במה חשובה מעלת הקנאות לשם? | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

כן, אני מוכן.

נציב יום אליהו בן אור, האזכה לזרע חי וקיים, תומי.

נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים, אחר תיאסף אל עמך.

המצווה הזאת לנקום מן המדיינים,

היא באה תכף אחרי הציווי לשנוא אותם,

שנאמר

צרור את המדיינים

והקיתם אותם.

כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נקלו לכם

על דבר פעור

ועל דבר כוזבי.

אז למה צריך לאייב אותם, לשנוא אותם,

לצרור את המדיינים ולהכות אותם?

כי הם צוררים לכם בנכליהם אשר נקלו לכם על דבר פעור?

בעל דבר כוזבי.

אתם זוכרים שאמרתי לכם פעם שצוררים הם לכם ראשי תיבות צה״ל?

שהם עושים אותו דבר עם הבנות, החיילות, ביחד, בטנק.

הכל בסדר, שוויון.

גברים, נשים, מחליפים מגדר, אין שום בעיה, הכל בסדר.

מקלחות משותפות, הכל בסדר.

צבא הפעלה לישראל, הכל בסדר.

הרי לפנינו שתי מצוות.

לשנוא את המדיינים

ולצאת נגדם למלחמה,

ודווקא פנחס

נשלח למלחמה הזו.

ומפני מה הלך פנחס ולא הלך אל עזר?

למה שלחו דווקא את פנחס?

אל עזר הוא הכהן שצריך למשוך מלחמה, לצאת.

אמר הקדוש ברוך הוא, מי שהתחיל במצווה

שהרג את כזבי בצור, הוא יגמור את המצווה.

המתחיל במצווה, אומרים לו גמור.

אבל יש להבין מה מקום יש לנקמה הזו.

הלו פנחס

כבר זכה לברכה, הנני נותן לו את בריתי שלום.

כבר התברך, זהו, הוא חי לעולם.

פנחס ואליהו.

אז מה הוא צריך עכשיו את הנקמה הזאת לעשות דווקא הוא?

וגם בני ישראל זכו בזכות המעשה הגבורה שלו,

של פנחס לחסדי השם,

של ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי.

אז ישראל גם זכו לחיות בזכותו של פנחס עכשיו.

פנחס קינא לה שם.

פה,

בזמרי, הוא גם קינא לה שם

בנביאי הבעל.

גם שם הוא ציל את ישראל.

אם כן, הכל בא

על מקומו בשלום. אז למה צריך נקמה נוספת?

וגם מה שייך בכלל קנאה לפני הקדוש ברוך הוא?

בקנאו את קנאתי.

מה משך קנאה אצל הקדוש ברוך הוא?

קנאה, הכוונה, נקמה.

אומר רש״י, בקנאו את קנאתי, בנוקמו את נקמתי.

מדוע דווקא פניחס שהתחיל הוא גם צריך לגמור?

ומה משנה

מי יעשה זאת?

אם יש מטרה,

מה אכפת לנו מי יעשה? העיקר שהמטרה תושג.

אז מה זה משנה אם זה פניחס או אלעזר או מישהו אחר.

אז עכשיו אנחנו לומדים

להבין זאת.

אם אדם מרד בעולם הזה ובהבליו,

מי זה שנקרא מורד בעולם הזה ובהבליו?

מה?

חוזר בתשובה.

חוזר בתשובה, זה לא אומר עדיין שהוא מרד לגמרי, אבל הוא חוזר בתשובה.

מי זה שמרד

בעולם הזה ובהבליו?

מי

שנכנס לישיבה?

למה?

כי בחוץ יש את כל הפיתויים ואת כל העבלים בכמויות.

הוא עזב את הכול ונכנס לבית המדרש.

לא רוצה לראות את זה, לא רוצה להכיר בזה, לא מעוניין בזה ולא כלום.

כי אם בתורת השם חפצו,

ובתורתו יגיע עמם בלילה.

זה מורד

בהבלי העולם.

הוא בא לחסות בין כותלי הישיבה, להתמסר לתורה ולעבודת השם.

כמה מסירות נפש יש בזה.

הקדוש ברוך הוא כל כך מעריך את זה.

זה נקרא אדם שמוסר נפש על התורה.

מסירות נפש. בבית מעליבים אותו, פוגעים בו, חברים אומרים לו, השתגעת?

התקפות מכל הצדדים.

זה לא קל.

והפיתויים של היצר, והעבר, והזיכרונות, והקשקושים, והחברים, והטלפונים.

עכשיו נשאלת השאלה האם אפשר להגיד שזה לא מספיק מה שהוא עשה?

וכי עוד הוא חייב לעשות פעולות של נקום, נקמת, מדיין?

מה?

יושב, הוגה בתורה, הכול, צדיק.

מה, צריך עוד לנקום את נקמת מדיין?

הרי מעשה גדול עשה שוויתר על כל מיני העולם,

וכל הקסמים והסידורים של העולם הזה, וניתק את עצמו כליל מעולם השקל,

בשביל לחזות בנועם השם ובקר בהיכלו.

ובכלל,

כל הקנאים למיניהם,

שאינם מסתפקים בכך שזכו לעצמם,

אלא הם חייבים לעשות גם פעולות קנאות ומלחמות השם מסביבם.

לא מספיק להם שהם קנאים על דבר השם לעשות כל מה שהשם דורש מאיתם עצמם.

הם גם קנאים ונלחמים

את מלחמות השם גם בסביבה,

גם בעם.

הם משפיעים

להכניס דעת אלוקים בתוך העם.

מה הרקע להתנהגות הזו?

מדוע הם לא מסתפקים במה שזכו לעצמם?

או כמו הטיפשים שאומרים להם,

לא טיפשים עמי ארצות, חכמים, כאילו, טיפשים חכמים.

מה יוצא לך מזה? תגיד, מה יוצא לך? אתה אומר לזה ורב עם זה ומוכיח את זה, מה יוצא לך מזה?

זאת אומרת, הם מבינים, אם לא יוצא מזה שום דבר בעולם הזה.

אז למה אתה עושה את זה? כאילו אתה מסתכסך עם זה וזה וזה, בשביל מה אתה מפסיד?

אנשים, מפסיד האדם. מה יוצא לך מזה? מה יוצא לך מזה?

זה טיפשים.

צריך לצאת מזה?

או שעובדים את השם או שלא עובדים. ואם אתה עובד את השם, אז אתה קנאי לשם.

אתה רואה חילול השם, אתה רואה עושים דברים אסורים, אתה עושה את זה ואתה יכול שותק,

איך אתה שותק?

אז אתה לא קנאי לשם,

אתה קנאי לעצמך.

שיצא לי מזה, אם יצא לי מזה, אז אני נלחם. אם לא יוצא לי מזה, מה יש לי?

פה טמון יסוד עצום בתורה הקדושה.

מי שעזב את העולם הזה ובא לעולמה של התורה,

אפילו אחרי שורים עליו,

כמה הוא התעלה בלימוד התורה והמוסר ובתיקון המידות.

אין שום ביטחון

שיתבטל אצלו השוחד של העולם הזה שממנו הוא ברח.

ולא יימנע שאם יזדמן לו

להימצא באותה סביבה של העבר שלו,

הוא יהיה בבחינת רואה את הקלקול ולא את הסוטה.

חכמים אמרו, הרואה סוטה בקלקולה

יזיר עצמו מן היין.

אז הרואה סוטה בקלקולה,

אומרים לו, תלך לשורש, מה גרם לה?

יין.

שיקר אותה, בשביל זה עשתה שטויות. אדם עם שכל לא עושה שטויות כאלה. אשת איש, מה, אתה הולכת

להסתתר עם גבר אחר, זר? מה קרה?

זה צריך להיות

רק מצב של שכרות.

מה אז?

אז אם אתה רואה סוטה בקלקולה,

תזיר את עצמך מן היין.

אבל זה יכול להיות בן אדם שאנחנו חושבים אותו כבר, ו...

והוא יכול לראות את הקלקול

ולא את הסוטה.

הוא יכול לראות, אתה מבין, מה הגורם שגרם,

ואללה, זה הביא אותה לזה, אז...

שמע, יין זה טוב,

הוא ישמח לבב אנוש.

ריבותינו, זיכרונם וברכה, ירדו לסוף דעתו של אדם וידעו כמה הוא משוחד וכמה הוא קשור לעולמות האלה וליצרים.

וזה פועל אצלו בתת-הכרה.

בהכרה ברור לו שהוא בחר דרך והכול, אבל בתת-הכרה יש לו עוד זמזומים.

ועל כן דרשו שיתרחק אפילו מן היין.

ביין כשלעצמו אין איסור.

עושים איתו קידוש,

מברכים ברכות,

ברכת חתני,

דברים טובים.

יין ישמח באמת לבב אנוש, במידה.

הוא לא אסור, אבל אם הוא ראה סוטה בקלקולה,

יא ביי ביי,

יחזיר עצמו מן היין. די, חלאס.

אתה כבר צריך להתרחק מהיין.

אין בו איסור.

אבל

זה אתה רואה מה מסוגל לגרום.

אחרי שראית מה זה גורם,

אז אתה צריך להתרחק מזה עכשיו, אפילו זה היתר.

היתר גמור.

אבל אם ההיתר הזה עלול לגרום

למה שראית,

אתה צריך להתרחק מזה. גמרנו.

וגם לא מראים לאדם סתם דברים.

אם הוא ראה סוטה בקלקולה, למה הראו לו את זה?

תרחיק את עצמך מהיין.

כמו שאתם זוכרים, מה שכתוב בכתובות כה,

שרבי ישמעאל ורבי יוסי אמרו, טיפח נפשם של מקבלי שוחד.

ומה אני שלא קיבלתי? ואם קיבלתי, מדידי קיבלתי,

כך מי שמקבל שוחד על אחת כמה וכמה.

הרי החובה להתרחק מן ההיתר

שלא ליפול חס ושלום באיסור.

בקצרה, הסיפור של רבי ישמעאל ורבי יוסי, היה לו עריס

והיה נוהג להביא לו ביום חמישי פירות

מהשדה שלו.

היה מביא לו ביום שישי, לא ביום זה. פעם אחת הוא הקדים ביום חמישי.

הוא שאל אותו, מה קרה שהקדמת?

אמר לו, יש לי כבר דין אצלך,

אז כבר אמרתי שאני אביא לך את זה.

אמר לו, אני פסול לדון אותך.

למה אני פסול לדון אותך?

כי הקדמת הפירות ביום אחד עושה לי שמחה,

ואני כבר משוחד שאתה עשית לי טובה,

הקדמת לי את הפירות,

אז אני כבר משוחד

לעטות את המשפט,

לכן אני פסול, לא יכול לדון אותך.

אחר כך הוא עמד מאחורי המשפט והקשיב למה שקורה,

והיה אומר בליבו, רבי ישבד, רבי יוסי, הלוואי ויטען ככה, הלוואי ויטען ככה.

והרגיש בעצמו שהוא נוטה

לטובתו.

אז הוא הרגיש את השוחד פועל פה. ומה הוא אמר? טיפח רוחם של מקבלי שוחד,

שופטים,

שמקבלים שוחד, לא משנה איזה, כל טוב הטנאה, אפילו כיבודים,

אפילו הסירו להם נוצה מפה.

כל שוחד, ולו הקטן ביותר,

אמרתי, פח נפשם של מקבלי שוחד. ומה אני? הנה, הנה, אני מעיד על עצמי. אני לא קיבלתי בסוף את הפירות, לא הסכמתי לקבל את הפירות.

לא קיבלתי. ואם קיבלתי את של מי קיבלתי? את שלי קיבלתי. לא נתן לי משלו, לא נתן לי תרומה.

זה שני.

ככה אני מרגיש שאני משוחד ורוצה שהוא יזכה בדין ויגיד ויטען ככה,

אז על אחת כמה אלה שקיבלו ממש בפועל שוחד, כמו בן זמרי, שמדבר ברדיו.

אז איך?

טיפח רוחם, הוא אומר, טיפח רוחם, טיפח רוחם.

אז מה אנחנו רואים? שחובה להתרחק מן ההיתר

כדי שלא ליפול חס ושלום באיסור.

ובגלל זה הקדוש ברוך הוא בחר דווקא בפנחס.

שרק הוא הקנאי הגדול

מתאים לבטל לגמרי את השוחד הזה.

למה השם בחר דווקא בפנחס?

כי הוא קנאי גדול, קנאי אמיתי.

הוא מתאים לבטל את השוחד הזה.

איזה שוחד?

להילחם נגד המדיינים

ולהרוג שם

את מי שהשם ציווה.

והוא רק יכול לנתק את הקשר בין ישראל למדיינים.

אפילו שהמדיינים החטיאו את ישראל,

עדיין מפעפע

בישראל העבירה.

יש פעפוע.

נגיד, אדם, אם חס ושלום, נכשל באישה.

נגיד.

אחרי זה הוא בכה ועשה תשובה וקרע את בגדיו ושם אפר בראשו ולווה שק ועשה הכול.

כשהוא נזכר בה,

אז הוא שונא אותה וסולד ממנה, או שיש לו איזה

זיכרונות כאלה ואחרים שלא נמחקו.

לכן הראייה שמשה רבנו עליו השלום שלום מלחמה רק אלף למטה.

זה לא מספיק לכאורה בשביל להילחם נגד צבא שלם של מאות אלפים לפחות?

אז איך אתה שולח אלף למטה, אלף למטה?

אף על פי שבוודאי מספר קטן כזה של חיילים לא מספיק מול צבא של מדיאנה עצום ורב.

ואומר הרמב״ן,

זיכרונו לברכה, שכל יוצאי צבא בישראל

לא היו ראויים לצאת למלחמה הזו,

היות והם נתפסו בחטא,

ואי אפשר לסמוך עליהם,

שהרי הם עוד משוחדים,

ולכן נבחרו רק אלף למטה הכי צדיקים.

לקחו את הכי הכי הכי הכי צדיקים.

אלה שלא נכשלו.

ולא עוד,

אלא אפילו אצל הצדיקים האלה כתוב, ויקצוף משה על פקודי החי.

כשהם חזרו מהמלחמה,

משה רבנו קוצף עליהם קצף.

למה?

ויאמר עליהם משה,

החייתם כל נקבה.

מה?

השארתם את הנקבות?

הן-הן היו לבני ישראל בדבר פלעם.

נמסור מעל בשם על דבר פעור.

אלה הם שחטיאו את ישראל, אתם משאירים אותם בחיים?

והיו אפילו מכירים

זאת

שנכשל בפלוני,

וזאת

נכשל בפלוני.

זאת אומרת, ידעו לזה את אפילו.

במי נכשלו?

ואפילו פינחס לא הרגיש.

עצם זה שהשאירו אותם החייתם כל נקבה, השאירו אותם בחיים?

ואמר, עשינו ככל אשר ציפיתנו.

עד שמשה רבנו פקד שוב להרוג את כל הנשים יודעות משכב זכר.

כל אלה שהכשילו את ישראל, להרוג אותם.

למה?

כדי לבטל כל קשר עם השוחד הזה שהיו עוד קשורים ומשוחדים.

בעצם היותם קיימות,

עדיין יש את השוחד הזה.

אני לא רוצה להכניס אתכם לסיטואציות,

אבל

בקיצור, השוחד עדיין קיים כל זמן שקיים

קיימת בעלת העבירה, עדיין השוחד הזה קיים.

והנה מעשים בכל יום,

שאפילו בחור מסור ללימוד מוסר בכל נימי נפשו,

אבל אם מזדמנת לו איזו סיבה להקפדה או כעס,

או משהו שמתנגד לרצונותיו,

הוא עלול להגיע עד לנטישת הישיבה בעזיבה של כל השקפה של עולמו הגבוהה. ברגע אחד.

והיו לנו כבר כמה מקרים פה,

חלק בלמנו וחלק

לא בלמנו.

זאת אומרת, אדם יכול ללמוד מוסר, מוסר, מוסר,

ובאמת הוא עובד על עצמו במשרויותו, מתפעל, משתומם. תראה איזה שינוי, איזה בן אדם.

או, זו דוגמה. ופתאום יום אחד,

הקפדה אחת, כעס אחד,

מה שהוא לא עשו כמו שהוא רוצה,

יכול להגיע עד לפרוק עול מעליו לגמרי.

במקרה קיצוני יותר הוא יבוא לשכוח את חובותיו באחריותו כלפי הקרובים וכלפי המשפחה,

הכול מתוצאה של הקפדה פעם אחת.

עכשיו,

יש להבין

את הקנאים,

הקנאים האמיתיים,

שהם לוחמים בחירוף נפש,

קנאת השם צבאות,

הם מתנהגים כך

כדי לבטל כל שוחד שעשוי להפריע להם

בעבודת הקודש,

כי אחריתם היא ישורנו.

אם תתחיל להקל פה ולשתוק פה ולהעלים עין פה ולא תשים לב כאן, וזה בשביל אינטרסים, כי לא, זה, כי אחר כך זה גדל, וזה.

אתה תהיה משוחד, וגמרנו, תאבוד.

אתה לא שווה כלום.

לכן הם לא סומכים על עצמם,

ואין להם אמון אפילו במצב שלהם ההווה, כאילו הם בסדר והכול.

לכן הם נשארים קנאים כל הזמן.

ומה שלא נעשה כפי שצריך להיעשות,

על המקום הם מתריעים

והם מעוררים.

אפילו אם הם יפסידו,

אפילו אם הם יפסידו.

כשהלכתי להגיד שיש זמרים פסולים, ידעתי שאני מאבד, כמו שאומרים,

חצי מהעם.

להתראות.

אני עובד אצל אחד, לא אצל אף אחד.

והרבה פעולות שעשיתי גרמו לכאורה נזק. כאילו, מה?

אנשים התרחקו.

ביי ביי.

אני באתי להציל, אתה לא רוצה להיות ניצל? ביי ביי.

אני לא עובד אצלך,

אני אצל אחד.

צריך לעשות מה שהשם רוצה

בכל זמן. ולא משנה מי שזה יהיה. אבא, אימא, אחות, אח, דודה, סבתא.

זה לא משנה בכלל.

כל שכן אנשים רחוקים.

שום אינטרס לא יעמוד מול האינטרס האלוקי.

זה נקרא קנאות לשם שמיים.

וזוהי הדרך גם להבין מדוע התורה העריכה כל כך במסירת חשבון

השלל

של החמורים והבקר.

מספרים מדויקים, כמה היה, מזה, מזה, מזה, מכל סוג.

מה קרה?

מה קרה? מה זה חשוב כל כך לדעת כמה היה להם בזמנו, וכמה הביאו, שלל, וכמה וחילקו את זה, ומה האחוזים?

מה העניין כל כך? מה?

היי, לכאורה אין צורך בזה.

אבל לפי הרמב״ן, זיכרונו לברכה,

הרמב״ן משווה את זה לבניין בית המקדש.

שמעתם?

כשמונים את כל השלל לפרטי פרטים,

זה נחשב אצל הקדוש ברוך הוא כמו בניין בית המקדש.

גם שם העריכה התורה בפרוטרוט, בחשבון התרומות והחומרים ששימשו להקמת המשכן.

כדי להראות

עד כמה הקדוש ברוך הוא מעריך את הפעולה הטובה.

כך גם כאן הקדוש ברוך הוא מעריך את הפעולה של הנקם,

שהתכלית שלה היא לבטל את השוחד

של היצרים.

עכשיו יש להסביר את המדרש על הפסוק,

לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'.

עד עולם.

למה תורה לא החמירה כל כך במצרי ואדומי?

למה החמירה בעמוני?

עמוני

ומואבי

המצרי והאדומי יצאו לקראתכם בחרב

הם באו להרוג אתכם

זה לא נורא

מה זה לא נורא?

עמון מואב

הם החטיאו אתכם

בנפש

וכתוב גדול המחטיאו מן ההורגות

מי שמחטיא אדם מאבד לו את העולם הבא

מי שהורג אותו פה רק מאבד לו את העולם הזה

אבל לא את העולם הבא

הרגו צדיק, הוא נשאר צדיק

אבל החטיאו צדיק, הוא כבר רשע

אז איבדו לו את העולם הבא

גדול המחטיאו מן ההורגו, עמון ומואב החטיאו אותם בבנות

אז הם יותר גרועים ממי?

ממצרים ומאדום שיצאו לקראתכם בחרב

עכשיו יש בזה עוד הסבר

הכוונה של הדברים

שום אדם לא יימשך משיכה טבחית למי שרצה להרוג אותו

מי שרוצה לרצוח אותו יכול להימשך אליו, יהיה משוחד אליו?

לא.

אבל מי שהחטיא אותו הוא יכול להמשיך להיות משוחד אליו

למה טעם החטא עוד נשאר, יש שוחד של היצר

אז לכן

חייבים לכלות אותם, להרחיק אותם מעם ישראל בכלל

אז אלה שהחטיאו יש קשר של שוחד

עד כדי כך

שאדם יכול לא לתעב אותם

כמו שאמרנו, דוגמא, אדם שנכשל באישה

האם אחרי זה שהוא עושה שהוא מתעב אותה כבר? מתעב אותה כאילו פחזמל? מה?

מה?

עדיין יש לו שוחד

אז אלה שהחטיאו את ישראל

לא יבוא עמוני ומואבי בקל השם עד עולם

אתם שומעים? לדורות הבאים זה גם יכול להפריע

אתם שומעים איפה?

אבל אדומי ומצרי לא תתער

למה לא?

אתה תימשך אחרי רוצחים שרצו לרצוח אותך, אין שום משיכה,

אין שום בעיה

לא יאומן כי יסופר

אז עכשיו אנחנו חוזרים למי שחזר בתשובה,

מי שנכנס לישיבה

ועזב את אבלי העולם.

עדיין אין שום ערובה

שהוא נותק לגמרי מן העבר ומן השוחד לעולם.

הוא עשה צעד קדימה,

כל הכבוד,

והשם אומר לו, הנני נותן לך את בריתי שלום,

אבל עדיין חסרה פעולת נקום נקמת המדיינים.

אני רוצה לראות אותך עדיין שיש לך את הקנאות.

כמו שאומרים, לשרוף את העבר, לא לקיים אותו.

יש אנשים,

לקחו את כל הדיסקים, שברו אותם, לקחו את כל התמונות מהעבר,

קרעו אותם, לקחו את כל הבגדים, שרפו אותם,

אז לא השאירו זכר מהעבר.

זה בחינת נקום.

זאת אומרת, מה שהחטיא אותי, מה שהכשיל אותי, מה שזה, לא רוצה שום זכר,

לא להיות משוחד עוד פעם, פתוח את האלבום, לראות, וואו, פעם הייתי ככה וככה והייתי זה.

אתה מבין?

אין!

נגמר, אין עבר, יש עכשיו רק עתיד. זהו, לא מחובר, לא משוחד יותר לשום דבר.

זאת אומרת, אדם יכול להגיע לדרגה של ונתתי בריתי, שלום,

אבל עדיין אני רוצה לראות אם יש נקום נקמת,

מדיין. מי החטיא אותך?

מדיין.

מי החטיא אותך?

זה וזה וזה. אתה משאיר את זה או לא משאיר?

לא, שיהיה לי זיכרון.

אה, אתה רוצה שיהיה זיכרון? זה שוחד.

אתה עדיין מחובר.

מה עושה בעל תשובה? הוא עובר את הגשר וסורף את הגשר. למה? שלא יוכל לחזור.

אם הוא לא סורף את הגשר,

אז הוא משאיר את האפשרות תמיד לחזור.

אז הוא לא סורף את הגשר.

עוד ראיה נוספת רואים כאן.

במדרש שואלים מדוע הביאו פקודי החיל קורבן.

הרי הם היו צדיקים.

אף אחד מהם לא חטא ולא נכשל.

ושואל אותם משה רבנו, למה הקורבן?

מה הם השיבו לו? מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו.

שום עבירה לא עשינו.

אפילו שהיו שבויות,

ואם אתה רואה איף התואר, אז מותר.

לא חטאנו כלום, שום מעשה.

אבל מידי הרהור

לא יצאנו.

היה הרהורים.

בשביל זה הם הביאו קורבן.

אז זאת אומרת, אפילו שהם היו חד צדיקים שנבחרו,

ובמיעוט אלף למטה,

זאת אומרת, 12,000 מכל מטה אלף זה 12,000.

והיו איתם עוד נושאי,

ועוד היו מתפללים, היו 36,000. אבל אלה שנלחמו,

אלה היו 12,000. ה-12,000 האלה,

מידי הרהור לא יצאנו, אמרו.

אבל מכאן ראיה עוד יותר לצדקותם.

עוד יותר לצדקותם, כי מושג של צדקות

זה לא רק שאדם לא נכשל בעבירה,

אלא שהוא מודה על האמת ומכניע את עצמו מפני שפלותו.

כשהוא מרגיש שהיה לו איזה שפלות של הרהור, איסור,

הוא מודה על זה.

זה צדיק.

לא משחק אותה צדיק, אני הכול שלם בתכלית והכל בסדר.

אלא גם כשהוא יודע שאם יש לו איזה הרהור או משהו,

כמו הבית, אתם זוכרים?

כשהוא הלך אחרי זוג בדרך

ואמר שהם הלכו

שלוש פרסאות, 12 קילומטר, ולא חטאו. הוא אומר, אני לא הייתי עומד בזה.

הודה.

אמר, אם אני הייתי צריך ללכת עם הבחורה הזאת 12 קילומטר,

לא הייתי עומד בזה.

והבחור הזה הלך איתה,

ושום דבר לא היה ביניהם.

מודה.

מודה בעצמו.

אביי.

זאת אומרת, זאת אומרת, גם הצדיקים מכירים בחולשות

שמדי פעם צצות, לא הם מגיעים לידי מעשה חלילה, אבל

היה צרר רע הרי, כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. זה הרגיעו אותו בסוף שהוא אמר את זה.

הוא הצטער על זה מאוד, איך היה לו הרהור כזה וזה.

אמרו לו, מה אתה מתפלא הרי? כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו.

אז ברור שאצלך זה יבוא עוד יותר.

לכן צדיקים צריכים להיזהר עשרות מונים יותר מאדם רגיל, כי יהיה צריך גם לחפש אותם.

להפיל אחת כזה חרטה ברטה זה לא כאלה,

הוא מביא באלפים, אבל להביא אחת את המין שהוא נחשב מאוד,

ולהוריד אותו את המין זה כאילו מר עולם נהיה עכשיו.

וכך היה מכריז רבי ישראל סלנטר.

עמוד המוסר,

למדנו קצת ממנו.

אני מתכוון שלמדנו פה, כן?

ככה היה מכריז רבי ישראל סלנטר, זכר צדיק וברכה.

אם אין אנחנו בעלי מוסר,

אז לפחות שנהיה לומדי מוסר.

בעלי מוסר זה כשאתה כבר בעלים.

אתה לומד מוסר ומקיים הכול, זה נקרא בעל מוסר.

אבל אם לא זכינו להיות בעלי מוסר, לפחות נהיה לומדי מוסר.

ומי שאינו מכיר בחטאו,

איננו יכול להגיע למטרה.

וזאת הייתה הסיבה שהקדוש ברוך הוא קצף על מרים ואהרון.

כתוב, וייחר אף השם

בם וילך.

חרף השם

במרים ואהרון

והלך מהם.

למה?

אחרי שהוכיח אותם, הם אמרו, מה,

אנחנו גם נביאים, רק משה נביא, האח במשה דיבר השם.

גם אנחנו נביאים.

על מה כעס עליהם?

כשאמר להם, אתם מדברים במשה, בעבדי במשה?

איך אתם מדברים נגדו?

הם לא אמרו, חטאנו.

הם לא אמרו, חטאנו.

הקדוש ברוך הוא חרא פה שלא אמרו, מיד חטאנו.

כמו שמצינו בדוד המלך, עליו השלום, שהודה על האמת

ואמר מיד, חטאתי.

שאול שלא אמר, מיד, איבד את המלוכה.

ודוד המלך נשארה המלוכה

למרות שהוא חטא, כי הוא אמר, חטאתי, הודה מיד.

אדם צריך להכיר בחטאו מיד.

נו, אז יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים,

שיבטל מקרבנו כל שוחד שהוא,

שקושר אותנו לאבלי העולם ולמהבולים גם.

וזה מאיים להכחיד את האדם על האדמה.

כי ראינו את אחיתופל, בקטנה הוא נפל.

כורח, בקטנה הוא נפל.

שמשון בקטנה, שהלך אחר עיניו, בקטנה הוא נפל.

זאת אומרת, יכולים להיות אנשים גדולים וקדושים.

אחיתופל היה אדם קדוש בהתחלה.

כורח היה אדם קדוש.

שמשון היה קדוש.

נזיר אלוהים מרחם עמו.

שפט את ישראל 40 שנה, הציל אותם מהמלחמות, מהכול.

אבל נכשלו בקטנה.

שוחד של העולם הזה.

שוחד של העולם הזה.

אחיתופל, כבוד, כבוד.

שמשון, עריות, עריות.

כורח,

גאווה, כבוד, שררה.

איבדו הכל.

איבדו הכל.

נאבדו מן העולם.

כמו הרשעים הגדולים, כמו בלעם, כמו המן,

כמו גוליית.

לא יאומן כי יסופר.

מי שמשוחד אחרי העולם הזה, והמהבולים גם,

אבוד.

השם יצילנו, אמן.

אמן.