מחלוקת בית שמאי ובית הילל

- - - לא מוגה! - - - 

בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן נאילך פוחת והולך ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן נאילך מוסיף והולך

גמרא בשבת כא בדרך העולם אדם שמח בהרבות הון כשמרוויח היום שמח כשמוסיף להרוויח מחר יוסיף בשמחתו וכן הלאה כתוספת ממונו כן תוספת שמחתו

זה ציור אחד ציור שני יש שיספרו לנו שידידנו הרוויח הרבה ונשמח קשה למצוא כאלה היום אך כשיוסיפו לספר שהרוויח עוד וכן פעם שלישית והלאה הפעמים האחרונות לא תעוררנה בנו שמחה גדולה כמו הראשונה

מה ההפרש?

למה אצלנו כשמתוסף הון כל יום אנחנו שמחים יותר ויותר ויותר?

ואפילו אם אנחנו שמחים כשידידנו הרוויח הרבה,

אם יספרו לנו עוד ועוד זה ילך ויפחת. למה?

יען שבנוגע לעצמו אין אדם מתרגל בין הקל להצלחה ולכן שמחתו מתוספת והולכת.

מה שאין כן בעושרם של אחרים האדם מתרגל ורגע שמחתו פוחת והולך.

אה, הוא עוד פעם מרוויח?

יפה מאוד, כל הכבוד.

וככה זה,

מתרגלים מהר למה שיש אצל האחרים אבל אצלו הוא לא מתרגל כל כך מהר שהוא מרוויח כל יום יותר וכל יום יותר, הוא לא מתרגל.

אכן הוא שמח יותר ויותר.

כשנסתכל בנו הוא נראה.

כשמגיע איזה חג,

אז כל אחד מאיתנו שמח בשמחת החג כפי ערכו בשמחת החג. כמה שהוא מעריך את החג ככה הוא שמח.

אך השמחה הזו אינה מתוספת מדי יום ביומו,

אלא כפי ערך הרגלנו בחג שמחתנו זה הולך ופוחת.

זאת אומרת, ככל שהחג מתמיד אנחנו מתרגלים.

לדוגמה, סוכות ביום הראשון לקחת על עולם ארבעת המילים מחכים לזה.

יום שני זה כבר לא אותו דבר, שלישי, הולך ויורד.

גם חנוכה.

מחכים להדלקת נר ראשון וכו' וכו', יום שני,

שלישי, אה,

איזה יום היום?

רביעי, אה, רביעי,

חמישי, כן, ככה.

אבל לא כך היא דרך גדולי תורה ועמודת השם.

אדרבה, שמחתם היא פנימית.

למה שמחתם היא פנימית,

מפעולת התבוננותם, הרבה בעניין החג.

הם כל הזמן שקועים בעניין החג, בעניין הלימוד, המצוות, ההלכות, התלויות בחג, המנהגים, הכול סביב החג.

אז גדולי התורה בעבודתם,

אדרבה, שמחתם היא פנימית, מפעולת התבוננות, הרבה בעניין החג,

מכל שיתוספו ימי החג.

תתוסף את בוננותם, ויוסיפו להרגיש גדולות ונפלאות בתורת החג.

ואת המתנה העצומה שנתן לנו השם יתברך בחג,

ואז מתוסף את שמחתם דבר יום ביומו.

כל יום יש להם שמחה יתרה ונוספת.

אומר המחתם אליהו,

זכור לזכור את מראה קדוש עליון מורנו ורבנו, זכר צדיק וברכה,

שביום ראשון של חג היה נפלא מראהו ממש שמח,

שמחת עולם עליון,

ומדי יום ויום קדושת מראהו היתה מתוספת והולכת כמלאך אלוקים למעלה למעלה.

והעניין הוא כי דרגות העבודה שונות הן כמדרגות בני האדם עצמם.

יש שעבודתו חיצונית שלא לשמה,

או שעבודתו מלומדה.

ואם גם בהרגש ובהתלהבות הוא יעבוד את עבודת הרוח,

על כל פנים עבודה חיצונית היא.

וההתלהבות פוחתת והולכת כפי הערך אשר יתרגל בה.

אבל ישנם בעלי מעלה שעבודתם פנימית,

עבודת הנשמה,

היינו בהשבה אל הלב, כל דבר הם מפנימים אל תוך הלב,

ושמחתם בעבודה זו מתוספת והולכת תמיד.

כבר אמר על השאז מכלם זכר צדיק ברכה כי רושמי הרשמים של ההשבה אל הלב מצטרפים.

שכל הרגש מוסיף על הקודם וכך הולך ומתרבה והאדם עולה מעלה-מעלה.

זהו העניין אשר פרי החג שהם הקורבנות שאנו מקריבים בעד אומות העולם פוחתים והולכים.

עבודתם הם אם גם יעבדו את השם עבודה חיצונית היא.

גם כשהם עובדים את השם זו עבודה חיצונית.

ואינם שייכים אל הסוד של ואשבות אל לבביך בכלל, בכלל.

הם לא שייכים לזה.

ועל כן אי אפשר לסדר את קורבנותיהם בסדר עבודת הצדיקים הנבחרים אלא רק לפי הסדר שעל פי המדרגה החיצונית שלהם.

בזה פליגי בית שמאי ובית הלל.

האם תקנו חכמים את הזכר לנס חנוכה על פי סדר עבודת

היחידים שזה הצדיקים העבודה הפנימית?

דהיינו הולך ומוסיף?

והיינו כנגד הימים היוצאים כדברי בית הלל,

שבכל יום ויום הכרת הנס מתוספת על ידי השווה אל הלב של התבוננות יום-יום?

וזהו גם העומק של הגדר של מעלים בקודש?

או שנאמר כשיטת בית שמאי שהתקנה הייתה בעד הכלל כולו,

ועל כן זה כסדר ההבחנה של הפשוטים שעבודתם היא חיצונית.

בעיקר ההתרגשות ביום הראשון ואחר כך פוחתת והולכת,

וזהו כנגד ימים הנכנסים.

כל שיש עוד יותר מהחג לפנינו,

נכבדו לנו יותר.

מה שאין כאן בשעות האחרונות של החג,

כמעט שאיננו נרגש לנו כלל,

כי עוד מעט ויעבור.

כשנבחין היטב בעצמנו נראה כי כן הוא ממש בקרבנו בדיוק רב,

וכן הבחינה הזאת היא כנגד פרי החג,

פירוש העבודה הנמוכה, החיצונית, כמו שאמרנו,

שאי אפשר לאומות העולם להגיע למדרגה למעלה ממנה,

כי הנקודה הפנימית האמיתית חסרה להם.

כמו שאמרו זיכרונם לברכה, בעניין שלא נשמע שלהם.

אז זאת אומרת,

למעשה נפסקה ההלכה כבית הלל,

אבל האמת היא שאנחנו עובדים ממש כמו בית שמאי,

שהולך ופוחת אצלנו. אצלנו זה הולך ופוחת. לא עולים ומתוספים מיום ליום, מעלים בקודש איוב ומרגישים,

חנוכה עוד נהיר, עוד נהיר, מתפעלים, מרגישים, זה לא הולך ככה אצלנו.

אבל נפסקה הלכה כבית הלל.

למה?

ראוי להוסיף שהרי מחלוקת בית הלל ובית שמאי היא במהדרין מן המהדרין,

ונראה בביאור הדבר כי בפלוגתא הזאת משתקפת שאלה יסודית בהנהגת האדם

שרוצה להתעלות ממצע פחיתותו בבעלות עבודת השם כשתי דרכים לפניו.

האם הוא יחכה במעשה העבודה החיצונית שלו את מנהג היחידים, החסידים המעולים,

אפילו אם הוא יודע שפנימיות לבבו טרם הגיעה למדרגה של הדבקות בבחינה הזו?

האם נכון לעבוד ככה?

זאת אומרת, אפילו שבפנימיותנו אנחנו לא במדרגה של החסידים,

היחידים.

האם אנחנו צריכים לחכות בעבודה החיצונית את המנהג של היחידים החסידים למרות שזה לא בפנימיותנו?

או אולי דקדק לכלכל מעשה והנהגות.

תמיד על פי אמיתת מדרגת ליבו בדיוק.

מה שאתה ככה, אתה תעבוד את השם בדיוק.

בלי הצגה, כמו שאומרים, בלי לעשות מעשים כאילו ככה וככה,

ובפנים זה הכל ריק יחסית.

מה נכון יותר?

יש בכל אחת חסרון ומעלה,

בכל אחת מהדרכים.

כי אם יעשה כמעשה מהדרין,

כמעשה יחידין,

מעלה ומוסיף,

יטעה במדרגת עצמו,

כי סוף סוף יחשוב עצמו כאילו אחד המצויונים הגדולים,

הוא יחשוב, היי, אני כמו...

אבל מצד שני, אם לא יעשה כמהדרין ולא יגביה את עצמו למעלה, לפחות בהידור המעשים,

הרי בתרפותו גם ממעשים מצוינים, אפילו שהם חיצוניים,

הוא עלול ליפול עוד יותר,

הן בפנימיות והן בחיצוניות,

כי רפיון במעשה עלול למשוך אחריו גם מידת העצלות ושאר מידות מגונות.

או לאידך גיסא,

אולי עליו לבחור בדרך האחרת.

כי מה תועלת שיטעה האדם את עצמו?

אדרבה, צריך שילמד את עצמו לדעת את פחיתות ערכו,

ותמיד להתבונן בזה שהוא במצב פחות, ולהתחזק לעלות מעלה בדרך אמת,

לא רק בהטעה, בעלמא.

בעניין הזה פליגי בית הלל ובית שמאי.

מי שבא להיעדר מבחינת מהדרין מן המהדרין,

סוברים בית שמאי שצריך הוא להזכיר את פחיתותו.

כי אם לא ירבה לשאוף אל הפנימיות,

יעשה רק מעשים בחיצוניות,

הוא יהיה פוחת והולך כדרך כל חיצוני וכדרך העבודה של אומות העולם.

דבר זה צריך להזכיר לעצמו תמיד בפרטי עבודתו.

וישמור את הכרת פחיתותו ואת סכנתה האיומה מול פניו תמיד.

לכן הוא הולך ופוחת.

ביום הראשון מדליק שמונה, ביום השני שבעה, ביום השישי שישה.

למה הוא הולך ופוחת?

שתזכור שאתה כזה,

שאתה הולך ופוחת במקום להתרומם, ואז שהוא יראה, יראה את הסכנה שהוא הולך ופוחת ייתן אל לבו לעלות ולהתרומם ולעלות מעלה-מעלה.

אבל בית הלל סוברים כי אדרבא יעשה כמעשה הצדיקים ויזכיר לעצמו בדרך חיובי.

לא בדרך השלילית להזכיר לעצמו שצריך לעלות, אלא בדרך החיובית, תוך כדי שהוא הולך ומוסיף נר ועוד שניים, שלוש.

בדרך החיובית יזכיר לעצמו שצריך להיות מוסיף והולך בעבודת השם.

אשר אפשר הוא רק על ידי עבודה פנימית. איך הולכים ומוסיפים, איך מעלים בקודש? אתה מוסיף לך את הרגשות וההשבה אל הלב ואתה הולך ומוסיף.

וזה אפשר רק על ידי עבודה פנימית,

מאשר לצורך שיבקר האדם את עצמו.

לזה צריך שילמד מוסר.

הוא יחזור וילמד.

עד שיבין את מדרגתו הפחותה.

אבל לעניין מעשה,

לעניין מעשה, בא להימעט משום זה.

כי למעשה צריכה עבודתו להיות באופן היותר חיובי,

בלי שליליות כלל.

למה? כי בית הלל סוברים,

כי השליליות שאתה הולך ופוחת תוכל להביא חסרון יותר.

מה שאין כן החיוביות,

אפשר שתמשוך אותו למעלה.

אם נרצה להגיד את זה בדוגמה יותר ברורה,

נמליץ לאנשים ללכת בחברת החכמים, אפילו שהם לא כל כך חכמים,

כי מתוך כך יכירו את פחיתותם ביחס לאלה שמסתובבים איתם,

אבל זה יכול לתת להם דרבון ושאיפה להיות כמותם.

אבל אם בן-אדם מסתובב עם פחותים כדוגמתו,

משם קשה לעלות. אפילו אם הוא יראה כמה הם פחותים ואיזה בדיחות שטויות ואיזה דברי הבלים, הם מדברים והכול.

מאיפה יושבת הכוח?

פה לפחות, לשיטת בית הלל.

המעשים החיצוניים שהוא עושה, שהם כמעלת הצדיקים,

הם יכולים לפעול את פעולתם, כי האדם מתפעל ממעשים חיצוניים גם,

וזה מפעיל את הפנימיות שלו.

אז לכן נפסקה ההלכה כבית הלל,

שהוא הולך ומוסיף.

אז שתי השיטות הן שיטות נכונות, השאלה היא מה נכון לנו יותר.

גם בית הלל יודעים שאלה שהולכים בדרך שלהם הם לא אלה שבדיוק עולים במעלות כל הזמן, מיום ליום,

אבל הם סוברים שזו הדרך הנכונה להעלות את האדם מתוך פחת מעשיו ולשאוף לתיקון עצמו בדרך חיובית,

לא בדרך שלילית.

וזה גם שיטות במוסר.

יש כאלה שרוצים ללמוד תמיד את החיובי שבאדם.

שאדם לא ייפול ברוחו.

יש לך איזו מידה טובה, יש לך איזו בחינה טובה,

תתבונן בה ותראה שאתה לא כזה מסכן. הנה, פה אתה טוב, אז תעלה מפה מהנקודה הזאת, כמו שיש לך פה את הנקודה החיובית הזאת.

תתרומם ממנה גם במידות אחרות, תתחיל לעבוד.

ויש כאלה שסוברים, לא.

צריך לראות בפחיתותו של האדם, בשביל לראות עד כמה הוא ירוד,

שהוא ישאף לברוח מהמקום הזה ולעלות למעלה.

צריך שיכיר את מקומו ויעלה משם.

זה שתי שיטות במוסר, גם איך להסתכל על החיים.

יש אפשרות גם לשלב.

פעמים רכה, פעמים מכה.

חופץ חיים, זכר צדיק, הקדוש לברכה, היה מייסר את עצמו לבד.

היה מדבר אל עצמו ואומר,

ישראל מאיר, מה יהיה איתך, ישראל מאיר, מה יהיה איתך?

מה יהיה איתך?

היה לו מלא טענות על עצמו.

ישראל מאיר, אתם שומעים?

אתם יודעים כמה ילדים קוראים להם ישראל מאיר על השם של החופץ חיים?

הוא היה בוכה, מה יהיה איתך ישראל מאיר?

אתם שומעים?

אדם שלא בזבז זמן,

כי הוא זה שנה אחת מספרים שהוא פעם לא מצא בחשבון, בשנה 18 דקות נעלמו לו.

הוא לא יודע להגיד מה הוא עשה איתם, איך הוא יבוא בראש השנה לפני הקדוש ברוך הוא, וחסרים לו 18 דקות במשך השנה.

מה הוא יעשה?

יש לו טענות, ישראל מאיר, מה יהיה איתך?

מה יהיה? מה יהיה?

אנחנו טובחים על הכתף,

מבסוטים על עצמנו, עשינו איזה משהו, אני יודע מה, איזה קשקוש בגרוש,

וכבר מבסוטים.

אתה יודע איזה זכות נפלה לי אתמול, פשש, אל תשאל, וזה, והוא מספר את זה שבועות, אחרי זה כבר נגמר.

אז זה המצב, רבותי, מחלוקת בית שמאי ובית הלל.

שניהם צודקים, אנחנו על הפנים.

רק יש מישהו שאומר, צריך להכיר בזה ומפה לעלות,

ויש מישהו שאומר,

אתה צריך לשים לב.

למרות שאתה כזה, אבל תעשה את המעשים היותר מעולים. תהדר, תהיה מן המהדרין,

ותעשה כמה שיותר כמעשה צדיקים.

אבל תזכור שזה המקום שאתה צריך להיות בו גם בפנימיות שלך, לא רק בחיצוניות.

יש אנשים שעושים מעשים חיצוניים שדומים לצדיקים,

אבל בפנימיות שלהם, איפה זה?

זו בכלל לא מדרגה אצלם.

הם פשוט חקיינים טובים. הם עושים, ראו איך הוא עושה, גם הם עושים.

עושים ככה, גם עושים ככה, אבל זה לא נובע מפנימיות שלהם.

לא, זה נקרא מעשה חיצוני. מעשה חיצוני זה כמו הגויים.

זו מצוות אנשים מלומדה, או לא לשמה. זו שיטה כזאת.

מה השיטה? אתה מספיק על החיצוניות מתוך כך.

נו, זה מה שאנחנו מדברים, שיש שיטה.

בזמן שהם ככה, כאילו הם לא, הם לא כאלה.

כן, אבל בית הלל אומרים שצריך אדם לעשות מעשים מחיצוניות, אפילו שהם לא כאלה בפנימיות,

כמו בחינה של מתוך שלא לשמה, בא לשמה.

אומרים ביחננין יום הרגשיום,

מארצו הקדוש ברוך הוא חוץ וקדוש ישראל נופי קונטור ראשון שלנו.