מה משנה לצור ראש אומות שנמנה שלישי בתורה? | הרב אמנון יצחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום בלחש.

אמן ואמן.

בשם האיש המוכה המדינית כוסביבא צור ראש אומות

ראש אומות

אחד מחמשת מלכי מדיין

את אבי ואת רקם ואת צור

אז מנה אותו הכתוב שלישי.

אם הוא ראש אומות

אז למה שלישי?

והוא היה חשוב מכולם שנאמר ראש אומות

ולפי שנהג ביזיון בעצמו להפקיר ביתו מנאו שלישי אומר רשי

לכאורה אין הדבר מובן.

מה היא כפדלה אם נמנה ראשון או שלישי?

הלא כשנכתבה פרשה זו כבר מת ואיננו.

באיזה עונש זה בעדו שמנאו כתוב שלישי?

וזה תמוה לנו מפני שאנו רגילים לחשוב אם צור מת

צור איננו.

חור מת

חור איננו.

ואין אנחנו רגילים לצייר

בדמיוננו כי אחרי מות האדם עדיין חיו.

וחייו אז מכילים את כל העניינים שאנו מרגישים פה.

אבל ביתר שאת,

ביתר עוז,

באופן נעלה ונשגב.

והתורה חיה וקיימת לעולם.

בעולם הזה וגם שם בעולם העליון.

אם היינו מרגישים זאת כראוי,

היינו מבינים את התפשטות הכתוב.

קיצור, כשנכתב שלישי בתורה,

אז הוא נמנה שלישי וכולם,

כל העולם יודעים זאת.

וגם הוא יודע ומרגיש

צער ועלבון גדול.

איך שיהיה,

אם זה שנכתב שלישי,

משום עונש על המעשה המכוער הזה שהפקיר את ביתו,

או שנקטן באמת ומקומו הוא מעתה להיות נמנה שלישי למלכי מדיאן.

אבל על כל פנים, כשהוא נמנה בתורה שלישי,

אז הוא שלישי.

אנחנו לא רגילים להרגיש זאת ולהתחשב עם זה כראוי.

ראשון, שלישי, אה.

אכן, לא מבינים

איך מעניש אותו הפסוק ששם אותו במקום שלישי.

תינוק יודע,

כשהוא חוטא,

מייסרים אותו בשוטים,

או שמעמידים אותו בפינה.

אבל אם הוא שומע שאיש אחד חטא,

ומה העונש שנתנו לו?

שהוא לא יקרא יותר שלישי.

כשהוא עולה לתורה הוא לא יעלה שלישי.

שלישי זה עלייה חשובה, נותנים לחכם בדרך כלל.

הגאון מווילנה היה קם שלישי.

אז הוא, אם הוא ישמע שבמקום שלישי העלו אותו לפני האחרון או האחרון,

הוא לא מבין איזה עונש זה.

זה עונש?

בסך הכול הוא עלה לתורה, מה זה משנה איפה הוא עלה?

אבל מי שיודע את סדר העליות, יודע שזה נחשב כיבוד יותר, וזה פחות, וזה ככה.

ילד מבין שסתירה זה עונש.

להעמיד בפינה זה עונש, מביישים אותו לפני כולם.

אבל לעלות לתורה לפני הסוף,

זה לא נראה אצלו עונש.

כי אין לו מושג בעניינים האלה.

כן, אנחנו רואים שהרבה אנשים שמשבחים,

נגיד עכשיו אומרים,

אין כמו,

חבל על הזמן.

אז יש כמה שנצבט להם אליהם ואומרים,

הוא לא כמוני בדיוק, אבל בסדר, אני יודע,

הם לא יודעים להבחין בין...

מזכירים אחר כך את השני ואחר כך את השלישי, ואותו שמו שביעי.

בשבחים.

הוא אומר, עדיף שלא היו מדברים ממני בכלל, אתה מבין? שמו אותי שבחים.

זאת אומרת, אנשים זה צובט אותם. זה מדובר, כשהוא שמע, בקהל קטן.

אבל תאר לך, זה מתפרסם בכל העיר,

ובכל המדינה,

ובכל העולם העליון, וכל שנה חוזרים על זה בפרשת השבוע.

כל שנה חוזרים,

שמראש אומות

הוא הפך להיות

מבלעם שהיה רואה מחזה שדאי,

הוא הפך להיות בלעם הקוסם.

התורה הורידה אותו למדרגה האמיתית שלו, קוסם.

זה פדיחות.

כשיש עפרון,

חפרון,

בבב מלא,

ואחר כך התורה קוראה לו עפרן.

הורידה לו את הוו,

אז אנחנו אומרים, עפרון, בסוף קוראים עפרון, מה זה אכפת לנו עם וו, בלי וו?

אז למה מתרכזים כשאני אומר להם רובי

ודודי?

דווקא הוספתי אות.

מדוד הוספתי עוד וו.

לעפרון הורידו וו

והוא לא נעלב.

ודודי, הוספתי לו וו והוא נעלב.

מה אתה נעלב?

הוספתי לך וו.

אז רואים ששינוי,

רואים ששינוי קל אפילו בשם.

זה עושה לאנשים,

וזה אם זה בקטן, ואם זה בגדול, ואם זה בזה,

וחקוק בתורה גמרנו, חקוק בתורה, זהו.

תורה חקיקה את זה.

אבל צריך לדעת עוד דבר.

גם אחרי שאנחנו יודעים שהתורה ענשה,

אז נשאלת השאלה למה היא לא ענשה אותו כבר להוריד אותו עד למטה,

מתוך חמשת מלכי מדין, תשים אותו מקום חמישי.

למה מקום שלישי?

אז הסברנו בשבת

הסברים נוספים.

אבל פה אנחנו רואים שהתורה,

עם כל זה שהוא הפקיר את הבת שלו וגרם לכולם להפקיר את בנותיהן, והחטיא את ישראל, ומתו מזה 24,000 איש,

התורה קבעה שהמקום שלו יורד רק למקום שלוש,

ולא למקום חמש.

מה זה?

אם כבר הוא כזה,

אז תוריד אותו עד הסוף.

לא.

אבל יש לנו לימוד מוסרי פה,

שלכאורה המקום

לבזות אותו בדברים חמורים ולגנות אותו על היסוד.

ואם

התורה חשבה כבר

לענוש אותו,

והורידה אותו במערכת הכיבודים,

ולא מנתה אותו ראשון ראש אומות,

אז למה לא מנתה אותו אחרון?

רואים מכאן לימוד גדול מאוד שהתורה עושה הכל במידה ובמשקל,

ואפילו גינוי של פושע נבזה ביותר.

התורה יודעת את המידה עד כאן ותו לא.

התורה היא אור השכל העליון.

הכל אצלה במידה ובמשקל.

אמנם לפי תכונת נפשו הטבעית של האדם,

אדם, יש לו תכונות טבעיות.

אצלו, לפי התכונה הטבעית שלו, כשמתירים לו לבזות,

אינו מבחין ואינו מגביל.

אז תראו כמה אני מודד

במידות של התורה.

מי שאמר לי, יימח שמו וזכרו,

אני רק קורא לו רובי.

לא מקלל אותו בכפלי כפליים.

אתם יודעים, כשאדם אומר לך שלום,

אז אתה צריך לענות לו בכפליים,

שולי משולם, או השלום עליכם, או עליכם השלום.

תמיד מחזירים בכפליים.

אז זה היה צריך לחזיר לו בכפליים, לא?

רק רובי,

ורק דודי,

ורק איציק.

רק מדוד.

לא להגזים, לא להתפרע.

אבל הם, כשהם משלחים לשונם, וואי וואי וואי.

אז טבעו של אדם מתכונותיו זה לא לשלוט ואין לו רסן,

והוא יוצא מכליו ומשלטון השכל.

וכבר מטושטש אצלו הגבול בין הגינוי של מצווה

לבין הגינוי שהוא בטבע שלו,

ושמה זה מתרחב ומתפשט והוא עובר את הגבול,

ומשנאה שהתירה התורה הוא עובר לשנאה פרטית.

מה לעשות, יש תכונות בטבע של הבן אדם, אם הוא לא

מקפיד

ללכת בדרכי התורה

וללמוד מהקדוש ברוך הוא ומהתורה הקדושה,

אז הוא פרא אדם.

הוא פרא אדם.

אדם פרא ייוולד,

עייר ייוולד

פרא אדם.

וזה משפיע על אדם.

שואלים,

למה כתוב שעפרון נתמנה שר עליהם באותו יום?

באותו יום שבא אברהם אבינו לקנות ממנו את חלקת השדה,

הוא הפך להיות שר.

למה צריך לספר לנו את זה? מה אכפת לנו ממי הוא קנה, מהאדם פשוט או משר?

אבל מלמדים אותנו חכמי המוסר

שזה היה לכבודו של אברהם אבינו שהעלו אותו מדרגה,

כדי שאברהם אבינו ידבר עם אדם מכובד.

שאם הוא לא ידבר עם אדם מכובד,

זה יכול לעשות לו נדנוד בנפש

עצם זה שהוא מדבר עם אדם פשוט.

שהוא צריך לבוא ולהפציר בבן אדם, שייתן לו חלקת שדה,

לבקש ממנו, אפילו שהוא מוכן לשלם, והכול, משא ומתן, הוא עלול לסרב או עלול לא לסרב.

משא ומתן עם אדם פשוט זה לאדם מכובד גדול, זה

הנדנוד הזה בנפש,

מזיז. התורה מקפידה שלא יהיה שינוי ברמה

של הנפש של אברהם אבינו,

שזה מהטבע, ככה הטבע של הבן אדם, כשהוא מדבר עם אדם

שהוא עם הארץ, זה אחר ממה שהוא מדבר עם תלמיד חכם.

יש נדנודים בנפש, הוא לא מרגיש,

אבל זה פועל.

ואז

התורה מגביהה את עפרון לכבודו של

אברהם אבינו.

אז רואים, יש תכונות בנפש, אין מה לעשות.

צריך להיות ער לזה.

אז יש תכונה בנפש שבן אדם אוהב להחזיר בכפליים.

התורה עומדת לו,

מה, זו בעיה בשביל התורה להוריד אותו ממקום חמש או להעלים אותו בכלל?

אבל התורה מלמדת לו מקום שלוש.

מפה עלינו לדעת

וללמוד לימוד גדול, שגם בעידנא דריתחא

וגם לעת מצוא, שיש צורך לגנות ולהעניש את הזולת על פי דין

ועל פי ההלכה,

עלינו להתאמץ, לשקול ולמדוד,

ולא לערבב חלילה נטיות פרטיות ולהפריז על מידות התורה,

הן לחסד והן לשבט.

זאת אומרת,

כתוב בהלכה שהאדם,

אדם, אבא, בעל,

אל יטיל אימה יתרה בתוך ביתו.

אז מדייק הרמב״ם,

אל יטיל אימה יתרה.

אימה צריך לתת.

כמו שעל תלמידים נאמר, זרוק מרא בתלמידים.

צריך שיהיה דיסטנס, צריך שישמרו

על ה...

מרחק הנכון.

אבל, אומרת התורה, לא יטיל אימה יתרה.

מה שיותר תיזהר. זה לא.

זה לא התירה לך תורה.

מה שמותר, מותר. מעבר לזה, לא.

אז זאת אומרת, צריך עומד לדעת בדיוק

מה מותר ומה אסור שלא יפריז על המידה.

וכן בכל דבר, אדם צריך שיקול דעת,

שלא להפריז על המידות.

כי מרגע שאתה הופך את זה

ממצווה

שמותר לך לגנות ומותר לך להעניש,

אבל אתה יכול להפוך את זה לעבירה.

אז לכן, צריך לשים לב,

התורה מלמדת,

יש שיעור לכל דבר.

ואם אתה לא יודע את השיעור,

תשאל. ואם אתה לא יודע ואין לך מי לשאול,

אז אל תפריז.

הפוך, תמעיט.

לא יקרה כלום אם תמעיט.

אבל שלא תעבור על המידה.

כי אם תביא בן אדם

למעבר

למה שמותר לבייש אותו וכו', אתה תענש.

אתה חושב שהשגת את מה שרצית,

אבל אתה עלול לענש.

כמובן, זה מדובר באנשים שיש מקום להתחשב,

אבל יש כאלה שהתורה אומרת שצריך לרדוף אותם עד החורמה.

משניאי השם, מחטיאי הרבים, עוקרי תורה וכו' וכו'.

אבל אם זה בינו לבין חברו ויש להם איזה סכסוך או משהו, איזה טענות אחת כלפי השני,

הלא, הלא.

שוויה שוויה. לא להתפרע ולא להגיע, וכבר אתה יודע עליו הכול, ואתה מתחיל לפתוח את הפה שלך,

ולא גומר ומזכיר את אשתו ואת אימא שלו ואת דודה שלו, ואתה וזה וזה, ואיפה הלכת?

אז לכן צריך זהירות יתרה, שלא אדם יצא מגדרו,

כי אדם ניכר בכיסו,

בכוסו ובכעסו.

רבי חנין אומר כשהוא אומר,

כשאומר, כוסו וכוסו וכוסו וכוסו וכוסו, רואינו לפי כוך.

ירבו לעם תאורו ומסור שנעמור אדמו, יחדלו סלמה על סדגו,

יחדיל תאורוגיה.