמים זכרונם לברכה בבא בתרא קטז', "דרש רבי פנחס בן חמא: מאי דכתיב במלכין א' יא': "כי שכב אביו עם אבותיו וכי מת יואב שר הצבא", מפני מה בדוד נאמרה "שכיבה" וביואב נאמרה "מיתה"?

מתרצת הגמרא: דוד שהניח בן כמותו נאמרה בו שכיבה, ויואב שלא הניח בן נאמרה בו מיתה.

והטעם לכך: משום שאם האדם מניח בן כמותו, הנה ואחר שהוא חינך אותו לתורה ולמצוות, כשהבן עושה מצוות נחשב כאילו האבא חי, בעולם הזה הוא מקיים את המצוות.

לפי זה נמצא אפילו אם האדם עצמו אינו יכול לקיים איזושהי מצוות מכל מקום - אחד מבניו או בני בניו מקיימים מצוה זו, נחשב כאילו קיים את אותה המצוה. וזהו חסד גדול שעושה הקב"ה עם בניו, בני ישראל.

זה אותו דבר גם לא רק עם בניו: אם הוא השאיר תלמידים או בעלי תשובה.

והנה שתי עצות אלה שהבאנו: תלמוד תורה ומצוות "פרו ורבו", על ידי אלה יש אפשרות לקיים את כל תרי"ג המצוות, הן המצוה והאחרונה של תרי"ג מצוות. הראשונה "פרו ורבו" ואחרונה של תרי"ג מצוות - היא מצות תלמוד תורה. כמו שכתוב: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ללמדה, את בני ישראל, שימה בפיהם", שהיא מצוה לכתוב ספר תורה, כדי שיעסוק האדם בתורה בפה.

הנה כלל גדול יש בידנו: "שהראשית" כוללת בתוכה את כל מה שיבוא אחריה, ואילו "האחרית" הסיום - כוללת בתוכה את כל מה שהיה לפניה.

לפי זה יש לומר: שהמצוה הראשונה "פרו ורבו", כוללת את כל המצוות שאחריה, דהיינו את כל תרי"ג המצוות, ואילו מצות תלמוד תורה שהיא אחרונה - כוללת את כל המצוות שלפניה, כלומר גם כן את כל תרי"ג המצוות ולכן יש לומר: שסמך הקב"ה את מצות "פרו ורבו", למצות "תלמוד תורה" האחרונה.

כדי לומר לנו ששתי המצות הללו כוללים בתוכם את כל תרי"ג המצוות. ועל ידי קיום שתי המצוות הללו - יש עצה וסגולה טובה, איך לקיים את כל המצוות מבלי להצטרך למות ולבוא בגלגול נוסף.

ומאחר ויש שתי עצות איך לקיים את כל המצוות, מבלי לבוא עוד פעם בגלגול, יכול לכאורה אדם לומר: שאינו רוצה לשאת אישה ולקיים את מצות "פרו ורבו", שכן הוא מסתפק רק בעצה של תלמוד תורה, שעל ידה הוא יכול לקיים את המצוות בפועל שאינו יכול לקיימן, ועל ידי כך הוא לא יצטרך לבוא בגלגול.

אומר על זה הרב פנחס פרידמן: אין הוא יכול לעשות כן, שהרי אומרת הגמרא ביבמות סב': "השרוי בלא אישה שרוי בלא תורה", אם כך כל מי שאין לו אישה - אינו יכול לקיים את העצה של תלמוד תורה בלבד, אלא חייב לשאת אישה לקיים את תכלית הנישואין, את מצות "פרו ורבו", כדי שלא יצטרך לבוא בגלגול.

נמצא שאין לנו אפשרות לקיים רק את העצה של "תלמוד תורה", אלא חייבים לקיים את מצוות "פרו ורבו" כדי להימנע מלמות ולהתגלגל פעמים נוספות.

וזה שאמר החכם מכל אדם, במשלי יח' כב': "מצא אישה מצא טוב", ואין טוב אלא תורה, כמו שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו", שעל ידי האישה זוכים לטוב, התורה נקראת טוב, מצא אישה מצא טוב, זה הולך ביחד. וכך גם להיפך:

שאלה: מה יש בה?

הרב: אמרנו הבנים שלו ובני בנים,

שאלה: (לא שומעים)

הרב: מה אתה לא שומע? אבל הלומד תורה ללא אישה אז הוא שרוי בלא תורה, זה לא תורה בלי אישה,

שאלה: למה זה לא תורה.

הרב: אתה יכול ללמוד אבל זה לא אותו לימוד כמו שהאדם מיושב ויש לו "פת בסלו" וכו' וכו', והמבין יבין.

שאלה: מה עם חזקיה המלך?

הרב: מה יש לחזקיה המלך? הוא כמעט איבד את העולם הזה והעולם הבא,

שאלה: אבל היה לו תורה

הרב: מה היה לו תורה? לא הבנת, צריך תורה עם אישה, ולכן רב שנפטרה אשתו - צריך לשאת אישה, לכן אתה רואה שמיד נושאים אישה, הרבי מקאלאב אחרי שלושה חודשים נשא אישה עכשיו, אשתו נפטרה, לא שרויים ללא אישה, אתה מבין? כי אדם שרוי בחטא.

וכך גם להיפך: אם האדם מסתפק רק בעצה של "פרו ורבו", ואינו רוצה בעצה השניה של תלמוד תורה, גם כאן אינו יכול לקיים את כל תרי"ג המצוות, שכן אם אין תלמוד תורה בידו - הרי הוא משאיר בנים ובני בנים כמותו בלי תורה ומצוות, כי הם ראו את האבא יש להם מודל לחיקוי, ואיך הם ישלימו את המצוות שהוא החסיר?

נמצא שאין לנו אפשרות לקיים רק עצה אחת, אלא חייבים לקיים שתי מצות הללו כמקשה אחת.

ומעתה יומתק לנו מדבש להבין דברי חכמים ורב המנונא לחגיגת הנישואין של בנו רבינא, שבקשו ממנו שישיר.

תראו אתם רואים איזה זמרים היו פעם? לא כמו הפסולים של היום.

אז מה הוא שר להם?

ביקשו ממנו שישיר כל גודל מעלת הנישואין, שהתכלית של מעלת הנישואין זה "פרו ורבו",

אמר להם רב המנונא: "ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן" אה? .......

ידוע לאדם כי מרידת האדם ברצונו של הקב"ה ויש צער גדול לקב"ה ומגודל צער זה אין למלאך רשות לומר שירה.

אבל יעקב שהתגבר עליו - בזכות זה הוא זכה להגיד שירה, כי הוא השלים את התפקיד בשלמות, עכשיו ברור למה הוא זכה להגיד שירה.

עכשיו, לכן מצד זה התעוררה תשוקתו של השר של עשיו להגיד שירה על שניצח אותו ראש ישראל,

לכן אמר לו: "שלחני כי עלה השחר" עכשיו זכיתי לאור הבהיר של השם סא"ל, שהוא בבחינת "אור השחר", כי מיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו! ורק עכשיו שהוצאתי ממני את האות מ'ם, ונשאר לי רק השם הקדוש -הגיע זמני לומר שירה יש לי מזה שמחה גדולה!",

(והגיע זמן התפילה).

רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, (ישעיה מב, כא) שנאמר השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.