ויסעו מהר השם... מה הפורענות בזה? - ג | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום להצלחת ההרצאה בארצות הברית והצלחתו של בזלי.

חלק ג'

פרסות בעלותך וייסעו מהר ה'.

נחזור על זה.

גמרא בשבת קט ז'

והרמב״ן מביא את הגמרא.

פורענות ראשונה כתוב וייסעו מהר ה'.

ואמר רבי חמא ברבי חנינא שסרו מאחורי ה'.

בביאור הגמרא מביאים מדרש אגדה שאמרנו שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר.

אמרו שמא ירבה וייתן לנו מצוות.

וזהו וייסעו מהר ה' שהייתה מחשבתם להסיע עצמם משם מפני שהוא הר ה'.

ואמרנו לכאורה הנסיעה הייתה על פי ה'

והיו מוכרחים לנסוע ודאי

למה נקראו תינוק הבורח מבית הספר.

מן ההכרח לומר

גם כשהיו מחויבים לנסוע מהר סיני

נראה שהלכו באיזו מהירות מעט יותר מן הצורך.

זרזו הליכתם

עם הכרזת הנסיעה.

בלי כל התחשבות על עזיבת אוצר.

כל חמדה שזה הר ה'.

שם זכו למעלה הכי גדולה בחייהם.

ובמהירות כלשהי כזאת בחנו אותם ושפטו אותם כתינוק הבורח מבית הספר.

כמי ששר מאחורי השם.

כי אומרים,

נברחה מהרה שמא ירבה לנו מצוות.

אז נכון שיש צלצול להפסקה, כולם רצים. הילדים לא הולכים בניחותא, לא משתאים בכיתה, צריך להרוויח את ההפסקה.

איפה אתה רואה שאנשים מתעכבים, לדוגמה, שהם כל כך מתמוגגים מהאירוע והכול ולא רוצים לעזוב? איפה?

איפה אתם רואים שבני אדם נמצאים באיזה מקום,

ואחרי שנגמר האירוע הם רוצים להישאר עוד ונשארים עוד עד כמה שהם יכולים לסחוב יותר?

איפה אתם רואים את זה?

בחתונה.

בחתונה אלה שאכלו, ברחו.

גמרו את המנות, לא נשארים.

מי נשארים?

המשפחה.

לא רוצים לעזוב את האולם.

ב-11, 11 וחצי נגמר, הם עוזרים את האולם באחת.

בטח, אנשי ערים במקום, מדברים, ואיך היה, וזה בא, וראית, ופה וש... ספרו את זה בבית, הלכו לבית. לא, לא רוצים לעזוב.

פה הייתה חוויה, פה היה זה, לא רוצים לעזוב.

וכולם נשארים, זה שב, שב, שב, מה אתה מהר? שב, שב, יושבים.

תביא, תביא עוד קפה, תביא עוד. שב, יושבים.

לא ממהרים.

מי כן מהר? מי שלא נוגע לו, כל העניין.

לא, יש לי נסיעה, יש לי הסעה, יש לי זה, יש ביביסיטר,

זה כל מיני סיפורים עפים.

למה? את הצ'ק שמו או לא שמו,

את האוכל אכלו,

הולכים.

אבל אלה נשארים, זו המסיבה שלהם.

יש לך דבר יותר טוב מזה שהקדוש ברוך הוא הזמין אותך אליו,

להר, יורד עם מלאכים, נותן לך את התורה, עושה אותך עם המובחר,

עושה, מי רוצה ללכת?

מי רוצה ללכת?

כולם רוצים להישאר לכאורה, לדבר על זה, לזה,

איפה זה?

מדדו אותם,

וכשהם מייד נסעו,

אפילו שזה היה עם חצוצרות,

והענן עלה והכול,

אבל היה פה איזה משהו, אתה מבין, שמיהרו מדי לעזוב את המקום.

אבל לא נטעה

ונסבור שהדברים הם כל כך פשוטים וכמו שאנחנו אומרים.

הם לא ברחו, ודאי שלא ברחו.

ודאי שהם לא סרו מאת השם.

ודאי שהם לא אמרו, בואו נברח.

שמא ירבה לנו וייתן מצוות.

כי אנחנו מדברים על דור דעה.

כל אחד ואחד נשא שני כתרים

עבור זה שאמרו נעשה ונשמע.

והקטן שבהם הגדיל לראות יותר מיחזקאל בן בוזי.

אבל הם נתפסו על תנועה קלה ברמות שלהם.

תנועה קלה

על פסיעה יותר מהירה מן הרגיל בהליכתם

מהר השם.

זה מראה משהו על הפנימיות בלב.

עמוק, עמוק, שהם לא מרגישים.

כי אני השם בוחן

לב וחוקר כליות.

היה פה איזה מילי, מילי, מילי, ננו, ננו

של הסרה מאחורי השם.

כתינוק שבורח מבית הספר.

כאומרים,

שמא ירבה וייתן לנו מצוות.

והביקורת הנוקבת הזאת, על מי ועל מה?

אז מי יאמר זיכיתי ליבי?

מי יכול להגיד, אני אבוא לפני השם, הוא יכול לחשוף את הלב שלי, עושה רנטגן, CT, MRI, מה שהוא רוצה?

נקי,

טהור.

גם מה שאנחנו לא כל כך מרגישים או לא רוצים להרגיש, וואי וואי וואי, כמה שחור יש בפנינו.

ציור עכשיו, לדוגמה.

תלמיד ישיבה קיבל מברק דחוף מהבית

שההורים מבקשים שיבוא מיד.

כמובן, משהו...

בעליו לצאת תכף ומיד לנסוע,

לפי בקשת הוריו.

מה החברים יגידו עליו?

אה?

איזה מהירות אתה לחוקח את החפצים וטס ישר, אה?

יפה.

והוא יטען עליהם, מה, אתם לא מתביישים?

אתם מעלילים עליי דברים כאלה בחינם?

אם לא קיבלתי מברק, אני הייתי יוצא?

קיבלתי מברק מההורים,

ואני מוכרח לנסוע.

צודק או לא צודק?

צודק.

אז ההכרח לנסוע מהר סיני הוא פי אלף אלפים יותר ממברק.

כי אם השם אומר לנסוע,

על פי השם יסעו ועל פי השם יחנו.

ממעלה ענן הם צריכים לנסוע, לא?

אז מה ההאשמה?

בכל זאת, מעיד עליהם הכתוב,

כי עזבו בשמחה,

כבורח, כבורח מבית הספר.

כשיוצאים מבית הכנסת,

כתוב שאסור לרוץ.

למה אסור לרוץ?

שלא יתראה כאילו בורח.

או, ברוך השם, שפטרנו.

מי שיוצא בעלינו לשבח,

זה בורח.

זה בורח.

מי שמסיר את התפילין,

לפני שמגיע לעלינו ולשבח, זה כבורח.

זה לפרוק עול.

מהר, רואים.

זאת אומרת,

אדם צריך להתראות,

לא באמת הוא צריך להיות ככה, אבל גם להתראות,

לכן אסור על פי ההלכה לצאת בריצה מבית הכנסת.

יכול להיות שיש מקרים דחופים,

כמו שאלחנן קופץ פתאום כי הוא קיבל ידיעה שיש הצולה.

בסדר.

אבל בסתם אדם לא ירוץ, אפילו שהוא צריך לרוץ.

תלך כמה פסיעות רגיל, ואחרי שתתרחק,

אז שלא יהיה קשור לבית כנסת שאתה הרצת.

אסור לפסוע פסיעה גסה.

ואנחנו רואים על מה נתפסו דור המדבר, בשביל איזה פסיעה גסה.

מער השם, דהיינו מהירות.

ודימו אותם כתינוק הבורח מבית הספר.

ראיתם פעם אחת שבורח מבית הספר? התיק, בסוודר, במעיל, והכול, בדרך. הוא לא עומד, מסדר את התיק,

לובש את המעיל, מכפתר,

הכול עושה על הדרך, על הדרך. מה זה מראה?

שהוא מת לצאת מפה, כבר לעוף מכאן. די, חרס, נגמר, שלום.

זאת אומרת, זה מעיד על הרצון להתפטר מבית הספר.

אפילו אם הוא בעצמו לא מרגיש שזו הסיבה שבעצם הוא ממהר לצאת,

הוא חושב שהוא ממהר בגלל שיש לו מה לעשות.

הוא לא יודע שבפנימיות הוא לא רוצה לשם, מחכה לרגע, מתי יהיה צלצול שיעוף מפה.

יכול להיות שהוא לא מרגיש.

אבל טענה כזאת הוטלה על כל עם ישראל.

טענה כזאת כבורח, כתינוק הבורח מבית הספר,

הוטלה על כל ישראל.

אז רואים כמה נורא עומק הדין גם על פסיעה של בן אדם. שוקלים גם פסיעה. למה פסעת ככה? למה מהר?

למה נשתהית? למה?

על כל דבר מבררים למה זה.

אתה עושה בחפץ לב, וזה וזה.

איך אתה ניגש לדבר? במהירות,

באיטיות.

הכול נבחן,

הכול נבחן בשמיים, הכל, הכל, הכל.

אז צריך לעבוד על הפנימיות שהיא תניע אותנו נכון.

אם הפנימיות לא חיצונית,

אנחנו יכולים להבין שלא יפה שיראו שאני עושה לאט, אז אני עושה מהר. אבל בפנים, יכול להיות שבשמיים רואים את העלפים בצעוק.

תראה איזה הצגה הוא עושה, כאילו הוא ממהר וזה, כאילו הוא הולך להביא תה בשביל שהוא משמש תלמידי חכמים. תראה איזה צחוק, איך הוא עשה את זה ועשה סיבוב,

ואני משמש את התלמידה, כי למדתי עכשיו שמתעלפים מצחוק בשמיים, אתה מבין מה הדבר הזה, כאילו זה,

יודעים שזו הצגה.

אבל אדם צריך להבין, זה הכול נשקל בשמיים.

זה צריך להיות פנימי אמיתי, לא משחקים.

פנימי אמיתי.

אז עכשיו עולה שאלה,

כמה זמן היו צריכים להשתהות בשביל שלא יגידו

שהם בורחים כתינוק.

כמה היו צריכים להשתהות? לפי כל מה שלמדנו עד עכשיו בשיעורים,

יש מאן דאמר שלושה ימים

ויש מאן דאמר אפילו יום אחד.

אם היו משתהים יום אחד או שלושה ימים,

לא היה נאמר עליהם,

סרו מהר מן הדרך

ויסעו מהר השם כתינוק הבורח.

והיו חוסכים 40 שנה במדבר.

והיו נכנסים ישר לארץ ישראל.

תראו לפעמים כמה כשאדם עושה דבר פנימי אמיתי,

כמה הוא חוסך לעצמו מי יודע טלטולים ובעיות והכול,

בגלל שהוא השתהה,

ואז יתרגלו אותו הרבה שנים עד שהוא יגיע לזריזות האמיתית הפנימית.

כמה אדם מפסיד שהוא לא אמיתי, פנימי?

הוא לא יודע.

לכן כשהקדוש ברוך הוא מנסה אדם בשביל שיהיה גדול בישראל,

הוא מנסה אותו בדבר קטן.

ואם לא בדבר קטן, לא יהיה גדול בחיים שלו.

כל החיים שלו הפסידו בשביל דבר קטן.

מה הבעיה לעשות דבר קטן?

מה הבעיה לעשות דבר קטן?

ומה ניסה את דוד? מה ניסה את משה רבנו? בצאן.

דבר קטן.

משה רבנו רץ אחרי שא אחד שעזב.

מה היה צריך? מה, אני ארוץ אחרי האחד?

יש לי פה עדר, חביבי, אלפים. אני אעזוב אותו בשביל אחד?

לא מתעצל.

הוא חס גם על האחד.

זה נקרא דבר קטן.

אבל הקטן עשה אותו הכי גדול.

כי הקטן,

זה מראה על גדלות.

אדם שמתעסק בקטנות,

זה אדם גדול.

הקטנים מתעסקים רק בגדולות.

פוזות,

טררם, רעש, זה הכול.

אבל הגדולים מתעסקים בקטנות.

עונים לכל אחד בכל זמן,

מטפלים, מסייעים

בכל דבר.

לא כמו יש רבנים, אתה רק יכול להגיע לשמש שלו.

זהו.

ואף פעם אתה לא יכול לדבר איתו.

לא, אין דבר כזה לדבר איתו.

אצלנו שולחים לנו אס.אם.אסים, אימיילים, זהו. עונים לכל אחד, מרחיבים, נותנים לו תשובות, מקורות.

צ'יק צ'ק, צ'יק צ'ק, צ'ק צ'ק.

למה?

כי צריך לטפל בכל דבר, גם קטן.

שיעור הבא, עוד כמה דקות.