כיצד ניכר הבורח מבית הספר? | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום

ישראל בן חנה שהניתוח יעבור בשלום במאה אחוז

ויהיה בריא אולם.

ויסעו מהר אדוני דרך שלושת ימים וארון ברית אדוני נוסע לפניהם

דרך שלושת ימים לתור להם מנוחה.

וברמב״ן מביא את הגמרא בשבת כתז

פורענות ראשונה דכתיב

ויסעו מהר אדוני

ואמר רבי חמא

ורבי חנינא

שסרו מאחרי השם.

כתוב ויסעו מהר השם.

רבי חמא ורבי חנינא אומר

שזה אומר שהם סרו

מאחרי השם.

ובבאור הגמרא

הוא מביא ממדרש אגדה

שנסעו מהר סיני בשמחה

כתינוק הבורח מבית הספר.

אמרו

שמא ירבה וייתן לנו מצוות.

וזהו,

ויסעו מהר אדוני,

שהיה מחשבתם

להסיע עצמם משם

מפני שהוא הר אדוני.

ולכאורה,

הלא נסיעתם הייתה על פי אדוני,

והיו מוכרחים בדי לנסוע.

ולמה אם כן קרם זה כתינוק הבורח מבית הספר?

הרי כתוב ויסעו מהר השם דרך שלושת ימים,

וארון ברית השם נוסע לפניהם דרך שלושת ימים לתור להם מנוחה.

אז את אומרת, הכל בהסכמת הבורא ובציוויו.

אז מה הבעיה, כאילו, מה זה? למה לתאר אותם כאילו הם בורחים מבית הספר?

בורחים, בורחים

מבית הספר, למה?

סתם ככה,

ויסעו מהר השם,

אפשר שיש פה את הרמז גם, ויסעו מהר השם.

אבל מן ההכרח לומר,

כי אם אומנם

היו מחויבים לנסוע מהר סיני,

אבל נראה בהם כי הלכו באיזו מהירות מעט יותר מן הצורך.

יש

אנשים גומרים תפילה,

אז רואים שהם

יוצאים מבית הכנסת לאט-לאט.

יש כאלה, רואים אותם, שמזדרזים בחיפזון,

וכן, על זה הדרך.

יש כאלה שבאים לתפילה בחיפזון,

ויש כאלה שבאים לאט-לאט.

אם אתה רואה אחד

שהוא יוצא מבית הכנסת תמיד לאט,

והוא בא תמיד בחיפזון,

זה בסדר.

זאת אומרת, השהות פה בבית הכנסת טובה,

טובה, נעימה, והוא מבין את המשמעות.

אבל אם אחת אתה רואה שתמיד לצאת הוא יוצא מהר, ולבוא הוא בא לאט, או באיחור,

אז אתה מבין שזה פה בשבילו טרחה קצת.

אבל נראה בהם כאילו הלכו באיזו מהירות מעט יותר מן הצורך.

זירזו הליכתם עם הכרזת הנסיעה.

בלי כל התחשבות

על עזיבת

אוצר קול חמדה,

הוא הר השם.

פה הם קיבלו את התורה, את המעמד הנשגג.

אתם רואים, יש אנשים שנמצאים בחתונה,

כבר גמרו, והם עוד ממשיכים לדבר, וחבורות-חבורות, והם לא רוצים לעזוב.

אכלו טוב, רקדו, שמעו שירים, הכול, כיף,

ממשיכים.

זאת אומרת, אתה רואה בן אדם,

כשהוא מרגיש שהיה פה איזה אירוע, משהו מיוחד,

אתה רוצה להישאר עוד קצת, עוד קצת, עוד קצת.

היה האירוע הכי גדול בעולם, לא היה כזה עוד ולא יהיה עוד.

מעמד הר סיני.

אז כמה אתה צריך להשתוקק כאילו, להישאר כמה שיותר, כמה שפחות, שיתלשו אותך משם.

כי היית מחובר לשם, לשכינה, מעמד נשגב.

ופה היה הרגש,

שהם בלי כל התחשבות על עזיבת אוצר כל חמדה,

הוא הר השם.

ובמהירות כלשהי זאת

נבחנו ונשפטו כתינוק הבורח

מבית הספר.

כשר מאחורי השם.

זה נקרא,

כאילו, שר ומהר מהשם.

כי אומרים, כאומרים, כאילו אומרים,

נברחה מהרה,

שמא ירבה לנו מצוות.

בוא, בוא, בוא, נלך מהר לפני שיפילו עלינו עוד תיק.

ודאי

לא נהיה אלא כטועים אם נסבור שהדברים הם פשוטים,

כמו שאמרנו. ודאי. אם תחשוב שזה בדיוק מה שהיה,

אתה טועה, ודאי.

כי ודאי לא ברחו.

ודאי לא שרו מאחורי השם.

ודאי לא אמרו, נברחה מהרה, שמא ירבה וייתן לנו מצוות.

כי הלא מדובר על דור דעה.

דור דעה

שכל אחד ואחד נשא שני כתרים עבור נעשה ונשמע.

והקטן שבהם

הגדיל לראות יותר מיחזקאל בן בוזי הנביא.

אלא מה?

נתפסו על תנועה קלה.

על איזושהי פסיעה מהירה יותר מן הרגיל בהליכתם מהר השם.

והפעולה הקטנה הזו

היא כבר מעידה על פנימיות לבבם עמוק עמוק מידענו.

כי אם

אני אדוני בוחן לב וחוקר כליות.

לאמור, כי היה, היה, היה איזושהי

הסרה מאחורי השם.

כתינוק הבורח מבית הספר.

כאומרים

שמא ירבה וייתן לנו מצוות.

כה, הכל כה.

וזו ביקורת נוקבת

שהתורה מעמידה על דור דעה.

והדברים נוראים.

זאת אומרת, בוחנים את הבן אדם בתוך-תוכיותו,

מה הרגשות שלו בפנים.

והתורה מפרסמת,

כאילו זה בפירוש,

כאילו זה ניכר.

כאילו אמרו.

אבל היא באה להגיד שבתוך-תוכיותם ככה זה.

אז מי יאמר עתה זיכיתי ליבי?

מי יכול להגיד שאם ישימו אותו ב-MRI למעלה,

באבחנות הלב,

לא יראו שום דבר כזה?

מה פתאום?

אני תמיד להישאר במצוות, תמיד כמה שיותר, תמיד כמה שלמהר למצוות, תמיד כמה של להתעכב במצוות.

לברוח ממצוות, חס ושלום.

לצאת מהר?

מה פתאום?

אפילו לא פיזית.

אבל בלב, מה היה בלב?

נו, שייגמר כבר השעון. נו, אני עייף.

נו, אני כבר זה. נו, מתי זה יעבור הזמן? וואלכ, הזמן היום לא עובר.

אתה לא אומר את זה לאנשים.

לא רואים.

לא רואים.

אבל למעלה, לא רק שלא.

שומעים את הלב שלך אומר את זה. שומעים.

יא חביבי.

נתבונן בציור.

אחד מבני הישיבה מקבל מברק מהוריו, מברק,

לבוא מהר הביתה.

נו, בוודאי

שעליו לסע תכף

מצד הכרח בקשת ההורים, כמובן באישור של ראש הישיבה.

והנה,

מה יאמרו עליו חבריו?

איי, איי, איך אתה רוקד ללכת הביתה, אה?

שישי-שבת מיום חמישי, אה?

איך אתה רוקד?

ואיך היה?

משהו, משהו, כן.

אבל זה לא כמו פה, זה לא כמו פה.

אני לא ודאי יתרעם ויטעון שמעלילים עליו בחינם.

מה זה?

אני רוקד בשביל ללכת, אין לי ברירה, כיבוד אביהם. מה זה, קיבלתי מברק?

אז מה נגיד?

שהוא צודק, לא?

צודק או לא צודק?

אבל למה מיום חמישי?

לא, צריך להכין, לעזור לזה.

ההכרח

לסע מהר סיני היה לבני ישראל פי אלפים יותר מאשר הכרח של מברק של הורים.

ידוע המעשה שהיה אחד

שהיה לו שם לא טוב,

ממש כולם,

שרצו להפחית את הילדים שלהם,

שהם יהיו כמו, סתם נגיד, יהושע פרוע.

מכירים את המושג יהושע פרוע?

אז זה היה אחד שהיה לו שם כזה,

וכשהילד הזה,

אז פעם הוא שמע שמישהו אומר לו, תגיד, אתה רוצה להיות כמו יהושע פרוע?

אז ההוא שמע את זה, הוא עבר,

מה?

כולם כבר מכנים אותי בשם יהושע פרוע, שאני דוגמה לשלילה,

החליט שהוא הולך לישיבה.

אין תקנה.

הוא חייב לשנות את הזהות.

הלך לישיבה, ישב בישיבה,

אחרי שנתיים שיושב בישיבה, מתעלה, מתעלה,

פתאום קבל מברק.

במברק כתוב, תבוא מהר הביתה, אבא חולה.

אז הולך לראש הישיבה, אומר לו, כבוד הרב, אני יכול ללכת,

אבא שלי חולה, הנה המברק.

הוא אומר לו,

תשב בישיבה, זה יועיל לו יותר, תתפלל והכול.

ישב.

אחרי שבוע מגיע מברק, אבא שלך גוסס.

אם לא תבוא,

אבא שלך מת.

הוא הולך לראש הישיבה, וזה אומר לו,

תישאר בישיבה, ופה זה יכול לעזור יותר את ה...

אחרי שבוע אבא שלך נפטר.

ראש הישיבה

אמר לו, אתה נשאר כאן, אתה יושב פה שבעה.

ואחרי השבעה

הוא נותן דרשה,

ואומר

שיצר רע בשביל להוציא בחור ישיבה מהישיבה,

מוכן לחלות את אביו,

לתת לו לקסוס,

ולהמית אותו גם, העיקר שהוא יצא מהישיבה.

ואותו אחד הלך וצמח ונהיה גדול בישראל.

אבל אם היה חוזר,

כל מה שהוא התחמם בחום התורה והסביבה הקדושה,

היה הולך, היה מתקרר,

היה יושב שבעה שעה, היו בו כל הליצנים וכל האנשים וכל הדיבורים וכל השטויות וכל האבנים, והיה מתרוקן.

ועוד היו משפיעים מעליו, ומה אתה עושה, ומה יצא לך מזה, ואיפה תתפרנס, ומה יקרה לך, ומה...

והיה גמור.

וראש הישיבה הציל אותו.

לפעמים צריך להבין

שזה מעצת היצר. הוא דואג שיהיו בעיות.

יש בעיות פה, בעיות פה, בעיות פה. הוא מייצר בעיות.

כל המתבטל מדברי תורה,

יש לו הרבה בטלים כנגדו.

זה פשוט.

אם אתה מתבטל מדברי תורה, ויש לך זמן,

אז מסדרים לך, אוקיי, אם אתה בטלן ואיזה,

בוא נסדר לך הרבה בטלים. יש לי כמויות לתת לך.

תלך לפה, תלך לעירייה, תלך לכאן, תלך לפה, תלך לשם, ועד הבית, תעלה את הזה, תראה את הזה, שכחת, תעזור, כמה בטלים.

אז זאת אומרת, אם בן אדם קיבל מברק מההורים,

אז לכאורה בהסכמת ראש הישיבה הוא צריך ללכת.

אבל זה שעם ישראל צריכים לעזוב את הר סיני זה פי אלפים יותר מחייב. למה?

כי זה השם אומר.

השם אומר שצריכים לנסוע משם, הלאה.

היי, היי, אבל יש דין.

יש דין.

בשולחן ערוך, אורח חיים,

צדיק.

אם אתה רוצה להיות צדיק,

תקרא שם.

סימן צדיק.

כשיוצאים מבית הכנסת, אסור לרוץ.

וגם

לא לפסוע פסיעה גסה.

ללכת מהר.

ניכר שאתה יוצא מבית הכנסת במהירות,

כתינוק הבורח מבית הספר.

ואנחנו רואים שדור דעה, דור המדבר,

בשביל איזה פסיעה,

משהו גסה יותר מהר השם.

דימו אותם לתינוק הבורח מבית הספר.

כל תנועה

מגלה פנימיות.

לפעמים גם הפנימיות לא מורגשת אצל האדם עצמו.

הוא לא יודע מה מניע אותו.

תמיד יצטרך לתת לו תירוץ מותר.

תירוץ

שמסתבר לעצמו,

לשכנע את עצמו בשכנוע אישי.

אבל הפנימיות בפנים זה לא נובע מזה, זה מסיבות אחרות.

אבל אם הוא ירצה באמת לדקדק למה,

באמת, מה קרה שהוא החליט עכשיו ככה וככה, וידקדק, הוא ימצא בדיוק מה היה המניע האמיתי הראשוני בפנים.

וזה לא מה שהוא מתרץ.

לא לאחרים שהוא משקר,

לעצמו.

כשרואים תינוק, תינוק זה לא תינוק, כן? ילד,

שיוצא בסוף יום מבית הספר,

והוא עוזב, והמעיל שלו ביד,

והוא מלביש אותו תוך כדי ההליכה,

ומכפתר אותו במרחק של פרסה,

כל המעשים האלה מעידים עליו את חוזק הרצון

והמאוויים להתפטר מהבית הספר.

אם אפילו הוא בעצמו לא יודע מאומה מכל העניין

שאנחנו מטילים עליו, כי אנחנו רואים,

אנחנו רואים בדיוק.

כי הדמיון הזה הוטל על כל עם השם.

ומה נורא עומק הדין?

על כל פסיעה של אדם, וזה נקרא פורענות.

זה נקרא פורענות.

ויהי מנשוא אהרון ויאמר משה,

קומה אדוני ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך.

רש״י אומר,

עשה לו סימניות מלפניו ולמאחריו.

יש נוני נפוחות,

בשני הפסוקים,

לומר שאין זה מקומו,

כמו סוגריים.

ולמה נכתב כאן?

כדי להפסיק בין פורענות לפורענות.

איזה פורענות? יש פה פורענות ראשונה, זה וייסעו מהר השם.

זה נקרא פורענות.

פורענות, מה שלמדנו עכשיו.

ויש אחרי זה המתאוננים,

שביקשו בשר.

פורענות אחר פורענות זה לא טוב, אז לכן הכניסו פה את הפסוקים האלה,

שזה לא מקומם.

ובמסכת שבת,

כתב שפורענות שנייה מהי, ויהי העם כמתאוננים.

ופורענות ראשונה מהי,

וייסעו מהר השם.

כל זה בא להם

על שמיהרו לנסוע מהר סיני בטרם נתחנכו והטביעו בנפשותם ללמוד

על מנת לקיים,

מה שדיברנו לפני הדרשה,

לא ללמוד על מנת לקיים מצוות לימוד,

אלא ללמוד כדי לדעת ולקיים.

ויש מחלוקת שם, פליגי עטא.

כמה היו צריכים להתמהמה עוד אצל הר סיני,

איכא למאן דאמר אטם שלושה ימים.

ואם כן, כמה נפלא הדבר,

שמה שהיו צריכים לתקן

אחר כך,

במשך ארבעים שנה שתתיישב התורה בגופם,

היו יכולים להשיג ליד סיני בשלושה ימים בלבד.

ויש מי שאומר שדי היה ביום אחד בלבד.

זאת אומרת, לפי זה מה יצא? קודם אמרנו שהם היו מוכרחים לצאת.

אז איך אומרים פה שיש מחלוקת שהיו צריכים להישאר עוד שלושה ימים, ואם היו נושאים שלושה ימים, היו חוסכים את הארבעים שנה

שהות במדבר כדי שתתיישב התורה בקרבם.

אם היו ממתינים בהר,

אז איך זה מסתדר?

הרי קודם אמרנו שהם היו מוכרחים.

אפשר שההכרח לזוז משם היה בגלל תנועת נפשם,

כיוון שבשמיים ראו שכבר הם רוצים לצאת.

אמרו, אין בעיה, אתה רוצה לצאת? סנקציה.

במקום שלושה ימים, ארבעים שנה.

עכשיו, בשביל שתתיישב התורה בקרבכם,

ארבעים שנה תצטרכו לשהות במדבר.

אבל אם היו שוהים את השלושה ימים האלה,

או את היום האחד למאן דאמר,

לא היו צריכים את הארבעים שנה.

אז רואים שלפעמים אתה מתחיל,

לא בשמיים.

אתה מתחיל, רואים את התנועות בנפש שלך, ולפי זה, בדרך שאדם רוצה ללך,

בא מוליכין אותו.

בין אם הוא רוצה ללכת לטוב,

בין אם הוא רוצה ללכת לרע.

בדרך שאדם רוצה ללכת, בא מוליכין אותו, לא מונעים אותך.

בדרך שאדם רוצה ל... איפה? איזה דרך?

אתה רוצה לעזוב את הבית כנסת?

אין בעיה, טראמפ.

אתה רוצה לשאיר?

טראמפ.

אתה רוצה ללמוד על מה להתקיים?

אין בעיה.

מה דרך זה? הבא לטהר, פותחים לו, אל תדאג.

הבא לטמא, פותחים לו, אין בעיה.

אתה קובע,

ומה שיחול עליך זה אתה הגורם.

דע

מה למעלה ממך, אומרת המשנה

במפרשים.

דע,

מה שבא מלמעלה זה ממך.

מה שנופל עליך,

גזרות טובות או אחרות,

הכול זה ממך.

אתה מניע.

זה כמו האדם יש לו חבל ביד,

הוא עושה דררן,

אז זה עושה טהטהטהטהטהט ומחזיר בחזרה אותו דבר. מה שאתה עשית, עשית קטן?

קטן. עשית גדול? גדול.

מתחת?

מה שאתה עושה,

זה אתה הגורם.

אז עכשיו צריך להסתכל קצת יותר פנימה, פנימה.

מה מניע אותנו?

ואם תתבוננו, תגלו שזה המידות שלכם.

אם זה תאווה,

אם זה עצלות,

אם זה כבוד,

כל מיני דברים.

כל זה מתחיל מהלב,

בקטנה של הקטנה, אבל בגלל המידות המושרשות.

ואם אדם לא תיקן,

ואפילו אם עוד לא תיקן, אם הוא לא כופה את מידותיו

וממסגר את עצמו בזמנים קבועים

ולא יחרוג מהם,

אז תמיד העצר ייתן לו להתפשט, ימין הזמן. היום אני לא יכול, היום לא הספקתי,

היום לא זה, מחר בלי נדל.

תשמעו את כל האנשים.

כולם מלאים תירוצים.

הייתי בדרך, הייתי עושה ככה, רציתי, תאמין לי. אבל קל היום, תירוצים, כל היום.

אבל יש אנשים

שמצליחים להיות עקביים,

למעט אירועים

חיצוניים שגורמים להם. נגיד, היה פקק פתאום, הוא נסע,

לקח את הזמן,

סביר להגיע בזמן,

יודע שתמיד זה לא פקוק.

הייתה תאונה פתאום בדרך.

נו, זה אונס, הוא לא יכול לעבור את ה... אין, סגור.

אבל אם בן אדם בעצמו גורם את העיכובים,

הוא בעצמו מתמהמה,

אז הוא יכול להביא תירוצים? מה תירוץ?

בקיצור,

הטביעות בשמיים

הן לא כמו שאנחנו חושבים.

אדם חושב שיש לו תירוץ לכל דבר ותירוץ טוב.

חושב.

בשמיים אין תירוצים.

אין תירוצים.

גם אתה, כשתראה את הפנימיות שלך ומה התכוונת ומה היה בפנים, אתה תתעלף או מצחוק או מבכי.

כי אם תראה הרבה אתה כבר לא תבכה כבר שם, אתה כבר תעלף מצחוק הזה, אהבל היית,

אתה חשבת שאתה פיקח, ואתה, יש לך תירוצים,

יש לך הסברים,

יש לך...

אתם ראיתם פעם אחת גם בוכה וגם צוחק?

זה המצב, פחות או יותר.

שמתאים לאחד שרואה את כל החרטות שלו.

תתכוננו.

רבי חנניהו בנגשי אומר, עושה הקודש ברוך הוא, זה כל ישראל לפי כוח רבו, תורו ומשוות שנה אמור אדונו אפס למען, יגדיל תורו ויאדיר.