למה נקראת התורה על שם משה רבנו? | הרב אמנון יצחק

הרב: נציב יום, לעילוי נשמת יונה בת רומיה מרים ואברהם, תנצב"ה אמן.
קהל: אמן.
הרב: למה נקראת התורה על שמו של משה רבנו, והאיש משה עניו מאד, מכל האדם אשר על פני האדמה, למרות התפקיד, המנהיג, הגואל, עם כל זאת מצליח משה רבנו לכבוש את הפסגה של המנהיגות, במידת הענווה. ולא סתם ענוה, אלא עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. לא היה עניו כזה בכל הזמנים, מובא בשבת פט' אמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שירד משה, מלפני הקב"ה, בא השטן ואמר לפניו, ריבונו של עולם, תורה היכן היא, אמר לו, נתתיה לארץ, הלך אצל ארץ, אמר לה תורה היכן היא, וככה הסתובב לחפש אותה. חזר לפני הקב"ה ואמר ריבונו של עולם, חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה, אמר לו, לך אצל בן עמרם, הלך אצל משה, אמר לו תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא, אמר לו, וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה, אמר לו הקב"ה למשה, משה, בדאי אתה, אמר לפניו ריבונו של עולם, חמדה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום, אני אחזיק טובה לעצמי, אמר לו הקב"ה למשה, הואיל ומיעטת את עצמך, תיקרא על שימך, שנאמר "זכרו תורת משה עבדי" אז התורה נקראת על שמו של משה רבנו, בזכות מידת הענווה.
 זוהי דרגה עצומה ביותר, שהרי התורה הקדושה התגלמות השכל האלוקי בבריאה, והיא נקראת ע"ש בשר ודם, זוהי  הזכות הרוחנית הגדולה ביותר שהצליח להעפיל אדם, ועל מה או בתרומה למה, ניתנת המתנה העצומה והנפלאה הזו, בתמורה למידת הענווה המיוחדת, שהייתה במשה רבנו, ואנחנו מה. והשאלה הנשאלת, מדוע דווקא המידה הזו, למה לא דווקא על ידי, למה לא דווקא ע"י מידת אוהב שלום ורודף שלום, שהייתה באהרון, למה לא על ידי מידת פינחס, מידת הקנאה, למה לא נקראת התרה על שמו, מה מיוחד במידת הענווה של משה רבנו שצריכה התורה להיקרא על שמו. הגמרא בתענית ו' אומרת, אמר רבי חנינה בר אידה, למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב, "הוי כל צמא לכו למים" לומר לך, מה המים מניחים מקום גבוהה והולכים למקום נמוך, אף דיבר תורה, אינם מתקיימים  אלא במי שדעתו שפלה. ואמר רבי הושעיה, למה נמשלו דברי תורה בשלושה משקים, מים, יין וחלב, דכתיב, "הוי כל צמה לכו למים" וכתיב, "לכו שיברו ולא כסף ובלא מחיר, יין וחלב" לומר לך, מה שלושה מיני משקים האלו, אין מתקיימים אלא בפחות שבכלים, אף דברי תורה אין מתקיימים, אלא במי שדעתו שפלה עליו. היוצא מהגמרא הזו, שהמידה, דרכה אפשר להשיג חלק בתורה, דווקא מידת הענווה, ולא בכדי, התורה שהיא שיא הרוחניות, שהיא השכל האלוקי שהרצון האלוקי טמון בה, נדבקת ומתחברת דווקא במי שיש לו מידה אלוקית דקה ועדינה, כי אין התורה יכולה לדור במי שיש בו מנהג גסות ועובי החומר.
רבי חנינה, ממשיל את התורה למים שיורדים למקום נמוך. רבי הושעיה, ממשיל את התורה לשלושת המשקים שמתקיימים דווקא בכלים פשוטים. המהר"ל מפרג מסביר, שיש כאן שני תנאים שונים והכרחיים למי שרוצה לקנות את מידת הענווה, שעל ידה יוכל לזכות שהתורה תשכון בתוכו.
המשל הראשון, שרבי חנינה בר אידה, הוא ממשיל את התורה למים שיורדים למקום נמוך, המשל הזה מלמד אותנו, כמו שהמים כשיורדים הם יורדים ללא גבול ומידה, מחלחלים עד המקומות הנמוכים ביותר, אין מי שיכול לעצור את ירידתם הטבעית, כך גם התורה, היא לא מוגבלת, אין לה מעצורים, מחלחלת ויורדת ופוגעת בכל מרכיב אפשרי ממרכיבי הבריאה, אין בתורה מוסג עד כאן, היותה אלוקית, היא ללא גבול ומידה, וכך גם בעל הענווה, אין לו מגבילים כל שהם, שיקבלו את התקדמותו, מה שאין כן בעל הגאווה, מוגבל בגאוותו, אותה גאווה מגבילה ועוצרת אותו מלעשות מעשים מסוימים, מחשש שתמעט גאוותו, בעשיית אותם מעשים, ולכן נמנע הוא מלעשות מעשים שונים, הוא מוגבל והוא ההפך לתורה האלוקית שאין לה שום מגביל אפשרי, לכן אין התורה יכולה לשכון בתוכו, רק באנשים שהם ענווים, שאין להם מגבלת הגאווה.
המשל השני, הוא המשל של רבי הושעיה, והא ממשיל את הענווה לפחותים שבכלים, כאן אנחנו לומדים, על בעיה שונה, בסיבה, למה אין התורה יכולה לדור בקרב גאוותנים, אם נשאל מבחינה מדעית, מדוע אין היין או החלב יכולים להשתמר בכלי כסף וכלי זהב, התשובה לכך, סוגי המתכות האלה, יש להם הפרשת זעה מסוימת, שגורמת לשינוי לא לטובה, במרכיבים הטבעיים של מים, יין וחלב, דבר זה גורם בסופו של דבר, להחמצתם של הנוזלים. לעומת זאת, לכלים פשוטים, דוגמת החרס או הזכוכית, אין שום הפרשה עצמית, הם לא מחוללים שום שינוי בנוזל המוכנס בתוכם, לכן אותם נוזלים יכולים להשתמר בהם. הנמשל, בעל הגאווה הוא זה שיש לו דעה משלו, הוא זה שחושב את עצמו לחכם גדול ביותר, הוא יכול במידת הגאווה לגרום לשינויים כאלה ואחרים בתורה הקדושה, לכן אין התורה יכולה להסתכן ולהימצא בקרבתו, מה שאין כן העניו, שאין לו שום השפעה עצמית על סביבתו, הוא לא מתבלט ולא מחזיק מעצמו, לא גדול ולא חזק, אז הוא לא משנה קוצו של יוד מהתורה, וכמובן שהוא יברר כל דבר עד תום, כי הוא לא מחזיק מעצמו כלום, ועוד שבעל הגאווה ישר אומר, הבנתי, בלי לרדת לעומקם של דברים, אדם כזה, אין כלי מתאים מימנו להכלת התורה בקרבו. דהינו העניו, כי הוא מקבל את הדברים כמות שהם, בלי שום שינוים.
התורה מעידה על משה רבנו, שהיה עניו מכל האדם אשר היה על פני האדמה, סמל ומופת לכל הדורות, שיא הענווה האפשרית, שיכול להגיע אדם, הוא זה שמיעט את עצמו כמים, והכין את עצמו, כפשוט ביותר שבכלים, לקבל את התורה. לכן, הוא זוכה שהתורה נקראת על שמו, ללמד את כול הדורות, שכלי המרכזי והחשוב ביותר להחזקת והכלת התורה האלוקית, בקרב האדם, זו היא הענווה. ולהבין עד כמה זה חסר, אז סיפרתי פעם, נספר את זה גם עכשיו, שיש אנשים שעובדים בעריה, לא מקצוע כל כך מכבד, אתם יודעים מה הריחות שיש במשאית של הזבל ויש אחד שיורד מביא את הפחים מצמיד אותם ויש אחד לוחץ על הכפתורים ומרים את הפחים ומוריד אותם, והיה מישהו שעמד בצד והסתכל על זה שלוחץ, איך זה עולה ואיך זה יורד, וזה שמביא את הפחים, ראה שהוא מתפעל מזה שלוחץ, אז הוא אומר לו, אל תראה אותי ככה, אני גם כן מחליף אותו מדי פעם, אז אפילו באנשים כאלה, יש גאווה, גאווה של המקצוע, גם אני לוחץ.
ה' יצילנו מהשטויות וידביקנו במידת הענווה, אמן כן יהי רצון.
קהל:אמן.