מובא בספר צדקת הצדיק, כל מי שנקי מחטאי התאווה צריך שמירה יתרה מעניני כעס ורציחה. וכידוע, לא תרצח ולא תנאף הם שני הפכים, והם ימין ושמאל ברע, שניהם בצד הרע, אבל אחד צד ימין אחד צד שמאל. וכמו ששמעתי על ירבעם בן נבט שנקרא אפרתי, שלא ראה קרי מימיו, ושם אמו צרועה, היסוד שלו כעס, וכל זרעא דיוסף הם שומרי הברית כנודע, ורציחא שכיחא שם, אבל יש שמה הרבה רוצחים. כמו שכתוב במכות י', בשכם שכיחא רוצחים, בשכם מצויים רוצחים. 

ובבבא מציעא פ"ד סיפרו משופרי דרבי יוחנן, וידוע שתואר שופרי ויופי בכל מקום הוא על שמירת הברית, אז שופרי דרבי יוחנן זה שהיה שומר את הברית, ונאמר על רבי יוחנן דאתי מזרעי דיוסף, ובמקום גדולתו שם אתה מוצא מה שנראה קצת ההיפך, זה הריתחא דרבנן שהיתה גוברת בו שלא רצה למחול. 

ובמסכת סוטה מ"ז, משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה, מזמן שרבו הרצחנים והיו מכירים בהם, יודעים מי הם, בטלה עגלה ערופה שהחלל שנמצא אינו עוד בכלל ספק ולא נתקיים בהם הפסוק "לא נודע מי הכהו", משבא אלעזר בן דינאי שהיה רוצח מפורסם בימיהם, וקראו לו בתחילה תחינה בן פירושא, שהיה משנה שמו כדי שלא ידעו בו, וכשהרבה ברציחות חזרו לקרותו בן הרצחן, יש סוברים שהיה זה בתחילה מראשי הקנאים שנלחמו נגד הרומאים בתקופה שלפני חורבן בית שני, ואח"כ נהפך להיות שודד ורוצח. אז בהתחלה הוא היה מראשי הקנאים שנלחמו נגד הרומאים ובהמשך הוא נהפך לשודד ורוצח.

מכאן שיש להזהר ולעמוד על המשמר שלא יתחלף מאוהב לאויב, לשמור על התחומים שלא לעבור את הגבול, לא לעבור מקנאות לכעס ורציחת, כי יש לפעמים שדוקא ע"י המעלות וההצלחות מתפתחים חסרונות ומכשולים, דוקא השראה עליונה ששרתה עליו היא עילה לזחיחות הדעת, וזה מביא את האדם לידי שכחה שיעבור את הגבול הדק. ודבר זה נלמד ממה שאומר רש"י ז"ל על הפסוק "יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם, וזה כאשר דור המדבר ביקש בשר בצורה לא נכונה ונענשו בפורענויות, רש"י אומר, אם לא שנטעתי שכינתי ביניכם לא גבה ליבכם להכנס לכל הדברים הללו, ולכאורה הרי ההיפך צריך להיות כאשר השכינה בתוכם צריכה להבריח את הגאוה, אבל לפי רעיוננו לפעמים דוקא ע"י מעלות באה זחיחות הדעת ואז אוהב נהפך לאויב. 

ומעשה ברבי אלעזר ברבי שמעון, שבא ממגדל גדור מבית רבי, והיה רוכב על החמור ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם שהיה מכוער ביותר, אמר לו שלום עליך רבי, לא החזיר לו, אמר לו, ריקא, כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערים כמוך? אמר לו איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית, כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו נעניתי לך מחול לי. אמר לו איני מוחל לך עד שתלך לאומן ואמור לו כך וכך. זה גמרא בתענית כ'.

נראה לבאר כי כל הענין מדובר במושג אחר, רבי אלעזר הכיר באותו אדם שהוא ריק מחכמה - ריקא, ותורה אין בו, וזהו הכיעור האמיתי, ובא רבי אלעזר והוכיחו על שאינו עוסק בתורה, ואז היופניו מאירות כי החכמה תאיר פניו, וגם אם קשה עליו הלימוד, הלא בעמל וביגיעה רבה יכול כל אדם להגיע למדרגה זו, וכפי שרבי אלעזר הרגיש בעצמו שלמד תורה הרבה ביגיעה ועמל רב והצליח, ומתוך זחיחות דעת של תורה עמד והוכיח אותו, שיכול כל אדם להגיע לדרגה עליונה ע"י יגיעה, והכיעור שעליו דיבר מכוון היה על כיעור העדר חכמת התורה. ככה מובא בעיון יעקב שם. אעפ"כ הגם שמתוך רתיחת התורה היה רבי אלעזר מתמיה על זה שהוא ריק מתורה, וכוונתו היתה לעורר בו רגש של תורה, מכל מקום שגיאה קלה יצאה מפיו של רבי אלעזר ועל המקום היה לו לתקן את מה שעיוות, וכן היה שלא היסס ותיקן. אז מה רואים, שלפעמים רוב המעלות שאדם משיג גורמות לו ההיפך, שמזלזל באחרים. וזחיחות הדעת יכולה להביא אותו למכשול. וזה מדובר על רבי אלעזר ברבי שמעון בר יוחאי. 

אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח, אל תנח, אם באת לך ממשלה אל תנח מידת ענוותנותך, ללמדך שכל המניח ענוותנותו גורם מיתה לעולם וחוטא לדורו. ז"א אם אדם באה לו ממשל, רוח המושל תעלה עליך, אז את מקומך הנמוך לפני שקיבלת ממשלה אל תנח, תשאר באותו מצב שהיית ואל תניח את הענווה. ממי אתה למד? מזכריה הנביא, שנאמר "ורוח אלהים לבשה את זכריה בן יהוידע הכהן ויעמוד מעל לעם ויאמר להם כה אמר ה' האלהים, למה אתם עוברים את מצות ה' ולא תצליחו, כי עזבתם את ה' ויעזוב אתכם", וכי מעל ראשי העם היה הולך? אלא שראה עצמו גדול מכל העם, חתן המלך, כהן, נביא ודיין, התחיל מדבר גדולות ואומר להם, למה אתם עוברים את מצוות ה' ולא תצליחו? מיד "ויקשרו עליו וירגמוהו אבן במצות המלך", רצחו אותו. ולכאורה הלא זה תפקידו להוכיח את העם, כי הרי הוא מיועד מן השמים להורות ללמד ולהוכיח, ומה גם שלא מליבו בדה את התוכחה הזו אלא רוח אלהים לבשה אותו, השכינה דיברה מתוך גרונו, והוא רצה בהצלחת ישראל ולכן היה מוכיחם שלא יעזבו את מצוות ה', אז מה הטענה כנגדו? 

אלא שצריך היה לרכך את אמירתו כי נתערבה בה איזה אבק שלא כרגיל, כי תמיד דיבר דברים אלה בנימה של ענווה, ואם כי הוא כהן נביא דיין וחתן המלך, הרי מעלות אלה לא שינו את מהותו ומציאותו העצמית, והיה לו להנמיך את קולו שלא לעבור את הגבול שבין כאב ליבו לכבוד ה' ומצוותיו, לבין נימה שממנה עלולה להתפרש איזה שהיא זחיחות הדעת. 

וכד הונא תליא, כשהייתי קטן שמעתי משמו של הגאון הצדיק רבי ירוחם זצ"ל, משגיח דישיבת מיר, על מה שאמרו ז"ל שיעקב נענש שהחביא את דינה בתיבה שלא תנשא לעשיו. ואמר הקב"ה, לא רצית להשיאה בהיתר הרי היא נשאת באיסור לשכם בן חמור, לא רצית מהול - תקבל ערל. דלכאורה הכוונה שלו היתה רצויה, מה הוא צריך לתת אותה לפני עם הארץ? שכל הנותן בתו לפני עם הארץ כאילו נותנה לפני ארי. אלא התביעה היתה שהוא סגר את התיבה חזק למעלה מן המידה, הוא היה צריך לעשות את זה בצער, בכאב שהוא לא יכול לתת את בתו לאחיו, אז הסגירה של התיבה בחוזקה נראה החלטיות ולא רחמנות, למה לא יכול לתת את בתו לעשיו. אפשר שהיתה מחזירה אותו בתשובה ולא היינו צריכים את כל האובמבות האלה. 

אמר רבי יוחנן, אפילו בשעת כעסו של הקב"ה הוא זוכר את הצדיקים, דכתיב "ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם". טבע הנברא הוא כאשר הוא כועס על מישהו גם אם זה בצדק, זה משפיע עליו שרוח הכעס מתפשט פה ואי אפשר באותה שעה לכל הנמצאים בסביבתו. גם ידידיו ואהוביו לא יכולים לדבר עמו בשלום, הוא כועס על כל העולם כולו, אפילו על מי שלא קשורים בכלל באותו הענין, תעזוב אותי נו, תעזוב אותי, לך מפה. אבל הקב"ה שכל מידותיו טהורות אינו כן, אם הוא בכעס על החוטאים הכעס הוא בגדר של דין ותוכחה, והוא מוגבל ומכוון רק למי שהתביעה מכוונת אליו, הכעס הוא מצד הדין, והדין הוא מדויק במידה ובמשקל ולא יחליפנו לאחר, לכן כתוב "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט", הכל זה הולך במשפט. "אל אמונה ואין עוול, מה זה אין עוול? זה מעלה אין עוול? שופט לא צריך לעשות עוול, כל שכן הקב"ה. אומר לא, קודם כל הצור, צור זה סלע גדול, עכשיו אם צריך למעוך בן אדם ככה ואתה סלע, אפשר לדייק בדיוק לתת לך ככה על המיליגרם? אי אפשר. אבל הצור אע"פ שהקב"ה מוגדר כצור, הוא נותן לבן אדם בדיוק מה שהוא צריך לקבל, ואין עוול - הוא לא נותן לו עונש עד שהוא יסתכל שכל הסובבים אותו יהיו ראויים לרמת העונש היוצאת ממה שהוא יעניש אותו, ואם לא כן הוא יעכב, כי אחרת זה יהיה עוול כלפי אחרים. לכן משפחה שמת לה מת תדאג כל המשפחה, כי לא יהיה בהם כח לגונן עליו, כי אם הם היו לא ראויים לעונש הזה אז הוא לא היה מת. 

ז"א, אדם צריך לדעת, הכל הולך במשקל, אפילו שהקב"ה כביכול כועס, זו מידת הדין, והכעס הוא מצד הדין, והדין מדויק במידה ובמשקל ולא יחליפנו לאחר, אז אין מי שיפגע בסביבה בגלל זה סתם, גם חרון האף שהיה על המצרים על הים היה במידה ובמשקל, ונשמרו בו הגבולים, למצרים העונש, לישראל ההצלה, ונאמר בשירת הים, "תשלח חרונך יאכלמו כקש", אז יש קש ויש אבן ויש כעופרת, כל אחד לפי מה שמגיע לו, ומה זה תשלח חרונך? החרון אף היה כשליח שלא שייך למשלח, שהמשלח והשליח זה שני סוגים נבדלים, החרון אף היה רק בשליח, לא במשלח, שהכעס אינו מהותו אלא חכמה ודין, יש חכמה ויש דין, ולא שזו עצמיותו אלא זה חוץ ממנו, זה שיש חרון אף זה לא הוא, יש מלאך קוראים לו חרון אף, יש חרון יש אף יש חימה יש כל מיני, אז זה לא הוא, תשלח - השליח יש בו את החרון, תשלח חרונך, חרונך זה בתשלח בשליח, לא אצל הקב"ה, הקב"ה לא עצבני. 

וכן הוא הלימוד לבני אדם ההולכים בדרכי ה', שהכעס היא החוץ ממנו, חוץ מעצמיותו ומהותו, שתהיה לו שליטה על הכח, שיהיה רק שלוחו ולא הוא עצמו. ז"א הכעס יהיה שלוחו ולא הוא עצמו, ז"א הכעס יהיה רק לפנים כאילו יעני. כמו שכתוב בבעל חובת הלבבות בשער הפרישות פרק ד', הפרוש אפילו יכעס לא יתקצף, שהכעס הוא לא מהותו, הכעס יהיה בלי קצף, אמנם כועס אבל הכעס איננו עצמיותו, ז"א זרוק מרה בתלמידים, זה רק כלפי חוץ תראה להם פנים ככה כועסות, אחרת לא יהיה חינוך, אבל כלפי חוץ, במהות לא. 

שמעון ולוי אחים כלי חמס מכורותיהם, אומנות זו של רציחה חמס הוא בידכם מברכת עשיו היא, זו אומנות שלו הרציחה ואתם חמסתם אותה ממנו, ככה מביא רש"י בפרשת ויחי. כלי חמס מכורותיהם. והנה אגב התוכחה מצויה בדברים האלה גם מחמאה גדולה, כי אותה מידה רעה ומגונה של חרב איננה אלא גזילה בידם, ז"א היא אינה שלהם, היא אינה מתכונתם, היא רק מקרית, איננה אלא אבר זר שנשתל בגופם, שרק במקרה נקלט בהם החמס, ואין זה מורה על מהות נפשם, והוא שבח גדול. 

הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל כשהיה משתמש לפי הצורך בכעס, היה מדבר לעצמו, כעס הפנים ולא כעס הלב, ז"א מראה פרצוף כמו שאומרים באידיש מברטם, אבל לא כועס באמת. זה רק כלפי חוץ. 

אז מה למדנו, למדנו בספר צדקת הצדיק שמי שנקי מחטאי תאוה צריך שמירה מכעס ורציחה, ולא תרצח ולא תנאף שני הפכים ימין ושמאל ברא, וירבעם בן נבט שנקרא אפרתי לא ראה קרי מימיו, ושם אמו צרועה היסוד שלו כעס, וכל הזרע דיוסף שומרי ברית כנודע ורוצחים מצויים שם, בגלל שהם שומרים את הברית ואת התאוה, אז בצד השני יש עניני כעס ורציחה, כמו שכתוב בשכם שכיחי רוצחים.

ולכן רבי יוחנן שהיה משופרי דיוסף, בענין שמירת הברית שלא היה בו תאוה, בכל אופן היה לו ריתחא דרבנן, שהיתה גוברת ולא רוצה למחול. וראינו כמה דוגמאות של אנשים שהיתה להם זחיחות הדעת, שיש מעלות אז יכולים לבוא לזחיחות הדעת ופוגמים בענוה ובאים לתקלות. ולכן צריך להזהר מאד בענין הזה של הכעס, ולהשמר ממנו מאד, ובפרט אם אדם קיבל ממשלה כלשהי שלא יניח מידת ענוה, כי כל המניח ענוה גורם מיתה לעולם וחוטא לדורו, ולמדנו את זאת מזכריה הנביא, שהרגישו מעל העם והיה לו כביכול הצדקה, עם כל המעלות שהיו בו אבל זה גרם לרציחתו. וראינו שאפילו יעקב אבינו היה צד של עונש, במה שהוא סגר את התיבה בחזקה. ז"א בדקויות מסתכלים עלכל אדם ואדם, ולעומת זאת ראינו אפילו בשעה שהקב"ה כביכול כועס, זה רק חכמה ודין ואין זה הוא ולא המשלח אלא השליח, והוא גם זוכר בשעת הכעס את הצדיקים, בד"כ בן אדם לא זוכר אף אחד כשהוא כועס, הקב"ה כשבא לשחת את סדום "ויזכור את אברהם". אז לכן צריכים להזהר מאד מאד במידות, ולדעת שאפילו אם יש לנו כמה מידות טובות יכול להיות שהם יצמיחו בהיפך מידות רעות. אז צריך להזהר מאד, ובפרט בפרט בפרט זחיחות הדעת שאדם מתגאה, ומרגיש שהוא פשששששש.... אז אפילו הערה במקום של רבי אלעזר ברבי שמעון לאותו מכוער בחכמה, היתה לא במקום, באופן שהוא אמר לו את זה, והוא נשתטח, ירד מהחמור ונשתטח לפני וביקש מחילה ולא מחל לו, אמר לו תלך לאומן, דבר איתו. 

אז ז"א צריך להזהר מאד מאד מאד ובפרט שיש אנשים באמת כמו שכתוב פה, ריקים שאין בהם כלום, ויש להם זחיחות הדעת. והם מעבירים ביקורת על רבנים והם מעבירים ביקורת על חכמים והם אומרים כן ולא ולא ולא וכן, יש להם שאלות וכל מיני דברים, מדהים. בקיצור לא פשוט, אז צריכים להזהר מאד רבותי, שמעון ולוי גנאי גדול בתורה אבל יש בו שבח, הגנאי שמעון ולוי אחים כלי חמס מכורותיהם, אומנות של רצח ממי? מעשיו, חמסו את זה מעשיו, כי הם הרגו 24 אלף אנשי שכם. אבל המעלה שלהם שאצלם זה חיצוני, זה רק שאול, זה לא מהות שלהם, זה חמס רק, חמס בידם, זה לא הם, הם לא עשיו, רק חמוס ממנה. אז מצד אחד זה גנאי גדול ומצד שני זה שבח גדול, הגנאי שהם יצטרכו לזה, והשבח שזה לא הם. אבל למה צריך את זה? אפשר בלי זה. סבלנות מידת החכמים. צריך לעבוד על ה מידות יום יום, כל יום עוד קצת עוד קצת עוד קצת עוד קצת בעזרת ה' נגיע לשלמות אמן. 

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה....