ימי הזקנה והבחרות | הרב אמנון יצחק שליט"א

קהלת י"ב, "וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ". עד אשר יבואו ימי הרעה - אלו ימי הזקנה, כך אומרת הגמרא בשבת קנ"א. משל לחיילים שברחו מעבודת הצבא ומאימת חומר העונש שהוטל על המשתמטים מהצבא קמו ונמלטו למדינה אחרת. כעבור עשרות שנים קם מלך חדש, הוציא חנינה לבורחים בתנאי שישובו לצבא. בא איש זקן, תש כוחו, ביקש גם הוא ליהנות מהחנינה, והוא מצהיר שהוא מוכן ללכת לעבודת הצבא. שמעו אותו הפקידים, התבוננו בגוף שלו השחוח ולעגו לו, אומר לו חפש את החברים שלך בחור, אתה לא יצלח לכל מלאכה, זקן תיכו. 
את המשל הזה המשיל הגאון הצדיק רבי איצלה בלאזר זצ"ל, התלמיד המובהק של הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל בישיבת סלבודקא, בימים הנוראים הוא אמר את המשל, כאשר הוציא את המשל הזה מפיו התעלף מיד, וכמעט נפל ארצה מרוב בכי ונהי, לאחר ששבה רוחו פנה לתלמידי הישיבה בקול תחנונים, אחים יקרים, הינכם מאושרים, צעירי אונים בעלי כח, יש בידכם לעלות למדרגה גבוהה, אתם רק צריכים לחוס על הזמן היקר מכל. קולו של ר' איצלה נפסק ונחנק מדמעות. לאחר זאת שוב פתח את פיו ופנה אל השומעים, אחים יקרים, חוסו נא על אדם זקן שהעביר זמנו לבטלה, גאון הגאונים היה, והגיע לגיל שבו כבר לא יצלח לכל מלאכה, הצטרפו נא עימי בתחינה לאב הרחמים, והרים קולו, "אל תשליכני לעת זקנה" שעה אחת בימי הנעורים שווה יותר ויקרה יותר מאשר שנה שלמה של ימי הזקנה. 
בשבת שלפני ראש השנה, עמד המגיד מדובנא ז"ל בבית הכנסת והשמיע דרשה. בין השומעים היו נערים וילדים, בסוף הדרשה פנה לנערים ואמר להם, בנים קדושים, אמשול לכם משל. סוחרים רבים נסעו לביתם מן היריד והובילו עמהם סחורות שונות, זה הרבה זה מעט, והדרך היתה בחזקת סכנה של גזלנים ושודדים, והם יראו מן הסכנה, לקחו עמם גדוד של שומרים מזויינים כדי להגן עליהם ועל רכושם מפני השודדים בדרך. אבל מי יכסה ויממן את הוצאות השכר של השומרים? בודאי כל החבורה, אבל האם כולם צריכים לשלם חלק כחלק? לא, מי שהסחורה מרובה עליו לשלם לפי יחס זה שכר מרובה, וגם תלוי באורך הדרך שהוא צריך את השמירה, מי שדרכו לביתו קצרה משלם שכר מועט, מי שדרכו לביתו ארוכה משלם יותר, מי שהסחורה מרובה וכן הלאה. וכמעשה הסוחר השלים המגיד משלו, כן גם אנחנו כולנו, הן זקנים והן הטף הולכים בדרך שיש בה סכנה, אויב ערמומי אורב לנו - יצר הרע רוצח הרוצחים, אך אלהים יגן עלינו אם רק נקרא אליו, אבל מי מאיתנו צריך להתפלל ולבקש יותר? על מי מוטל לבקש את השומר שיגן עלינו יותר? הלא ברור מי שדוקא הדרך לפניו עוד ארוכה, הוא צריך להתחנן יותר ולבקש יותר, הזקנים כבר קרוב יומם, עוד מעט וישובו לביתם וילכו למנוחות, אבל אתם ילדים בחורים וצעירים, הדרך ארוכה מלאה סכנות עוד לפניכם, אתם באופן מיוחד מחוייבים להרבות בתפילה לעורר רחמי הקב"ה שומר ישראל, התפללו בעד כלל ישראל שתהא השנה הזאת שנת גאולה וישועה. אז רואים פה את הבחינות האלה של צעירים וזקנים איך הם. 
חכם אחד נוכח בלויה, איש זקן בן תשעים שנה, בניו וניניו הולכים אחר המיתה ממררים בבכי, תמה החכם ואמר, מה זה מיומיים? מדוע הם אוננים דוקא היום? למה לא אתמול ושלשום? הלא כבר גם אתמול מתו תשעים שנה פחות יום, עכשיו לא מת רק יום אחד, אז למה בוכים רק על היום האחרון? כל יום שעובר מת, כל יום שעובר מת, כל רגע אנחנו מתים, כל רגע אנחנו מתים למה אתה לא בוכה? החיים עוברים מתים, זה שנשאר יום אחרון - מה אתה בוכה, תשעים שנה שהלכו לא בכית על היום האחרון אתה בוכה? כי אנשים לא חיים בהתבוננות שהם מתים, הם מרגישים שהם חיים והם לא יודעים שהם נפרדים מחיים כל רגע, נפרדים כל רגע נפרדים. 
פעם באמצע ישיבת מועצת גדולי התורה בירושלים עמדה לדיון שאלה ציבורית שהיו זקוקים בה להכרעתו של הגאון מטשעבין זצ"ל, והוא נתבקש הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל לנסוע להביא את הגאון מטשעבין אל הישיבה. כשנכנס לביתו אמר לו הגאון, מצטער, 13 שנה לפני כן היה חולה מסוכן, הרופאים אמרו נואש לחייו, כשנודעו לו דברי הרופאים הפך פניו לקיר, כמו שכתוב אצל חזקיה המלך, "ויסב פניו אל הקיר מקירות ליבו" ואמר רבונו של עולם, בקשה אחת יש לי מלפניך, תוסיף לי 15 שנה כדי שאוכל לחזור על כל התורה שלמדתי, בבלי ירושלמי וארבעת חלקי השו"ע כדי שאוכל לבוא לעולם הבא. הוסיף הגאון מטשעבין, הקב"ה שמע תפילתי, וזה 13 שנה שאני מקדיש כל רגע ורגע לחזור על התורה, נותרו לי רק שנתיים, אני לא יכול להתערב בשום ענין ציבורי. וכך היה, כעבור שנתיים נסתלק הגאון מטשעבין זצ"ל. 
הסיפור הזה הוא לקח מאלף ביותר למתבוננים איך לייקר את החיים ולנצל כל רגע ורגע כדי להתדבק בה' יתברך ע"י לימוד התורה הקדושה. ובפרט בחול המועד, עכשיו שלא ניתנו מועדים לישראל אלא כדי לעסוק בתורה, אז אחרי התפילה יהיה פה עוד שיעור.
אך יש כמובן גם צדדים יפים ומשובחים של הזקנה ואין להעלים אותם. כתוב זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים חכמה נתוספת בהם, כאשר החומר נחלש לעת הזקנה שאז הכוחות החומריים נחלשים מפני החולשה שלהם הכח השכלי מתגבר, שכן כאשר זה נופל זה קם, אומר המהר"ל מפראג, אבל זה כמובן בתלמידי חכמים שהרגילו את מוחם ושכלם לעמול. 
כשיצאו רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו מן המערה, בכל מקום שרבי אלעזר מחי היה רבי שמעון מסי, הוא היה מכה והוא היה מרפא, אז הבן רבי אלעזר היה מכה, איך זה אנשים עוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, הוא לא קלטו את זה, איך אנשים מבזבזים את הזמן על חיי שעה, היה מביט בהם והם מתים, ואבא שלו מחיה אותם. אז המהר"ל מפראג אומר, מפני שהזקנים נמצא בהם הרחמים יותר מן הבחורים שיש בהם מידת הדין, אז לכן רבי אלעזר היה פוגע בהם ורבי שמעון היה מרפא אותם. 
"מפני שיבה תקום" כי הזקן קרוב למיתה כי גופו כמת. הסבא מקלם אומר. הזקן כבר אינו מעלמא הדין, הכוחות החומריים נחלשו, אז מתרוממים הרגשי הנצח, כולו עטוף רגש ומחשבה של עולם הנצח, לכן צריכים לעמוד מפניו שהוא מעלמא דאתי, הוא כבר שייך לעולם הבא, מפני זה נחשב החטא בזקנה חמור ביותר, למה? שהרי עם הרגשות של נצח מפעמים בו עדיין חוטא ומורד, אדם בגיל כזה יכול עוד לחטוא? 
כותב המאירי בחיבור התשובה, עת לעשות לה' הפרו תורתך, אפילו בעת שהיה ראוי להם לעשות לה' שזה עת הזקנה, הפרו ברית, עברו חוק ולא הרגישו בבוא קיצם, גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע, ז"א זקנים שכבר הגיעה העת שהם צריכים להסתלק מן העולם, עדיין הפרו תורתך, במקום שיתאושש כמו שאומרים ויגיד טוב, עשיתי מה שעשיתי, לפחות נשאר כמה שנים חודשים לאסוף משהו, לחזור בתשובה, גם לא עושים. ועוד אומר המאירי, חטא הנער יחשב לחטא אחד, וחטא הזקנה יחשב כאלף או כאלפיים. נער קטן שואל לאביו, אבא, מה יהיה מחר? הזקן שואל ומתגעגע לעבר, אה אתה זוכר מה היה ווי ווי ווי, הוא מחפש את הימים ואת השנים שעברו, הצעיר מתגעגע אל העתיד אל המחר, ואילו הזקן מתגעגע אל האתמול, ובאמת לגבי מחר כולם צעירים, כי אפילו הזקן עדיין לא ראה אותו, לגבי אתמול - כולם זקנים, שכבר האתמול עבר ואיננו. אז צריך להתבונן איך לייקר מי שצעיר ומי שזקן, צריך לייקר את הזמן. 
"ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי, מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים", כתב הכלי יקר, מה שנאמר במספר גדול שנה, כמו מאה שנה, שבעים שנה, בלשון יחיד מאה שנה ושבעים שנה, ובמספר קטן ושבע שנים, וחמש שנים, מה זה? לפי שהחסידים אע"פ שכל ימיהם שלמים, מכל מקום הם יותר קונים שלמות בשנים האחרונות שהם קרובות לשערי מוות, שאז הולכים ומתקרבים ביותר אל האור הנצחי, על כן השנים הקודמות הם נחשבים לשנה אחת בערך השנים האחרונות, לפי שמצד ריבוי השלמות שהם קונים בשנים האחרונות זה דומה למרובות, לכן נאמר באברהם ויצחק כך, במספר הגדול נאמר שנה, במספר הקטן שזה השנים האחרונות נאמר שנים כי זה שוה ערך להרבה שנים של הצעירות למרות שהם קנו שלמות, כי אדם רק חושש וחושב עכשיו עוזב רוצה לאסוף כמה שיותר לעשות מה שאפשר. 
נמצא תלמיד חכם בזקנותו הוא מתעלה ביותר אם הוא לומד ועוסק בתורה ובמצוות, כי הוא יותר קרוב לעולם הנצחי, קרוב יותר לה' יתברך. לכן ציוותה התורה, "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", כי הוא כאילו מסולק מן הגשמי והוא נבדל, לפיכך צריך לכבדו, ולכן יש לנצל את מעלת הזקנה ולא יהיה מאלה שהפרו תורתך אפילו כשהגיעה העת כבר לצאת. 
הפסוק אומר "בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים", קשה, הרי בחור ונער היינו הך, ואם כבר מנה בחורים למה מונה עם נערים? אלא אמר הקב"ה, זקנים שהם נערים, שנאמר "תתחדש כנשר נעורייכי". הבחורים צריכים לייקר את הזמן שלהם, את הסגולה שיש בימי הבחרות, את הרעננות, את הזריזות, את החיות. אמר אחד מחכמי העולם כי הנערות היא דבר יקר ארך, אך טוב אם הוא היה מצוי אצל הזקנים, למה? כי הם יודעים איך לייקר ולחבב ולנצל זאת לתכלית האמיתית, וחבל שבימי הזקנה, ימי הבחרות גזים ונעלמים. לכן ציוותה אותנו התורה "מפני שיבה תקום", כי הזקן רגיש מאד, הוא מתדלדל מכל הסגולות שהיו לו בימי נערותו, נעזב מכבוד, מפסיד חשיבותו וערכו אפילו אצל בני משפחתו וקרוביו, ומכל שכן בעיני זרים שאינם שמים לב עליו כי אינם צריכים לו, והוא צריך לעזרת כל אחד ואחד, הוא נעלב מכל דבר קטן, נפגע מכל מילה שאינה מכובדת, לכן צערו ועלבונו גדולים, ולכן צריכים לנקוט זהירות ולשים לב לכבדו. 
רבינו בחיי על התורה בפרשת יתרו אומר בשם הגאון רבינו סעדיה גאון זצ"ל, הטעם מה שקבע הכתוב שכר בעבור כיבוד אב ואם באריכות ימים, מפני שלפעמים עתידים שיחיו האבות עם הבנים זמן ארוך, והאבות הם למשא כבד על הבנים ה' ירחם, לכן קבע עליהם שכר המצוה הזאת למען יאריכון ימיך, כלומר עליך לכבדם ותחיה עמהם, ואם תצטער על חייהם דע שעל חייך אתה מצטער. הזקן נעלב אפילו מהקרובים ביותר, נעלב עמוקות כאשר הוא מרגיש שהוא מיותר עליהם, שהוא לטורח, שהוא למשא בעיניהם, לכן בעבור הזקן הנעלב מגינה התורה עליו ומחייבת לכבד את הזקן. 
אז שלמה המלך מלמד אותנו "זכור בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה" אלו הזקנה, "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ". תנצלו את החיים, תנצלו כל רגע, זה לא חוזר, כל רגע מת, כל יום עובר - מת, לא מתים בסוף, מתים כל יום.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל...