פרשת מטות - חלק ד | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום, שלמה בן חביבה, תשובה שלמה אמיתית,

זיווג הגון וכשר עם כפזניקית,

נזכה לפרנסה טובה ויראת שמיים טהורה, אמן ואמן.

אמן.

חלק ד', פרשת

מטות

אמרו חכמים זיכרונם לברכה על הפסוק

זעקתי אליך, אדוני,

אמרתי

אתה מחסי,

חלקי בארץ החיים.

בשעה שיצא יעקב אבינו מבית אביו,

מה הוא אומר?

יהי,

אם יהיה אלוהים עימדי,

אמרתי

אתה מחסי,

חלקי בארץ החיים,

מתאבבה אני לחזור לארץ ישראל.

אמר יעקב,

ברשות יצאתי,

איני חוזר אלא ברשות.

אמר לו הקדוש ברוך הוא, רשות אתה מבקש?

הרי הרשות בידך,

שנאמר,

שוב אל ארץ אבותיך.

הוציאה ממסגר נפשי

זה נוח

שהיה סגור בתיבה 12 חודש,

כי תגמול עליי שגמלת ואמרת לי צא מן התיבה.

עד כאן זה הילקוט בתהילים

קמ״ב.

ומבהיל הרעיון,

דהיינו מבהילה המחשבה,

יעקב אבינו מתאווה ומשתוקק לארץ ישראל,

שוקה רוממה ונשגבה,

נתנבק בארץ החיים.

מכל מקום שולט בנפשו,

מחכה ונוטל רשות,

ולכאורה

היה צריך להזדרז,

לקיים את הרצון מיד,

כי הוא נחשף ברום נשמתו לשוב לארץ אבותיו, לארץ הקדושה.

מכל מקום הוא כובש את עוצם כיסופיו

ומצפה לקבל רשות.

סבלנות נפלאה

זו מתבטא הסוד של אדם

המבקש תוך התבטלות עצמית.

על אף תשוקה קדושה,

מגביר את כוחו טהור,

שולט על עצמו עד שמקבל רשות.

רואים מה זה דרך ארץ?

מה זה מושגים

של גדולי הצדיקים בכל הדורות.

יצאת ברשות?

חוזר ברשות.

גם נוח.

סגור בתיבה 12 חודשים.

מיוסר, מתענה בטיפולו עם כל בעלי החיים.

כל ברואי העולם התרכזו בתיבה.

עייף.

ננח.

גונח.

לא ישן.

והוא במאסר בתיבה 12 חודש.

מדוכא מצער העולם ששקע גם במבול.

בן אדם שראה עולם,

איך נמחה.

תארו לכם, יש מלחמת גוג ומגוג.

בן אדם

פתאום נופלת פצצת אטום.

ונגיד שהוא נשאר בחיים,

מרים את ראשו, רואה הכול חרוך ושרוף.

מכל עירו לא נשאר אחד. הוא מכיר את כולם.

אף אחד לא נשאר. רק הוא.

מה זה?

ועם כל מדינתו.

והוא ראה שכל העולם כולו נמחה.

כמה צער יכול להכיל אדם.

ובנוסף, צריך לזון את כל החיות.

והוא מחכה מתי יגיע הרגע שהוא יוכל לנוח

ממראה החורבן של כל העולם שנגדע.

באמת כתוב בזוהר הקדוש שהוא יצא בוכה, בוכה מן הטבע.

בוכה, בוכה, בוכה.

אין כוח

באנוש לתאר

את מראה הזעזועים שעברו לנגד עיניו של נוח.

הרי השואה הנוראה, אנחנו לא יכולים לסבול את המחשבה אפילו.

התיאורים המזויעים, הסרטים שנותרו.

מזויע.

עולם ומלואו לא נשאר אף אחד. רק הוא ומשפחתו.

בכל זאת,

אפילו אחרי הרגע שכתוב, ותנ״ך הטבע נשאר כלוא בתוכה ומחכה לקבל רשות לצאת ממנה.

כובש את טבעו וממתין.

כתוב בילקוט

וידבר אלוהים אל נוח צא מן הטבע.

אומר הילקוט, אם רוח המושל תעלה עליך,

מקומך אל תנח.

זאת אומרת,

אדם צריך לשלוט בעצמו ולא להניח את מקומו, את דרכו, את דרך הארץ שלו ואת כל השאר. לא להניח.

אמר נוח,

כשם שנכנסתי ברשות,

כך איני יוצא אלא ברשות.

אמר רבי יהודן,

אילו הייתי שם,

במקום נוח,

הייתי שובר את התיבה ויוצא.

אלא אמר נוח,

כשם שלא נכנסתי של לא ברשות, איני יוצא אלא ברשות.

רבי יהודן אומר, איך אפשר שהוא יחזיק מעמד?

איך, איך? זה לא אנושי, זה לא הגיוני, זה לא הגיוני.

עזבו את הצער עכשיו שאמרנו,

ועזבו את הצער מהחיות שהוא לא נח.

הריח!

הרי כל המזבלה מכל מה שהם עשו שם, כל בעלי החיים,

הכל נשאר בתיבה.

וואו, וואו, וואו, וואו. להיכנס לגן חיות פתוח, אתה הולך לחנק.

להיות ביחד

עם כל הבעלי החיים.

נכנסתם פעם ללול, אירחתם מה יש בלול.

רק לול.

ומה עם כל הבעלי החיים האחרים? אתם מבינים מה הרע שם?

אמר רבי יהודן, אני הייתי שובר את התיבה ויוצא. לא מחכה לאף אחד.

נוח הצדיק שולט בנפשו,

אפילו לעת המתיחות והחייפות הנוראה,

לא יוצא אלא ברשות.

האמורר רבי יהודן אומר,

שובר את הטבע ויוצא.

בא להדגים לנו

גודל המדרגה והסבלנות של נוח הצדיק שחיכה ליטול רשות.

ביותר יש להתפעל מהנהגתו של בכיר האבות יעקב אבינו,

איך הגיעה שליטתו על הנפש

בעניין קבלת הרשות.

מזוכח ומעונה

ספוג תשוקות לשוב לארץ המוריה,

אחוז בגעגועים ואורות שמימיים של קדושת ארץ ישראל,

ארץ האבות.

פונה אל לבן ואומר,

תנה את נשיי ואת ילדיי אשר עבדתי אותך בהן ואליך.

מפרש רש״י,

זיכרונו לברכה,

אינני רוצה לצאת כי אם ברשות.

נוטל רשות.

אחרי ארבע עשרה שנים של תלאות,

סבל ונדודים

ועבודה מפרכת של הגוף והנפש,

אחרי שהוא העמיד שנים עשר שבטיה והכין אותם בקדושה

ובטהרה במקום שכולו עבודה זרה וכישופים של בני נחור

ואווירה של בית לבן,

הנשמה כבר מצפה ומתגעגעת ליישוב הדעת,

להרגיע את הנפש.

כמו שאמרו חכמים זיכרונם לברכה, וישב יעקב בארץ מגורי אביו,

וישב שנתיישבה דעתו,

כך אמרו חכמים, לא נהנה יעקב אבינו ממושב

עד שגר במגורי אבותיו,

ארץ כנען,

ששם גר אביו.

לבן הרמאי

אורב במסתרים ללכוד את נפש בניו ובנותיו על ידי הדעות המשובשות שהוא מכניס בהן.

וייתכן שעם הבקשה שמבקש ממנו יעקב אבינו רשות לשוב לארץ כנען, דווקא הוא ישים מאסר

עליו ועל בני ביתו,

ואז איך תתגשם ההבטחה להקים שבטיה בארץ האבות?

והסכנה היא איומה ונוראה?

בכל זאת לא שינה מדרכו והלך לבקש רשות.

דוגמה נוספת,

ביילך משה, בישוב אל חותנו,

פירש רשי,

זיכרונו לברכה, ליטול רשות.

הקדוש ברוך הוא שבוע ימים,

מפציר במשה שיקבל

את התפקיד

ללכת לגאול את ישראל

והוא מסרב.

בסוף, כשהוא מתרצן,

כתוב, וילך משה

וישוב אל חותנו.

בשביל מה אומר רשי? ליטול רשות, ללכת. מה זה רשות?

השם אומר לך, לך תגעל את ישראל,

לך תוציא אותה ממצרים.

מה אתה הולך לבקש רשות?

יש לך רשות מהבורא.

לא!

דרך ארץ.

נכנסתי ברשות, יוצא ברשות.

הרי

אם לא היה נותן לו יתרו רשות,

היה משה נמנע מהשליחות של הקדוש ברוך הוא.

שמה השליחות?

להציל את עם ישראל,

וכל התכלית של ישראל וכל התפקיד של ישראל בעולם מתבטל.

אם לא היה נותן לו רשות, יתרו.

הרי לכאורה בכגון משימה כזאת צריך היה להתיר כל הגדרים ואת כל גדרי הנימוס,

ולא להתנהג על פי דרך ארץ.

יש משימה לאומית, הצלת העם.

מכל מקום רואים שמשה רבנו, עליו השלום, התכופף.

ליקח רשות.

עוד סיפור.

חכמים זיכרונם ברכה מספרים לנו על חנניה,

מישאל ועזריה שהושלכו לתוך כבשן האש.

ביקשו מלאכי השרת לרדת, להציל אותם מהכבשן.

אמר להם הקדוש ברוך הוא, הואיל ולשמי ירדו

לתוך הכבשן,

מסרו נפש, על דעת להישרף

ולא להשתחוות לצלם,

אני יורד ואציל אותם ומתירן.

לא מלאכים, אני.

שנאמר אדוני, מתיר אסורים.

כיוון שראה המלך

נבוכדנצר

אמר להם צאו לכם מכאן,

שהרי כבר התיר אתכם הקדוש ברוך הוא ועשה לכם ניסים.

אמרו לו אין אנו יוצאין אלא ברשות,

שלא יאמרו ברחו להם מן הכבשן.

ברשותו הושלכנו,

ברשותו נצא.

זה נטילת סיכון רב.

היה נס.

הנס נעשה,

הם לא נשרפו.

הכבשן עלה

וכולם ראו אותם.

הכבשן הוא עמוק.

והכבשן עלה.

הקדוש ברוך הוא עשה נס, לא רק שלא יישרפו, אלא שיראו כולם שהם מתהלכים בתוך האש חיים ובריאים.

לא נחרכה סערה ולא היה ריח בבגדים.

הקדוש ברוך הוא מצילן.

אבל נס

זה לא דבר שמתמשך.

אז אם אתם לא יוצאים,

אז יכול להיות שעכשיו הנס יפסיק.

ואז תישרפו באמת. מה אתם נשארים?

נגיד נופל בניין על בן אדם,

והבן אדם מלמטה.

עושים לו נס שכל האבנים,

במקום שייפלו במהירות,

הן נופלות לאט לאט בהאטה,

ב-delay.

אז זה ברור שזה נס.

ברור.

אפשר להישאר עוד למטה או צריך לברוח הצידה?

ברור שצריך לברוח הצידה, כי אם לא,

מי אמר שזה ימשיך ככה ב-delay? אולי טראח הכל ייפול עכשיו.

הם לא יוצאים.

אומרים ברשות נכנסנו,

ברשות נצא.

ממי הם למדו?

מנוח.

כשהוא נכנס ברשות,

כמו שאמר לו הקדוש ברוך הוא, בוא אתה וכל ביתך אל הטבע.

ובסוף נאמר לו צא מן הטבע, הוא לא יצא מעצמו.

אוי אוי אוי, איזה כוח של סבלנות לא טבעי.

בתנאים שכוח השכל הפשוט לא יכול להולמם.

כוח עילאי כזה הגיעו חנניה, מישאל ועזריה,

שמאנו לצאת עד שיקבלו רשות.

יש מקום שמבהיל ומעביר אדם על דעתו יותר ממראה אש לוהטת, אוכלת, בוערת, בתימרות עשן שחורים,

ובתוך כבשן כזה נמצאים חנניה, מישאל ועזריה.

בוודאי שבשעה נוראה כזו הטבע והשכל אומר ברח,

ברח, תימלט, אל תעמוד.

וכאן עומדים הצדיקים,

בתוך כבשן האש,

מחכים ואומרים,

אין אנו יוצאים אלא ברשות.

אין אנו יוצאים אלא ברשות.

הצדיקים הללו עמדו

ונשארו על מקומם מתוך סיכון נפש גמור,

ומחכים לרשות מצד מלך רשע ואכזר.

והכל שלא יאמרו שהם ברחו.

וצדיקים אלה משליכים נפשם

בכדי שקידוש השם של הנס יהיה בהידור ובשלמות.

לא יאומן כי יסופר.

כיוון שדיברנו על שרפה,

לפני כמה שבועות הייתה שרפה בבית של אחד מהסופרים,

מחבר ספרים בשם הרב אוחיון,

התפרסם הדבר בתקשורת,

ומשפחה עם 11 ילדים,

פרצה שרפה,

קלטה את הבית וכמעט האנשים כולם.

רק אחרי 25 דקות ברגע האחרון, כמו שאומרים, לפני שמתחילים להצלות,

סיפור ארוך.

מדהים כמה ניסים נעשו להם שם.

רק אז הגיע המנוף

של מכבי אש והצליח להוציא אותם מתוך זה.

התפרסם בכמה מקומות.

מבהיל על הרעיון,

איזה מחשבות היו לאבא, לאימא.

מתואר הכל שם, לא יאומן כי יסופר.

והנזק הוא רב.

והרב אוחיון פונה לציבור ומבקש עזרה ולא מבקש תרומות.

מי שיכול לעזור בהלוואות שהוא יחזיר,

מצבו היה טוב מאוד לפני השרפה,

משתכר טוב ונאה.

ומי שיכול לעזור בכל מיני סכומים קטנים גדולים בהלוואה,

מצווה וחסד גדול כדי שיוכל להמשיך בעבודתו.

זה בסוגריים בתוך הדרשה,

כיוון שדיברנו על השרפה,

יש מצווה להועיל ולהושיע לאנשים שלא עלינו

ולא על כל ישראל יקרו מקרים כאלה.

צדיקים

ליבם

ברשותם

ורשעים

ברשות ליבם.

כל אחד מהיצורים

כפוף לרשות ידועה.

הצדיק נתון לרשות שכלו העליון.

מתכופף הצדיק

לרשות התורה,

מצמצם את יצרו,

דורש אל השכל ואל החוכמה העליונה,

ובזה יש לו חירות אמיתית

שנותנת ומרוממת לאדם את התפקיד

להתקיים בצלם אלוהים.

וכך הוא מקושר לאור הנצח תמיד.

אבל הוא נמצא ברשות שכלו העליון

וברשות התורה.

אין אדם שאין רשות עליו.

הרשעים

הם כפופים לכמה רשויות.

יש להם כל מיני תשוקות חומריות

שמעבירות אותם על דעתם.

והם כאסקופה הנדרסת

לכל הלכי הנפש שיסודם בתאוות.

נדמה לו שהוא חופשי ובן חורין, אני עושה מה שבא לי.

כשאתה אומר, אני עושה מה שבא לי,

מי הביא לך את זה?

מה זה בא לי?

בא לי,

יצר הרע,

הוא מביא לך את זה, ואז בא לי.

אז אתה נמצא תחת הרשות של בא לי.

אבל אוי לחירות כזו, במרכאות,

שזה עבדות ליצר שמשפיל אותו ומשעבד אותו.

אשריו

שמי שבוחר בחירות של התורה.

אז ראינו כמה שליטה צריך אדם שיהיה

שולט על עצמו ולא מניח את מקומו.

מקומך אל תנח.

לעולם יישאר בדרך ארץ,

בנימוסים והליכות של התורה,

בציוויי התורה, במצוותיה.

שום מצב לא יערער אותו.

תמיד יהיה איתן בדעתו

וילך

לאור התורה והמצוות,

באמת לאמיתה.

ולא יצא נפסד.

לא יעקב הפסיד,

לא נוח הפסיד,

לא משה רבנו הפסיד ולא חנניה משל ועזרא הפסידו.

אלא הם נתפרסמו בכל העולם כולו

בזכות איתנות דעתם.

אברהם נקרא איתן האזרחי.

הוא לא זז

ממה ששכלו חייב אותו על פי התורה הקדושה.

אז אפילו במצבים של סיכונים, של תנאים מחפירים,

לא לשנות

ממה שהתורה מחייבת,

לא להתפעל משום מצב,

להיות איתן בדעתך.

אתה שומר כשרות מהודרת, כפזניק?

שום רוח שבעולם לא תזיז אותך,

כי אתה איתן בדעתך.

אתה לא עושה דברים בחיפזון,

לא בולמוס של אכילה ולא השפעה של אנשים

ריקים ומרוקנים,

שרק תאוות הבטן מניעה אותם.

בבחינתו בטן רשעים תחסר.

צדיק אוכל לשבע על נפשו.

והיום הנפש שבעה מאוד בכפז.

בעוד דקות

שיעור נוסף.

תודה רבה.