עד תום הקרב ויותר | הרב אמנון יצחק שליט"א
תאריך פרסום: 19.07.2014, שעה: 22:27
http://live.shofar-tv.com/videos/4103
19-7-14
רבי יצחק ורבי יוחנן ורבי יודן גיורי, הוא רבי יהודה בן גרים, הלכו לשמוע תורה מרבי שמעון בר יוחאי, יש אומרים שהלכו ללמוד פרשת נדרים ויש שאומרים שהלכו ללמוד פרשת נסכים, ובאו ללמוד אצלו. בשעה שרצו ללכת לדרכם בגמר הלימודים נטלו הימנו רשות, ואחרי זה המתינו שם בעירו עוד יום אחד, וכשרצו ללכת לדרכם אמרו צריכים אנו ליטול ממנו רשות פעם שניה, כדין תלמיד שנפטר מרבו, ולן באותה העיר צריך להפטר ממנו פעם אחרת, כמו שאומרת הגמרא במועד קטן ט'.
חד מינהון דרש ואמר להון, אחד מהם דרש מאיזה פסוק נלמדת ההלכה הזו, ואמר להם לומדים את זה מהפסוק "ויברכם יהושע וישלחם וילכו לאהליהם", זה מדובר בשבטי ראובן וגד וחצי שבט מנשה, כשהם חזרו לארצם שבעבר הירדן המזרחי, אחרי שהם עברו עם יהושע בינון וישראל לעזור להם במלחמה בכנעניים יושבי עבר הירדן המערבי כפי שהבטיחו למשה רבינו, ואנחנו נחלץ חושים, אז כשהם נפטרו לדרכם ביקשו ברכה מיהושע בינון וכתוב "ויברכם יהושע וישלחם וילכו לאהליהם". ואם כן, אם כתוב שהוא בירך אותם מה זה שכתוב אח"כ, מה ת"ל, מהכתוב שאומר שוב אחרי כן וגם כי שילחם יהושע אל אהליהם ויברכם, מה צריך את הפסוק השני עוד פעם להגיד את זה?
אלא בשעה שהיו ישראל מכבשים ומחלקים את הארץ, שבע שנים הם כבשו את הארץ, ושבע שנים הם חילקו את הארץ לנחלות, בגורל לשבטים, היו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה עמהם, למרות שנגמרה המלחמה לאחר שבע שנים הם נשארו עוד שבע שנים עד שתסתיים החלוקה של הארץ בגורל, ועשו שהו עמהם בעבר הירדן המערבי כל אותם 14 שנה כפי שהבטיחו למשה רבינו, לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו, ז"א לא עד תום המלחמה אלא עד שיחלקו את הנחלות, ובסוף 14 שנה כאשר חילקו את כל הארץ לשבטים ויהושע אמר להם, "ועתה הניח ה' אלהיכם לאחיכם כאשר דיבר להם", זהו, נגמר החלוקה, נטלו רשות מן יהושע ללכת לאהליהם, ושהו שם עוד ימים אחרים, עוד כמה ימים, וחזרו ונטלו ממנו רשות עוד פעם להפרד ללכת לדרכם פעם שניה, לכך נאמר פסוק נוסף, "וגם כי שלחם יהושע אל אהליהם ויברכם". מכאן לתלמיד שהוא נפטר מרבו ולן באותה העיר, הוא כבר נפטר מרבו, אמר לו שלום והוא נתן לו ברכת הדרך, ואח"כ הוא לן באותה העיר, צריך להפטר ממנו פעם אחרת, עוד פעם. אמר רבי יודן, לא תאמר ששהו שמה עוד ימים לכך באו להפרד עוד פעם ממנו כנדרש למעלה, לא, שלא תבין כמו שאמרנו עכשיו שהם נשארו כמה ימים ואח"כ הם ביקשו עוד פעם ברכה, זה לא הסיפור, ולא תוכיח מכתוב זה את ההלכה האמורה למעלה, אלא מה היה, שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה היו כל אותן 14 שנה של כיבוש וחלוקת הארץ כאמור, בני פמליא של יהושע, הם היו חבורת בני הלויה של יהושע בינון, היו צמודים אליו בכל זמן המלחמה והחלוקה. והוא היה הולך יהושע בראש הצבא, והם היו הולכים איתו, כאשר הבטיחו למשה "ואנחנו נחלץ חלושים לפני בני ישראל", אנחנו נהיה תמיד בקריב בחזית, ראשונים, עד אשר הביאונום אל מקומם, וכן הם עשו, כנאמר "והחלוץ הולך לפניהם". מה קרה, כשהם נתברכו ע"י יהושע בינון, יהושע בינון ליוה אותם בעת שובם לביתם עד הירדן, הם צריכים לעבור למזרח הירדן איפה שכל המשפחות שלהם, אז הוא ליוה אותם מארץ ישראל עד לירדן מפני כבוד בני לויתו, כיון שהם ליוו אותו 14 שנה עתה הוא ליוה אותם עד לירדן. ככתוב בראשון, בפסוק הראשון, "ויברכם יהושע וישלחם וילכו אל אהליהם וישלחם פירושו הלך איתם ללוותם בדרכם אל אהליהם. מה קרה, דכיון שראו השבטים האלה כשעמדו לעבור את הירדן מזרחה, בלי יהושע בינון, שמו לב שנתמעטה פמליא שלו, עכשיו אם הוא צריך לחזור לארץ הפמליא המלווה אותו זה לא כמו שני שבטים שלמים, זה מעט, ואז הם חשו על כבודו, זה לא יפה שכבוד הרב, מנהיג של עם ישראל יחזור עם פמליא קטנה, חזרו וליוו אותו עד ביתו. הוא ליוה אותם עד שם, הם ראו שהוא עם פמליא מועטה, חזרו בחזרה לארץ ישראל ללוות אותו עד הבית, ואז הם הגיעו לבית שלו וחזר יהושע וליוה אותם שוב קצת, ובירך אותם על דבר זה פעם שניה, וגם כי שילחם יהושע לאהליהם ויברכם.
בוא וראה כי הברכה האחרונה שבירך אותם יהושע בעת השילוח השני היתה גדולה מןה ברכה הראשונה, זה מה שכתוב בברכה השניה, "ויאמר להם לאמור, בנכסים רבים שובו אל אהליכם ובמקנה רב מאד בכסף ובזהב ובנחושת ובברזל ובסלמות הרבה חילקו שלל אויביכם עם אחיכם". עד כאן זה המעשה.
עכשיו בואו נראה את המשמעות של הדברים שאנחנו למדנו. כשנעיין בתשומת לב מרוכזת ונשתמש בכח הציור, בתיאור הנלהב שציירו לנו חכמים ז"ל, יכולים אנו ללמוד מזה, זה דרך אגב בראשית רבה פרק ל"ה, באותו התיאור הנלהב שציירו לנו חכמים ז"ל יכולים ללמוד מזה כמה וכמה הוראות מוסריות נפלאות שצריכות לשמש נר לרגלינו כשאנו הולכים במעגלות החיים. הנה השבטים הללו בני גד ובני ראובן כשהתחייבו להחלץ בראש הצבא המתעתד לכבוש את ארץ כנען, הלא הראו דוגמא נפלאה של מוסריות מרוממה יותר, כל נכונותם לקיום ההבטחה שהבטיחו זה כמה, ומה גם שארץ הגלעד כבר היתה כאילו מוחזקת בידם וברשותם, ואז קשה הדבר להעקר ממקומם, שכבר נתערו בו באשר נתחבב עליהם כל כך, אפילו אם שהו שם רק ימים אחדים, ולהשאיר את משפחותיהם ללא בעלים ואבות, לא מבצע לכמה ימים בדרגות, אלא שבע שנים, ועוד שבע שנים ממתינים עד שיתנחלו, הם כבר טעמו את הטעם שקיבלו את הנחלה בעבר הירדן ושהו עם המשפחה וכבר הצאן והבקר רועים והכל, ומכל שכן שקשה היא הפרידה לתקופת ימים ושנים ארוכות אשר כל יום זה כשנה יחשב, והבליגו על הגעגועים והכמיהות של הליבות הפועמים והדופקים ברחמי אבות על בניהם ונשיהם, את הכל טשטשו והוציאו מליבותיהם, אך ורק בכדי להטות שכם אחד את אחיהם הלוחמים לכיבוש הארץ ללא כל מורך לב, ובתמימות גמורה, ובשלמות המחשבה האמיצה נעשו לדוגמא לאחיהם, וחלוצים עברו בראש המחנה לקיים את נדרם ותנאם שהתנו עם משה רבינו. כי לו היה חודר לליבם אפילו נדנוד קל של געגועים הרי זה היה משתק את כל אומץ גבורתם ויוזמתם. ומה נאמר על השבע שנים השניות שהם התנדבו לשהות ולחכות עד שכל הארץ תחלק לכל שבטי יה, הלא בהגיע תור קץ שבע שנים ראשונות בודאי שכל געגועיהם החבויים על בני ביתם עלו ושטפו על גדותם את ליבותיהם, ומדרך הטבע שהיו צריכים לבוא לפני יהושע בינון להתחנן לפניו שישחרר אותם וישלחם לביתם כי את התפקידים שהם קיבלו על עצמם מילאו בשלמות מאוד נעלה, אז מה התועלת להמתין ולחכות? הלא התנאי עם משה רבינו היה, "ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו" שלא היו חייבים להתעכב רק עד אחר הכיבוש, אז בתום שבע שנים יכלו לחזור לאהליהם. הנקל לנו להקל את כיסופי האבות שהשאירום לפני שבע שנים בחיק אמותיהם? ז"א הם אפילו לא עשו להם בר מצוה, הילד כבר הגיע לבר מצוה והם עוד 14 שנה נמצאים, לא היו בבר מצוה של הילדים, לא ראו אותם גדלים בכלל. השאירו אותם שם בלתי מוגנים מכל אויביהם אשר סביבותיהם, ובכל הכח הטיחו על פני רגשותיהם הטבעיים, והקדישו את שבע השנים האחרות ברוב הקדושה וטהרת המחשבה מבלי שום רמז של תרעומת או חלישות דעת שקיימו את שבע שנים הראשונות, סבלו, חיכו, המתינו במנוחה עד שקרא יהושע אותם "ויצוום לשוב לביתם" כמו שכתוב "ועתה פנו ולכו לכם לאהליכם אל אחוזתכם אשר נתן לכם משה עבד ה' בעבר הירדן".
נו, וגם הלא מבהילה ומפליאה היתה רוממות נפשם של השבטים האלה שכעבור 14 שנים כידוע כשאדם נקלע לאיזה מקום, לאיזה זמן ממושך, בין מרצון בין מאונס, הוא יודע ששום דבר לא יועיל לו, והוא יאלץ להיות קשור לאותו מקום כגון בשעת חירום או שהוא שבוי או שהוא במאסר, באותו זמן הרי הוא בולם את כל סערת רוחו וגעגועי נשמתו, כובש ודורס תחת תת נשמתו את כל געגועי החירות והחופש, כמובן שזה רק בתקופה הראשונה, אבל כשמתקרב יום הגאולה, יום שהוא עומד להשתחרר הרי כל רגע יחשב ליום, כל יום יחשב לשנה, כל שבוע ליובל שנים, הדמיון מתלהט ומתלקח סביביו בשאון תמונות וציורים נלבבים של אהבת הבנים ומשפחתו, ואין כח שיוכל להשתלט על הדמיונות הנפשיים של האסיר שיוצא לחירות או של השבוי החור למשפחתו ולמולדתו. ומה אנו רואים בגיבורים הללו, אלה שקיימו את דבר ה' ואת הציווי של משה רבינו, שאחרי 14 שנים הם שולטים בנפשותיהם ובנחת רוח, ביראת הרוממות, בהערצת מורם ורבם הגדול יהושע נטלו ממנו ברכת הפרידה ואחרי שהותם ימים אחדים לא נחפזו ולא נמלטו על נפשם בבהלה אל ביתם, אלא שמצאו לנחוץ לשוב שנית וליטול מרבם ברכה שניה. אבל לשיא של התפעלות, נגיע כשאנחנו קוראים איך התפתחו הענינים, יהושע בירך אותם וליוה אותם עד הירדן, והם עומדים כבר ליד המשפחות על פתח הגבול של ארצם, והנה כשהם מסיבים את עינם ורואים שרבם הגדול יהושע בינון יצטרך לשוב על עקביו בפמליא מקופחת ומועטת, שוב כובשם את כל דפיקות הלב וגומרים אומר ללוות את רבם ביראת הכבוד בחזרה לביתו, שני שבטים וחצי חוזרים בחזרה, לא ארגנו לו משלחת של מאה מאתיים שלש מאות, כולם עשרות אלפים חוזרים בחזרה ללוות אותו. בודאי שראויים הם גיבורי כח אלה לברכה שניה כפולה ומכופלת, והם נעשו סמל לדורות הבאים, איך מבצעים ומשלימים מאמץ ומעשה רוחני כביר בתכלית השלמות. כמה רגשות מוסריות נעוצים בפעולה האחרונה, עד שחכמים הנציחו את הנהגתם כדין לדורות, איך הנציחו? שהנפרד מרבו אם יתעכב בעיר יום או יומיים צריך הוא אחר כך ליטול רשות פעם שניה, את זה לומדים מהם.
והרעיון היסודי הגנוז בדין הזה שכל אחד ואחד יתלמד לחנך ולהדריך את כוחות נפשו בדרך הכיבוש לכבוש את רצונותיו בדרך של מתינות, של סבלנות, של השלכת השכל הטוב, המוסריות הצחה תשלוט על ההרגלים ועל ההתרוצצות של התשוקה הטבעית, בכדי להוציא לפועל כל התחייבות רוחנית בשלמות עילאית. זוהי ההארה הבוקעת ועולה מתוך המאמר של הנהגת בני ראובן וגד, ומהדין של ברכת פרידה כפולה של התלמיד מהרב. לעומת הדרך הנפלאה הזאת של אלה שידעו מה זה לחימה, ותמכו באחיהם, לא בשעת הלחימה כמו שהם הבטיחו ועמדו, אלא אפילו בשעת החלוקה שזה כבר לא נוגע להם, כי הם את שלהם כבר קיבלו, הם יכולים לחזור, הם קיבלו פטור. הם לא הסכימו לחזור עד שכולם יתיישבו במקומם, כי הם כבר קיבלו, זה לא פיר כאילו, הם קיבלו יחזרו ואחרים עוד יחפשו מקום להתנחל? אז הם נשארו. לא רק נשארו אלא כשהם ראו שהמפקד והקצין, יהושע בינון עדיין חוזר מפמליא קטנה אז הם מלוים אותו בחזרה, ז"א כובשים את כל המעיינות והערגה שלהם ובני המשפחה והילדים, זה כשיוצאים למלחמה ככה. והשמאלנים במקום לתת גיבוי לחיילי צה"ל שלוחמים עכשיו כדי לגונן גם עליהם המפגינים הטיפשים האלה, הם אומרים שזה לא לגיטימי להמשיך את המבצע, ז"א שיכנסו דרך מנהרות וירצחו יהודים כמו שרצחו את שני החיילים אחד קצין ואחד חייל, זה אין להם בעיה, ממש אנשים מפגרים חסרי דעת אויבי העם, האנשים האלה הם אויבי העם, אלה שונאי יהודים, הם לא יותר טובים מאויבי ישראל, איך אתם בשעה שיש מלחמה במקום לגבות ולתת גיבוי אתם יוצאים חוצץ כאילו המלחמה לא לגיטימית, יורים, כבר ירו 1705 טילים זה עוד לא מספיק? מה עוד רוצים, איך זה יפסק, מההפגנות שלכם? שוטים שבעולם! אנשים כאלה היו צריכים לשלוח אותם לשמה ולא לתת להם להפגין, אבל מה לעשות, יש גיס חמישי בתוך ישראל, ערב רב, אלה שמניעים את ליבם של ישראל לעשות את מה שמוטל עליהם כדי לגונן על עצמם, דבר הכי הגיוני, הכי טבעי, הכי נורמלי, הם ממש מצטרפים לדעתו של ארדואן שאומר שישראל הם ברברים כמו היטלר. מה אתם מונעים מהצבא לעשות את פעולתו, מה אתם צדיקים? אנחנו זה סדום? מה הולך פה? צריך להוקיע אותם בכל מקום שרק אפשר.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות....